Tag Archives: אבא

מתנת יומולדת וירטואלית

.

.

מאז ומתמיד אני זוכרת אותו עם מצלמה.

אחרכך באו שנים שהפכו את אהבתו לחבל הצלה פיננסי ועממו מעט אני חושבת את העונג שבצילום.

אחר כך כשהכל הסתדר הוא המשיך לצלם אבל אבד, אני חושבת – מעולם לא דברתי איתו על זה –

את התשוקה הראשונית והשמחה הגדולה שהייתה לו למצלמה והצילום הפך פשוט לדבר שעושים.

אני  זוכרת , לא תמיד, שהאהבה הגדולה שלי  לצילום  ודרך הביטוי המועדפת עלי הגיעה אלי גנטית

יחד עם צבע העינים וגם דרך השעות היפות  בחיי  לידו  בחדר החושך במרתף, בשנים ההן.

והיום, בקופסאות, מונחות זו על גבי זו, בסדר מופתי כמובן, שורות שורות של נגטיבים, בשחור לבן,

בצבע, גזורים ומונחים בשרוולי ניילון, אוצרים את חייו וחיינו בפריימים מרובעים, לתמיד.

ככה זה צילום. לתמיד.

אבל היום יש לו יום יומולדת לאבא שלי. לאבי האהוב באבות,

ואני מעלה לכאן כמה צילומים ממבחר עצום שצילם פעם, מזמן מזמן –

שעדיין לא העברתי לפורמט דיגיטלי נגיש –   למין מחוות יומולדת-שנה-לפני-תשעים.

לשנה הבאה, ננסה להרים תערוכה. מגיע לו.

.

ראשונה אהובתו

וכשחזר ממלחמת ששת הימים עם מראות מסיני

ודיונות שהרגישו מעולם חיצון

ומראות ממקומות זרים

וכל השנים הוא המשיך לצלם אותה כמובן. פעם אחר פעם. ואין איש המצלם אותה יפה כמוהו.

אבל פעם,  בדשא הגדול ליד הבית, הצלחתי לצלם אותו בלי שהרגיש:

.

.

.

.

.

.

והערב, כשיגיע אלי הבייתה לחגוג יומולדת עם אשתו,

ילדיו, נכדיו, ניניו ושפע משפחה, הוא יוציא באיזה שלב

את הניקון שלו עם סרט הצילום בתוכה, וככל שנכרכר

סביבו יותר עם כל הקנונים התותחיות שלנו, הוא יחייך

את החיוך השקט שלו, בלי ויכוחים מיותרים, כמו תמיד,

וימשיך בשלו. אחת אחת, בקפידה. קליק.

.

איש אהוב כל כך, ובצדק.

.

.

תגיד

.

.

–  תגיד

–  מה?

– מה חשבת לעצמך?!

– על מה?

– מה על מה?! ת ס ת כ ל

– על מה?

– מה זה? מה זאת התמונה הזאת?

– זה אני

– אני יודעת. אתה לא חושב שזו התמונה ה כ י הזויה שראית אי פעם?

– מה הזוי  בה?

– תסתכל!!

– אני מכיר אותה. זה אני  והאופניים  שלי…

והוא מספר –

בן חמש עשרה, גר בתל אביב עם אמא רחל – כן, אני נושאת את שמה – ואחותו הגדולה במעט.

כל אחיהם הגדולים כבר נשואים, מפוזרים אצל פרנקו בספרד, או במחנות בקפריסין, והוא, יתום מאב

חי בתל אביב את חייו הלא קלים. לומד, עובד ומביא לאמא הבייתה פרוטי משכורת.

חוסך פרוטה לפרוטה לפרוטה וקונה אופניים משומשים.

כמו שהוא יודע עד היום – עם ידי זהב ממשיות, בקפדנות ויסודיות שלפעמים מוציאות חלק מבני משפחתו

מהדעת ורוב הזמן נוטעות בהם בטחון – שיפץ, וניקה, ושיפר והבריק את אופניו הראשונים.

ואז, ביום אביבי, כשהיו משופצות ומוכנות, לבש את בגדיו החגיגים – עליהם לא נרחיב את הדיבור

כרגע  מפאת פרצי צחוק לא נגמרים – ויצא לסיבוב בעיר.

תראו אותו. תראו.

.

את בן החמש עשרה הזה.

עומד בחזית קולנוע מוגרבי על אופניו החדשים, רגליו ההורסות – עד היום – והברט.

תראו את זקיפות הקומה, הגאוה, הנעורים המנצחים את הקושי.

הלב יוצא אליו, אל הנער הזה שגדל לתפארת. אבא שלי.

.

.

.

נ.ב. האהבה לא עברה לו….

.

.

.

.

.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: