ארכיון תג: אהבה

באסיפת הורים הראשונה נפתחה הדלת והם נכנסו

.

שני בני תכף שבע עשרה, מגמת מוסיקה, תלמה ילין,

הם עמדו מולנו גבוהים, מסורבלים כמו שהגוף יודע להיות רק בגיל הזה וסיפרו על חבר שלהם,

עמית, קלמנוביץ ועל הסרטן הארור הזה שלו, שמתקיף אותו בפעם הרביעית, הרביעית!

הם עמדו ודברו בשקט, מחלקים ביניהם את הטכסט כמו שהיה ברור שהחליטו מראש,

וסיפרו כמה הוא מנגן יפה, כמה הוא חבר שלהם וכמה הם יעשו כל מה שאפשר לעזור.

כרגע הלעזור, מעבר ללהיות חברים, מתבטא בלגייס כסף למלחמה של עמית והוריו בסרטן,

הרבה כסף, מליון הרבה כסף.

הם מספרים שאפשר לתרום לו כ א ן

ומצד שני, הם הקימו את

Create for the Cure

ויצאו לדרך, אוספים יצירות אומנות כדי למכור אותן לטובתו.

מחירים של כלום, וחברות ונעורים וכל היתר גם. בעיקר החיים של עמית.

מה, לא תבואו?

.

בודקת

.

.
.

להכנס לחדר שלה כשהיא ישנה,

להציץ ברמז אור שמצליח להאיר את הפנים האלה שלא מחזירים לי מיד מבט מאתגר, לא עונים לי,

מסבירים לי, מעיפים בי מבט אמא-מה-יהיה-איתך-זה-בטח-לא-נעים-להיות-כל-כך-זקנה…

אני בודקת במבט מתמשך, איטי, את התווים המוכרים לי יותר מאלה של עצמי,

הלחיים האלה, הריסים, השער הכרוך בצמת לילה, נשימה רדודה, כף יד רפה ושמוטה .

.

פעם עשו ניסוי עם יולדות מיד אחרי לידה.

נתנו להן להחזיק את ילדיהם שרק נולדו כעשר דקות ואז הפרידו ביניהם לכמה שעות.

כמעט מאה אחוז מהיולדות זיהו על פי הריח (בעינים עצומות) את התינוק שלהן, עשר דקות.

הייתי מזהה את הריח שלה היום, שש עשרה וחצי שנים אחרי, בעינים עצומות?

.

אני מיישרת סדין, מזיזה ספר ועומדת.

התום המתגלה כשהנעורים נחים מסערתם,

האורך הזה, הגבעוליות שאני מכירה כאילו אני, ולא רק בגלל הדמיון הגנטי,

נקודות החן הזהות לשלי כאילו שעתוק,

כף רגל מונחת לכיוון הפוך מהמצופה,

שיער לח מעט מזיעה- למרות המאוורר המאוושש לאט מעל ראשה – בדיוק כמו שהיה מתעגל לה

על העורף וליד האוזניים כשהייתה בת שנה, ושנתיים ושלוש.

.

הילדה שלי ישנה, והלב שלי..

.

.

הבחירה באהבה, לאו דווקא בחיים

.

אני אכתוב בזהירות,

אני אזכור שיש הרבה מאד כאב ורגשות ויסורי מצפון והתלבטויות ובעיקר אהבה, כמה הרבה אהבה

והורים, אמאבא מאחורי המילים וההחלטות והילדים,

אני אנסה לא לחשוף יותר מדי,

אני אנסה להתייחס בסובלנות לדעות הפוכות משלי אם הן לא נשענות רק על אמונה עוורת באל,

זה התנאי היחיד, כי מבחינתי, אמונה דתית א י נ ה תרוץ, טיעון, סיבה מוסרית דיה כדי להביא על בן

אנוש מתוך ידיעה מוקדמת וחד משמעית חיים שיהיו חיים קשים ומלאי צער, סבל ויסורים.

המקרה הזה, התינוק הזה הוא כמובן מקרה מייצג לנקודה עקרונית,

זו דעתי בלבד, שהרי רק הוריו של המיועד לחיים אחראים עליו, על חייו, או על לא חייו.

זה פוסט שאני רוצה לכתוב כבר הרבה, הרבה מדי שנים ולא מעיזה,

זו דעתי, ככה אני מרגישה, ועכשיו אני יכולה סוף סוף,

אני מקווה שאצליח.

.

בימים האחרונים הרשת מלאה כתבות, לינקים וסטטוסים המפנים ומתארים בהתלהבות ובהערכה

רגשית גדולה ומציפה את האם האמריקאית – הבלוג שלה – הזוג האמריקאי המגדל את בנם כריסטיאן

בן השנה ושלושה חודשים. כריסטיאן נולד עם חיך שסוע – דבר הניתן לתיקון בניתוח, וכך היה –

וכמעט בלי עינים, כלומר עם מה שנראה כעינים מאד מאד מעוותות ולא רואות.

הוא נולד עיוור ועם מום חיצוני מאד מאד בולט ולא ניתן לתיקון.

עובדה: נכותו, כלומר עוורונו של כריסטיאן היה ידוע מראש.

עובדה: הוריו הנוצרים אדוקים בחרו להביאו לחיים למרות שידעו על נכותו.

אין, אני מאמינה, אשה, גבר, שעמדו מול האולטרסאונד הראשון בחייהם, בהריונם ולא שאלו את

עצמם כיחיד/ה או כזוג מה יהיה אם העובר שלנו לא בסדר, פגוע מאד, מה אז…

להחליט ללדת ילד פגוע  – והדגש הוא כמובן על המקרים שיש לאור בדיקות בריון שהעובר פגוע,

פגוע מ א ד, מעל לכל ספק, בכל קריטריון רפואי, חברתי – להחליט מראש לגדל, לאהוב, לטפל

ולחיות איתו עד סוף חייך, או חייו – תלוי כמה הוא פגוע –  את חייו כאדם פגוע, לא עצמאי.

להפר את הברית הראשונית, האינטואיטיבית, החייתית בין הורה לילד, הברית האומרת בלי

מילים אני אוהב אותך, דואג לך, מגדל אותך ובאחיותי לאפשר לך את החיים הטובים ביותר

שאני מסוגל, לפחות עד שתהפוך לאדם מבוגר העומד בזכות עצמו,

או לאהוב אותו/ה מראש כלכך עד כדי עשית המעשה הקשה, ההירואי מכל, ו ל א לאפשר

לילדך הפגוע להוולד ולחיות את חייו העתידים, העומדים להיות – אחרי שנות הילדות הראשונות,

העליזות המוגנות ומגוננות כמו בועת ינקות לפני המציאות האכזרית -חיים קשים, אומללים

ומלאי סבל, תסכול ובלי שום אפשרות לחיים רגילים, סתם חיים פשוטים?

יש שיגידו שאין נכון או לא נכון,

יש שיתנו את ההחלטה בידי אלוהי  דתם ואמונתם שזה בעיני פשוט נורא,

לתת לאחר ל"החליט" על גורל, על חיי הילד שלך.

אני חושבת, מאמינה בכל יכולת האמונה שלי שיש נושאים שיש בהם נכון לא נכון,

וזה,

בדיוק כמו הזכות למות בכבוד, הוא נושא כזה שיש בו נכון ולא נכון,

בטח שיש.

.

אמו של כריסטיאן העלתה ליוטיוב סרט הנקרא איך לא –

-The Right Choice – Inspirational Video

סרט מרגש באמת שבו היא מחזיקה כרטיסיות המספרות את סיפורם –

איך הרופאים ידעו שמשהו לא בסדר, פגוע בעוברם, איך הם החליטו למרות המלצות הרופאים

להמשיך בהריון, איך הוא נולד ואחרי כמה ניתוחים בחיך השסוע שלו, להוציא עיוורונו ועיניו

המעוותות הוא כנראה תינוק בריא. היא מספרת שבכל פעם שהיא יוצאת איתו מהבית אנשים

מגיבים בקיצוניות למראהו של כריסטיאן, שזה היה נורא בהתחלה ושהיום, לא אכפת לה

איך אנשים מגיבים ושהוא עצמו, מגיב בחיוכים וגרגורי תינוק.

הוא תינוק והוא עיוור,

הוא לא מבין ואינו רואה את המבטים, ההצבעות באצבע, הרחמים והוא שמח, מאושר,

מטופל, רגוע ומגרגר. למה לא? הוא תינוק מטופל ואהוב.

הוא גם אינו יודע, מבין, מודע לעיוורונו, הוא המציאות אליה נולד,

אבל

מה יהיה בעוד שנתיים, שלוש, חמש, עשר?

שלא נגיד עשרים ושלושים?

ניתן להבין שקריסטיאן נולד ללא פגיעה ביכולותיו השכליות והרגשיות מה שאומר שיבין.

איזה חיים מחכים לו אז, כשיבין וירגיש את שונותו הרבה, הקשה?

שיבין שיש אנשים שלא חיים בחושך, שיבין את חריגותו?

את הערות האכזריות, את גל התגובות למראה שלו…

איזה חיים צפוים לו כשיגמרו שנות התום של ילדותו?

כששנות הגן ובית הספר והתיכון? השנים מול עולם הילדים?

מול העולם בכלל, כשחייו האמיתיים, הלא תינוקיים יתחילו, כשהוריו לא יוכלו לספק לו

את מעטפת הבטחון האולטימטיבית שהם מספקים לו היום כתינוק…

.

קשה לי, כל כך קשה לי להבין איך אנשים המביאים ילד לעולם מתוך ידיעה מוחלטת שחייו

יהיו קשים, מלאי כאב ומוגבלויות ב א מ ת קשות שלא יאפשרו לו חיים טובים, עם אופק

מובטח לעתיד טוב, עצמאי, מרגישים שזה מה שנכון, שקידוש החיים כערך מוחלט, עולה

ערכם הממשי, המוחשי, היומיומי של האדם החי אותם, קשים ומייסרים ככל .

.

הפוסט הזה הוא על אהבה.

אהבה הנדרשת מהורים לעוברים פגועים.

אהבת הורים הבוחרים בלב שבור ואמונה שלמה בהחלטה לא לאפשר למי שיכול היה להיות,

לא להיות. לא מאגואיזם, לא מחוסר רצון לאהוב, להגן, לגדל, לעשות הכל עבורו, עבור מי

שכרגע עוברם הפגוע בן עשרה, שנים עשר, ארבע עשר שבועות, אלא מתוך אהבת אמת גדולה

למי שהם מרגישים אחראים על חייו ואיכותם ומרגישים שחייו יהיו חיים רעים. מלאי סבל,

איכות חיים קשה עד בלתי נסבלת.

אין כאן קמצוץ של תפישת המציאות המחפשת "מושלמות" או השוללת את האחר, מה פתאום.

לתפישתי, זה אקט נעלה של אהבה בדיוק כמו המתת חסד בקצה השני של החיים במקרה של

מחלות חסרות מרפא ויסורים גדולים למי שאתה אוהב.

.

אהבה,

בודאי אהבה שמעבר לאינסטינקט ולעומק –  אהבת הורה שאין דומה לה –

יש בה גם אחריות עצומה על חיי אחר, ודחף ראשוני להגן ולשמור ולראות ש"הכל בסדר",

חייבת לעשות מה שנכון וראוי ועדיף עבור מושא אהבתך,

גם אם הוא / היא עדיין בחזקת עובר בן כמה שבועות,

אולי על אחת כמה וכמה.

וככל שזה קשה ובלתי מתקבל על הדעת,

אם העתיד של מי שהפך ילדך מהרגע שידעת על קיומו,

ואהבת כמו את ילדך למרות שעדיין לא חיבקת,

אם עתידו, חייו עומדים להיות קשים, מייסרים, מלאי השענות והזדקקות לתמיכה עד סוף

הימים כאדם נכה, לא עצמאי, ובין אם נבון מספיק להבין את שונותו ובין אם לאו,

חובת אהבתך, נורא ככל שזה עשוי להיות,

ואפילו יותר,

לא לאפשר למי שאתה אוהב מראש, בלי תנאים מוקדמים, בכל לבך,

כמו שאמא, כמו שאבא, אוהבים

לחיות.

.

כי  באהבה, כמו באהבה…

.

אמא בְּקְרִיז

.

המצב כזה:

התעוררתי בסביבות תשע, לפני כמעט שעתיים,

בסלון, המחובר לפינת האוכל, המחוברת למטבח, ע'ע השטות הזו הנקראת חלל פתוח,

שרועות וישנות שינה עמוקה שלוש בנות שש עשרה. אחת ישנהכאן על בסיס יומיומי כמעט

ע'ע שני חמישי, והשתיים האחרות ישנות כאן לא מעט מאז שהן נפגשו שלושתן בכיתה א'

לא מעט, ע'ע ימי הולדת, חופשים וסתם כי מתחשק.

שמעתי אותן אתמול מצחקקות עד כמעט חמש לפנות בוקר, כשנפרדים לבתי ספר תיכוניים,

הפגישות האלה שוות הרבה עם כל כבוד לפייסבוק, ואני אוהבת אותן ובאמת מפרגנת להן

את השינה המתוקה הזו שישנים רק בגיל הזה

אבל היי,

מה עם הקפה שלי?!

.

עברו שעתיים, חיכיתי שיתעורר.

שתיתי שתי כוסות מים,

ראיתי סרט צרפתי מקסים ששבה אותי בעיקר בויז'ואלים היוצאי דופן ומרהיבים שבו,

וקפה? הצורך בקפה? למה בעדינות? הקריז לקפאין לא נרגע, הוא הולך ומחריף.

ניסיתי לפעול בהגיון כדי לפתור את הבעיה:

הדרך: לזהות מה הבעיה ולמצוא לה פתרון.

המטרה: שתיה קפה ראשון של בוקר בלי להעיר את השלישיה הנמה.

המכשול: הכנת קפה במכונה שלי כרוכה ביצירת רעש ממשי.

הפתרון:

1. איתור מקום רחוק ממרבץ השינה שלהן

2. שינוע מכונת הקפה והנחתה על השטיח בחדר השינה. סגירת הדלת.

3.הכלבה מביטה בי במבט תוהה אבל אני מתעלמת

4. חלב, סוכר, הקצפה, קפסולה, זרימה.

.

5. הו העונג.

ועכשיו, ממש ברגע זה, רגע אחרי,

כשאני מול המחשב רגועה, מרוצה מעצמי למען האמת, מורידה למחשב קבצים של מכונת קפה על שטיח,

אני שומעת מלמולי התעוררות, עכשיו הן מתעוררות עלמות החן האלה, עכשיו.

זה כנראה הזמן לכוס מספר שתיים.

חג שמח.

הידים של אמא שלה

.

ככה היא צילמה את הידים שלי אתמול.

הידים שלי הן ידים של אמא, של אמא שלה.

אלה המלטפות ומאכילות ומותחות סדין פלאנל על המיטה בימי החורף, המקפלות בגדים וגרביים,

אלה החותכות רק מה שאוכלים ומסדרות אוכל שיראה נחמד על הצלחת ויעורר תאבון,

אלה שסרקו קשרים בשער, תפרו פרפרים ורודים על חולצות, והדביקו נצנצים…

למדו להוריד כתמי בוץ מברכיים ולהעביר כאב בליטופים מיוחדים למקרים כאלה.

ידים שניסו להבריח געגועים, להניס מפלצות פחד איומות, למדוד חום בנגיעת מצח עתיקה

מכולנו. שידעו בדרך נס לאסוף ציפורים פצועות ולמיין זרעים שהוכנסו לתיק בדרך אל הגן.

הידים של אמא שלה שידעו לגזור בובות נייר מחוברות ולהראות  צורות בעננים: תראי….

לדגדג מרחוק, בלי לגעת ולהצליח. לישר שמיכה, ללטף ראש חוּם, להדליק מנורת לילה.

הידים שלי שידעו להיות ידים של אמא בדיוק מהרגע שהלב שלי ידע, כמו נס.

את הידים האלה היא מצלמת ביום הולדתה הששה עשר מדליקות נרות.

וזה ממש לא משנה אם אלה נרות שבת, חנוכה,

נרות סתם כי התחשק לנו

או נרות יומולדת.

ידים של אמא מדליקה נרות הוא כנראה דימוי עמוק ומושרש הרבה יותר מהמילים החדשות שלנו.

.

למה לא אמרו לי ?!

.

אבל לא התכוננתי ואני בכלל לא מוכנה.

וחוץ מזה, ארבעה ימים זה ממש, אבל ממש לא מספיק זמן כדי להתכונן,

ובכלל,

למה לא אמרו לי שזה קורה כל כך מהר?!

.

נ.ב. אפשר מהתחלה?

.

מי שמנחם ומחזק ומשמח אותי כבר שנים

.

אין לי הרבה מה להוסיף,

הבוס, הוד גבריותו, חספוסו, כשרונו ונשמתו, ברוס ספרינגסטין הוציא היום סינגל חדש.

אם אתם אוהבים אותו כמוני, הנה מתנה ליום חמישי

.

We Take Care Of Our Own

כמה רלוונטי.

.

.

אבל השיר הכי נפלא שלו בעיני, זה השיר הזה Cover me

.

זה לא מַרְאִית, זה דֵזַ'ה וו !

.

.

– אמא

– מה מותק?

– אמא, יש לך עוד סוודר גדול כזה?

– מה עם זה של אתמול?

– זה היה אתמול…יש לך עוד כאלה גדולים?

– אה…..כן….

– אפשר?

.

ידעתי, ידעתי שהזמן הזה יגיע, שהיא תצטרף לארון שלי, ידעתי!

וזה כבר סיבוב שני, מיינד יו.

תכירו, ורד, אחות קטנה, שנות ה70'. רחלי אחות גדולה, דוגמנית עסוקה, ארון מפוצץ:

– רחלי

– מה מומו?

– אני יכולה בבקשה את החולצה התכלת?

– איזה?

– זאת

– לא!!!

– ר ח ל י …? בבקשה…

– לא. למה לקחת אתמול את הג'קט ג'ינס בלי לשאול ?!

– רחלי……

– בסדר, אבל תדאגי שהיא תחזור לארון נקיה

– בסדר, אז אפשר?

.

מה זה האפשר הזה כל הזמן מה? מה אני אמורה לעשות איתו?

להגיד לא? לילדה שאני לא אוכל את התפוח האחרון בבית כי אולי יתחשק לה תפוח? לזאתי?

ילדת הלב שלי שאת הטוב שבעולם אני מאחלת לה, שהדאגה לה מדירה ממני שינה לפעמים,

שהשמחה שלי והגאווה שלי בה עולות במונים על כל שמחה אחרת בחיי, כולל אלה שלי.

לזאתי אהובתי אני מהססת אם לתת את המגפיים הכלכך יפות ויקרות האלה? אז זהו,

שכן. חושבת אם להסכים שהיא תלבש את הסוודר הזה, שהולך איתי לא תאמינו,

נשבעת לא תאמינו כמה שנים? הטריקו הדקיק הזה שעלה כמו ארבע שלה……

הסריג הזה, ככה עם הכתף החתוכה, עליהם את מתקמצנת?

אז זהו, שכן. קצת אבל כן.

זה ש ל י. הבגדים שלי. הזהות שלי. ש ל י.

קחי חולצות טריקו גדולות, קחי גרביים – לא גרבונים…הלו. גרביים.

קחי חולצות ג'ינס, חולצות פלאנל….  אה, אותן כבר לקחת.

קחי עפרון שחור לעינים, סקראב אורז לפנים של דרמלוג'יקה (נפלא בלי קשר לפוסט).

קחי סנדלים, נעלי ספורט.

אל תרצי את הצעיפים שלי מותק, בבקשה, אל תרצי אותם.

בואי נקנה לך בגדים.

הנה, קניתי לך. תמיד קניתי לך בגדים. המון בגדים ואהבת אותם…

ורדרדים, אפורים, אדומים ושאר ענייני ילדות…בסדר, גדלת, אני מבינה,

אבל….את המעיל השחור שלי…?

תסבירי לי שוב, תזכירי לי, תסבירו לי אתם, למה הבגדים שלי נראים יותר?

מה יש בסוודרים, סווטשירטים, חולצות, חגורות, נעלים ש ל י שעושה אותם "יותר".

וחוץ מזה, לא אמרת שאת אוהבת את הסוודרים של אבא?

ומה יהיה כשהיא תתחיל להתלבש ב א מ ת ?!

שאלוהי האהבה, ההורות, והנשיות יהיה לצידי….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

/

עד הוינטאג' 1, 2 3 ובכלל. זה הגבול. בוינטאג' היא לא נוגעת!!

אל תראו אותי ככה. אמא קשוחה אני, אבל ממש, כמו מרשמלו על שיפוד, בדרך למדורה…

.

בכל זאת…

.

.

אני יודעת.  אני מבינה.

וזה גם משמח. זה משמח ומרגש ונוגע ללב ומרחיב אותו לראות אותה גדלה.

גם בנפשה היא גדלה, מחפשת את מיקומה והגדרתה בסביבה משל עצמה.

טריטוריה.

המרחק והריחוק שהיא חייבת כדי להגדיר, ולמצוא ולהתארגן על עצמה ללא השפעתה רבת העוצמה

של אמה, שגם בזמנים רגילים, מיינד יו, קשה להתעלם ממנה, מהאמא הספציפית הזו.

המרחק שהיא חייבת לקחת ממני הוא מרחק הכרחי.

ואני זזה הצידה. בחיי. בכל כוחי.

ואני מתאפקת. הרבה.

אני לא מתאפקנית. לא מטבעי, ולא מכוחה הדומיננטי של הפרעת הקשב שלי.

ואני מצליחה להתאפק. לא תמיד. מה פתאום תמיד.

אבל אני מצליחה וגם זוכרת שזו לא תקופה עשירה במענות.

וכשעונים ב"אנ'לא רוצה לדבר על זה" או לא עונים בכלל או מהנהנים, אני חושבת שזה הנהון,

אני שותקת.

ואני מקבלת, בקושי.  רב, רב מאד, את חוסר הרצון להתחבק. את המרחק הפיזי.

בעצב וגעגועים מקבלת את העובדה שהגוף הזה,

שהיה בי, שהאכלתי במו גופי, שהכרתי כאילו היה אני, ואולי אפילו יותר,

שחלק מנקודות החן שלי העברתי אליו בשעתוק מדוייק,

הגוף הזה שאני מזהה בו ועליו את החותם הגנטי שלי בכל כך הרבה מקומות וסימנים.

כמעט אחת לאחת –

כולל כפות רגליים ואצבעות מסודרות להפליא, וחיטוב לסת, וגומות בגב תחתון,

הגוף הזה הולך ומסתגר ומתרחק ממני עכשיו.

ועוד תחזור האינטימיות הנשית אני יודעת, הסיסטרהוד ההיא –

ויש רגעים קטנים חסד, כשהיא חוטפת מצלמה פתאום או מתעוררת חמה ומתוקה לרגע,

והשיחות הקטנות בזמן הארוחות, ובעיקר בסופן, ואני חושבת שזה יפה שהיא אומרת

ואני מסיעה אותה הרבה כי זמן נסיעה הוא זמן רגוע ולפעמים, בלי להתכוון יש רגעים

טובים של גילוי לב או דיאלוג או אפילו מי-היה-מאמין בקשת עצה או דעה,

אבל בהכללה, בינתיים הדלתות נסגרות.

המנעולים גם.

ואני מחייכת מכמה ברור ושקוף וידוע מראש הכל, וגם מתעצבת על נפשי.

כמה מתעצבת.

בודדה לרגעים.

ואני מנסה, ומצליחה, בחיי שמצליחה, רוב הזמן, לא להתעצב.

לא להעלב. לא להרגיש דחויה.

לא 'לקחת את זה' באופן אישי –

מה זאת אומרת לא באופן אישי?…

ואני מבינה ה כ ל

ואני יודעת כמה האהבה כאן

ושהיא, ילדת הלב שלי תחזור בסוף הדרך. אני יודעת.

אבל לפעמים, כמו היום, כמו עכשיו, אין לי סבלנות לדרך הזו שלה

למסע שלה שאני, בעל כורחי, לוקחת בו חלק.

ואני, אני שמתעבת את הכולם הזה,  מאז ומתמיד, כילדה, כנערה, כמי שאני היום.

כולם היא מילה שרק מרגיזה אותי, שמעוררת אותי באופן ילדותי עד מאד למרוד,

לעשות דווקא, לא להכנע לנהירה הזו,

מוצאת את עצמי אחרי שנות מרד, הפניית גו וקריאות תגר לא קטנות מול הכולם,

מנסה להאחז בכולם הזה.

בכל כוחי וליבי ונשמתי אני מנסה לזכור שכולם מתבגרים באותה דרך.

דרך ההתרחקות, ההתכנסות, ההתעטפות בעצמי.

.

אבל נו כבר, אני מתגעגעת…

.

סוף תקופה

.

.

סוף תקופה.

אני לא מצליחה להבין, כמובן שכןאבל….למה סיום ופרידה מבית הספר בתום תשע שנות לימוד הופכת

רגשית יותר ככל שהימים נספרים לאחור. רביעי, חמישי, שישי. בשבת ערב פרידה. ראשון.

ביום שני היא / הם יצאו מדלת בית ספרם דרך שער עלי זית שיחזיקו עבורם ילדי כיתה א'.

דרך הפוכה לזו שעשו כשנכנסו ביום הלימודים הראשון, וילדי הכתה הבוגרת דאז עמדו בשורה, מחזיקים

עלי זית כשער כניסה וברכה ושרים להם שיר.

אני מבינה שחלק מההצפה הרגשית קשור לסימן נוסף – לא שצריכים כאן סימנים –

זה ברור כמו סקיני ג'ינס ועל גאווה ודעות קדומות הפתוח על הספה, שהבת שלי היא כבר הנערה של חייה,

וזה משמח ומרחיב לב, אל תטעו בי….רק שהסימן הנוסף הזה, המסמן באופן חד משמעי סוף תקופת ילדות,

המסמן באופן שיש בו מעט, ממש מעט חשש מהמערכת "הרגילה" –

למרות התקווה שתלמה ילין הוא לא מערכת ממש ממש רגילה – מביא לרגעים של הצפה רגשית.

הבחירה שלי/שלנו לפני תשע שנים במערכת חינוך הכפופה למשרד החינוך מבחינת חומר הליבה ורמתו,

אבל רחבה ועמוקה ממנו בכלכך הרבה נושאים אחרים, משמחת אותי.

החל במורים השמחים לא רק במקצועם, אלא גם בפרנסתם כפי שראוי שיקרה סוף סוף בכל מערכת

החינוך בארץ, אלה המשקיעים בתלמידיהם ימים כלילות, וההיפך, וזו לא מליצה. דרך בית ספר קטן,

הרואה את תלמידיו אחד אחד. תלמידים ומורים, המכירים את כל תלמידי בית הספר, א' עד ט' בשמותיהם.

הם מנגנים, כולם, מופיעים, מדקלמים, רוקמים, מערבבים בטון, בונים, מנקים ושוטפים את כיתתם,

את סביבת הלימודים שלהם. הם מצטטים את המיתולוגיה הנורדית, סורגים, מנגרים, מכיירים.

הם ברמת מתמטיקה מהגבוהות בארץ, בתנך ואנגלית דרוש שיפור.

הם מטילים דיסקוס, מטיילים טיולים שנתיים קשים ומאתגרים באמת, בתנאי שטח של חמישה ימים,

הם מעלים הצגות סוף שנה מוסיקליות ברמה שאין לתאר במילים. מאוהל הדוד תום, עד אוליבר טוויסט

וטוביה החולב. הם שרים שירי ארץ ישראל ושירים בלטינית ואת בוב דילן והביטלס.

הם יוצאים לראות ממטרי כוכבים עם המורה שלהם.

היו שנים שיום קבוע בשבוע היה יום טיול ברחבי השדות והחורשות והפלאות שמצאו במרחבי הכפר הירוק

וסביבתו. הם לומדים באמת, דרך הבנה, התנסות, הסברים והמחשה, לא דרך חוברות אוטומט ושינונים.

ובעיקר,

ואת זה אני יודעת ממקור ראשון, תשע שנים, להוציא כמה משברים חברתיים קטנים ורגילים,

הם באים לבית הספר ב ש מ ח ה.

גם אני שמחה.

אני שמחה שטרחנו וחיפשנו ומצאנו אז את בית הספר – הוא היה נסתר מהעין אז, לא כמו היום.

אני מאד שמחה עם מה שהם קיבלו ולמדו והרוויחו ממנו וממוריו,

וגם אני – עלי אני מספרת כאן – ניפרדת מבית הספר ומוריו בהרבה שמחה.

גם הכרת תודה ותוגת פרידה נמצאות כאן, בכל זאת, תשע שנים.

בוקר בוקר, כמעט. שני חמישי וזה, נסיעה לשם, צהרים צהרים את הדרך חזרה. בוקר טוב למירי, מה

קורה למורה אחר במסדרון, נכנסת לקחת פרוסת לחם מחדר מורים. רוב בנות הכיתה ישנו כאן לא

פעם או פעמיים.

אני יודעת מי מתעוררת ל א ט, ממש לאט, מי מהן אוהבת איזה קורנפלקס, מי לא אוהבת בולונז ומי

תמיד, אבל תמיד מגיעה בלי מברשת שיניים. אני זוכרת את מסיבת הפיג'מות הראשונה שהעזנו לעשות,

כן, קצת מוקדם מדי, ומי צלצלו באמצע הלילה לאמאבא לבוא לקחת אותן, מי אמיצת לב, מי פשוט

מותק. אני מרשה לעצמי לפעמים ללטף איזה קוקו או להגניב חיבוק והן אפילו לא עושות לי פרצוף כמו

זאתי שלי, כי-אני-לא-אמא-שלהן-הרי.

הן ילדות שאני מכירה הרבה הרבה זמן ומקרוב, ומחבבת עד מאד.

.

אז, מתוקף נסיבות אני וגם נסיבות אובייקטיביות אחרות – ע'ע כיתה שאוסף הוריה מעולם לא הייה חזק

בועד כיתה ושאר ארגונים קהילתיים למיניהם, אנחנו כיתה יוצאת דופן במובן הזה, שאר כיתות בית ספר

הן אחרות למופת – מעולם לא הייתי בועד כמובן, יש גבול ו, הפרעת קשב – אבל הגיע הרגע שלא הייתה

ברירה ולקחתי על עצמי, ברגע האחרון כמובן, להכין להם ספר מחזור כהפתעה מכולנו, ההורים שלהם.

ההפתעה כבר לא הפתעה. כמו תמיד, אמא אחת לא ידעה שזו הפתעה, ופוףףף עפה ההפתעה -ועדיין

השקעתי את השבוע האחרון בפרוייקט אינטנסיבי ברמה דומה לסרט בת מצווה, מי שכבר חווה, מבין.

מסע עמוק אל מעמקי שנים רבות ורחוקות, אלא שהפעם הוא קרה לא רק מול הילדה שלי וחייה, אלא

מול חייה וחיי חבריה בחייהם הם, רמז מהחיים הפרטיים אבל בעיקר במקום שלהם. בבית הספר. בכיתה.

זה היה שבוע מציף עד מאד עד שכמו בכל מחזור טבע, הוא הגיע לשיאו, ואז נרגע וחזר להיות עצמו.

ואז, לקראת סיום, כשחיפשתי במחברות כל השנים שלהם למצוא טכסט פרידה, מצאתי את זה, ולא יספתי:

"הו אדם,

לא נתתיך לא פנים ולא מקום משלך,

אף לא סגולה שתייחד אותך,

על מנת את שתרצה בפניך במקומך

בסגולותיך

תשיג ותרכוש בעצמך.

הטבע תוחם מינים אחרים בחוקים שכוננתי,

אך אתה ששום גבול אינו מגבילך,

אתה את עצמך מגדיר ברצון החופשי

שלך

שנתתי בידייך.

שמתי אותך במרכז העולם בכדי

שתיטיב להתבונן,

כמה מכיל העולם.

עשיתיך לא שמיימי ולא ארצי,

לא בן תמותה ולא בן אלמוות.

בכדי שאתה היוצר והמעצב של עצמך,

תעצב את עצמך באופן החופשי

כצייר טוב או פסל זריז,

תיצור את דמותך שלך."

מתוך מסת כבוד האדם פיקו דה לה מירנדולה

משאירים חותם

.

.

מי שהייתי

.

.

.

זאת אני. בת חמש עשרה וקצת, בדיוק בגילה של הבת שלי.

אני מביטה בצילום הזה שאבא שלי, אהוב חיי, צילם.

אני מביטה כמעט בלי לדעת שיש שם משהו, מצלמה, או מישהו, צלם.

רגע פרטי. רחלי בבית, על המרפסת. קיץ. שקט, רגע נדיר של שקט פנימי.

אני חושבת שהוא הצליח לתפוס איזו מהות פנימית שנלכדת בצילומים לעתים נדירות,

רק כשלא עומדים על המשמר ועוטים את פרצוף העולם החיצוני.

אבא שלי, נמל המבטחים והעוגן אפשר לי, כמו כל חיי,

כמו שאמא ואבא שלי ידעו ועדיין יודעים להיות,

להיות בטוחה ולא על המשמר גם ברגע ההוא על המרפסת, בבית

או שיתכן שעבר עם המצלמה ביד, ראה אותי ולחץ לפני שהספקתי להתכונן.

גם זה קורה כשמצלמים, הרגע הזה שאיש אינו מוכן לו ואז בדיוק הוא נתפס, לנצח.

הקסם שבצילום. הרף עין לכוד לתמיד.

.

נערונת עם כאב ובדידות וסוד על שכן ערל לב ומכוער נפש.

סוד שהיא לא מספרת, ואפילו לא זוכרת בבהירות,

אבל העינים שלה מספרות לי עכשיו שהלב שלה זוכר, אחרת לא הייתה לו סיבה לשכוח.

עד היום הוא לא נותן לה לזכור בבהירות הלב הזה שלה, אולי הנפש, מה באמת קרה שם.

.

הילדה הכי יפה בגן ובבית הספר ובשכונה שכבר אז רצתה בלי להבין למה,

שיראו את הלב שלה, או לפחות גם את הלב שלה.

שכבר מבינה שאין צרה שלא תצליח להחלץ ממנה עם החיוך הזה.

נערונת שלא מבינה איך אפשר להיות כל כך חכמה ולא להבין מה כתוב במחברת ,

מאות מילים חסרות רצף ומשמעות אמיתית,

לעומת הספרים. אלה שאפשר לקרוא, להעלם בתוכם, להבין ולהרגיש, בעיקר להרגיש.

שיודעת שיש עולם גדול מחוץ לעולמה הפנימי,

ולא מצליחה לפענח איך מושיטים יד החוצה,

איך מצליחים לזוז מהשיתוק הזה, ואיך מסבירים את עצמך לעולם.

איך אף אחד לא באמת רואה שאת לא באמת שם, שזו את הגופנית שלך,

והחיוכים, והאנרגיה שלא נגמרת לעולם, והתזזיות, והחן, והחריפות,

והתשובות המהירות על כל דבר ובפנים, במנהרות העמוקות, הכהות שבפנים,

ילדה אחת יושבת בסבלנות ומחכה, בשקט, שמישהו יזהה אותה כבר ויושיט יד.

.

החיים טובים עכשיו.

אני מזהה אותי וזה כנראה הכי חשוב, ומנחם, והכרחי.

ואני מביטה בצילום הזה שלי והלב שלי גואה ברכות מול מי שהייתי,

ואני רוצה כל כך לנחם אותה, ולהגן עליה, על מי שהייתי, ולא יכולה.

זה מאוחר מדי בשבילה.

ואני מביטה בצילום דומה שצילמתי את הבת שלי ברגע של שקט שלה –

ומתפללת תפילת אמת גדולה בלבי,

שפעם, כשהיא תמצא את התמונה שלה מהגיל הזה,

מה שהיא תראה בנערונת שהייתה, יהיה שונה שונה שונה

ממה שאני רואה בי.

בלי סודות מוסתרים בכאב,

בלי תחושת זרות ובלי הרגשה שאין מי שרואה/שראה אותה באמת

אפילו כשאת מסתירה, לא מספרת.

אם אצליח במשימה הזו,

אני, את שלי כאמא שלה, מבחינתי, עשיתי.

 

 

.

תזכורת לעצמי

.

.

.

בליינדייט. מה בדיוק בליינד כאן הייתי, עדיין, שמחה לדעת, במיוחד מול הגוגל הזה, הבלוג הזה, ובכלל….

.

.

.

מגנט

.

.

אני תוהה, עדיין, מהרגע הראשון שנפגשנו והסתכלנו אחת על השניה בפליאה וסקרנות וחוסר נשימה –

זה קרה בדיוק לפני חמש עשרה שנה – עד לפני שעה כשהורדתי אותה ליום בלונים ושמחה בבית הספר,

מול עוצמת המגנט הזה, עוצמת אהבה שלא דומה לכלום.

פשוט ככה.

לכלום.

..

נכון לפעם

.

.

מי אהב אותי הכי? את מי אהבתי אני כמו שתמיד רציתי? מתי? באיזה גיל?

עם מי ישנתי הכי הרבה לילות? מי הצחיק אותי כל הזמן?

עם מי אני מדברת, עדיין, כאילו דברתי עם עצמי?

מי שבר את לבי? מי הדביק וחיזק אותו? מי אכזב? מי הפתיע?

מי היה הכי מעניין? לי. ומרתק? אותי. ומתוק? בעיני.

ומי היה משכיל? וסקסי? עשיר?

וחמוד? ומדליק? וקרבי?

ופרוע?

ומקורי?

ומצחיק?

מי הכיר לי מוסיקה שלא הכרתי? אוכל שלא טעמתי? פינק אותי?

מי הכי אהב אותי? את מי אהבתי עד שאי אפשר? שחיזר אחרי עד שהצליח? שאני זוכרת בחיוך?

זה שבכעס? באדישות?

זה שבכה בזרועותי? אני בזרועותיו?

זה שהגוף שלו שימח את שלי כל כך?

זה שאני שימחתי את שלו כמו שאף פעם?

זה ששברתי את ליבו? שניחמתי? שהתאכזרתי אליו בלי דעת כל כך?

שאהב אותי הרבה יותר מדי?  זה שאהב בדיוק?

המגלומן? המגלומן השני? המדוייק? המגזים? הטווס? המתוק? היהיר? הצנוע? הפשוט מותק? מי?

מהארץ? זה מרחוק? שצעיר? זה שמבוגר? זה שמתלבש כמו שאני אוהבת?

זה שאין לו טעם וכבר לא יעזור כלום?

הראשון? האחרון? שפגע? שפגעתי? זה שסלח? שסלחתי?

זה של מישהי אחרת?

שאוהב אותי עד היום?זה שלא זוכר אותי כמעט? שהורי אהבו?  שהדאיג את הורי?

זה שהיה בעיתונים? זה שהיה סודי ממש? שאיש לא יודע עליו כמעט?

שהלב שלי מתרחב לשמוע ממנו? שאני מקווה שיעלם מחיי לתמיד?

זה שיש ביננו עדיין אוקיינוס של רגש ודברים לא פתורים? זה שאין ביננו אפילו זכרון?

שיודע מי הוא וזה שמאמין שהוא יודע? השתקן? השתקן השני? השלישי?

שאני לא מדברת איתו, גם לא שלום? שאני מחבקת בחום, בלי כוונות חוץ משמחה?

שדומה לי כל כך? השונה ממני ככל שניתן בכלל?

העשוי מחומרי או זה העשוי מחומרי גלם אחרים?

זה שאהבתי בלי לספר לאיש?

שהיה כי אהוב?  שהיה כי מאהב?  שהיה כי חבר?ה שהיה הכי ….הכי מה…..?

.

כמו חלקי כספית מכודרים ומפוזרים על רצפת חלקה אני אוספת ובוחרת מילים ותאורים שכתבתי,

מחברת ורואה דמות ברורה. זה המתוק, שידע ספרים אחרים, שדבר איתי בשפתי, והיה צנוע וקרבי

וסודי. ואז אני עוברת במבט ומצב רוח שונה על המילים שכתבתי, ובתמהיל אחר, עם מילים משותפות

– בכל זאת יש כאן דרישות יסוד די מחמירות ומערכת סינון לא פשוטה כלל וכלל תאמינו לי למרות

פטפטנות הכתיבה שלי –  וגבר אחר ירים יד לשלום ויחייך אלי, אני מקווה שיחייך, ממרחק שנים,

חיים שלמים וכמה סיפורי אהבה. אהובי מפעם מפורקים – כמו בתרגיל מעבדה כתיבתי – לשמות

תואר ומילים המחביאות זכרון ורגש, וכאב ושמחה, ואהבה, כמה אהבה, ומורכבים מחדש בזכרוני.

חלקם אהובי לתמיד. חלקם לא.

.

והרַכּוּת, מתי תחזור הרַכּוּת?

ְֱֲֳֵֶַָׁׂ

הכי הרבה אני מתגעגעת לרכות.

לתנועות עגולות, התכרבלות, אינטימיות, חום, הרעפות, ליטופים וחיוכים.

תכף היא בת חמש עשרה ואני מבינה, באמת שאני מבינה.

אני רואה אותה ארוכה ודקה ותזזיתית ומהורהרת ורוטנת וצוחקת ומתבלבלת ומשתבללת מולי, בדיוק

כמו שצריך. אני שומעת אותה זועפת בניגוד לרצונה, דוקרנית כמו שאני יודעת שהייתי שנים אחרי

העשרה שלי, ועדיין לפעמים, אבל אני לא זוכרת את התחושה. אני רואה איך היא עונה לי  באוטומט.

כן אמא. לא אמא. אני מרגישה איך היא מסתחררת במערבולת המחשבות, תחושות, בלבול. אני רואה

את ההורמונים עושים עבודתם נאמנה בכל חלקה. כמעט בכל חלקה – אני שמחה שעל עור הפנים שלה

הם מדלגים פחות או יותר. אני רואה את הנעלים שלי חוזרות מבית הספר מזוהמות ובוציות – טוב,

רק הנייקי והאולסטאר, על היתר חל כאן וטו ויש לי עדיין וטו בבית הזה, יו נואו –  את החולצות שלי

זרוקות בחדר. שלה, לא שלי. השבוע היא אמרה, וזזה באמת מדאיג: אמא, יש לך תיקים ממש, אבל

ממש מדליקים. וגם חלקי כלי איפור שלי אני מוצאת פה ושם, שם זה באזורי המחיה שלה בבית הזה…

וכל זה בסדר, באמת. בחיי. נשבעת.

רק שהרכות, והקירבה שצבעה משתנה, והפשטות שֶבַּקירבה שמִשתנַה, והחייכנות והאינטימיות,

חסרונן מרסק לי את הלב, צובט את גרעין נפשי בכמיהה שלא הכרתי כמוה.

וההבנה לא באמת עוזרת.

כלומר, היא עוזרת ברגעים של חשיבה והכרה והבנה,

ופחות, הרבה פחות עוזרת ברגעים שננעלים מולי, או שאני אומרת משהו בכוונות טובות ונענית –

שלא באשמתה כבר אמרתי, נכון?- באמא, אין לי כוח עכשיו או בלא, ע'ע בחייאת אמא, די עם

החפירות שלך גם ככה זה לא פשוט להיות בת חמש עשרה, מה, את-לא-זוכרת?

ראשית אהובה שלי, ילדת הלב שלי אני באמת לא זוכרת, אני מודה,

שנית זה בסדר, נשבעת, הטענות שלי הן לא אליך – כמעט. חוץ מהאולסטאר התכלת שחזרו חומות מבוץ

ואיך-החדר-שלך-נראה ומי-את-חושבת-יסדר-אותו – הן בעצם בכלל לא טענות, רק געגוע מוסווה.

כי געגוע ורכות וליטופים ומתיקות ילדית, הם מחוץ לתחום כרגע,

אז אני מנסה, בחיי שאני מנסה,

אני כ ל כ ך כ ל כ ך מנסה להזכר איך זה להיות בת חמש עשרה,

תכף, כבר אפשר לספור בימים מתי וגם מתנות שולחן בוקר יומולדת כבר נערמות במסתור,

ואני מנסה גם לא לבוא בטענות יותר מדי,

גם להבין שהרכות הזו, והתנועות העגולות, וההתכרבלות, והאינטימיות  והרוך והרוגע והקירבה שהיו,

כבר לעולם לא יהיו כמו שהיו,

כי גדלנו, שתינו,

ונפרדנו, כמו שצריך ואמור וטוב, כמה טוב שכך, שתינו.

ובעיקר אני מנסה להצמד לידיעה שבי,

שיודעת וזוכרת באופן הכי עמוק ואמיתי, נשבעת, שהם יחזרו.

אבל,

א. למי יש סבלנות

וב. בינתיים אני נורא נורא נורא מתגעגעת.

.

.




ּ

אחת עשרה שנים ושחף אחד שאיננו

.

.

.

איך לא ידעת, תגיד?

איך לא הבנת, לא זכרת שנסיכים לא אמורים למות?

בטח לא בגילך, לא ככה, לא לפני שהם הופכים למלכים באים בימים.

אמרת לי… ביום ההולדת של סבתא זה היה, נכון?…

אמרת לי: טוב, את לא כזאת דודה, בת דודה…לא משנה….אפשר לדבר איתך ממש..…

אז למה לא דברת תגיד?

אם היית מדבר, אם היית שואל,

הייתי מספרת לך שיש מחיר בלהיות אחר. קצת שונה.

לא הבנת ילד?

לא הבנת שיש מחיר לרגישות שלך, לסקרנות, לנפש המלאה שלך?

שיש מחיר לחיפוש האין סופי הזה.

לתהיות, להתבגרות של נער חושב ומרגיש ומקסים המחפש את עצמו מול החיים כולם.

ובמחיר נסיך קטן ויפה תואר יש ברכה ויש קללה.

יש יופי ואושר ויש עצב אין סופי.

יש בדידות ויש רגעי אהבה טהורה.

יש חוסר אונים ויש רגעי ספוק והארה.

ומאותו מקום. בדיוק מאותו מקום של הבדידות, שגם אם אין לה סיבה אובייקטיבית, ניראת לעין,

מובנת לאחרים, היא נחוות כאמת צרופה, של העצב והחיפוש, גם בגיל הסוער והמבולבל שלך,

ולפעמים גם אצל "הגדולים" התהיות והתחושות מסעירים את הנפש,

בדיוק מאותו מקום זוהרים היצירתיות, הנדיבות הרגשית, היחודיות, המשמעות והאהבה,

כמה אהבה. בדיוק מאותו המקום.

הברכה הפנימית והקללה הפנימית.

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום והקושי הבלתי נסבל שלו גם.

אם היית שואל, הייתי מספרת לך, שבסופו של דבר אהוב שלנו, בסופו של חשבון,

זה שווה. בטח שווה.

שאי אפשר לבחור להיות מי שאתה.

וגם אי אפשר לבחור להיות מי שאתה לא.

טוב שהיית מי שאתה.

רק אם הייתה לך מעט סבלנות. מעט.

לגדול. להתבגר מעט. להבין שזה מה שיש –

ושזה שווה. הם דווקא בסדר, החיים האלה.

כמה, כמה עצוב וכמה חבל שלא חכית –

שחף יקר ואהוב.

נסיך קטן.

אם רק היית מבקש – כמה כבשים היינו כולנו מציירים לך –

כבשים כמניין כוכבי שמים. כמספר גרגרי החול. ויותר.

ועכשיו –

אני רואה אותך פורש כנפיים בכחול הגדול וטס. חופשי סוף סוף.

.

.

.

.

.

.

.

.

ביום שלישי, בשלוש וחצי ניפגש לידו.

אחת עשרה שנים מי היה מאמין.

.

בלונדינית וג'ינג'ית נפגשות על השטיח…..

.

.

.

זה קרה לפני עשר שנים בדיוק.

החזקנו את האסופית/היתומה בת היומיים על כף היד, הושטתנו אותה בלב נרגש וחרד להוד כלביותה

וחיכינו לגזר דינה. הנ'ל הריחה את היתומה, הרהרה רגע' לקחה ת'זמן שלה וכן, ליקקה את ראשה.

ברגע ההוא הפכנו לשבט ארבע הנשים. שתי בלונדיניות, ג'ינג'ית אחת וחומת השער והעינים..

.

ככה הן נראו בחודש הראשון:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

וככה הן נראו לפני יומיים בדיוק באותו מקום

..

אחרי עשור של אחיות מופלאה, שינה כרבולית, הגדולה נובחת ורצה לחצר עם כל יללת חתול הנשמעת

כדי להגן על הטריטוריה של שתיהן, משחקי מחבואים ותופסת שרק מי שרואה יכול להבין כמה זה

באמת משחק מחבואים אמיתי, עם התחבאות, הצצה וקינטור של לא ראית אותי ולא ראית אותי.

בזמן האחרון,אחרי עשור קיפצוצים והרמוניה, המבוגרת, זו הרואה בעינה האחת

אחרי סאגה רגשית לא פשוטה, זו שאם הייתי אוהבת קצת פחות הייתי אומרת זקנה,

כבר מאבדת מסבלנותה אל הקטנה ולא מוכנה לישון לצידה, המיטה של הבת שלי נעימה לה יותר.

גם למשחקי תופסת אין לה כוח, או אולי סבלנות,

וכשהג'ינג'ית מנסה לשלוח כפה ולתפוס בפרוותה, סימן ישן לבואי נשתולל קצת אחותי,

לולו מביטה בה בעינה ונוהמת נהמה גרגורית כלבית ברורה: מותק, עם כל הכבוד,

תזכרי מי כאן המבוגרת ובעיקר, אם יש לך שכל, מי כאן הכלבה. עכשיו שקט.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועדיין יש עדיין רגעי ביחד, מלאי נהמות והשתולליות, וציפורניים, ואמא שצועקת תורידי אותן ממיטה שלי,

החלפנו מצעים היום! ושמחה וצהלולים ונביחות וצווחות והנוער, החומה היחידה עומדת לאורך

כל השנים על זכותה לבת ברית כהת שער בבית הזה, דרושים כלב או חתול חומים,

ואני מתרצת את סרובי המוחלט בהרצאות מניפולטיביות על כמה זה גזעני לשפוט על פי צבע,

פרווה או לא פרווה. והנוער שמבינה שמתעתעים בה, אבל בעלת מוסר פנימי גבוה, הגינות בסיסית

ומודעות פי.סי. נושכת שפתיים בתסכול נכנעת בכל פעם מחדש.

ואני?

אני מחייכת לעצמי כמו השמנת שהצליחה לשמור על עצמה הפעם, למרות החתולים:)

.

10 משפטים שאני אומרת ולא מאמינה – גירסת 1010

.

.

כאילו לא כתבתי את הפוסט הכי חשוב בעניין

.

1. אני לא נ ו ג ע ת בחדר שלך עד שתסדרי אותו בעצמך.

2. אני לא נכנסת לעמוד שלך בפייסבוק מיוזמתי ולא, אסור לך עדיין למחוק או לחסום אותי.

3. אני לא אגיד לך שוב ואני גם לא אזכיר לך שוב.

4. איך את עייפה? ישנת אחת עשרה שעות.

5. אני לא אביא לך לבית ספר חולצה אחרת אם יעירו לך על זאת.

6. כן, אני דווקא כן זוכרת איך זה להיות בת חמש עשרה.

7. אני לא מבינה למה להחליט איזה עגילים לוקח כל כך הרבה זמן.

8. כן, בודאי שאני זוכרת שאת כבר לא ילדה קטנה.

9. כן, ציון יכול להיות דבר מ א ד חשוב אם בשנה הבאה את עוברת לתיכון.

10. כן, את עדיין יכולה לפנות לנציב תלונות הילדים, את עדיין בקטגוריה הזאת.

.

והכי הכי, הכי חשוב להגיד, ולזכור זה את זה

 

 

 

רשימת 10 משפטים שאני לא מאמינה שאני אומרת, גירסת 2009

10 סימנים שגרה כאן נוער

.

אחת ויכולת התרחבות תיאורטית

.

.

כבר כתבתי, ואני עדיין מתלוננת לפעמים, על מעמדי כילדת אמצע/סנדוויץ איך שלא תקראו לזה.

המשפחה שלי תפתח אחד אחרי השני בפיהוקים חסרי נימוס אם אפתח שוב את נושא הקיפוח שלי –

אל תאמינו להם. יש כזה! – והבת שלי תודיע בקול רם שתודה, אבל בסופו של דבר, היא מרוצה

מיחידותה, ותודה אין צורך לחשוב או לחשוד שהיא הייתה מעוניינת בתוספות וזה שאמה ואביה

הם רק שלה, זה מצויין, סבבה, אין צורך בשינויים ותודה, צאו לי מהוריד.

.

יש לי בן דוד אהוב עם, כן, לא טעות, חמש בנות. יש לי גיסה מצויינת שהיא אחת משמונה. כן.

יש לי חברה אחת איילת עם ארבעה בנים. יש לי חברה אחרת איילת עם ארבעה ילדים,

שתיהן נשים מקסימות שאני מבינה את הדיבור שלהן, דרך המחשבה שלהן ואת ההורות שלהן גם,

ושתיהן לטעמי אמהות ונשים נפלאות. מתחזקות קריירה שווה ממש, בית, זוגיות וארבעה ילדים

אהובים אחד אחד לצרכיו וכולם ביחד גם.  רוב העולם – להוציא אוכלוסיה צדדית כמו סין –

חי והורה ליותר מלילד/ה אחד.

אני תוהה לפעמים אם האבולוציה כופה עלינו כמה ילדים, ליתר בטחון אתם יודעים.

אם השבטיות, הצורך בהרבה וחזק עדיין מצליח לכפות את מספר הצאצאים שאנחנו בוחרים,

או שככה זה. זרימה טבעית עם ההורמונים, החברה, המשפחה.

אם הרצון שלנו נובע גם מהמחשבה קדימה, על העתיד – זו עדיין המחשבה שהכי מעציבה אותי

בהקשר יחידותה, המחשבה שכאנחנו, הוריה, נלך בדרך ההיא, לא יהיה לה דם ראשון כמשפחה,

להוציא ילדיה שלה והמעגל השני של בני דודים  והיא בעצם, תהיה בלי עוגן משפחתי ראשוני –

נובע מהרצון להגן על הראשון, שלא יחיה לבד, בלי גדר גנטית שתגן עליו.

לי יש אחת.

אין לי מילים להסביר כמה ואיך מרגישה האהבה אליה.

גם אתם בטח לא מסוגלים לפרוט את שלכם למילים, אני יודעת.

ראיתי היום בבוקר אשה צעירה הולכת לפיזורי בוקר.

ילד עם ילקוט בית ספר, ילדת קוקיות ותיק דורה שהסגיר את טרום חובתה מחזיקה את ידה, ועגלת תינוק מגרגר.

היינו באוטו בדרך לבית הספר. התפישה הקטנטנה בבטן הייתה, נשבעת, קטנטנה,

אבל הייתה. גם בגללי, גם בגללה,

הבטתי בה וחשבתי לעצמי באובייקטיביות כתמיד כמה מצויין שדווקא הבת שלי היא הבת שלי,

ומה היה קורה ואיך היו החיים אם… ואיך בכלל הייתי מסוגלת לאהוב ככה עוד ילדה. או ילד.

.

אני זוכרת את הריונותי האחרים,

אלה שלא הניבו פרות מתוקים ושלמים לעץ המשפחה הזה,

אני זוכרת אחרי ימי השמחה הראשונים את הבהלה, התהיות, הפחדים, שלא נזכיר רגשות אשם

של איך-אני-אנחנו-נביא-לה-מתחרה-על- המקום-האהבה-בבית-הזה -שכמעט כולם חווים בהריון

שני , כך אני שומעת –

איך, מאיפה יהיה ללב הגדוש שלי יכולת להתרחב לעוד כל כך הרבה אהבה?

איך אפשר לאהוב שני בני אדם באופן אינטנסיבי כזה, מוחלט כזה, עוצמתי כל כך?

ואני זוכרת שהבנתי שזה לא  הגיוני לפחד ככה,

שאם זו הייתה המציאות, האנושות לא הייתה ממשיכה ליצר משפחות עם יותר מילד אחד –

טוב, זה היה הגיון הורמונלי במיוחד –

ושאין ספק שהלב והנפש והמקום שממנו ובו אוהבים יש בו אין סוף,

אין ספק, כנראה,שיכולת ההתרחבות שלו,

מציאת העומקים המאפשרים לאהוב כל ילד בנפרד, כמו שמגיע לו,

וגם את כולם ביחד, היא חלק מאיתנו.

ואמא שלי, כנראה, למרות שאני ניהנת לרטון, אוהבת אותי לפחות כמו את השניים האחרים.

.

.

.

.

.

.

.

ובכל זאת, לפעמים אני תוהה מה היה אם…..

.

.

.

.

.

.

רוצה להתגרש?

.

.

כי נגמר הלהט,

כי החידוש נמוג,

כי קצת משעמם,

כי הגיע משבר השנה השביעית,

כי יש מחשבות ורצונות על סקס עם אנשים אחרים,

כי מעצבן, משעמם, רגיל, מוכר, בנאלי, בורגני, חיוור וחסר סקסאפיל,

קראו, קראו את הספר הזה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כי אין לכם מושג מה מחכה לכם.

עוד מעט,

כשיגמרו החגיגות, האנדרופינים, תחושת החופש, האופוריה ושאר עניינים.

קראו את הספר הזה ברצינות וקחו אחריות על מה שעשיתם.

ילדים.

.

.

מתנת יומולדת וירטואלית

.

.

מאז ומתמיד אני זוכרת אותו עם מצלמה.

אחרכך באו שנים שהפכו את אהבתו לחבל הצלה פיננסי ועממו מעט אני חושבת את העונג שבצילום.

אחר כך כשהכל הסתדר הוא המשיך לצלם אבל אבד, אני חושבת – מעולם לא דברתי איתו על זה –

את התשוקה הראשונית והשמחה הגדולה שהייתה לו למצלמה והצילום הפך פשוט לדבר שעושים.

אני  זוכרת , לא תמיד, שהאהבה הגדולה שלי  לצילום  ודרך הביטוי המועדפת עלי הגיעה אלי גנטית

יחד עם צבע העינים וגם דרך השעות היפות  בחיי  לידו  בחדר החושך במרתף, בשנים ההן.

והיום, בקופסאות, מונחות זו על גבי זו, בסדר מופתי כמובן, שורות שורות של נגטיבים, בשחור לבן,

בצבע, גזורים ומונחים בשרוולי ניילון, אוצרים את חייו וחיינו בפריימים מרובעים, לתמיד.

ככה זה צילום. לתמיד.

אבל היום יש לו יום יומולדת לאבא שלי. לאבי האהוב באבות,

ואני מעלה לכאן כמה צילומים ממבחר עצום שצילם פעם, מזמן מזמן –

שעדיין לא העברתי לפורמט דיגיטלי נגיש –   למין מחוות יומולדת-שנה-לפני-תשעים.

לשנה הבאה, ננסה להרים תערוכה. מגיע לו.

.

ראשונה אהובתו

וכשחזר ממלחמת ששת הימים עם מראות מסיני

ודיונות שהרגישו מעולם חיצון

ומראות ממקומות זרים

וכל השנים הוא המשיך לצלם אותה כמובן. פעם אחר פעם. ואין איש המצלם אותה יפה כמוהו.

אבל פעם,  בדשא הגדול ליד הבית, הצלחתי לצלם אותו בלי שהרגיש:

.

.

.

.

.

.

והערב, כשיגיע אלי הבייתה לחגוג יומולדת עם אשתו,

ילדיו, נכדיו, ניניו ושפע משפחה, הוא יוציא באיזה שלב

את הניקון שלו עם סרט הצילום בתוכה, וככל שנכרכר

סביבו יותר עם כל הקנונים התותחיות שלנו, הוא יחייך

את החיוך השקט שלו, בלי ויכוחים מיותרים, כמו תמיד,

וימשיך בשלו. אחת אחת, בקפידה. קליק.

.

איש אהוב כל כך, ובצדק.

.

.

הצפה

.

מציפה. לפעמים היא מציפה.

במפתיע מגיע גל רגש ומשתלט על כל החלל הפנימי ועולה ומתעצם וממלא כל תא רגש.

ואני מתפלאה איך אני מתרחבת מבפנים עד כמה שצריך בכל פעם מחדש.

הילדה שלי הלכה לקנות חלב,

כי נגמר החלב בבית ואני כל כך רוצה קפה,

אמא שלי משאירה לי הודעה עדינה בטלפון,

ופתאום, מול המחשב, ככה ברגיל, בפשוט, בלי הודעה מוקדמת מתרומם גל.

עכשיו

לכי

תסיימי

פרץ

מילים

כזה

ותחליטי

אם

לפרסם

או

למחוק

כי

בעצם

אין

כאן

כלום.

או הכל.

.

ורביץ ודן אומרים את זה נפלא.

.

ראשון בספטמבר מוצלח לילדים של כולם

.

תגיד

.

.

–  תגיד

–  מה?

– מה חשבת לעצמך?!

– על מה?

– מה על מה?! ת ס ת כ ל

– על מה?

– מה זה? מה זאת התמונה הזאת?

– זה אני

– אני יודעת. אתה לא חושב שזו התמונה ה כ י הזויה שראית אי פעם?

– מה הזוי  בה?

– תסתכל!!

– אני מכיר אותה. זה אני  והאופניים  שלי…

והוא מספר –

בן חמש עשרה, גר בתל אביב עם אמא רחל – כן, אני נושאת את שמה – ואחותו הגדולה במעט.

כל אחיהם הגדולים כבר נשואים, מפוזרים אצל פרנקו בספרד, או במחנות בקפריסין, והוא, יתום מאב

חי בתל אביב את חייו הלא קלים. לומד, עובד ומביא לאמא הבייתה פרוטי משכורת.

חוסך פרוטה לפרוטה לפרוטה וקונה אופניים משומשים.

כמו שהוא יודע עד היום – עם ידי זהב ממשיות, בקפדנות ויסודיות שלפעמים מוציאות חלק מבני משפחתו

מהדעת ורוב הזמן נוטעות בהם בטחון – שיפץ, וניקה, ושיפר והבריק את אופניו הראשונים.

ואז, ביום אביבי, כשהיו משופצות ומוכנות, לבש את בגדיו החגיגים – עליהם לא נרחיב את הדיבור

כרגע  מפאת פרצי צחוק לא נגמרים – ויצא לסיבוב בעיר.

תראו אותו. תראו.

.

את בן החמש עשרה הזה.

עומד בחזית קולנוע מוגרבי על אופניו החדשים, רגליו ההורסות – עד היום – והברט.

תראו את זקיפות הקומה, הגאוה, הנעורים המנצחים את הקושי.

הלב יוצא אליו, אל הנער הזה שגדל לתפארת. אבא שלי.

.

.

.

נ.ב. האהבה לא עברה לו….

.

.

.

.

.

.

אבטיח, דובדבן וכל היתר

.

.

בבוקר, אחרי לילה מלא בצחקוקים ולחישות עם שתי חברות חדשות, אחרי פרנץ טוסט ומלון לארוחת

בוקר, התלבטויות מה-ללבוש-לכאילו-צילומים הורדתי את שלושתן בעבודה-של-אבא וחזרתי הבייתה.

קפה שני ביד עזר לי להעיז להכנס לחדר שלה.

שלושה מזרונים על הרצפה, מגבות לחות, הרבה יותר בגדים על הרצפה, שידה, מיטה מכפי שזכרתי

מהלילה – כשעמדתי  במלבן החצי מואר ששרטטה דלת החדר החשוך מבעבע מנעורים ועייפות המנסים

בכל הכוח לא להכנע לה, לעייפות – ה-לו כבר מאוחר, באמת, אמרתי, כמעט-לא-מאמינה שאני האמא

המרעידה רגעים מופלאים שכאלה, ולא זו המכוסה בסדין כותנה קריר, מצוייר שפריות, מוגנת, לוחשת,

אולי, סודות הכרחיים בחושך.

ועכשיו,  בבוקר, האמא שאני פסעה באומץ לב ונחישות לחדר, מתוך החלטה פנימית מדוייקת שחופש,

ובאלאגן, ומותר לה ככה לנשום חופשי, כמעט ללא מטלות וסדר. אמרנו חופש.

מערמת בגדים בערימה על מיטתה וממיינת. נקי, לביש. לכביסה. נקי. נקי. נקי. לביש.

מקפלת ערימת גופיות. נקיות, בטח נקיות, הוצאו מהמגירה למטרת האם  ללבוש את זאת? לא. פוףףף,

נזרקה על המיטה. אני מקלפת ערימה נאה, ניגשת לשידה, פותחת מגירה די-מבולגנת-סמכו-עלי,

מושיטה יד לפנות מקום לדחויות של היום ורואה בזווית העין את זה

.

כמו בסרטים שלחתי יד והרחתי. בחיי.

הריח של הבית שלנו, הריח שלי, ושלה – הטבוע בי עדיין, למרות שלפעמים היא עומדת לידי ומריחה

פתאום כמו אדם זר או מבוגר ואני נבהלת לרגע – ארוג בסיבי המאה אחוז כותנה הצבעוניים האלה.

אי אפשר לטעות.

– מה זה?

– אבטיא

– נ כ ו ן

.

.

.

.

.

.

.

– ומה זה?

– דודבן

– נ כ ו ן מאד ילדה חכמה של אמא

.

.

.

.

.

.

.

.

אני זוכרת איפה קניתי אותו, את בגד הגוף הצבעוני, המצוייר, האביבי,הראשון שלה.

לא ידעתי  שאני זוכרת, אבל אני זוכרת. הוא ארוג ועטוף בכל כך הרבה זכרונות.

די אין איי ענוג ומזוקק ומורכב מרגעי פלא, פליאה על כמה אפשר מי היה מאמין

ואין סוף שמחה. אם אפתח עכשיו את אלבום התמונות ההוא, החופן קיץ ראשון,

משפחה ראשונה וחיים, הוא יככב באין ספור צילומים. הוא היה פשוט, כייפי,

שמיש. עליז. כביס. משעשע ומתאים לילדה ההיא, לאופיה ולחייה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז

המשכתי

לקפל

ולקפל

ולקפל,

גופיה

ועוד

אחת

ועוד

אחת

ועוד,

ואז

קפלתי

עוד

משהו,

וזה

מה

שקרה

.

עשור ועוד שנתים בין הראשון שנקנה אז, והאחרון –  לבינתים, בטח שלבינתיים – שנקנה לפני כחודש.

מי צריך מילים :)

.

עקדת נפשות צעירות

.

.

מלאתם מצווה פרו ורבו. ילדת. הנקת. חיתלתם. ניגבתם פה. ניגבתם טוסיק. חינכתם. למדתם "מודה

אני", שלחתם לחדר או לגן, הלכתם איתם לבית הכנסת, לימדתם יראת כבוד,  והעיקר, אהבתם את

הילדים שלכם. אני משוכנעת שאהבתם. שאתם אוהבים.

תגידי. תגידו.

איך, איך יכולתם להרשות לילדים שלכם, לילדות, לפעוטות בני שנה ושנתיים ושלוש להגיע היום אל

הגהינום שהיה שם?

לא ידעתם מה יהיה שם?

לא חשבתם שעשרות אלפי אנשים, מצלמות, תקשורת וקיץ. איזה קיץ.

חם כמו שרק יום קיץ לוהט יכול להיות ואת, את הרשת להביא אל תוך התופת הזו את הילדים שלך.

ילדים רבים נפרדו מהוריהם בדמעות.

במתחם עמדו לפחות 20 ילדות בגיל בית-ספר יסודי כשהן בוכות "אני רוצה, אני רוצה את אמא".

האבות ניסו להרגיע, וחיבקו אותן. יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, תיאר את הסיטואציה כהזויה:

"בנות קטנות נפרדות מאביהם שלא עשו דבר. זה מחזה נורא שמתאים למשטרים אפלים בהיסטוריה,

לא למדינה מודרנית".

.

מה חשבתם על אהבה?

אהבת הורה לילדיו? שככה זה אהבה?

שבגיל שלוש ילד יכול להבין את המהלך הזה?

בלי קשר לצודק לא צודק, בלי קשר לדעה שלי או שלכם,

בלי קשר לכלום חוץ מאחריות. ואהבה כמובן.

אהבה אתם קוראים לזה?

מי שמעמיד את הילד שלו, בכוונה תחילה, בידיעה ברורה כמה נזק ואיזו טראומה עלולה נשמתו

של ילד קטן לעבור בארוע כל כך אלים וטראומתי לא ראוי להקרא הורה.

על החינוך שלהם על פי דרככם אתם נלחמים?

ומה עם אהבה תגידו?

חינוך או בטחון באמא ואבא?

חינוך או חוסר צלקות רגשיות הנגרמות בידיעה ברורה?

חינוך או ניצול ושימוש בילדים התמים שלכם לצורכי תקשורת ומניפולציות רגשיות?

אהבה אתם קוראים לזה?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

להמועצה הלאומית לשלום הילד יש לטעמי סיבה מוצדקת להגיש תלונה נגד ההורים שהעבירו

את ילדיהם הקטנים את השעות האיומות האלה היום אחרי הצהרים. כל בר דעת, שלא נגיד,

מי שטובת ילדיו בראש מעייניו, יכול היה להבין שארוע סוער, המוני, מלהיט וטראומתי שבו

הוריך או אמך עוזבים אותך – לתפיסת ילד קטן – הוא בגדר גרימת נזק ממשי לנפשו.

או שאולי אצל החרדים האשכזיים מעמנואל רק לימוד עם ילדות ספרדיות גורם נזק לנפש ילדיהם?!

.

האגו הרוצה מיתולוגיה

.

.

יושבת עם אקס שלי. אקס גדול. אחד משלושת המיתולוגים של חיי אם מתעקשים על מיצוב.

ככה אני. אוהבת באהבות ארוכות. תמיד.

עכשיו אני בתקופה מפנת מקום. אני עושה סדר.

עושה שלום עם האחד, באה חשבון עם האחר, מפסיקה לתחזק יחסים חד צדדים – טוב, כמעט חד

צדדיים, בעיקר חד צדדיים – גם עם חברות – רוצה? תבואי, תעשי, תגידי –  אומרת את מה שיש לי

להגיד, לא מפחדת מכלום. במישור הזה, אין-צורך-להגזים ברמת האומץ הכללי שלי.

וישבנו אחרי הרבה זמן שלא.

אנחנו כבר לא, שנים רבות מאד מאד.

ודברנו. גם עלינו, גם על פעם, על מה היה ולמה ואיך היה או לא היה אפשר, והצחקתי אותו, בטח

הצחקתי. תמיד. והוא אותי קצת פחות משהיינו, אבל גם. וחשבתי איך פעם הכרתי את הריח שלו כל כך,

כאילו היה הריח של עצמי, וכמה כשהוא היה מתעורר, אז. מזמן. הוא נראה ילד קטן, בלי קשר לגיל

ואם זה עדיין ככה בבקרים. תהיתי, לא רציתי לראות. ומה הוא חושב, ככה מקרוב שהגיל עושה בי.

וראיתי אותו מביט בי, מקשיב לי. את העינים שלו מקשיבות למילים ולמחשבות ולהרגשות ורגשות

שלי וידעתי שאין אדם בעולם שמקשיב לי ככה,  שהוא מקשיב לו ככה, וחייכתי בלב.

תמיד ידעתי שזה ככה, שזה יהיה ככה לתמיד ביננו,

בלי קשר לזמן ולשנים ולאהבות חדשות ששטפו וישטפו את חיינו במתינות או בסערה.

איש איש ודרכו.

והמקום בתוכי שרצה לשמור את היחוד שלו – של המקום הזה – שלי, אצל הגבר הזה נרגע.

האגו שרוצה לדעת שגם אם כבר לא, אז יש מקום יחודי שתמיד יהיה ספציפי ושלך.

בלי קשר למספר הנשים והאהבות שנכנסו ויצאו מחייו, מליבו בשנים הרבות שעברו,

בלי קשר לגברים ואהבות בחיי, בשנים שעברו.

לא להיות עוד רומן. עוד אהבה.

להיות הרומן. האהבה.

האגו שרוצה להיות מיתולוגי. מחפש את המיתולוגיה של עצמו.

וישבתי שם והסתכלתי על הגבר הזה שהיה והיינו, וחשבתי שאני יודעת,

תפסיק גערתי באגו הזה תפסיק להיות חמדן יחודיות, תרגיע, תתבגר, מספיק.

ואז בדיוק כשאמרתי לעצמי שבלב זה מספיק, הוא אמר,

שלמרות,

ואולי בגלל,

השנים הרבות,

והנשים הרבות,

והחיים,

והגיל,

וההבנה,

ובכלל,

לעולם אני אהיה אהבתו הגדולה.

החריץ הגדול בליבו, הדוכן הגבוה באולימפידת האהבות שלו.

והאגו הרעב תמידית, המפלצתי שלי, המגלומן, לקק את שפתיו ואמר לעצמו, יאמי, טעים.

ואני, שהייתי שבעה לרגע, רגועה עד הפעם הבאה שיתנפץ משהו, חייכתי בתוך האני

ומיד, אני נשבעת שמיד,

נזכרתי שזו לא אני מחייכת בשביעות רצון חתולית, שטנית משהו שכזו, זה האגו הזה שלי,

זה שצריך לשמור בקופסא סגורה – עדיף מרופדת בקטיפה אדומה, בכל זאת, שביר –

וגם, אני מודה, תמיד ידעתי שככה. תמיד.

.

הוריקן הסבבה וגעגועים

.

אני מתגעגעת אליה.

היא כאן. בטח שהיא כאן. זה הבית שלה.

לכאן היא מגיעה אחרי בית הספר, חולצת נעלים ומעיפה מתחת לשולחן האוכל –

א י ה. אחרכך אימי.

זורקת ילקוט, נזרקת בכל דקותה ורישולה הבלתי אפשרי על הכורסא החרדלית, מעיפה רגלים

ארוכות-אפילו-יותר-משלי כך מסתמן ומכריזה: אני עייפה. ושותקת. או אם נדייק, מצמצמת.

– איך היה בבית ספר ?

– אחלה

– באמת?

– כן

– מה היה?

– כלום. סתם אחלה.

– נשמע מעניין. רוצה לאכול?

– סבבה.

– מה?

– מה יש?

– בולונז!

– סבבה

– בולונז בדרך. עשרים דקות.

– אפשר טלוויזיה בינתיים, מחכה לי פרק של גליי?

– כן.

– סבבה.

.

– האוכל תכף מוכן אאובי

– לערוך?

– כן.

– סבבה.

.

– אז מה שלומך?

– בס'דר

– מה קורה בכיתה?

– באלאגן. כרגיל.

– כלום חדש?

– קצת.

– כמו מה?

– לא עניינך אימי, זה דברים של חברות!

– טוב, לא ידעתי. על דברים שלך את מספרת לי?

– לפעמים

– כמו עכשיו?

– לא.

.

– אפשר מחשב?

– עשית שיעורים?

– אין.

– סידרת ת'בגדים שהבטחת אתמול?

– אחרכך.

– תוציאי את לולו קודם

– אני ע י י פ ה !!!

– ולולו ז ק נ ה ועל סטרואידים, נו…

– בס'דר

.

אני מתגעגעת אליה. אל הילדה שלי שלא יכלה לחכות כדי לספר מה היה. לחלק איך זה מרגיש.

עכשיו היא כאן בבית. מתרוצצת. שרועה. ע י י פ ה נורא. כל הזמן עייפה.

מסתגרת לעולמה כמו שכתוב בספרים, כמו שאני שמחה שהיא עושה. ככה צריך.

מחפשת ומוצאת את עצמה, את עולמה.

מגדירה טריטוריות מול אמא יפה וחזקה. מגדירה את עצמה בבית של שתי נשים שלשתיהן אין

כאן הרבה אופציות לפריקת מתחים או תלונות. היא ואני, אני והיא.

והיא גדלה מהר, ויפה.

היא מתארגנת ומוגדרת מיום ליום, הופכת לאט לאט למי שתהיה אשה מדהימה, אני אומרת לכם,

היא תהיה אדם מלא עוצמה וכשרון ומתיקות הילדה הזאת.

ובינתיים היא מסתחררת כאן, מולי ומול העולם בכל עוצמות נעוריה והורמוניה, מצליחה למשוך אותי

לפעמים אל לב הסערות והמערבולות, קטנות וגדולות שאנחנו מייצרות שתיים בשעה. לפעמים אני

מצליחה לזכור שאלה "רק" נעוריה ושום-דבר-אישי, נושמת עמוק ומתאפקת. ולפעמים,

אמא-היא-גם-אדם-סוער-לכשעצמו אני תופסת תאוצה על הגל שלה ומעצימה אותו להוריקן,

ואז מתחרטת כמובן, כי זה לא פייר על קטנים ממך ובטח על כאלה שלך יש מושג מה קורה איתם ולמה,

ולהם לא כל כך, ומבקשת סליחה. וגם היא.

ואז אנחנו שוכחות לרגע את ספרי  ההדרכה של כיצד להיות בני נעורים ןלשגע את עצמך ואת אמא שלך

בו בזמנית, ונזכרות שאנחנו אמא ואיה ומתבוננות בעינים, ומדברות לרגע, ואני קולעת לה צמה,

ולפעמים יש אפילו התקפת אהבה מצידי והיא נכנעת לחיבוק ואולי אפילו מתרפקת להרף עין, ואני שוב

מוזהרת ומוטפת לא להעיז ללכת בלי חזיה. ואנחנו מטיילות לגנוב פיטנגו בכל השכונה כמו בכל אביב,

או רוחצות את לולו, או קונות פלאפל ומקפיצות לסבאסבתא רק-חצי-מנה-זה-לא-כל-כך-בריא-להם..

ואני מביטה בה וגם מתגעגעת, וגם מחכה בהמון סבלנות. ואהבה. כמה אהבה.

מי היה מאמין שאפשר ככה אהבה..               

.

.

.

.

.

.

.

.

קניוק, אבישג השונמית והבלונים על הגג שלי

.

.נכתב פעם, לפני שלש שנים שלמות, וקצת.

.

הרבה שנים אני מכירה אותו.

היה הקיץ ההוא ואדם ברוך וקניוק

וכתבה ל7 ימים שהוא כתב עלי, ועל תל אביב, בעצם ההיפך.

וכתבתי פעם על אחד הספרים הכי כנים וחזקים שלו בעיני  –

על החיים ועל המוות

והוא הנחה סדנת כתיבה בבית אריאלה שהשתתפתי בה,

ובכלל,

אני אוהבת אותו.

.

אבל הדבר הכי אישי ומרגש שקשור בי ובו קרה מזמן לפני שנים, והרבה.

האהבה הגדולה של חיי, המיתולוגי שללי, ארוך השנים קראו לו רוני.

שש שנים מקסימות . גרנו ברח' אלכסנדר ינאי, מעל המכולת של דויד, והחיים היו חיוך.

יום הולדת אחד חזר הרוני הבייתה ורצה שנעלה לגג.

לא רציתי, התעקש. לא רציתי. כן רציתי, התווכחתי, התפנקתי ובסוף כמובן עלינו אל הגג.

גגות תל אביב, סוף מאי,  דודי שמש, חוטי כביסה, רמז לשקיעה, ים, ורוני ואני עם יין על הגג.

אני מסתכלת עליו – מה הוא זומם יקיר לבי?

כלום…הוא מביט בי במבטו הזך, כלום.

מה..? אני שואלת

רגע

סבלנות הוא מחייך, ואז מסתכל עלי ואומר, תראי…..

פ  ת  א  ם…

באמת פתאם, התמלאו השמיים מעל הגג בלונים. מאות בלונים,

אולי עשרות רבות מאד, למי הייתה נשימה כדי לספור –

עלו מהרחוב ומלאו לי את השמים, את החיים ובעיקר את הלב. בלונים.

את רוני הם מילאו באסירות תודה לנצח לחבריו מהחוג לקולנע בבית צבי שחיכו למטה, ברחוב,

אוחזים בלונים אפופי הליום לסימן ממנו, וסובבו אותי בשמחה, אהבה וזכרון מופלא לתמיד.

.

זה הכל קרה בזמן ההוא,  בשבועות שיורם "הסתובב" בחיים שלי ובבית ההוא באופן אינטנסיבי למדי,

בגלל כתבת השער לשבעה ימים,  שמיכל צילמה והוא כתב על תל אביב ועלי, או על ההיפך.

אחר כך עברו שנים של זמן.

הכתבה ההיא פורסמה ומוזכרת באוזני עדיין למרבית הפליאה פה ושם,

הרוני ואני כבר נפרדנו, תל אביב המשיכה להיות כמו שהיא יודעת,

סדנת הכתיבה בבית אריאלה הייתה מצויינת,

ואז הוא כתב ופירסם את "אהבת דוד".

קבלתי, קראתי כמו תמיד

ואז, כמו מתנה ארוזה בשכבות נייר משי מתפורר, בתוך משפטיו המפותלים שאני אוהבת כלכך

נתקלתי במשפט הזה: "איש מעולם לא הפריח לה על הגג מאות בלונים ליום הולדתה".

אבישג שלא ידעה בחייה אהבה ופלאות,

שאיש מעולם לא הפריח לה על הגג מאות בלונים ליום הולדתה.

.

סופר מקשיב וזוכר ואוסף ואורג סיפורי אנשים לחומר שלו. כמה יפה.

כמה החמצה מועברת במשפט אחד על אבישג, שלא זכתה.

כמה שמחתי (ועדיין אני שמחה) במשפט ההחמצה של אבישג שהנציח והסביר לי קניוק במה זכיתי אני.

לתמיד.

איזה עונג לראות אדם אוסף פיסות וסיפורים ומילים, חתיכות חיים ואורג למסכ אמיתית אחרת.

שמחה ועונג.

.

יומולדת שמח יורם יקר הרבה בריאות, אהבה ושיגיע אליך השקט. מגיע לך.

..

בלונדינית וסתומת עין

.

.

ברביעי באפריל לולו התעוורה, אולי בשלישי. ברביעי שמתי לב.

בשישי כתבתי פוסט מבוהל שתהה מה יקרה אם היא תשאר עיוורת ואומללה לתמיד.

האם אני יכולה לדעת אם היא מאושרת?

על מי אני שואלת?

מי אני להחליט על חייה?

מי אם לא אני?

.

היום היא עברה ניתוח. עין אחת נעקרה והשניה עברה ניתוח קטארקט, שהצליח.

כן. הצליח.

דוקטורית קולית ומופלאה הצליחה להרגיע את כולנו.

העין אדומה, מוזרה ושטופת דמע ודברים, אבל הכלבה שלנו לא עיוורת.

נפנף את ידך מול עינה והיא תמצמץ.

מי ידע שמצמוץ יכול להביא כל כך הרבה שמחה.

אז לולו תזכה לשחק מחבואים עם אחותה הג'ינג'ית המיאותית, לנסות לתפוס חגבים כאילו היא

עצמה חתול, לנבוח את הנביחות הכי מעצבנות שמוציאות אותי מדעתי בימים רגילים, להביט לי

בעינים במבט כלבי מובהק ולהרוויח, בטח להרוויח עוד ביס שניצל או מה שזה לא יהיה.

באופו כללי, לולו תתזכה לחיות את חייה,

ואני, מעבר לשמחה האמיתית בהחזרת ראיתה,

אני אזכור כמה דברים חשובים מהשבוע הזה.

אני אזכור כמה אני אוהבת אותה וכמה היא יקרה לבית הזה.

אני אזכור כמה הייתי חרדה וסבלנית מולה כשהייתה אפשרות לאבד אותה.

אני אשמח במובן מסויים שיש לנו כלבונת סתומת עין – שתומת עין? מי יחליט סוףסוף מה הנכון –

ולא מושלמת, זה שיעור טוב באהבה ובחוסר מושלמות לילדה שלי.

הוכחה פשוטה שכשאוהבים, אז אוהבים.

.

ועכשיו, אחרי שטפטפנו לה טיפות, נתנו לה סטרואידים, לקחנו אותה לטיול ראשון אחרי

שהתאוששה מההרדמה, עכשיו היא ישנה עם אחותה האנושית במיטה כמו בכל לילה.

היא ניראת כמו מנורת קריאה שוכבת.

שרועה על בטנה עם האהיל הזה סביב ראשה, עיניה, כלומר עינה האחת עצומה,

אבל כאן בבית יודעים שמאחורי העפעף הסגור הזה, בניגוד לאתמול, יש עולם שלם,

שיהיה כאן, בשבילה, מחר.

לולו לא רואה

.

.

לולו לא רואה.

אני חושדת כבר יומיים שלושה ועכשיו אני יודעת.

בעין אחת היא היא לא רואה כבר כמעט שנתיים מאיזו תאונת קפיצה שעשתה,

זה לקח זמן להתרגל, כי אסטטית העין העיוורת לבנה ומכוערת,

אבל התרגלנו.

ואתמול השניה. אני חושבת שמאתמול.

.

פתאום ראיתי שהיא מביטה במשהו על הרצפה באופן מוזר…והיום כבר נפנפתי מולה פילים

והיא לא הגיבה. מיד צלצלתי לעינת גם בת דודה וגם וווטרינרית מופלאה וקשובה ורגועה והיא לא ענתה,

אז מיד צלצלתי למיכל ואיתי – שכנים. גם נחמדים וגם וטרינרים מה צריך יותר מזה בבית עם חיות…..

בואי. איתי פנוי. אז באתי, בטח באתי.

איתי אמר שהוא כמעט בטוח שזו לא העין, אלא משהו ניאורולוגי –

בשתיים נהיה אצל הוטרינרית עינים המומחית בנווה מונוסון.

ובינתיים, השאלות. השאלה.

הסיוט הגדול שלי, הפחד הקמאי, השחור, המסוייט שלי הוא להיות עיוורת.

הכל קחו ממני ומגופי רק לא את הראיה. ככה אני מרגישה מאז ומעולם.

יש לי מכתב בבית המבקש ממי שאוהב אותי שאם אתעוור אז אנא…

ואני מתכוונת, עדיין, ברצינות וכוונה לכל מילה שם. ככה אני מרגישה.

ועכשיו לולו.

ונניח, נניח שהיא באמת עיוורת. חד וחלק לא רואה, בלי אפשרות לניתוח וראיה, אפילו חלקית,

נניח שהיא עיוורת ממש, מה אז? אז מה אני עושה?

אני חתומה ב"לילך" כמובן, ולגמרי בעד המתת חסד.

תומכת בזכותו של אדם למות בכבוד.

ומקווה שבסוף ימי יהיו לי ימים טובים וכבוד עצמי,

ואם ימנע ממני, שיהיו סביבי אנשים אוהבים ואמיצים שיקשיבו לי בכבוד ואהבה.

ועכשיו לולו.

איתי הוטרינר אומר שמבחינתו, לכלבים יש חיים טובים גם כשהם עיוורים:

אוכל, שתיה, אהבה, זה מה שהם צריכים הוא אמר לי הבוקר.

בית שהיא מכירה, אוכל, ריחות ואהבה.

ומה עם אחות/חתולה ומשחקי מחבואים, מה עם חגבים ודשא ברוח?

מה עם ריצה חופשית בדשא עם שער מתנפנף ונחיריים מתרחבים?

מה אם ל ר א ו ת?

אין איש שישכנע אותי שלי יכולים להיות חיים טובים בלי לראות.

אני לא ניתנת לשכנוע בנושא הזה כשזה נוגע אלי.

אבל לולו היא לא אני.  לולו היא כלבונת. לא אדם שאפשר לשאול ולברר את רצונו.

והשאלה שאני שואלת את עצמי קשורה ללולו הכלבה האהובה, המעצבנת – אין נביחה צורמת

יותר מזו שלה – ניג'סית מקסימה ומנחמת ולא אלי. זה לא עלי, זה עליה.

מה טוב לה?

איך אני יכולה לדעת מה לולו רוצה?

איך אני יכולה להחליט עבורה על חייה עכשיו?

לא כואב לה.

היא מבולבלת, חוששת, דרוכה מאד הבלונדה הזקנה שלי.

יקח לה כמה ימים והיא בטח תסתגל …איך יודעים מה זה להסתגל?

אז היא לא תתקל ברהיטים, אז מה?

עדיין כל רחש, רעש, צלצול יקפיץ אותה, דרוכה להגן ו…עיוורת.

זה לא עלי. עלינו. מה פתאום, זה על לולו שלי. שלנו.

מי אני להחליט על חייה?

מי אם לא אני?

חזרנו ממומחית העינים. בינתיים היא עיוורת לגמרי.

בעוד שבוע נדע אם אפשר להחזיר לה ראיה, אפילו חלקית, בעין הבריאה.

חדשות יותר טובות מלא חדשות בכלל.

בינתיים השאלה היפוטטית, מוסרית, תיאורטית

אבל לרגע לא פחות ממפחידה.

חדר משלה, חדר משלי, ודלת מחברת גם.

.

.

יוני 2018 –

אתמול נמצא ( טפוטפוטפו )המקום שיהיה שלה, רק שלה בשלש שנים הקרובות,

כשתמונות הגיעו לטלפון יחד עם קולה שוב הגיע הרגש המעורר שדים ומלאכים

( אם אשאיל מצרויה שלו ביטוי ממשפט שלה ב"טרה" אהוב עלי במיוחד ), זה הרגש

המזהה עוד קור ניתק ברכות. לא נשארו הרבה כאלה, קורי האהבה, ההורות, המשפחה

נשארים איתנו תמיד, ואלה הניתקים בדרך הטבעית, הבריאה, הרגילה, מספרם מועט

אחרי תיכון, צבא, טיולים, פרידות של חצאי שנה, כמעט אפסי כי כבר נשאר שלא היה.

כשסגרתי את הטלפון התעורר זכרון, נזכרתי בדלת הראשונה שנסגרה מאחוריה, בלעדי.

ירושלים, Here she comes

.

.

ינואר 2010 –

לפעמים כשהיא נרדמת במקרה במיטה שלי, כמו שקרה השבוע,

אני מביטה בה ורואה במערבולת הנעורים הזו, על ברזלי השיניים והטון המתנגן בדי-

כבר-אמא הזה את התינוקת שלי, ההיא שישנה עלי לילות כימים, וההיפך, רפויית

אברים וכִּבְדַת נשימות איטיות. 

.

אין לזה מילים,

ככל שמנסים למצוא לזה מילים,

מאז ומתמיד מנסים, פשוט אין לזה מילים.

היא מתחילה לטוות את חייה בעצמה, על פי כשרונה, יכולותיה ובעיקר רצונה.

קור ועוד אחד ועוד עד שרשת חייה תהיה ארוגה וחזקה מספיק לשאת אותה בכוחה היא.

מחר יום חשוב בחייה. פסיעה ראשונה אל חדר משלה, כך אני מרגישה.

אני מוצפת בהכל ומבינה שאין בכוחי לעשות דבר חוץ מלחבק, אם זה מה שהיא תרצה

ממני, לחזק בדרך שתהיה לה טובה, ולחכות. בחדר משלי.

.

עבר יום:

אתמול היא עברה נסיון לא פשוט.

חיכינו במסדרון זמן לא קצר ותודה לאלוהי הwifi והסמאטפון ואז הגיע תורה.

היא העיפה בי מבט, נשמה עמוק ונכנסה לחדר דרוכה, נרגשת ומקסימה כל כך,

שהלב שלי החסיר פעימה מעוצמת הכאן ועכשיו.

היא הייתה היא עצמה, האדם שהיא,

בלי אמא, אבא או כל דבר אחר,

מרוכזת ונמצאת כולה ברגע ההוא ממש,

גרעין ותמצית של האני שהיא,

אדם צעיר בbeing שלו.

.

לא הרבה ניתן לנו להיות שותפים, שקטים, פסיביים ככל שנהיה, לרגעים אישיים כל כך.

ריכוז מזוכך של "אני" אחר,

בפרט אחר מוכר מאד, שלא נדבר על כמה אהוב.

הדלת נסגרה והילדה שלי הייתה ש ם. בחוץ. בחייה.

הנשימה שנשמתי דמתה לנשימה העמוקה, החדשה, שלקחתי בפעם הראשונה שסגרתי

את הדלת אחרי בגן ( שתי מאמות וששה ילדים )הראשון שלה והשארתי אותה לחייה,

לחצי שעה אם לדייק, ויצאתי גם אני לחפש מחדש את חיי שלי אחרי שנתיים.

דלתות נסגרות, צעדים נפסעים לאחור ומרחיבים את המרחק ביננו.

אתמול,

כשנסגרה הדלת במסדרון ההוא, נשמתי נשימה כזו והבנתי שאין בידי,

הרגע שהיא קמה ונכנסה לפגישתה אתמול היה כולו שלה, רק שלה.

אין לי בו חלק בכלל, ברגע ההוא, לא לטוב. לא לרע.

אין לי יכולת לעזור, אין לי יכולת להזיק.

זה היה רגע הבנה צלולה ונדירה, אין הרבה כאלה ביומיום.

אלה חייה, ואני הייתי בחיים שלי. לידה. כל כולי, אבל מאחורי הדלת.

.

זה לא מפחיד.

אם להיות מדוייקת והגונה, זה כ ב ר לא

מפחיד. הפרידה הפנימית מתרחשת בקצב

שלה, בטבעיות. הטבע מכתיב את המעשים,

והכל בסדר.

כל דלת נסגרת מאחוריה, או מאחורי,

כל מדרגה, מהולה ברוך וקושי להפרד

ממתיקות הילדות, בילד ראשון זה מועצם

יותר מספרים המבינים, ובמיתר פחד עדין

ומובן ולא-נלקח-ברצינות-מדי שהמרחק ישנה

את הקירבה. וכן, היא משתנה, היא כל הזמן

משתנה מאז שהתחיל המסע הזה, כמעט

ארבע עשרה שנה ועוד תשעה חודשים לאחור

מי סופר.

אבל בקירבה החדשה יש דברים כל כך מהנים,

מפתיעים ומשעשעים ואפילו משחררים, ובעיקר

וזה העוגן העיקרי, לא פחות קרובים ואהובים,

שאני

מתחילה,

לחשוב,

להיות בטוחה אפילו,

שהולך להיות כאן ממש נהדר

כשיהיה לה חדר רחב ידיים משלה,

ואני ארחיב את שלי כי-באמת-הגיע-הזמן-לשים-אליו-לב

ובין החדרים שלנו נבנה לנו דלת מוצקה, רחבה, אם-כל-הדלתות

שנוכל לפתוח כשנצטרך. כשנרצה.

.
תמיד.
.

לילה לבן, מורה וסמרטוטים

.

.

.

הגעתי ביום שישי בצהרים לבית הספר. זה מה שראיתי על מגרש הכדורסל.

.
.
.
.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

וגם זה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ככה אני רואה דברים, תראו איך קוראים לבלוג הזה.

מה זה? שאלתי את א. – אחרי הכל אני מכירה אותו מגיל שלוש כמו שהוא מזכיר לי בכל פעם מחדש

. מה זה שאלתי שוב. כחחח הוא גיחך בחדוות נעורים הורסת ממש, ת נ ח ש י.

טוב, אל תהיה רשע, תן רמז

רמז..? או קיי…אנחנו בתקופת תולדות האומנות

תן עוד רמז

ז ה ו הוא אמר, הסתובב כטווס צעיר, גחך ונעלם אל החושך.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

את צילום הלילה הזה הורדתי היום מהפייסבוק של אחד מהם, ככה היה הלילה שלהם.

אחר כך הוא כבר התקדם לזה:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אבל אני הייתי בהווה, בצהרי יום שישי, מאותגרת על ידי הנוער, מנסה להבין דרך העינים שלי

ודרך העדשה של המצלמה הקטנה שהייתה איתי מה אני רואה. מה הם עשו כאן כל הלילה עם

מאות, אלפי גזירי בד בשחור ולבן.

לאט

לאט

לאט

לאט

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כשעליתי לקומה שניה לקחת משהו, הצצתי דרך החלון והבנתי.

תעשו טובה.

גללו ל א ט. נסו לנחש מה הם עשו כל הלילה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כנראה לא צריך להיות גאון כדי להבין, רק להסתכל מזווית אחרת :)

מחַבֶּרֶת אחד לְאחד….מלאכת הטלאים של אמא שלי

.

.

מאז שאני זוכרת אותה היא יושבת ליד מכונת התפירה.

גבה מקומר, רגלה על הדוושה וידה הימנית מסובבת את הגלגל.

מחברת סיפורים. לעצמה? את עצמה?

אמא שלי.

מאות פיסות בדים בצבעים, צורות, טכסטורות, תחושות, מקורות והיסטוריה מתחברות

למשטח בד אחד, מאוחד והרמוני מספר משהו למישהו והיא, על פי רצונה וכשרונה מחברת

אותם ל….משהו, המכיל אותה בתוכו לתמיד.

כמה מחשבות, תשוקות שלא התקיימו, כעסים כבושים, תקוות ושאיפה לטוב עבור כולנו, כמה זכרונות ואהבה היא מחברת בשמיכות האלה שהיא מכינה לכולנו כל הזמן.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

צ'ולנט מאריגים.חמין מבדים ובגדים ישנים. כורח המציאות ודלות החיים הביא נשים למחזר, למצוא שימוש

נוסף לבגדים שהתבלו, אריגים סתמיים ושמיכות ישנות שהתבלו ונקרע. לכל בד נמצא שימוש, וכשכבר אי

אפשר היה לעשות איתו כלום, ממש כלום הוא הועבר לערימה שחיכתה.

הן חיברו את הבדים, חתיכה לחתיכה, תפר לתפר, החוט ומחט לשמיכות, מעילים וכל דבר אחר שיכול היה

להיות לו שימוש. כיוון שהעבודה היא ב א מ ת עבודת נמלים מטורפת של חודשים ארוכים, שעות אין סוף

התחברו בנות משפחה, שכנות ותפרו וחיברו יחד את חייהן לשמיכות.

.

וחשבתי שהיום כמעט ולא קיימת תחושת

הסיסטרהוד הזאת, בצורתה הבסיסית

והפשוטה כל כך של התקבצות לצורך

אמיתי, יצרני ועם זאת כל כך מהנה

ואיניטימי. הידים פועלות עבודה סיזיפית,

תפר אחר תפר, שורה אחר שורה, והראש

מתפנה לענייניו. השקט מגיע כמעט באופן

מדיטטיבי….

עם השנים הפכה מלאכת הטלאים מכורח

מציאות לדבר אומנות. האסטטיקה הפכה

לחשובה. העבודה התייעלה בזכות מכונת

התפירה, והשמוש בעבודות הטלאים הפך

להיות לא רק יעיל אלא גם קישוטי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועכשיו, כמו שעשתה לכל אחד מאיתנו, היא שקועה בשמיכה לנין החדש

דנדש שלה שיקבל את השמיכה שלו בעוד כמה חודשים. שמיכה המיועדת לתמיד,

לכן היא לא תינוקית, במכוון.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

וגם תערוכות …..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אמא שלי מספרת רגש ואהבה.

כותבת בכתב אחר ממילים, מרגישה, כואבת, שמחה, משאירה את חותמה והכי הרבה אוהבת.

במגע ידה הגוזר, מסובב, תופר, מחבר, מספר ומשמר אותה לתמיד.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מה היא אורגת ברגעים השקטים שלה אמא שלי?

.

ככה אני נפרדת

גלי אמרה שהיא תעבור לאסוף אותי ברבע לשתיים, שנספיק.

בית הקברות של רמת השרון. עשר דקות נסיעה, אולי אפילו פחות ועד שיתחיל….יש זמן.

יצאתי לגינה. בין האדמה, הדשא והפרחים הנלחמים בעקשות נגד הקיץ שעדיין לא מוותר ונלחם על

זכותו ללהוט, נאבק עם הקצבת מים , ישראל מתייבשת, נחבאים אל רגבי האדמה חלוקי נחל.

בהירים, נקיים, קמורים ומזמינים כף יד שתחפון.

פעם, מזמן, בקיץ ההוא, הבלתי אפשרי, הביא אותי הרצון לשרוד ולשמור על הבית שלנו, על עצמי,

עליה, לגל אמוק מטורף של עשיה בבית. פנים וחוץ. כינון טרום פירוק. הפוך על הפוך.

גם רוב חלוקי הנחל הובאו לכאן אז, בקיץ האכזר ולא רק מחום ההוא.

עגלגלים, מפזרי הבטחות לפריחה מה-יהיה-עם-המטאפורות-מה-יהיה פוזרו בגינה, בין הפרחים,

הפקעות, התבלינים והפכו חלק מהבית, מהגינה, מהחיים שלנו.

אבל מאז משהו קרה והם, כבר לא מעט שנים, עושים דרך הפוכה.

הפכו לסַמַנֵי פרידות. אלה הלוקחים עליהם חלק מן הפרידה. חולקים איתי טכס פרטי.

נושאי הדגל שלי. נציגַי הדוממים.

/

/

ראשונה הייתה סבתא שלי.

כשנסעתי ללוויה של אהובתי הגדולה בנשים, יריבתי העצומה, זו שהדמיון ביננו הוביל אותנו למחוזות

ריבים ודרמות ופיוסים ואהבת ענק – עוד לפני הקיץ ההוא – ידעתי שאני רוצה, חייבת, לבוא לשם עם

משהו שיעזור לי לעמוד זקופה, להרגיש, לא להשתתק גוף ונפש מעוצמת הכאב והעצב ושיאפשר לי

להפרד וללכת משם, לחזור הבייתה. סיימתי להניק, מסרתי את זו המזינה – עדיין –  את ליבי ואני

את גופה לאביה ויצאתי חסרת שקט לחצר. חיפשתי. לא ידעתי מה. בכיתי, דברתי אליה, עקרתי

עשבים שוטים, קטפתי לימונית ונענע מתוך מחשבה שנעלמה מיד על תה מנחם והרמתי במקרה

אבן עגולה כדי….כדי להעביר אותה מקום כנראה.

חוסר שקט, סערה. חפנתי את האבן בידי ולא יכולתי להרפות.

המגע הקר, גם בגלל שהיה נובמבר, אבל לא רק, המחוספס וגם לא, זה שאפשר לי להתעגל עליה,

להרגיש, משום מה, מכורבלת ומוגנת, הרגיע אותי כמעט מיד. ישבתי בחצר שלי, המשפחה הקטנה

שלי הייתה בבית פנימה, וידעתי שרק בגלל שידעה שאני בבית איתו ואיתה, היא יכלה להרשות

לעצמה לחייך, להרפות וללכת לנוח. ישבתי על הדשא והרגשתי הכל. רגע מרחיב ונִיזכַּר תמיד.

כבר זמן אמר לי ההוא שקשור לפרידות סופיות מסיבות אחרות, חסרות אבן, והושיט לי בת כמעט

שנה חייכנית וזוהרת עד-היום-אפשר-להתעלף-ממתיקות-הזכרון לנשיקת פרידה לשעתיים. קמתי

ומה שרציתי זה להעביר לסבתא שלי את כל מה שהרגשתי בזמן הזה שהיה לי עכשיו.

נכנסתי הבייתה, לקחתי אין-לי-תשובה-למה לאק ציפורניים אדום שהיה מונח שם,וציירתי לב אדום

וגדול על האבן. האבן שעכשיו הייתה של סבתא שלי. עד היום. בנוב' 13 שנה.

/

לכל אורך הלוויה שלה החזקתי באבן. חזק חזק. בלי להרפות. חזקה, מכילה בלי להשבר,

מחוספסת, בהירה, עדינה ומנחמת. כשכולם הלכו, ואמא שלי ואחותה, יתומות בנות שבעים קרועות

לב ונפש ונכדים ונינים ואוהבים, כל כך הרבה אוהבים התחילו לחזור בשביל האחר הנחתי את האבן

של סבתא שלי על קברה. הלב האדום כלפי מעלה והלכתי הבייתה. אל הלב החי.

ככה אני עושה מאז.

טכס פרטי. בבית שלי. נפרדת.

לשחף ויוני וקוקה, וגם לתום יש אבן ממני ולסבא דב של הבת שלי יש אבן משתינו, ולאריק של שושיק

ונעה ויעלי. והיום ציירתי אבן והנחתי על קברה של ספי ששייכת לימים אחרים ורחוקים וסוערים של פעם.

מי שהשאיר / ה זכרונות, סימנים, עקבות בי ובחיי. מי שהיה בחיי באמת, בזמן זה או אחר, לתקופה

כזו או קצרה יותר. ממנו, ממנה אני בוחרת להפרד באופן אישי, פרטי.

בבית שלי, מחזיקה אבן שאני בוחרת, די בקפידה האמת, ממששת, מרגישה, בוחרת.

חושבת באמת ובכוונה. על מה וכמה אני יודעת על חייו / ה, על מה חשבתי והרגשתי עליו / ה,

על נקודות המפגש שלנו, ההכרות, היחסים שלי איתו ושלה / ו איתי, הרבה על מי שנשאר….

ותוך כדי אני מסמנת משהו ממני על האבן,

ונפרדת.

אחר כך, מאוחר יותר, אני מניחה אותה על האבן הגדולה.

אם הייתי עכשיו

.

אם הייתי עכשיו,

בבוקר המסויים הזה,

בת שש או עשר. חמש עשרה, עשרים ושתיים,

או אפילו בת עשרים ושמונה מגיעה במיוחד,

הייתי, ממש בשעה הזו, בוקר מוקדם של ערב פסח,

לוקחת את שולחן הפורמייקה האדום,

כן, זה שעדיין עומד שם במטבח, אותו אחד בדיוק,

גוררת גם את חמשת הכסאות האדומים. היום כבר, סוף סוף יש אחרים.

– רחלי אין סיבה לגרור, זה משאיר סימנים על הרצפה –

אל השביל.

אוויר הבוקר עדיין צונן ובכל זאת, מסורת זו מסורת ועד הצהרים הכל חייב להיות גמור וחתום.

אנחנו יחפים, בגדים קצרים והשולחן והכסאות מחכים על השביל.

אם הייתי שם עכשיו,

הייתי מושכת את הצינור ה א ר ו ך, מביאה קערה עם מים חמימים מהבית, סבון כלים,

ספוג קשיח לשפשוף ומטליות. בוקר יום ליל הסדר שלנו התחיל.

הצינור נפתח. מים בשפע, קרים. כמה קרים.

סבון וקצף, קיטורים והנאה. הכל מתערבב.

מנקים ומשפשפים מתלוננים וצוחקים מחפשים בחריצים ובפינות ומבקשים אישור מאמא.

אחרי שהכל מסובן ומעלה קצף ובועות שוטפים, ועוד קצת,

וגם את מי שמסביב ואם אמא או אבא בסביבה מעיזים גם אותם.

אחר כך,

בזמן שהשמש וסימני האביב הראשונים מתחילים לייבש את הרהוט החף מכל פרור חמץ

אני אוכלת פרוסות לחם טרי מישהו-הביא-מהמכולת אחרונות בגעגוע מוקדם, עוד לפני החסך,

שולחת רגליים לחות אל השמש שתייבש גם אצבעות ברווז וגפיים קפואות וחושבת איפה סבא

יחביא השנה את האפיקומן ומה כדאי לבקש אם אני אצליח למצוא אותו לפני כל הבנים האלה..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הנה אני, שומרת על סבא ועל האפיקומן…חג שמח

.

ברור שהצלחתי

 

1 ספטמבר 2007 

היא כבר הייתה מוכנה. לגמרי מוכנה.

דרוכה ונירגשת. קצרת נשימה, מתרוצצת בבית כאיילה שלוחה.

דקה, נערית, צחקנית. עכשיו הוא זמן קצר בחייה.

ימים של תחילת נעוריה מתערבבים בסערה ומתיקות עם הילדה הקטנה שהיא עדיין –

אסור, אסור שהיא תקרא את זה – עדיין ילדה קטנה, היא?…

הראשון בספטמבר והיא רוצה להגיע מוקדם. ראשונה. נבוכה להודות בגעגועים לבית

הספר. געגועים לחברות שלי אמא, לחברות, היא דוחקת בי, מנסה שיטות שונות לזרוז.

מלטפת, מתחנפת, מתעצבנת, בעיקר מתחנפת –

אימי…בואי כבר.

אבל אני?

אני אדם, בעיקר אמא, של טכסים. טכסים ומסורת, ועכשיו אני מחפשת את המצלמה.

חכי בסבלנות. סבלנות? היא?

פעם, מזמן, מצלמה הייתה מצלמה. חפץ שאי אפשר לא למצוא.

שחורה, גדולה, כבדה. מונחת בולטת בנרתיק העור שלה, זרבובית בולטת במעמקי

המגירה, בין קופסאות הפילם הגליליות, ממתינה לתעד שלושים ושישה פריימים של

היסטוריה משפפחתית או אחרת. מה שלא מתועד מיטשטש עם הימים והשנים, מה

שנצרב בדרך זו או אחרת על נגטיב או דיסק נפתחת לו אפשרות תיאורטית לחיי נצח.

איפה המצלמה?

אנחנו יוצאות מהבית.

הכלבה נובחת בתקווה, החתולה מנסה להרוויח חיכוך אחרון ברגל מזדמנת.

שלי, שלה, לבלונדה החתולית זה ממש לא משנה.

הילדה שלי מנסה את מזלה ומתקדמת בשביל לכיוון השער.

– היי

– א מ א…..

– שום אמא, לדלת!

– א מ א

– רוצה להגיע מוקדם?

– טוב נו…..אבל רק תזכרי שזו השנה האחרונה שאני מסכימה…..

– ………

– נראה היא ממלמלת לעצמה, נראה, אני כבר אהיה אז אחרי הבת מצווה, בחטיבה…..

 

1 ספטמבר 2008 – 

היא עמדה קצרת רוח מול הדלת, הציצה אלי מהשביל עם הילקוט החדש על כתף אחת,

הסקיני השחורות, כסף בילקוט כי השנה כבר מותר לקנות בקיוסק, והחולצה הלבנה:

– למה שלא תלבשי את החולצה הזו….?

– לא יכולה

– למה

– אני שומרת אותה ליום הראשון של בית ספר.

– אנחנו בסוף יולי….

– ???

– ואת לא יכולה ללבוש אותה עד ספטמבר?

– ב ר ו ר

– ברצינות?

– ב ר ו ר

ועכשיו היא לובשת בדיוק את מה שהיה ברור שתלבש כבר בסוף יולי  וממהרת לאוטו

רוטנת. נותנת את עצמה למצלמה לרגע, מציצה במבט הזה שמי שרואה מבין איך ה

גנטיקה עובדת ומיד ממשיכה לרטון. ואני רואה אותה מזדקפת, מגייסת כוחות ואומץ

ואני מבינה שככל שארצה ללחום את מלחמותיה, להסביר אותה לעולם, לנסות

להקל עליה, הלב שלי רוצה לפלס לה דרך פשוטה יותר ממורכבותה היא, והתובנה

מסבירה שזה בלתי אפשרי כמובן.

חייה הם חייה ואני יכולה ללוות אותה עד פתח בית הספר,

להושיט יד להחליק את השער הזה, להזכיר שבסופו של יום,

אבא או אני נהיה כאן ולראות אותה רצה ומנופפת לי לשלום. ביי אימי.

אני חושבת / מאמינה / מקווה שלמרות הטרוניות: למה מגיעה דווקא לי אמא כזו נודניקית

ולמה בכלל קנית את המצלמה החדשה הזאת היא מבינה מה אני מנסה לעשות עבורה,

מבינה שפעם, בעתיד, היא תזכר, גם דרך הצילומים, בימים האלה ותשמח.

– נכון?

– ב ר ו ר

 

טוב, הכל אצלה ב ר ו ר בימים האלה.

שנה טובה שתעבור עליהם בבית הספר.

שמוריהם יקשיבו להם באמת, בתשומת לב.

שילמדו ללמוד ולחשוב ולא לשנן סיסמאות ריקות.

שישמרו על סקרנותם. שילמדו שיוויון והוגנות

ואומנות והיסטוריה של כולם.

שנקודת המוצא תהיה אמון הדדי ולא חשדנות,

גם בין מורים לתלמידים וגם בין הורים למורים –

שלא נזכיר את מה שביננו לבינם – רק אהבה ורצון

גדול לגדל, לכבד, לחנך, להבין, לעזור ולשמור. בעיקר לשמור.

שנה טובה שתהיה. ב ר ו ר.

 

אולי עדיף

הרבה דברים אני אוהבת לראות את הילדה שלי עושה.

אני אוהבת לראות אותה צוחקת. אני אוהבת לראות אותה מקשיבה לסיפור בעינים פעורות

וחיות את המילים, אני אוהבת לראות אותה קוראת באותה דרך, אוכלת, מלקקת גלידה,

מכרסמת ליצ'י וענבים וחלה עם ריבה, חולמת והעינים האלה, חומות עמוקות ומחזיקות סוד

מרחיבות לי את הלב באופן המסתורי והמוחלט שאהבה, בעיקר לילדים כנראה, בעיקר

לאלה שלך כנראה אבל לא רק, יכולה להרחיב. כל כך הרבה יותר מכפי שניתן להבין.

אני אוהבת לראות אותה עושה כלום.

אני אוהבת לראות אותה בודקת בעניין רב איזה מדבקה תודבק ביומן החדש, אם שתי

קוקיות זה ילדותי מדי יחסית לקוקובלוף הקולי. אני מחייכת כשאני מזהה אותה קוראת עלי

תגר, בודקת את כוחה וגבולותיה מולי ומול אביה ממרום שתים עשר שנותיה – וחצי,

שנים עשר חצי איך העזתי להשמיט את החצי.

אני מתבלבלת לרגע כשאני רואה שהיא גבהה בששה סנטימטרים בארבעה חודשים

ומתחילה לבדוק ביני לבין עצמי אם היא מקבלת מספיק סידן וחלבון כדי לאפשר לגוף הצנום

הזה לגדול בקצב מטורף שכזה. אני אוהבת לראות אותה חוזרת מצופי ים מלוחה ומאושרת

עם קול צרוד, אוהבת לראות אותה מתופפת, מנסה ללמוד מילים של שיר באנגלית

חסרת שקט ומתלבטת בדילמה מוסרית עם חברה, מתוחה מעט לקראת השנה החדשה

בבית הספר, מתרגשת ומנסה להסתיר, מתנדנדת בין הרצון להשען עלי ולספר ולהתייעץ

לבין הצורך לשמור את עצמה לעצמה לעמוד זקופה בכוחותיה היא.

אבל הכי הרבה, אני חושבת, אני אוהבת לראות אותה ישנה.

התום, הבטחון והשלווה שהיא מקרינה בשנתה. שרועה, מפוזרת בכל אורכה החדש על מיטתה,

מיטתי או השטיח, ממלאים אותי שמחה בכל פעם מחדש. אני שמחה שהצלחנו, אביה ואני,

להעניק לילדה הזו את הילדות, השלווה והבטחון שיש בחייה, תמיד שמחתי.

כמו ילד קטן, פעוט שרץ קדימה, רחוק אל תוך האופק, לא טורח להביט לאחור כי אין בו ספק

שכשיסתובב יהיה שם אדם מבוגר עם ידים פשוטות ששומר עליו.

איך אפשר בכלל לעלות על הדעת אחרת.

הלב נקרע על חייה של הילדה ההיא. נקרע על חייה אפילו יותר מאשר על מותה.  רוז.

רשומון ליל סדר ראשון

.

בשנת 2007, אמא שלי אפשרה לי, סופסופ לערוך את ליל הסדר בבית שלי. זה היה

הישג לא מבוטל ורגע אחרי ה"בסדר" ההססני שלה, הבהלה שלי התחילה.

הכתיבה הדקדקנית בבלוג, עזרה לי מאד לשמור על סדר, נקיון וקור רוח .

אני מקווה שמי מכן/מכם שקורא כאן ולפניו המשימה הכי,

אבל הכי מפחידה בתולדות המשפחה היהודית לדורותיה,

ימצא ברשומון הזה מעט עזרה…..אחים אנחנו.

חג שמח :)


 עוד 15 ימים 

אמא שלי מרשה לי לערוך את ליל הסדר השנה.

שנים אני מבקשת/מתחננת –  לא. התשובה היא תמיד: לא. הבאתי חתן. הבאתי נכדה.

הבאתי מחותנים (לכמה שנים, אבל בכל זאת…) מה עוד צריכה בת להביא לאמה

כדי לקבל אישור שהיא "גדולה", לקבל רשות לערוך סדר פסח למשפחה?

אני מארחת אותם. את בני משפחתי, שבט לא קטן, באופן די קבוע.

ימי הולדת, ימי נישואין, מפגשי בני דודים, מסיבות הפתעה, האחרונה לפני שבוע,

אני מחלקת משימות ומארחת אותם בשמחה ובקלות.

אצלי בבית, בחצר, על הדשא, בלב. איפה שאפשר. אבל ראש השנה ופסח?

נייט – כמו שאמא שלה הייתה אומרת. לא!

היא שומרת כשרות. אני לא והיא לא סומכת על אף אחד שידע מה ואיך.

הבטחתי ואמרתי שתסמוך עלי, שאני לא אבזה את אמונתה ואכבד את כלליה.

הבית לא יוכשר, אבל הכלים שיבשלו בהם ויאכלו מהם יהיו חדשים, כלומר,

כשרים לפסח.

נאדה. כלום. עקשנית כמו א-גאליציינר, קשת עורף כמו אמה.

אבל בראש השנה האחרון תפסתי אותה ברגע של חולשה והיא הסכימה.

לא כל כך בגללי, אני חושבת, כמו בגלל חולשתה ועייפותה – ולי, האמת, לא אכפת למה.

אני מרגישה שקבלתי את "האישור" – ואני שמחה ובאמת אשתדל להצליח.

לשמח אותה. את אמא שלי, אם היא לא תוציא אותי מדעתי כמובן,

לפני השני באפריל 2007.

במסגרת רשומונים שאני כותבת כאן, לארועים דורשי סידורים וארגונים –

ראה יומולדת, ראה מרק העוף שלי או כריך שוקולד של בוקר.

אני פותחת רשומון ליל סדר ראשון בחיי:

ישראלית, יהודיה, חילונית לחלוטין, לגמרי ומתוך הכרה מלאה, סנטימנטלית עם צורך

בטכסים, משפחתית עד גיחוך עם תא משפחתי קטנטן של שתיים ומסביבו שבט רעשני.

אידישקייט לרוב וקטנטן, חינני שנוגע לימי הולדת, מסיבות וכנראה לילות הסדר –

הפוסט הזה יהיה א ר ו ך, די משעמם אני משערת, בהמשכים,

ויסתיים כנראה מאוחר בלילה שבין השני לשלישי במרץ.

בעוד שבועיים ויומיים. עצות יתקבלו בשמחה לאורך כל התהליך –

תאריך היעד –  יום שני –  2 אפריל 2007

מספר המסובים – 18 בינתיים. מחפשת יתומי פסח.

.

עוד 13 ימים 

רשימה. כל מה שעולה בראש. אפילו אם נראה אדיוטי, מיותר ועל סף הכפייתיות.

רק למי שיש זכרון שהוא ישות עצמאית בתוך מוחו הוא, ע'ע הפרעת קשב מבין את
חשיבותן של רשימות, הכורח בפרטים הקטנים וגדולתה של הדקדקנות:

  • כסאות – לא הכתר הלבנים של אמאבא – למי יש? כמה עולה?

 עדכון: מצאתי 12. ב'אייס' מוכרים ארבעה מתקפלים במאה ש'ח. גם באיקאה

  • חמורים ופלטות לשולחן – איקאה?

עדכון: אין. היו המון. נגמרו. לא יגיעו עד החג

  • ולי שולחנות מתקפלים – צריך 2 – למי יש. כמה עולה?

-השגתי אחד. בהום סנטר ואייס – מאתיים ש'ח – בערך שני מטר אורך.

  • מפה. צבע. לבן?שמנת?
  • מפיות. בד? (שלי כבר הרוסות) לבקש מאמא שתכין? זה ישמח אותה? צבע?

יין. איזה? כמה?

–  מאמא: הכוס הישנה הכחולה של אליהו שהגיעה מ'שם', הכיסוי מצות שסבתא רקמה,

הצלחת העגולה ומה שעליה, ההגדות, כיפות אם חייבים –

לא לשכוח צלוחיות לביצים קשות ומלחיות.

קישוט: להנביט את החיטה בכלים נמוכים ביום שני הקרוב, שהחיטה תנבט ותגיע לגובה טוב.

–  להחליט עם איה מה היא רוצה להכין בעבודת יד ליד כל צלחת.

–  כמה כלי הגשה צריך?

–  נרות. נמוכים. גבוהים. צבע?

–  לברר כמה גדול צריך להיות סיר כדי לבשל מרק עוף ל20 סועדים?

–  שטיח לנקות בבית או נקיון מקצועי?

–  חשמלאי. האור בכניסה ובשביל לא עובד כבר חודש!

–  להשלים כוסות יין. כפות הגשה.

–  להכין רשימת אוכל מדוייקת ודקדקנית. קודם תפריט – אחרכך לבדוק אולי חלוקת תפקידים צנועה

למען שלוות נפשי ורשימת קניות. כמובן.

.

 עוד 11 ימים

 בקור קצר באיקאה. הקצר ביותר מאז ומתמיד. רק השלמות.

– 12 כוסות שתיה רגילות.

– 6 גביעי יין.

– 6 כוסות שתיה נמוכות, מזכוכית עבה לילדים.

– מפה. זוג וילונות תכלת/אפור 300×180 חולק בין אורית וביני. תהיה מפה מקסימה.

אם לסקרלט מותר לתפור שמלה מוילון, לי מותר גם…

– מפיות גדולות. לבנות.

– נרות נמוכים לבנים. נרות יותר גבוהים תכלת.

– 20 צלוחיות זכוכית קטנות לביצה קשה ומי מלח.

– תבנית חדשה לתנור – מטעמי כשרות אמא.

– צלחות זכוכית פשוטות ומאד שטוחות – כלי הגשה.

– מגבות ידים קטנטנות לבנות.

– נייר אריזה וסרטי קשירה למתנות.

.

אחה'צ – עוד 11 ימים 

עכשיו סרט פרסומת? בזמנים כאלה? שבוע לפני לילי הסדר?

עכשיו? נמחקו חמישי/שישי/שבת/ראשון/שני מהסידורי סדר –

לא להתלונן. להתארגן.

– שוקי. זיקרי. דחוף!

– מניקור פדיקור – בגדי קיץ. סנדלים.

– שזוף? לבדוק עם שירי הבימאית

– קוסמטיקאית

– איפה איה תהיה? חופש פסח.

– חזרות

– מדידות

– חוזה. לביאה.

.

עוד 8 ימים

התחלה של תפריט. חייבת ללכת לישון. יום צילומים ארוך מאד מחר.

– גפילטע – ביצים קשות + מי מלח + תפוחי אדמה

– מרק עוף – קניידלך + אטריות פסח

– צלי בשר בשורשים ויין – עוף בתנור – איך? כמות?

– שעועית ירוקה – שום/טימין – אפונה ירוקה – נענע

– תפוחי אדמה בתנור – שמן זית/מלח ים/רוזמרין

– תפוחי אדמה בנייר כסף – רוטב צלי

– למה אסור אורז??!!

– ברוקולי או כרובית – סלט חסה וינגרט – סלט ירוק אחר

– פרפה – טבעת ג'לי שלושה צבעים

– עוגה – עוגת אגוזים – גלידה

– אגוזים על השולחן – לדאוג לעוד כמה מפצחים

לעשות רשימת קניות. לנסות לחלק משימות!

סוג של פניקה. מעולם לא חלמתי חלומות מוזרים כמו בשבוע האחרון.

חלומות שבהם מעורבים אפיקומנים, פטרוזיליות ובני משפחה רעבים וכעוסים…

H E L P  .

.

עוד 4 ימים 

חזרתי. הסרט צולם.

הילדה שלי שברה יד. הדברים שבחצר נלקחו בחלקם הגדול לשמח אנשים אחרים.

הראיון ניתן. הצילום צולם. בני דודי הנחמדים אישרו לי להגיע לפיקניק בשבת בלי אוכל,

ואני מבינה שנשארו לי כמעט רק ענייני אוכל ולוגיסטיקה. אולי. אולי יהיה בסדר –

מקרא: – v נעשה. נגמר. בסדר. x – לא נעשה. לא יקרה. לא נורא.

v – כסאות –
v – שולחן + 2 מתקפלים גדולים
v –  מפה – הוילון מאיקאה ואם הוא לא מספיק ארוך, 2 לבנות משני הצדדים.
v –  מפיות. לבנות גדולות ומצויינות + יפות כסופות קטנות שקבלתי השבוע :)
v –  צלוחיות לביצים קשות ומלח
v – תה בטעמים שונים ולבדוק שיש מספיק קפסולות קפה.     .
v – איה קיבלה מינוי: אחראית על סידור המקומות! כל היום כתבה כרטיסים מעוטרים עם השמות
וכתבה בעניין והתרגשות ארבע/ חמש אפשרויות של סידורי ישיבה. מי מחבב את מי. מי רוצה לשבת
ליד מי. מינוי מוצלח!
v – שלושה כלי הגשה לכל תוספת שמוגשת לשולחן.
v – נרות. נמוכים/ לבנים. גבוהים/כסופים.
v – סיר של 5 -7 ליטר מספיק כדי לבשל מרק עוף ל20  סועדים.
v – נרכשו כוסות יין. כפות הגשה. עוד 'סט' לששה איש. פותחן יין.
v – מתנות לילדים ולנוער. לא גדולות. ככה בינוניות.

x – חשמלאי. האור בכניסה ובשביל לא עובד. אולי. אולי מחר.
x – להנביט את החיטה ( קישוט ירוק ומקסים) בכלים נמוכים ביום שני הקרוב. לא יקרה. שכחתי
לקנות אדמה וגם אם אקנה מחר בבוקר, היא לא תנבט מספיק גבוה עד יום שני.
x – שטיח – אין סיכוי. נקי, מלוכלך. שטויות.
x – אייל הגנן אחרי חודשים שלא טיפל בגינה – לא יכול עד החג.

חלוקת אוכל –

אמא –  גפילטע + חרוסת + חזרת

אחותה – עוגת אגוזים + סלט סלק (היא התעקשה)

אחותי –  סלט חסה + פרפה + קרח + תפוחי אדמה קטנים בתנור

גיסתה –  קניידאלך

חמותה – עוגה שהילדים אוהבים מאד מאד

בןדודי –  יבוא אלי נכין ת'צלי + שורשים ביחד בבוקר.

אני –  מרק עוף + עוף בתנור + תפוחי אדמה + 2 תוספות ירוקות +  אולי אספרגוס +

ביצים קשות ותפוחי אדמה רגילים + ג'לי קינוח.

לא לשכוח. ממש לא לשכוח –

שמיר למרק עוף. / גלידה. / מצות. / חתיכת דלעת למרק. / קיסמים. / לימונים ללימונדה. /

להטעין מצלמות. / לרוקן מצלמות. / כיפות? / להזכיר לאבא לא להחביא אפיקומן מאד גבוה

לטובת ….לא רוצה להגיד מי הכי קטנה ונמוכה במשפחה ויש לה יד שבורה. /

להחליט סוף סוף איך להכין את העוף בתנור ולהתארגן בהתאם./ לצלצל. / מייל חג שמח למי

שצריך ולמי שרוצים. / לזכור שחופש פסח, אולי סרט מחר בבוקר?

לשתות, לנשום ולישון.

.

מחר

אתמול היה צריך – על פי השעון והתכנון – להיות יום בית.

סידור,קניות אחרונות, בישולים לא של הרגע האחרון, סידור שולחן –

אבל בתיכנונים, כמו בתיכנונים עבר חלקו הגדול בצילומי בקורת של יד שבורה של ילדה בת 11

דיונים עם אורטופדים מסוגים שונים אם השבר מתאחה ממש כמו שצריך או שאולי צריך להוריד, ליישר,

לקבע שוב – נגמר טוב. הגבס נשאר. והיום שתוכנן להיות רגוע התחיל –

16:00 – קניות הכרחיות – כמו נניח העוף למרק. העוף לתנור.

מצות! בדרך פלאית שאלה אותי סבתא מבוגרת אחת היכן מונחות המצות בסופר –

והבאתי לה ונזכרתי בעצמי, זה לא היה רחוק מליל סדר בלי מצות.

סילאן. פטרוזילה. שמיר. ג'לי בטעם תות. פרפה אננס, שיהיה. סודה לדודה ששותה רק סודה.

מגבות נייר, מה עם יערות הגשם? בסדר, מטליות מבד. מיץ חמוציות, לא קשור אבל צריך.

ממתי יש דיסקים לצריבה בסופר?

החג הזה עושה לי סחרחורת.

יש משלוחים?

מספיק.

הבייתה!

לא לשכוח כלום. מה צריך? מהצריך? איפה הרשימה?

אין רשימה? למה אין? יש. לא כאן. איפה? בבית? מה צריך? מה צריך? add. לא לשכוח.

מה צריך?

18:00 – הסלון מתפנה בחלקו. השולחנות נפתחים לאורכו מפינת האוכל.

אחיינית ארוכה שוטפת כסאות מתקפלים – אחיין יותר ארוך מטאטא ומפנה גזמי גפן מהשביל –

אחותי הקטנה, אמם, עושה מה שצריך.

מפה נפרשת על השולחן הארוך. קצרה מדי, בניגוד לתכנונים.

מפה לבנה נגזרת לשניים כדי להיפרש משני קצוות המפה התכלכלה.

סימטריה. שאמא לא תראה שגזרנו, שלא תבין למה. דור שלא ידע בזבוז.

לא הפנים שימי דב יוסף עברו חלפו מבלי שוב.

אמאבא מגיעים. משלוח אחרון. כוס אליהו שנא להיות זהירים איתה, היא בכלל צריכה להיות במוזיאון

יודאיקה או בבית התפוצות, כיסוי מצות וסכו'ם כשר לפסח.

ואבא קטף והביא פומלות של סוף עונה. בשרניות ועסיסיות ממי הגשמים שנאגרו בתוכן.

אין כמו הפומלות של סבא אומרת נכדתו הקטנה מכולם, וצודקת.

איה מכינה הפתעה. כותבת על המחשב את תפריט הערב במליצות מסעדנים יוצאי מסעדות 3 כוכבים:

מרק העוף האורגני, הצח והמנוקד בדברים טעימים, המבושל בירקות העונה המובחרים בתיבול אמהי

בגוון ורשאי עם פטרוזיליה ירקרקה וטריה בלי ניקוד צהבהב ועוד דברי הל מפארי אוכל גליציינרי.

21:00 – כולם קצת רעבים. בולונז לכולם. כולם הולכים.

22:00 – כולם הלכו. איה שלי נרדמה. פיג'מת מעבר, פנים רגועים, אור לילה.

יד מגובסת נשמטת מהמיטה. כבד לה. היא נאנחת בשקט, מסובבת גב וממשיכה לישון.

אהבה. כמה אהבה.

יהיה בסדר אני מרגישה. אני יודעת.

ובלב בפנים אני מחייכת. יודעת שיהיה בסדר. שאני לא באמת באמת 'מפחדת'.

כבר הפקתי ארועים גדולים בהרבה, המשמעות המסורתית/משפחתית מרגשת אותי.

כנראה שבאמת גדלתי.

זה גם משמח וגם קצת מעציב.

.

 עכשיו. היום.

ומרב עייפות הפוסט נשאר על מסך המחשב. לא לחצתי סנד שיגיע לבלוג.

היום נסדר את הבית. נלך לשדה הגדול לקטוף חרציות.  אולי נרחץ את לולו הכלבה שלנו  –

אני מביטה סביב –  המרק עוף כבר מריח ומציף. העוף במרינדה.

את התוספות נבשל לפנות ערב. כמה שיותר מאוחר.

כוסות היין והשתיה מבריקות והפוכות על השולחן, הצלחות הגדולות מונחות במקומן,

הכסאות במקום, בתי הנרות, הנרות, המפיות,

הנצנצים שהיא כל כך רוצה שיתפזרו על המפה כי הם בזהב ומחגגים הכל,

ההגדות בערימה. עוד מעט נערוך ונקשט את השולחן הארוך, נעטוף מתנות, נצלצל לחברים ממש

קרובים לאחל חג שמח, נדפיס את התפריט ונניח אותו על כל צלחת.

ילדה נרגשת.

לפנות ערב נתקלח, נלבש בגדים חגיגים, נדליק את כל הנרות,

נביט על השולחן ונחשוב על מי שעוד מעט יגיעו אלינו  –

ונתעצב מעט על אלה שלא  –

ונגיד בלב תודה.

איזה כיף. מ ש פ ח ה.

סבא שלי בראש השולחן ואני לידו כמובן. חג שמח.

.

 איך היה?

פעם כשנשבר והתרסק ונמעך לי הלב, בעוד אחד מאותם הימים או הלילות כשבכיתי ודברתי ושאלתי

את ק. חברי מציל חיי – אבל נכון שהוא היה מתוק? –

ק. צחק הרבה ואמר לי משפט שאני מחזיקה בכל פעם שיש לי צומת באהבה –

את רואה רחלי, הוא אמר, זו כוחה של אהבה –

הרבה מילים אפשר להגיד עליו, על הגבר הזה, אבל אני מבטיח לך באופן אישי שאין אדם בעולם

חוץ ממך, שהיה בוחר לתאר אותו, להגיד עליו שהוא מתוק. כוחה של אהבה.

אז ככה היה ליל הסדר. אין אדם בעולם שהיה חושב שהיה מושלם או שהמשפחה הגדולה, הרעשנית,

הפטפטנית והפתוחה בחלקה כל כך, לפעמים הכל על השולחן  – והסגורה כל כך מצד שני –

יש דברים וסודות שעדיף שילכו איתנו –

שסוחבת זכרונות מהפלמ'ח וההגנה וימי זכרון אישיים ומספרים כחולים על היד ונער אהוב ונמהר אחד

שאיננו מסיבות אחרות  – שמזכירים בקול לפעמים ומתגעגעים תמיד, וגירושים שכואבים להרבה,

ויחסים פשוטים ומסובכים, וחשבונות פתוחים וכאלה שנסגרו ופתרונות ומענות ושמחות –

וילדה בת 11 שמצאה את האפיקומן – כן. כן. שמחה גדולה –

וביקשה יום כיף עם סבא וסבתא –

והשתכרה לראשונה בחייה ( הרבה הרבה צחוק. הרבה ) –

ותפריט מודפס לתפארת הזכרון ובן דוד אהוב מהצד האחר של המשפחה, שלא היה איתנו ודיבר איתי

אל תוך הלילה ב"סקייפ" –

כשהכל כבר היה שקט, חוץ מהמולת הלכלוך שעדיין ממתינה לי –

ונזכרנו ודברנו –

ואבא שליטף לי את הלחי כמו שרק אבא שלי יודע,

תנועת יד שחופנת לי את הלחי בדיוק גנטי ומרגיעה לרגע את החיים, ואמא שלי……

אמא שלי שאמרה לי שהיה יופי.

וכמו שק. אמר –

זו כוחה של אהבה. כל אהבה.

תם ונשלם.

.

אני? אני הקלברי שכזאת

.

אני מתגעגע לְמַשהו הוא אמר לי.

ישבנו לארוחת בוקר ליד הים כמו שאנחנו עושים מפעם לפעם.

עכשיו כבר לעיתים נדירות.

אני לא יודע לְמה

הוא ענה על שאלה שלא שאלתי,

אבל אני לא מסוגל לעשות שום דבר עד שאני אדע.

.

הוא לנצח התום סוייר שלי

ואני

אני הקלברי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

פעם,

עשורים של פעם, ככה מזמן,

הייתי הולכת אחריו, מושכת בזנב חולצתו ומבקשת עוד הרפתקאות.

.
.
.
.
.

אמהוֹת הריאליטי, אל תבכו על המסך שלי שאתן מתגעגעות

,

.

ינואר 2019 – פרסום חוזר

הפוסט המקורי נכתב לפני אחת עשרה שנים, והוא כל כך, כל כך לא P.C .

.

 מרץ 2008

כשראיתי, כן ראיתי, את תוכנית הפתיחה של "האח הגדול" ראיתי שתי נשים וגבר אחד

שהמחשבה הראשונה שלי מולם הייתה: איזה — —–  איזה אמהות, איזה אבא ובעל.

אי אפשר להאמין.

זה לא פוסט שיימינג, אין לי שום כוונה או רצון לנקוב בשם של זו או אחרת, זה או אחר,

זה פוסט על אחריות הורית ובחירות כמו שהורות מחייבת אותנו לעשות מהרגע שהפכנו

להורים. קראתי ראיונות עם אם אחת שעזבה את בנה התינוק, כן, עזבה, בטח עזבה,

על איך ומה וכמה, ומה-זה-כבר-משנה-הוא-קטן-ולא-יזכור-ואיזה-דוגמא-אני-נותנת

לו-כשיגדל-יבין-איך-לא-וויתרתי-על-החלומות-שלי-בגללו.

למה לא לוותר על חלומות כשנולדים ילדים?

מי אמר שזה לא בסדר לוותר על חלומות, או לשנות תוכניות כשהופכים להורים?

ילדים לא אמורים להיות פקטור בהחלטות שלנו?

ברור שהם אמורים,

הם המשימה החשובה של הוריהם, בטח בילדותם, על אחת כמה וכמה בשנים

הראשונות שלהם, ברור שהם הסיבה העיקרית למה לעשות ומה לא, ולוותר או לשנות

תוכניות, חלומות, תסריטי חיים שנכתבו, נדמה לי שזה בדיוק מה שהורות אמורה

לעשות, לגרום לנו לעצירה וחישוב מחדש של החיים שלנו, עם סדרי עדיפויות

שלוקחים בחשבון פקטור חדש, כזה ששוקל שלושה קילו בערך כשהוא מגיע, והולך

וגדל וגדל וגדל, ובצדק.

.

זכותו של כל אדם לחיות את חייו כרצונו/ה כל זמן שאינו פוגע באחר או עובר על החוק,

אני זוכרת ומבינה שלא כולן להופכות לאמא לא-רעבה לעולם ולהצלחה רק בגיל ארבעים

כמוני, והרבה יותר קשה לההפך לכזו בגיל עשרים וחמש, שש כשעדיין אין את תחושת

החיית ומיצית ואין שם כלום בחוץ יותר חשוב מזה שיש בבית וכו', אז התאפקתי.

אבל עברה חצי שנה

ואז ראיתי, זה היה הטריגר לכתיבת הפוסט, אשה בתוכנית פתיחה של ריאליטי ארוך

טווח, מחזיקה ברגשנות בובת פרווה שמייצגת כנראה את הילדה שלה, מנופפת לנו

לשלום ודומעת  מגעגועים עתידיים לבתה. ראיתי שם את הבת שלה, פעוטה בת

שנתיים, שלוש, יושבת עם מוצץ בפה ועינים פעורות, בלי מושג או יכולת הבנה של מה

ואיך קורה או יקרה בקרוב, איך  הולכים להראות חייה בחודשים הקרובים, בהנחה

שאמה תצליח במשימה  שלה, להיות שם מאה ימים, יותר משלושה חודשים ולחזור

הבייתה מפורסמת, מה שזה לא אומר, ועם חשבון  בנק גדול יותר.

אין לי מושג מה אני חושבת על בעלה, על אביה של ילדת הקלוזאפ המתוקה ההיא

שנתן את ברכתו למהלך ההזוי הזה, והתגאה שכמה אשתו תאכל את כולם. נתן את

ברכתו למהלך שעשוי  כמעט ללא ספק על פי מחקרים פסיכולוגיים ארוכי טווח

ורציניים לגרום נזק רגשי לא פשוט לילדה בגיל של הבת שלו שאמה נעלמת לה

לשלושה חודשים. נעלמת לחלוטין. בלי טלפון. בלי קשר,

לא שטלפון יכול לעזור או לנחם פעוטה בגיל הזה,

לא שלראות את אמא במצבים הזויים על המסך ינחם במשהו,

להיפך, נדמה לי שרמת התסכול בלראות את אמא בלי יכולת לדבר, לחבק, מתגברת.

ראיתי גבר מאמין, עם כיפה על ראשו, שמאמין ככל הנראה בערכי משפחה ומוסר

כפי שמלמדת תורת ישראל, שבחר, על דעת אשתו כנראה, לעזוב שני ילדים קטנים

ואשה בחודשי הריונה האחרונים. היא תלד בלעדיו ותעבור את השבועות הראשונים עם

התינוק/ת שלהם ושני ילדים קטנים. רק מי שהביא תינוק הבייתה יכול להבין את רעידת

האדמה, תשישות מוחלטת, הורמונים משתוללים וצורך קיומי בכל עזרה אפשרית,

אמיתית ורגשית כאחת, שלא נזכיר את שני הילדים הקטנטנים שזכינו לראות מתחבקים

ומתלטפים עם אבא לפני המצלמות, לפני שהוא נעלם למאה ימים, ולא בזמן מלחמה.

אבא התנדב לשבת ליד הבריכה, להתעטף בטלית, להגיד שיש משהו נעים בלא להיות

בבית עם מטלות האמבטיה בערב אחרי העבודה ולהתפלל לבורא עולם.

ראיתי  אמא נוספת, אשה אינטליגנטית ומדליקה, אשת חינוך המצהירה איזו אמא

מטורפת היא,  חייבת, ממש חייבת נשיקות וליטופים כל בוקר משני הבנים התאומים שלה

אחרת היא לא יכולה  לעבור את היום, ראיתי אותה מנופפת לשלום ונעלמת למאה ימים.

מהראשון לספטמבר כמעט עד חנוכה.

מה את בוכה?

הם בוכים מספיק,

בלי מצלמות.

ראבאק

ילדים קטנים בבית ואמא נעדרת לשלושה חודשים,

אם החלום שלה יתגשם כמובן, ש ל ו ש ה חודשים,

עונה שלמה. חורף, קיץ, סתיו, אביב, תבחרו.

אין איש מקצוע שלא יגיד בודאות שהעדרות של אמא שלושה חודשים בגילאים רכים היא

חוויה קשה מאד לילדים קטנים, מטלטלת ולפעמים חורצת צלקות רגשיות לא פשוטות,

כן, גם בגיל חצי שנה, בטח בגיל שנתיים, וגם לבני עשר אגב זה לא שלאגר, ארוע רגשי

מכביד ומזיק כמעט בודאות לילד/ה שלך, גם אם אבא נפלא, סבתא ומי לא נשארו שם.

ראבאק, תתאפקי. תתאפק. תתאפקו.

הילדים יגדלו, יוכלו להכיל ולהבין יותר את מימד הזמן, את הצורך של אמא / אבא לעשות

דברים הדורשים הרבה זמן מחוץ למערכת ההורית, הביתית.

אבל תינוקות בני חודשיים שלושה? בני שנה? שנתיים ושלוש ושש ?

אין גבול לאין-לי-אפילו-מילה..

ת ת א פ ק ו.

 

אז זה לא P.C. לכתוב ככה את הדברים ולא

להתחשב בזכותו הבסיסית של כל אדם, גם

אם הוא הורה להגשים את חלומו, או רצונותיו,

וזה קצת צדקני ומטיף משהו, ומי אני שאכתוב

פוסט ואעביר בקורת על הורות של מישהו, ואיך הייתי מרגישה אם מישהו/י

היו מ ע י ז י ם להביע דעה על ההורות שלי, ואפשר, הוהו כמה אפשר,

ומה זאת השיפוטיות הזו, הצדקנות לכאורה,

אבל, לזכותי אגיד שמה שאני מאמינה בו, יישמתי,

סדרי עדיפויות חדשים מהשניה שנולדה זאתי,

ואם הייתי מספרת את ההזדמנויות המקצועיות שדחיתי בשנים הראשונות שלי כאמא,

בטח ובטח אחרי גירושי, הייתם מבינים.

אני יודעת שיש בגישה הזו קצת צדקנות, אבל ככה אני מאמינה שצריך, באמת,

אם טרחתם ועשיתם ילדים, קחו עליהם אחריות. אמיתית.

לא רק זו שקשורה באוכל ואמבטיה ותיק מתוק לגן – מתי התהפך העולם

ואל תספרו לי בטלוויזיה שאתם מתגעגעים.

אל תתגעגעו מול המצלמות,

תתאפקו, תוותרו על מה שאינו קריטי,

ותוכניות ריאליטי, סורי, אין סיכוי שתשכנעו אותי שזה קריטי לחיים,

ופשוט תהיו שם,

רעבאק.

.

9 – כאן לא צריך תירוצים וחום גבוה

.

.

2008

בשבע ועשרה בבוקר השעון מצלצל.

קמה, מזדחלת לחדר ממול. בוקר טוב…ליטוף. נשיקה. דלת נפתחת לכלבה.

עיתון בוקר. כוס מים. מכונת קפה נדלקת, יד נשלחת לדלת המקרר.

צריך להכין ארוחת בוקר, שלא נדבר על כריך ופרי ארוזים יפה לארוחת עשר,

שלא נזכיר ארוחת צהרים חמה ושהיום כבר מתחיל, ממש בעוד רגע.

נעלי בית נגררות ואני מסתובבת מחייכת לפגוש את הפנים האלה ולהגיד בוקר טוב.

ילדה בפיג'מת פלנל מביטה בי במבט אומלל במיוחד. כואב לי הגרון היא אומרת ומשתעלת.

בבית הזה לא צריך תירוצים או להתחלות כדי לקבל יום חופש.

מותר לפעמים, לכולם, להזדקק, ממש להזדקק ליום חופש מהחיים, מבית הספר, מ ה כ ל,

ופשוט להיות בבית. סתם להיות בבית. לעשות כלום.

פשוט להיות ולאגור כוחות ושקט לפני הסערה הבאה שתגיע, בטח תגיע.

והיא עומדת מולי עם עיניים שלאמא שלי יש עבורן שם מיוחד ביידיש.

משהו על עיניים עם חום.

אני מושיטה יד בתנועה מיומנת ועתיקה שאין לי מושג איך ומתי האבולוציה הנשית העבירה

לי ואיך אני יודעת לבצע אותה בכזה שקט ובטחון שאף אחד, להפתעתי, לא מגלה שבעצם

אין – לי – מושג – מה – אני – עושה, ומניחה על מצחה.

המצח שלה חמים, לא יותר.

היא אומנם משתעלת שעול טורדני ומתלוננת על כאב גרון כבר כמה ימים, אבל אני בטוחה

שאם בחוץ היה יום שמשי וחמים היא הייתה מרגישה יותר טוב ואני בטח הייתי מדרבנת

אותה בקצת יותר נחישות לקום ולהתארגן לבית ספר.

אבל בשבוע שעבר? כשכל העיתונים, טלוויזיה, רדיו ואינטרנט מלאים בעוצמת הסערה,

גובה השלג ונומך הטמפרטורות, מה פתאום?

–          מיטה ופינוקים.

–          אדום לי בגרון?

–          זה נראה לי יותר ורוד כהה…

–          יש לי חום?

–          מספיק בשביל להשאר בבית ביום כזה…

–          היית פעם חולה באמת באמת אמא?

*                                   *                                *

אי שם בשנות השישים:

בלילה האחרון בבית הישן, מחר אני מתחילה כיתה אלף, בין ארגזים, כלים עטופים בעתונים,

אחות חדשה יחסית, אח גדול שמנסה בדרכים שונות לשכנע חתול להכנס לאוטו, דווקא אז,

באנדרלמוסיה של "המעבר" הייתי חולה באמת.

באוטו, בדרך לבית חולים אמא אפילו לא ישבה ליד אבא, היא ישבה איתי מאחור וחיבקה אותי.

הפנים שלה היו מודאגים והם דברו יידיש שזה סימן לדברים סודיים וחמורים, למרות שאחי,

אפילו אני לפעמים, מבינים על מה הם מדברים – בלי להבין ממש את המילים, חוץ מאינגלע

ומיידלע שזה הוא ואני.

אבא ביקש ממני להשאיר את העיניים פקוחות, אפילו בכוח ובאמת ניסיתי, אבל הן היו כבדות,

כאילו מישהו הניח עליהן שמיכה או יד כבדה. אחר כך כשהגענו אמא בכתה ואבא ניסה להתווכח

בשקט, כמו שהוא תמיד, להסביר שזה לא נשמע לו הגיוני להשאיר ילדה בת שש וחצי, קודחת

והוזה לבד בלילה בבית חולים. ומה אם אני אתעורר והם לא יהיו לידי, ובסדר, רק אחד מהם ישאר,

והוא מבין שיש חוקים בבית חולים, והם מבטיחים לא להפריע וישבו לידי, בשקט. ממש בשקט.

רק בבקשה, בבקשה שירשו להם להשאר עם הילדה.

ראיתי איך הם נעלמים. היה קשה לראות. האור הלבן מעל תחנת האחיות סנוור, הכאיב כמו היה

בתוך הראש שלי , קרוב לאישונים. ביקשתי מהאחות לכבות את האור אבל לא לגמרי, שלא יהיה

חושך מוחלט. גאולה אמרה שאי אפשר, שאני צריכה הלילה להיות קרובה לתחנת האחיות כי

הם חייבים להוריד לי את החום, אם לא,עוד מעט יהיה אפשר לטגן ביצת עין על הראש שלי.

ואז היא הגיעה עם גיגית גדולה, אמרה לי להוריד את הפיג'מה, טבלה סדין גדול בגיגית,

ובתנועה מהירה וחטופה, בלי מילה, הניחה אותו עלי.

קר. נורא קר. כך עבר הלילה. שוכבת מכורבלת בסדין רטוב, חמימות לחה מתחילה להזדחל

לעורי. עוצמת עיניים, מנסה להתעלם מאור לבן המתעקש להכנס לי לעינים ולהציק, ממש

להציק בתוך הראש. אני מתחילה, אולי, להרדם ובדיוק אז, ברגע הנעים, כשהסדין חמים

והרטיבות מרגיעה, היא מופיעה, מורידה בחטף את הסדין שהספיק לספוג את חם גופי

וכבמטה קסם, שולה מהגיגית הקפואה, סדין רענן, קפוא כפתיתי שלג אמריקאיים בכריסמס

ומניחה אותו עלי ללא מילה. מכף רגל עד ראש. לא מוותרת על אינץ'.

איפה הם הגיבורים כשצריך לוותר על אינצ'ים חשובים מגוף ילדה קודח בסדין.

*                                  *                                  *

2008

אני מכניסה אותה למיטה. שלי כמובן.

הכי כיף במיטה של אמא. הבית מחומם באופן כמעט  מושחת בימים האלה, רשות לראות

טלוויזיה כמעט כמה שרוצים – טוב, כמה שרוצים זה באמת יותר מדי –

היא מזמינה ממני את האוכל שהכי מתחשק לה, ומקבלת, לפעמים אפילו על מגש למיטה.

היא מסיימת סוף סוף את נשים קטנות ואפילו קוראת ספרון באנגלית, אנחנו רואות ביחד "האי"

ומחליטות שגיורא חמיצר גם גאון וגם אכזר להשאיר אותנו בכזה מתח עד יום ראשון.

היא מנצחת אותי ואני אותה במרתונים של ספיד וטאקי ודמקה סינית ועיר ארץ.

היא מנמנמת, קוראת, משתעלת, רואה טלוויזיה, מסכימה לנסות כל מיני תרופות סבתא לשיעול

וכאב גרון, אבא שלה בא ומפנק אותה, ובעיקר, היא נחה ומתפנקת. כמה מתפנקת.

הילדה שלי חולה במינון מצויין.

מספיק חולה כדי לא ללכת לבית הספר ומספיק בריאה כדי להנות מהפינוקים כמה שאפשר.

ככה צריך.

יש כל כך מעט שנים להיות ילד בחיים שלנו, וכל כך, כל כך הרבה שנים מלאות באחריות

ומטלות וסידורים ועבודה ומצפון וחובות ומה לא, שאם לא עכשיו, ולא ליד אמא שלך,

איפה תתפנקי מותק, ומתי?

.

.

.

.

.

הכי קשה זה להגיד…

ואחרכך אני הפכתי אמא ועברתי לילה בבית חולים.

על החיים ועל המוות של יורם קניוק

.

אוגוסט 2007 תל אביב, כשיצא הספר.

.

כבר קניתי, כמובן את הספר החדש של קניוק

והרבה לפני כבר כתבתי עליו ועלי ועל אדם ברוך ומוסף 7 ימים ועל קיץ 86'

מה שלא כתבתי אז, לפני ארבעה ימים ולפני הרבה הרבה תגובות מרגשות –

בעיקר במייל – הרבה מאד תגובות, הרבה מאד תגובות מרגשות ומפתיעות במייל –

ותודה לכל מי שקרא וטרח והגיב, באמת.

על סופה של תקופה, על הקיץ ובעיקר על הכתיבה שלו. של קניוק.

.

סיימתי עכשיו לקרוא את "על החיים ועל המוות" –

ואני לא באמת מסוגלת לנשום.

כלומר, אני נושמת אבל עם ערך מוסף, המילים שלו עדיין עוטפות אותי.

אני הולכת ונושמת וכותבת והמילים שלו לא מרפות.

תחושות מלוות אותי היום. נראה מה יהיה מחר.

זה לא ספר. בוודאי שלא במובן הרגיל של סיפור מסופר.

זה מסמך שכתוב בגוף ראשון, ברצף אחד, בנשימה אחת.

וכך הוא גם נקרא. בבת אחת. בנשימה. בעצירת נשימה.

מבולבל, סוער, מתעד, משלים, מצטער, שמח, בוחן, אוהב, מתנצל,

מתבייש, מושפל, מכירבערך עצמו, מתגעגע ליפי נעוריו, אסיר תודה לאשתו

היפה מירנדה, על נעוריה ואהבתה אותו ולנעמי בתו, וגם את איה שלהם.

והוא רדוף עברו, פוגש את נעוריו, זכרונותיו, הוריו, הים שלו, תל אביב שלו ואת

ילדותו בתל אביב, עוד פעם תל אביב, כל הזמן תל אביב – ואת וכל הפעלים

ושמות התואר שאוכל למצוא במוחי ובנפשי הסעורה מהמילים האלה שלו –

יורם קניוק עושה סדר בחייו, במחלתו ובמותו.

הוא עושה את כל זה בדרכו –

עם המון מילים יפות, סוערות, מתחברות, אורגות וצובעות תחושות ומראות ורגשות

וסיפורים וזכרונות והרגשות ואת חייו למסמך שאי אפשר לנשום בין מילותיו.

הוא נשאר הוא. מרוכז בעצמו, מעט ילדותי, עשיר כל כך בשפתו, מילותיו, תחושותיו,

תאוריו שמצליחים להעביר את המקום, התחושה, הריח, הרגש כאילו הייתי שם, כאילו

הרחתי את הריחות,שמעתי את הגניחות, כאילו הייתי הוא, שם שרוע –

אני איני רוצה להיות אינני, אני רוצה להיות ישני –

כתב אלכסנדר פן –

ואני קוראת את קניוק גם ברגעים שהרגיש איננו או הרגיש ש'הם' חשבו שהוא איננו

ובעצם הוא היה מאד ישנו – והוא מפוקח בהתבוננות שלו על העולם הקרוב לו,

על העולם השני, הרחוק, אסיר תודה לרופאיו, מפרט בחדות ובכל זאת בעדינות את

הסרטן, הניתוחים, הנחיתות וההשפלות, התקוות, האכזבות, הטלטלות, הפחדים,

ההשלמות ומה לא, שעברו הוא וגופו ונפשו –

והוא בעיקר, מטלטל את נשמתך בהתבוננות הישירה שלו על עצמו, על חייו, ועל מותו.

הוא כותב על אשתו, אהבתו, אהבתה, על גופו המתפרק, האנשים בבית חולים,

הכאב, האין, הריק, מה שנדמה לו שהיה לא היה מהעבר השני, הזכרון שלו שכנראה

זוכר, ואולי מדמיין, לך דע –

והמילים שלו, כמו תמיד, עושות בנפשך, בנפשי, כרצונן. כרצונו.

לכו קנו וקראו מיד.

מסמך חד פעמי. שווה כל רגע,

והחיים, אתם יודעים, קצרים, מלאי הפתעות,

ואם לא עכשיו,

מי יודע….

.

יוני 2013 עכשיו הודיעו שיורם איננו. כמה עצוב, כמה כמה עצוב. יורם.

.

בעניין יורם קניוק, אדם ברוך, קיץ 86 ואני

.

נראה שיורם החליט.

על החיים ועל המוות נקרא הספר החדש שלו:

ציטוט מהספר: שנים שאני חולם להזדקן ולמות מול הים, עם הריח החזק וטעם המלח

בפה, כי זה מה שהיה כאן תמיד, העתיד הכי בטוח היה הים. חשבתי שאם אחלה,

ואז הרי לא חליתי באמת, ואם אשכב גוסס מול הים ואקשיב לזמרת הרוח,

אוהב את המוות שלי.

ואני, שיש לאיש הזה מקום סודי וחשוב בחיי, ואני אפילו לא בטוחה שהוא יודע עד כמה,

רוצה להגיד לו תודה עכשיו.

*         *         *          *           *

קיץ…איזה קיץ זה היה?

עוד מעט אמצא את הראיון ההוא ואדע בדיוק מתי זה היה.

אדם ברוך צלצל והציע לי להתראיין ל 7 ימים.

למה? לא יודעת, לא זוכרת, לא הייתה סיבה ברורה, אדם רצה.

פעם, מזמן, בעיתונות, לא היו חייבים סיבה מיוחצנת כדי לראיין אנשים.

עורך, מערכת, היו חושבים על אדם שלדעתם כדאי לשמוע מה העניינים איתו,

היו מצלצלים, שואלים, ככה פשוט. לא סוכן. לא עניינים.

לא קובעים מראש על מה לא מדברים לא כלום.

פגישה שתיים שלוש, צילום בלי המון מלבישים, מאפרים, החלטות מה יראו ומה לא,

מצלמים ונגמר. קל ופשוט.

אז אדם צלצל והציע ראיון + שער 7 ימים ושיורם קניוק יכתוב ומיכלי תצלם.

מה?

יורם קניוק

הוא הסכים?

כן גולדנברג, הוא הסכים ורוצה

למה?

תשאלי אותו כשתפגשו. רוצה?

רוצה. בטח רוצה.

תחילת קיץ 1986 הייתה קניוק.

רוני האהוב שלי, החבר שלי, וויני, הכלב שלי, הדירה שלנו באלכסנדר ינאי 24, יורם ואני.

נפגשנו הרבה. דיברנו המון, שנינו, הוא גם דברן לא קטן, מר קניוק :).

הוא דבר איתי ואני איתו כמובן על מה לעשות ועל אהבה וקשיים. הוא דבר עם רוני עלי.

אני דברתי עלי ועל חיי ועל איך אני מרגישה ואיך עצוב ואיך מבלבל הפער ועל רוני ועל

אהבה ועל מה לא. הוא קרא דברים שכתבתי וראה סרטים וצילומים ופרסומות וצילומי ילדות.

הוא אמר לי שאני כותבת טוב ויפה, שאני מוכשרת  ושאני צריכה לכתוב, זה ברור ואין

ברירה ושהכי יפה וטוב אני כותבת בקרוב, שאני חייבת לכתוב על דברים קרובים לי.

שאני צריכה לכתוב את סבתא שלי וחייה.

הוא סיפר עליו ועל ניו יורק ועל ברנדו הצעיר והיפה והפרוע ושכח לספר לי כמה הוא עצמו

היה יפה תואר, אולי אפילו יותר מברנדו. ועל פריז ועל כל מיני אנשים שעשו והיו והכירו

וחיו חיים סוערים ומלאי עניין.

הוא היה מבוגר, וסופר מפורסם, וגבר רך ועדין ואבא של איה  – מי ידע שפעם גם לי

תהיה איה אחת משלי, שהוא דבר עליה מעט אבל עם הרבה הרבה רגש, ומה אני

בכללהבנתי אז בילדים ורגש ומילים עצורות. שמחתי שפגשתי אותו.

אדם שמורכב מצבעים מוכרים לי. איש צבעי מים, כמוני,

אדם שמבין ומקשיב ומדבר איתי בשפתי, במילים שאני גם מבינה וגם מרגישה מובנת.

להרגיש מובנת, שם מסתיימת הבדידות שלי ואולי מתחיל השקט.

ואז הימים עברו והוא הלך לכתוב את הכתבה הזאת סופסופ, אדם הציק, דד ליין.

רוני ואני המשכנו את הקיץ.

עברו הימים וצלצלתי לאדם, לראשונה בחיי בקשתי לראות משהו לפני שהגיע לדוכנים,

אבל הרגשתי שהפעם קורה כאן משהו אחר. היה משהו באוויר. ואדם אמר לי לבוא.

כשבאתי למערכת ביום רביעי אחר הצהרים, אני חושבת רביעי, אולי שלישי?

הדבר הראשון שראיתי היה המוסף עם הצילום היפה שמיכל, היימן היפה, המרגיעה

צילמה אותי בבית שלה אבל הצילום והשער עניינו אותי פחות הפעם,

וישבתי במשרד של אדם ברוך, עם המוסף של יום שישי וקראתי מהר ופרצתי בבכי.

ככה. שום פאסון.

בחורה בת שלושים ושתיים, שחקנית קולנוע, דוגמניה, מוכרת למדי בארץ הקטנה הזו

כבר לא מעט שנים. אחרי הרבה סרטים, לימודים בניו יורק, תהילה מקומית ומה לא,

ופורצת בבכי כבד ושקט, אמיתי, עינים אדומות ואף נמשך מול עינים חכמות של עורך

המוסף הכי נקרא בארץ, ואדם שאל מה ואמרתי לו, אני זוכרת את מה שאמרתי.

יש רגעים ומילים שנחתמים אצלך לתמיד.

ואמרתי את האמת, אמרתי שיורם ראה באמת וזה עצוב. נורא עצוב.

וזה היה נכון אז, וזה נכון היום. אני עדיין מרגישה שהוא ראה אותי באמת, אולי הראשון.

התבונן וראה. והתוצאה, נכון לאז, לפני כל כך הרבה שנים הייתה לי עצובה.

בודדה ומאד עצובה.

ההשתקפות שלי, האמיתית כפי שקניוק בתבונתו ורגישותו ראה וכתב הייתה מבחינתי כל כך

אכזרית בדיוקה, למרות שלא היה בה כלום מהרע, מהאכזר, מהשיפוטי, בטח לא מהצהוב,

להיפך הייתה במילים שלו הרבה חמלה. הרבה טוב ומחמיא.

אבל הוא, הזר, הבין וזיהה את המלכוד הגדול שלי, הכפילות הבלתי אפשרית בין אני

הפרטית לבין החלי ההיא. הוא שמע את המילים שלי לפני שאני הבנתי את משמעותן והדרך

שבה כתב את שראה והבין, שברה לי את הלב.

ואז התחלתי לבנות אותו מחדש. את הלב :)

*         *         *          *          *

סוף הקיץ – הנה הכתבה. יורם קניוק. שבעה ימים. 1986 –

מודפסת מחדש. אני מקווה שבאינטרנט המילים לא מצהיבות כמו באלבומים

*        *           *           *          *

ואז, כמו אחרי טירונות או צילומי סרט נמוגנו זה מחיי זו וההיפך.

לא לגמרי, ככה בהבהובים. היינו נפגשים, באקראי ולפעמים שלא, לקפה קצר ברחובות של

השכונה התל אביבית שלי, בשכונה של דובנוב ואבן גבירול, ותמיד בין שלום ליהודית הנדל,

שכנה מקסימה ללקחת עיתונים אצל מישל בקפה, חייכנו אחד לשניה, וההיפך.

ובחיים כמו בחיים, עברו עוד שנים.

נפגשנו בסדנת כתיבה בבית אריאלה, סוף שנות השמונים, בערך.

ניצה בן ארי הייתה המנחה הראשונה, הוא השני. היה מעניין. הוא היה מנחה שרמנטי,

פטפטן, שדבורו האסוציאטיבי הוליך אותנו למקומות הזויים ומקסימים. הוא ביקש שנלך

למקומות אישיים, שנספר באמת, לא במילים שנראות לנו מילים של כתיבה.

הוא, תבורך נפשו, אהב עדיין את מה שכתבתי ובאמת הצליח לצבוע את הספקות שלי

בבטחון, את האינטואיציה שלי בתחושת האפשרי ובאופן כללי, אפשר לי להקשיב לתאבון

הפנימי שלי למילים כתובות שהרשה לעצמו, סוף סוף להתעורר ולקרוא לעצמו בשם.

וזהו. תמה השנה. התפזרה הקבוצה. אפילו הפגישות קפה אחרי הפגישות השבועיות

התמסמסו וחזרנו איש איש למחשבו האיטי והמלא רמזי ונסיונות לספר סיפורים.

*        *         *          *           *

ובשנת 1990 יצא עוד ספר שלו "אהבת דוד" וקניתי מיד, כמו את כל ספריו מאז ומתמיד,

בלי קשר להכרות שלי איתו, ואני זוכרת את הדירה שלי. הדירה האחרונה שלי בתל אביב

לפני שנהפכו חיי, לפני נקודת המפנה, המפץ הגדול וההורי שלי, אני זוכרת את החדר

שינה ברחוב קצנלסון בתל אביב, את המיטה שלי ועיתוני השישי, אני זוכרת את האור

מהחלון הגדול שנפל והגיע מאחור, בדיוק במידה הנכונה, על הדפים ואני זוכרת שקראתי

בספר הזה החדש, את המילים:

"איש מעולם לא הפריח לה מאות בלונים על הגג ליום הולדתה" –

וכמו במכונת זמן, כמו בסרטים ובחלומות, ששם הכל אפשרי חזרתי לאותו קיץ, 86'.

החיים היו חיוך בקיץ ההוא. באביב. ביום ההולדת שלי, בסוף חודש מאי, חזר הרוני שלי

הבייתה ורצה שנעלה לגג. לא רציתי, מה פתאם לגג. התעקש. לא רציתי. התעקש וניצח.

עלינו לגג. גגות תל אביב, בשקיעה אביבית ואני מסתכלת עליו – מה הוא זומם יקיר לבי?

מה?….כלום. הוא מביט בי במבטו הזך. כלום.

פ ת א ם…באמת פתאם, התמלאו לי השמיים בלונים. מאות בלונים, אולי עשרות רבות מאד.

אפילו אדומים :) עלו מהרחוב ומלאו לי את השמים, את החיים ובעיקר את הלב.

יורם שמע את הסיפור המקסים הזה, תודו שמקסים, ממני במסגרת פטפוטי האין סופיים לקראת

הכתבה ההיא, ועשה מה שעושה סופר. מקשיב וזוכר ואוסף ואורג סיפורי אנשים לחומר שלו.

כמה יפה. ארבע שנים מאוחר יותר צץ הזכרון האישי הזה שלי, מדוייק ומתומצת למשפט בספר.

משפט שמעביר כל כך הרבה בכל כך מעט מילים. החמצה. אבישג, שלא זכתה למחוות אהבה

מתוקה כל כך בחייה.

*         *          *          *          *
זהו. אני כותבת עכשיו את סופו של מעשה, כבר ימים ארוכים שאני מדפיסה ומעתיקה את

הכתבה ההיא – הנה שוב הקישור – שהרטיטה כל כך את העיר הזאת אז, שלאורך ימים

ארוכים תססה, בדיוק כמו שאדם ברוך רצה אני משערת.

הרבה רעש, כל כך הרבה רעש –

ותוך כדי כתיבה, נזכרתי בפעם נוספת שהצטלבנו והפעם לא פנים מול פנים – אלא דרך

המילים שלו ושפול שרדר אמר עליו מילים יפות תוך כדי פגישה ודיבורים על אדם בן כלב.

ואני קוראת אותה עכשיו, את הכתבה ההיא, תוך כדי הדפסת אלפי המילים, ואני מרגישה

בה שקט. כמעט מדיטצית הדפסה. מונוטוניות. אצבע על מקש, עין נודדת מדף עיתון

מצהיב על שורות דבק בתוך אלבום, אל מסך לבן המהבהב בקוצר רוח לעוד מילה

מהמילים האלה שקניוק יודע לכתוב כל כל יפה. בעיקר כל כך מדוייק.

פחד אלוהים כמה מדוייק.

והזמן והמילים שלו מרגישות קרובות גם עכשיו. עשרים שנה אחרי.

הן עלי, הן אני ולא אני.

הן אינטימיות, כאילו הסופר כתב לי אותן והן רחוקות, מנוכרות לי. הן שלו.

הן יצירה וריחוק מסופר שאני תמיד כל כך אוהבת את הכתיבה שלו, את הסיפורים שהוא

מספר, המילים והשפה המצטיירת, המציירת לי, זו שמספרת ומתארת ומתגמשת ומצליחה

להעביר לי, תמיד, כל כך הרבה תחושות שאני מבינה כל כך טוב –

ואני חושבת פתאם, שגם עכשיו שלהי קיץ, בדיוק כמו אז, בזמן ההוא, וכבר אפשר

להרגיש משבי סתיו מתגנבים לעורף מצטמרר, ואני חושבת איזה סתיו וחורף מחכים לנו

ומאחלת ליורם, קניוק –

שבנקודות ההשקה הבודדות שלי איתו בחיי חיזק בי דברים כל כך חשובים,

אולי הכי חשובים בעיני. הבטחון שלי, ביכולת שלי, בכשרון שלי לכתוב.

ואני רוצה להגיד לך שאני חושבת, באיחור גדול אומנם, אבל ככה אני, תמיד באיחור,

שנים אחרי שראית, והבנת וניסית להגיד ואפילו לכתוב במילים כל כך ברורות בעיתון

ההוא של המדינה שהגיע הזמן שאדע, ואגיד, שאני באה, לא שאני באה או לא,

אני מביטה לך ובעיקר לעצמי בעינים ואומרת שאני באה.

אני מאחלת לך, יורם יקר, סתיו רך ואיטי וחורף ארוך ושקט.

חמש שנים ופרידה ממורה

.

זה דף הפתיחה באלבום הפרידה שכיתה ה' מכינה למורה שלהם מ.  –
המורה שלהם בחמש השנים הראשונות בבית הספר. א' עד ה'.
כתבתי אותו בשמם.
עכשיו אני מנסה לכתוב לה מכתב פרידה ממני. בשם עצמי.

——————————————————————————

מ. יקרה

אני האמא את המורָה –
מורָה, אמא. אמא, מורה. ציר יחסים מורכב.

יש ביחס הורֶה מורֶה, או אולי אֶם מורָה, בעיקר מורה ראשונ/ה אני חושבת, משהו מאד אמבוולנטי.

רצון גדול לאפשר למורה את המקום הראוי והמרכזי בלב הילד שלך, התלמיד שלה.

ורצון אינטואיטיבי, כמעט לוחמני, לשמר את מקומךְ הכמעט כל יכול וכל יודע בעיני הילד שלך .

למורה ראשונה יש כח מיתי. היא, בעיני תלמידיה, מושלמת. היא היפה, הטובה, היודעת, המחליטה,

המלמדת, המחמירה לעיתים, המפשרת, המבינה – היא ה מ ו ר ה – יד ימינו של אלוהים,

אם לא אלוהים בכבודה –

.

אני זוכרת מעט מאד משנות ילדותי, אבל המורה דליה, על תלתליה הבהירים,עיניה ובעיקר החיוך שלה

שעד היום יכול לחייך לי את הלב, צרובה בו. דליה ליוותה אותי בכיתות אלף ובית והסבירה לי שאף אחד

אף פעם לא יכול להגיד לי איך אני מרגישה ומה אני חושבת. רק אני.

תבורך נשמתה שזיהתה וחיזקה את הברור, ההכרחי והציר המרכזי של אישיותי עד היום.

.

אני זוכרת שחששתי מהעובדה שאת כל כך צעירה, שזו הכיתה הראשונה שאת מקבלת, שעכשיו סיימת

ללמוד. שאת נשואה טריה ואין לך ילדים. אני חושבת שרציתי מורה 'גדולה' שתלמד גם אותי, אולי, איך

להיות אמא של תלמידה של מורה.

גם העובדה שידעתי שאת מאמינה בחינוך וולדורף, בדרך האנטרופוסופית  ואנחנו ממש לא, הטרידה אותי .

שהרי הגענו אליכם משנים של שמחה גדולה ואמיתית אצל מריה מונטסורי  וחינוך ששמחנו בו מ א ד.

כמעט ההפך הגמור מחינוך וולדורף. יש בחינוך וולדורף – החינוך על פי תפישתו והטוויתו של רודולף שטיינר

רבדים רבים שעדיין לא מובנים לי, ואני חייבת להודות בבושת פנים מסויימת שמעבר לגבול מסויים גם

הפסקתי להעמיק מדי…. אבל בינתיים, כבר חמש שנים היא קמה והולכת לבית הספר שמחה, דלגנית, דקיקה,

קופצנית, פטפטנית עד בלי סוף, מתלוננת מעט, בדיוק כמו שצריך  – ומתוקה עד ליבת הלב שלי ובחזרה.

.

אני זוכרת את הביקור הראשון שלך אצלנו בבית,

כמעט חודש לפני תחילת שנת הלימודים. אוגוסט 2002

אין בי מילים ויכולת לתאר לך את רמת ההתרגשות והשמחה שהילדה שלי נשאה בנפשה בימי טרום  בית ספר

ובעיקר לפני ש"המורה שלי תבוא לבקר אותי בבית". המורה שלי. כמה התרגשות ותקווה וצפיה בשתי מילים:

המורה שלי.

אני לא זוכרת מי משתינו פתחה לך את הדלת. אני זוכרת שהתרגשתי קצת. ניקיתי וסדרתי את הבית, היה לי

חשוב שתרגישי חם ובטחון, שמחה ונעימות, או בקיצור ופולניות: שתתרשמי לטובה :) …אני זוכרת שלולו

נבחה כמו שרק לולו יודעת לנבוח, אני זוכרת את העינים של איה מביטות בך ואת החיוך שלך.

.

עברו חמש שנים. ואת עדיין מחייכת בבוקר.

התחלת איתם בפיות ומלאכים והרבה טיולים בירוק כל יום, וריצת בוקר, וציורים בצבעי מים, וכתיבה

בבלוקים של צבע, ועד היום הם כותבים על דף חסר שורות ומקשטים וממסגרים כל עמוד,

ואני תוהה לא מעט על חשיבות הסגנון.

האם הוא באמת חשוב? האם בסופו של זמן הוא מחלחל גם לתכנים?

הם מנגנים כולם, מופיעים כולם – כולל כל מורי בית הספר. הם יודעים לקרוא –

מה שעדיין נראה לחלק מאיתנו בגדר נס – בבית הספר שלנו יודעים לקרוא ממש, כמעט בסוף כיתה ב'

ולפעמים טיפ טיפה יותר מאוחר והסבלנות הבורגנית/השגית/הורית ככל  שמשתדלת להתעזר בסבלנות,

מתבלבלת ונשברת לפעמים. הם עומדים ביעדים שמשרד החינוך מעמיד לילדים בגילם.

והם גם יודעים אחרת, הילדים שלנו, אין ספק.

אני עדיין לא יודעת לשים את האצבע מה הם מקבלים שהוא אחר, אבל אני מתחילה להרגיש "את זה".

הם לא מדקלמים. הם מבינים.

היא מכירה את המיתולוגיה הצפונית על בוריה וקצת פחות את סיפורי התנ'כ בשלב זה, היא מתייחסת לאנשי

ואלי המיתולוגיה היוונית כחברי משפחה של ממש –

אם תבקשו יפה, היא באמת מסוגלת לצייר את עץ המשפחה שלהם. הערבית שלה ככה ככה. גם האנגלית.

רק הלימודים במסגרת פרטית משאירים אותה תואמת את הרגיל בבתי ספר.

הם סורגים מצויין, גם גרביים בחמש מסרגות :) –

למה זה טוב? אה…מוטוריקה עדינה, אורך רוח לסיום עבודה ממושכת, עמידה בלוח זמנים וכיף.

הם טוווים בנול, מגלפים בעץ, מחמרים חימר, מטפלים בבעלי חיים, מתעמלים באופן קבוע ושרים בכמה

קולות באופן די מקסים ומרשים.  החשבון ברמה טובה וקצת יותר, הם לא מכירים בכלל "חוברות" ומכינים

מעט מאד שיעורי בית  –

אפילו אנחנו, אביה ואני, הורים פחות פורמליים והשגיים מהרגיל, כבר שמחים לראות אותה מכינה  שעורי בית

פעמיים בשבוע מי היה מאמין. הם זורקים דיסקוס ומטילים כידון בתקופת יוון העתיקה.

לעולם לא מרימים יד, מכינים הרבה עבודות אומנות התואמות את נושא הלימוד שלהם.

יכולת הציור שלהם, באופן גורף מרשימה ביותר.

הם מודים לבורא עולם, חסר מיקום גיאוגרפי או דתי על יצירתו המופלאה – היקום ומה שבו, כל בוקר.

יש ברכה שכולם אומרים וברכה/תפילה/שיר אישי שכל אחד מקבל בתחילת השנה, כל שנה,

ממורתו שבחרה לו באופן מאד מאד אישי, מותאם לו, והוא אומר בקול מול הכיתה פעם בשבוע,

ביום שבו נולד.

הם רואים פחות טלוויזיה מהממוצע הארצי, אני חושבת, או לפחות מקווה, אוהבים כדורגל בדיוק באותה

מידה, והם ילדים שגדלים באופן ברור וגורף עם הרבה מאד אהבה ותשומת לב גם בתוך כותלי בית ספרם.

.

היו ביננו עניינים כמובן, בינך וביני. דיונים, כעסים, שיחות לתוך הלילה, רגעים שחשבת שאני מגזימה,

שאני אמפטית מדי, מגדילה הכל, ורגעים שחשבתי שאת ממש לא מבינה ועד שלא תהיי אמא ……

חשבתי שהמסך שיורד לך על העינים לפעמים, מולי, נובע מרודולף, לא ממך, ואם אני אסביר לך עוד קצת,

תביני. והיה צורך גדול שלך להסביר לי, ויתכן שבצדק לפעמים, שהילדה שלי היא אחת מתוך שלושים שלך,

ושלא כל הילדים בעולם גדלים כבת בכורה, יחידה, ממשפחה מפורקת ומה עם ק צ ת קצת פרופורציה…

ועניתי שזה לא רלוונטי בעיני כמה ילדים יש לך בכיתה, שמבחינתי ברגע הנתון הזה, שהיא מולך, עם צורך

מסויים וחשוב באמת – את אמורה להביט עליה ועל כולה בלי קשר לכיתה.

כאילו אין עוד ילדים – וגם על האחרים כמובן באותו אופן ברגעים שלהם.

אני זוכרת איך בסוף הפגישה הראשונה שלנו בקשתי ממך לכרות איתי ברית.

אני בטוחה שניראתי לך מוזרה מעט. דרמטית. רגשנית. אבל דברתי לך איזו ברית אני מבקשת לכרות –

ברית בין שתי נשים שבשנים הקרובות הולכות להוות שני צירים חשובים ביותר לשלוות נפשה, חינוכה,

בטחונה, אושרה וגדילתה הטובה של ילדה אחת. הילדה שלי. וחייכת אלי וכרתת איתי ברית.

.

הגזמתי? אולי.

אבל

מקצוע 'קדושי' מעט הוא בעיני מקצוע ההוראה,

וכמה שהוא נראה לי כמעט בלתי אפשרי לבצוע בצורה אופטימלית,

הציפיות שלי ממי שבחר בדרך הזו הן עצומות. ממש עצומות.

חמש שנים. ראשונות לשתינו. דיאלוג ארוך ומלמד, את שתינו אני חושבת.

ואת ניפגעת וכעסת לפעמים וגם אני, בטח גם אני.

א ב ל

אי אפשר שלא לראות את הדרך שעשית. באמת.

מכמעט נערה, קול עדין וחלש, נימת דיבור שנעה בין בטחון פנימי באמונותיך לחוסר בטחון מול כנופיית

הורים דעתנית ומעורבת, שגם מרגישה, בצדק מסויים, שבבית ספר פרטי, שעולה ככה וככה (המון)

שקלים לחודש, מותר לנו, אולי קצת יותר מהרגיל, להביע את דעתנו, על הכל. כולל הכל.

ברובנו לא היינו שותפים מלאים ומודעים לדעותיך ודרכך שהיא דרך בית הספר יש להדגיש, וברובנו הגדול

היינו מבוגרים ממך, מבוססים מהרבה בחינות, לא נמצאים בתחילת דרכנו וכולנו כבר היינו הורים.

אני אומרת לך, באהבה, שאני עדיין משוכנעת שכנוע עמוק שמורה שחווה הורות מרוויח,

מעבר לחייו הפרטיים כמובן, צבע נוסף ועמוק בליבו ונפשו.

צבע וגוון היכול להוסיף ולהעשיר ולהייטיב אותו כמורה ומחנך.

בטח שאפשר בלי, איזו שאלה, אבל לדעתי, עדיף, עדיף עם, בהרבה.

ובטח נבדוק את התיאוריה הזו עליך, הלכה למעשה, לא? :)


והסתכלתי עליך בשבוע שעבר. באספת ההורים האחרונה שלנו.

אשה. אשה צעירה וחזקה. עדיין קול שקט, אבל הזקיפות הפנימית, הבטחון בדרכך, ההבנה שלך את המקצוע

שלך כפי שאת מאמינה בו, את יודעת שאני לא מסכימה ודי מתנגדת ללא מעט דברים בחינוך וולדורף.

אני עדיין חושבת שהסגנון הרך מטעה ויש הרבה – אולי מדי – נוקשות בחינוך הזה, פרוסיות מסויימת ולפעמים

אפילו העדפת הכלל על פני הפרט. לא על 'חשבון' הפרט, אבל קודם לו לפעמים.

הכיתה כגוף, קודמת בהרבה מקרים למצוקת האחד והדבר עומד בניגוד גמור לאיך אני חושבת שילד צריך/חייב

לגדול וגם מעורר ובצדק, הרבה זעם לעיתים. ויש ילדים שמשלמים מחיר לא פשוט ולפעמים ממש כואב על

הדרך הקולקטיבית הזו. אבל זהו בית הספר, זו דרכו וזו דרכך ועל כל הורה האחריות האישית האם להצטרף

לבית הספר ולרוח חינוכו או לאו.

לַך בכל מקרה, אמונה גדולה בדרך הזו והפנמה מלאה של המקום שלך מול הילדים שלנו, מולנו ומול עצמך

וזה מרחיב לב לראות אותך מתעצמת ומאמירה.

.

באסיפה הורים הזו ואחריה התבוננתי גם בעצמי.

בדרך שעשיתי מולך, מול עצמי, בחמש שנים האחרונות.

ונזכרתי בבוקר סתווי אחד, הרבה שנים לאחור, כשהילדה שלי התלבשה בכוחות עצמה, והגיעה אלי, זקופה,

בארשת פנים חגיגית ורצינית להראות לי את עצמה ואת מה שהיא לובשת.

אני אדם מאד מונוטוני בצבעי ארונו: שחור, אפור, בג', לבן, ג'ינס, ובארועים ממש צבעוניים…מעט אדום.

והיא הגיעה כמו…כמו אבא שלה ביום צבעוני ופרוע במיוחד. דום שתיקה.

לפעמים מגיעים רגעים מכוננים. שאתה יודע בודאות שמה שיקרה עכשיו קובע.

והחלטתי אז, בהרף עין, לשחרר. אני זוכרת תחושה כמעט פיזית של ניתוק, הרפיה מאחיזה, let go.

החוט ניתק. שתלבש מה שהיא רוצה. שתלמד. שתחווה. שתגדל. שתקבע לעצמה.

ובקשר לטעם הזה בבגדים….יגיע זמני ללמד ולהטוות טעם, לא דחוף :)

כך הרגשתי מולך ומול הילדה שלי.

הבנתי שאלה חייה. שאת המורה הראשונה שלה.

שהדברים שאני חושבת ומרגישה ואתלבט וארגיש מולך לא שייכים לה. לא מעניינה.

שהחוויה שלה מולך היא שלה ושלך בלבד. שאני רק יכולה להשגיח עליה (ומעט עליך..בכל זאת :)

מרחוק ולהניח לכן לחיות וללמוד את הקשר המורכב והמשמח הזה של מורה ותלמידה,

את האהבה שלכן לבד, ורק במקרים ממש חריגים, להתערב.

ואני חושבת שהצלחתי. אני רואה אתכן.

אני רואה כמה היא אוהבת אותך. קשורה אליך.

כמה למרות שבחודשים האחרונים מתוך בדיקת הגבולות החדשה הזו, הגיל החדש הזה, היא מלחששת

פה ושם משפטים – מה היא חושבת לה המ. המעצבנת הזאת….היא רוטנת….וברגעים אחרים בימים

האלה, היא מתחילה להבין ולהפנים ולהתעצב. ואני מסבירה לה שכן.

שחמש שנים הן המון המון זמן ושהגיע הזמן –

ושזה נכון שלא תהיי שם כל יום ולא תהיי המורה שלהם בכיתה וו'…

אבל….וככה וככה אני ממשיכה לחזק ולנחם.

ואני רואה את שתיכן.

אני רואה אותך רואה אותה באמת. כמעט בלי קבעונות.

מזהה את הגדילה שלה, פוסעת איתה את נפתולי הטרום – עשרה המצחיק והמעט חצוף שלה,מקבלת

בצחוק גדול את נסיונות הזלזול שלה בכל מה שנראה ומריח כמו ממסד, בית ספר, מורה…תכף יגיע

התור של אמא אבא. את מחקה את טון הדיבור שלה וצוחקת כל כך כמה היא מקסימה ושובת לב,

ואני מסכימה כמובן, ואת מדברת איתי עליה ואני מרגישה כמה את מכירה אותה,מזהה את הנשמה

המדוייקת שבה ואוהבת אותה, וזה מ. יקירתי מכל השנים שעברו ויעברו, זה מה שישאר.

האהבה הזו.

תבורכי.

.

בליינדייט, אני וחלי גולדנברג

.

.

בליינד דייט? מה פתאם בליינד דייט? מי בדיוק בליינד בדייט הזה? מה בליינד בי?

google אחד וזהו.

לא רוצה!

באמת לא רוצה.

אורית אומרת שצריך. גלי אומרת שמספיק להתפנק.

הדס שואלת איך בדיוק אני חושבת לפגוש את הגבר שאני חושבת לפגוש?

ברמזור בדרך לְבֵּית הספר או ברמזור בדרך מִבֵּית הספר?

רוני אומר….טוב רוני תמיד אומר דברים יפים כל כך. ומדוייקים לי.

ואני אומרת להם, שאוהבים אותי ושמחים איתי שתפסיקו לבלבל במח,

הנה, עובדה שזה קרה –

"מתי לאחרונה?" – שואלת ג. בחיוך הזה שלה –

ואני מביטה בה במבט הזה שלי ואומרת לה שתשתוק –

שלא חשוב מתי, חשוב העקרון.

אהה היא אומרת לי ומתחילה מהתחלה. מנסה להסביר לי שוב.

לאט לאט. במילים שאני אצליח להפנים ולא להבהל.

לאט לאט –

לְמָה זה טוב? הבליינד דייט כמובן –

לא העקרון הבסיסי של גבר פוגש אשה/ ואשה פוגשת גבר.

העקרון מצויין. ממש לטעמי.

היו לי ארבע בכל חיי. ארבע פגישות 'עיוורות' –

הראשונה בגיל חמש עשרה עם אח גדול של ילד מהכיתה וזה באמת  לא נחשב,

השניה בשנותי בניו יורק, הייתי בת עשרים ושמונה, בודדה כמו שאפשר רק בניו יורק,

הוא היה, ועדיין, חבר של חברים מהחוף המערבי שדאגו לי, ובצדק.

אמריקאי, יהודי, בטופ של השואו ביזנס בארה'ב, מבריק, כריזמטי בטרוף וממש לא.

והשתיים האחרות קרו בשנתיים האחרונות –

כשאני כבר הסה'כ של עצמי, של הביאוגרפיה שלי ושל חיי.

אופס…סטטיסטיקה. …אחת לשנה אני מסכימה?

מאז שהתנפצה הזוגיות המשפחתית שלי הסכמתי לשתיים מהסוג הזה.

הרבה מאד טלפונים ובקשות והצעות הגיעו אלי ולסביבתי. ועדיין.

באמת שהמון. כמה מפתות מאד. כמה מוזרות במיוחד.

הרבה הצעות ששוות סיפור פעם –

ובמשך הזמן הארוך הזה, כשמהומת המפץ נרגעה מעט – כי היא לעולם לא נעלמת  –

הסכמתי לכמה טלפונים ומתוכם, שתיים הפכו ל'פגישות'.

בראשונה הופיע גבר גבוה, מרשים, מצליח מאד, קל דיבור –

דבר המקל על הדקות הראשונות….הכל מצויין….אבל המכנסיים.

מכנסי עור. נו? מה אני אמורה לעשות?

להבין? להתאפק משיפוט פזיז? לזכור שאסור לשפוט מישהו על סמך זוג מכנסיים?

שאם הוא היה צרפתי או איטלקי יתכן שהוא לא היה נפסל כל כך מהר ועל סמך מה?

לא הצלחתי לזכור את החוקים הבוגרים, המעשיים, המעציבים האלה ולהתאפק בשיפוט.

אין סיכוי.

בשניה הופיע גבר חביב. באמת. רגיש. פגוע. מתוק. לא מסעיר. שיחה פשוטה. אישית.

או. קיי. סכמנו.

אני אשה שטחית. בלתי אפשרית. לא מצליחה להתעלות מעל פרטים שוליים (?) כמו

מכנסי עור, מילים נעימות וחסרות משמעות, סטיגמות B M W  או מחזיק המפתחות.

אבל מה יהיה?

מה פתאם בליינד דייט?

לא רוצה!

מעולם לא הייתי בחורה של דייטים. של בדיקות. ננסה. נראה מה יקרה.

מה פתאם. ככה באמצע? מעולם ולעולם ו never .

רק רומנים סוערים. הרפתקאות מעלפות. סיפורי אהבה ענקיים.

או כלום. גם בסדר.

מ צ ד   ש נ י כפי שנהוג להגיד באולמות בית המשפט שמשם מגיע המועמד הבא:

לא לא. עדיין לא הסכמתי –

אמרתי שמחר אתן תשובה אם לתת לו את הטלפון שלי.

במשחק ה 1 2 3 4 5 שהסתובב כאן כתבתי והבנתי שזה לא רעיון טוב.

לא לי. שגם ארבע לאורך כל כך הרבה שנים, זה הרבה מדי בשבילי.

יותר מדי מתח. כמה להשתדל? מה ללבוש? להתאפר? להיות במיטבי?

ואני….אם אני צריכה, או רוצה, יש לי מיטבי. באמת.

להיות חלי גולדנברג?

להיות מהחיים?

אני והסמרטוטים הגדולים בשלוש מידות, הגופיות הלבנות והסניקרס המרופטים?

הג'ינס בן העשרים – כן, הוא עולה –  הגולף השחור והמגפיים המצויינים ההם.

כי 'כמו בסרטים' אי אפשר להיות יותר משעתיים וגם זה, רק עם תאורה ממש מוצלחת :) –

ומי בכלל רוצה? אז עכשיו נכנס החוסר בטחון?

אולי ההיא מהחיים 'תאכזב' לעומת ההיא שלא התבגרה, הבת אלף ההיא מ'הלהקה',

או אפילו ההיא היותר מבוגרת שמחייכת מהמסך לפעמים?

לא. החשש הזה באמת רחוק ממני, או לפחות מתחבא ממש טוב ומציץ רק בבקרים ממש,

אבל ממש רעים במיוחד.

אין לי חוסר בטחון באני. בעצמי. בחיים האמיתיים שלי. ממש לא.

אבל מה פתאם לפגוש מישהו שאת לא מכירה?

מה פתאם להפגש, לנסות להכיר ולתקשר עם אדם זר?

על מה? על מי? בזכות מה? על סמך מה? –

בנסיון האחרון, מבחינתי האחרון לתמיד, הגבר הנחמד והעדין ההוא כמעט צחק עלי.

תקח אותי מהבית שלי עניתי בפליאה וורשאית כשהוא ברר איפה ניפגש.

ארוחת ערב? שאלתי בתמימות כשהוא שאל לאן נלך

והוא ביושר גדול הסביר לי את הטעויות שלי, שמראות כמה אני באמת לא במשחק הזה,

לא מבינה כלום:

ואם אני ממש לא לטעמך? ואם תרצי לעזוב אחרי חמש דקות?

את איתי באוטו, בדרך לארוחת ערב, מינימום שעתיים וחצי…איך תמלטי?

הדרך הנכונה הסביר לי הגבר האדיב והנחמד ההוא ששלט בדרכי הבליינדייטים,

היא להפגש לקפה קצר, כל אחד מגיע מחייו הוא, מדברים, מריחים, נפרדים –

ורק אז 'זה' מתחיל.

לא רוצה ככה. לא רוצה חוקים, סימנים מוסכמים וnext.

המועמד לשנה זו:

יש לו שם נעים וטוב – אמרתי שאני קטנונית ושטחית.

הוא עורך דין – אמרתי שאמא שלי קטנונית ושטחית?

הוא אבא מצויין לילדים גדולים – עדויות מהיימנות מעדות מהיימנות.

הוא חכם. הוא מקסים.

הוא גבוה – ראו סעיף אחד.

הוא מבשל.

גיאוגרפית הוא ככה בסביבה.

הוא 'בחור' יותר מ'דוד'.

הוא בגילי.

ורק הרעיון לשבת מול גבר שאני לא מכירה, כשהמטרה המוצהרת של המפגש ביננו –

שלו, וגם שלי כנראה – נמצאת על השולחן. בלי מילים מפורשות, אבל נמצאת –

וכל היתר…..נפנוף כנפיים ומשחק חיזור –

יורם קניוק ספר לי פעם שהטווסה עיוורת צבעים. הזנב המפואר, הצבעוני והמדהים של הזכר

הטווסי נפתח ונפרש במלוא עוצמתו וצבעוניותו….לריק.

ובפגישה התיאורטית ההיא, כשהבדיקה ההדדית מתקיימת בכל רגע מתחת למילים הנאמרות

בטון המנסה לנהל שיחה בתנאים בלתי אפשריים, אי הנוחות שמתעוררת בי גדולה מדי.

ואני זוכרת שאת הגברים / רומנים / מערכות יחסים האחרונים שלי מאז ש……

הכרתי בדרך הרגילה, המצחיקה, המוזרה ההיא שהחיים מסדרים לפעמים ברשלנות מיקרית

וחן רב כל כך –

מצד שני –

אם אספור ברצינות איך ואיפה וכמה גברים שווים ומקסימים, שובי לב ונבונים, פשוטי חיים

ומנטשים פגשתי והכרתי מאז ש……. בדרך הרגילה והמקרית שבה החיים מזמנים לנו אנשים,

חברים ובני זוג בחיים, בטוח תשאר לי אצבע פנויה כדי לחייג לאורית ולהגיד לה ש……?

.

מצד שני….

.

יומולדת 11 תעוד מתמשך

ה י ו ם פברואר 2007
   השבוע שהיה בענייני יומולדת 11 –
.
– לודא עם אבא שאבישי אכן יגיע להעביר סדנת תיפוף גוף כי הוא רוקד במיומנה ויודע איך לשמוח
–  לבדוק ש'מקס ברנר' זוכרים להכין שולחן להרבה בנות 11
– לצלם אותה עושה פרצופים
– לצלם דברים בבית שמספרים עליה – ההזמנה למעלה
– לערוך על המחשב הזמנות לידות בכיתה
– לשלוח חנות להדפיס 20 הזמנות
– הזמנה = תמונת סטילס מודפסת
– לדבר חצי שעה בטלפון עם החנות כי משהו השתבש בפיקסלים
– למכונית. לרמזורים. לחנות. לראות מה קורה עם עימוד התמונה
– להכנס לשאול כמה עולה מארז 'צ'רלי צ'פלין' למתנה נוספת, היא כל כך אוהבת סרטים שלו
– עצירה בסופר פארם מגבונים לידיים לטיול כתה מחרתיים ו'רסקיו' לכלבה נגד רעמים
– פופקורן למסיבת פיג'מות קטנטנה שמתוכננת אחרי המסיבה הכיתתית
– שוב לסופר. קורנפלקס מעוד סוג, אולי אלה שנשארות לישון לא אוהבות את זה שיש בבית
– אין את כל המצרכים לעוגה, שוב מכולת. אבקת אפיה + קקאו
– לעבור בשלוש חנויות כדי לחפש חצאית ורודה שהבטחתי לנסות למצוא.
– לא מצאתי
– ל"ספור פשוט" בנווה צדק. ספר. מתנת יומולדת שנותנים לכיתה, ככה זה אצלנו בבית ספר.
– לשוק, כולל יסורי מצפון ורכישת סרט ילדים צרוב כי עוד אין בדיוידי ואני רוצה סרט/הפתעה
– לא ישראלי. אף פעם לא ישראלי בצרובים. לא מוסיקה. לא סרטים. לעולם.
– טלפון לאופיר חברתה הטובה ואמא שלה שמארגנות לזאתי שלי מסיבת הפתעה בבית שלנו ביום ראשון אחה'צ
– ועוד כמה לשתי אמהות שיסיעו את בנות הכיתה אחרי בית הספר אלינו
– קצת אוכל וממתקים למסיבת הפתעה ומשהו לאכול כי הן רעבות אחרי הלימודים
– בלונים מהחנות במרכז
– מפיות
– עוגת שוקולד
– להכין דף גדול שכולן יכתבו ויציירו עליו ביומולדת, לשכוח אותו בבית. עם הטושים.
– לרוקן את המצלמה. להטעין את הסוללה
– להסביר להורים שלי איפה 'מקס ברנר'
– ללכת לחפש נעלי 'בובה' כי צריך והבטחתי
– למצואולגלות בבית שהן קטנות במספר, לגלות למחרת שאין לי זמן להחליף אותן השבוע, יחכו.
– לחפש שמפו בריח תות
– להתלבט אם הן ירצו חומרי יצירה, בכל זאת שישבת זה הרבה זמן, לקנות ליתר בטחון, לדעת שמיותר
– לחפש את הספר מיתולוגיה. למצוא
– לנשום
– ללכת רק פעם אחת בים
– הגיע יום שישי. לאסוף מבית ספר. אין חוג כדורגל היום . אוכל, לנסות לישון מעט. היא לא מצליחה.
– התרגשות
– התלבשות
– היא מחפשת איך ומה, למרות התוכניות מראש ומצליחה להראות כלכך מתוקה וקטנה וגדולה ביחד
– מקס ברנר here we come לפעם ראשונה מסיבת יומולדת רק בנות ולא בבית.
– לא היה בכי. לא היה ריב. לא היה מדון. הייתה שמחה גדולה. ילדה גדולה.
–  וגם ההמשך הישר אצלנו בבית היה תענוג. שישי/שבת פיג'מות נמשך עד חמש אחה'צ.
–  היה פשוט שמח, הסרט הצרוב התעלם מרגשות האשם שלי וזכה להצלחה גדולה. גם הפופקורן,
   ואז הן הלכו וחזרו לשקט שבבית. היא ואני והזמן להכיל ולהרגע, כי היי, מחר זה היומולדת באמת,
   היא מביטה בי ומחייכת את החיוך הזה שלה

 עכשיו מוצאי שבת. כמעט עשר. תכף ה 25 לפברואר מתחיל –

– נרדמה. הרוסה מעייפות הילדה שלי. בת אחת עשרה פחות שעתיים. מקולחת. פיג'מת מיקי. סמוקת לחיים משמחה ואושר.
– ועכשיו  אני הולכת לנפח המון בלונים ולתלות לה בחדר כמו כל שנה, 
– לסדר שולחן קטן ליד המיטה, כמה מתנות קטנות,
– פנקס תלושים ממני אליה. 12 תלושים מ'זה שווים. עדיין לא מודפס –
– לסדר ולשטוף ת'בית. הייתה כאן מסיבת פיג'מות עם פופקורן ושוקולד ומחבואים ומשחק המשחקים שנקרא אסור לדרוך
   על הרצפה, רק על מה שיש ע ל הרצפה,
– ולמרות שהן היו רק שלוש ילדות, כ ל  הבית שלי על הרצפה
.
ועכשיו, החלק שאני הכי אוהבת,אני רוצה

 לכתוב לה, לפני שתתחיל שנתה החדשה מכתב

 שיספר לה,

לילדה שלי כמה, כמה אני אוהבת אותה וכמה אני שמחה שדווקא היא שלי.
.
בשמחות.

יומולדת שמח אמא מימה יקרה שלי

אהובה שלי. אמא שלי.

מאוחר יותר, אחרי שכולכם תגיעו אלי,
אחרי שנחגוג לך יומולדת ______ ואחת –
רואה? אני לא מגלה – אולי אני אשב ואכתוב לך מכתב גדול.
בינתיים –
אני רוצה להגיד לך יומולדת שמח.

אני יודעת שכשאת מביטה במראה, אין לך מושג מי זו האישה המבוגרת הזו,
שלא נאמר ז – – ה שמציצה אליך משם.
יפה ככל שתהיה, ניראת צעירה בכמה וכמה שנים מגילה האמיתי,  כ ו ל ם אומרים :-)
אני יודעת שבשיח הפנימי שלך את האשה הצעירה, החייכנית, המאושרת, הבטוחה בעצמה,
בנעוריה, בחייה, בגבר שאוהב אותה כל כך, אליו היא מחייכת בצילום למעלה.
אני יודעת.

והאמת? זו באמת את. אוהבת אותנו, עם לב ענק ופתוח,  יפייפיה, צעירה כל כך בנפשך,
שוחרת חברה וחידושים, רעיה, אמא, אחות, סבתא, סבתא רבא ועוד הרבה דברים לעוד הרבה אנשים
ובעיקר,
בעיקראת מתוקה עד בלי סוף.
יומולדת שמח גיברת גולדנברג היקרה.

א נ י   א ו ה ב ת   א ו ת ך  !

ר ח ל י

שניים

 

 

לפעמים
כשאני משחקת
הצער שלי והגעגוע
מחכים בצד.
אחר כך
כשאני רגועה
הם
חוזרים
בדיוק לאמצע.

 

ילדה בת שש כתבה שיר – ינואר 2002

%d בלוגרים אהבו את זה: