Category Archives: Uncategorized

24 שלבים

.

1.קמתי מהמחשב לחפש משהו באיזה אלבום ישן
2. נכנסתי לחדר שינה, לאור מצבו התחלתי לסדר מעט
3. יצאתי להביא את רומבה שתסיים את המלאכה
4. רומבה נטענת בסלון
5. הסלון והמטבח מחוברים
6. החלטתי לחמם את השעועית הירוקה שנשארה בסיר מהצהרים
7. הדלקתי את האש 
8. עד שיתחממו השעועיות יצאתי לחצר
9. ראיתי המון עלים ובונקלעך על השביל
10. הלכתי להביא את המטאטא החזק שנשאר ליד השער
11. ראיתי שערוגת הירקות החדשה שלי יבשה, השקתי
12. חזרתי לעלים, גרפתי, ערמתי, התחלתי לאסוף
13. הרחתי ריח מוזר
14. השעועיות
15. עכשיו אני כאן מ א ד מקווה להצליח לבצע רצף פעולות פשוט:
16. לקום, לגשת לסלון, לקחת את רומבה, להגיע לחדר השינה ולהפעיל אותה
17 ואז לאכול שעועית ירוקה חרוכה.
18. מה זו הסחת דעת אתם שואלים?
19. זו הסחת דעת 
20. ע"ע הפרעת קשב
21. יש עשרות, מאות ביום
22. זה גם משעשע
23. לא רק ( תחשבו בית ספר, תחשבו עבודה )
24. אבל גם.
24. הולכת, הולכת לרומבה. ביי

.

.

עשר שנים ובלוג אחד

.

חצי שנה התלבטתי,

חודשיים בלבלתי לאורי ברוכין ת'ראש

ואחרכך לרוני ואביבה גם

ואז כתבתי פוסט ראשון ואמרתי לאורי שיעלה את הבלוג בראשון בספטמבר.

היום הבלוג שלי חוגג עשור.

הוא פרח בתקופת פריחת הבלוגוספירה בארץ ובעולם,

הוא נבחר לאחד מחמשת הבלוגים הטובים בארץ,

הוא שינה את חיי בדרכים כה רבות שאין בכלל מילים להסביר,

מטור אישי בידיעות אחרונות ( ותודה לרענן שקד, עורך נדיב ואמיץ )

לכתיבה מוזמנת ללא מעט עיתונים ואתרים,

חידד את הכתיבה שלי ואין בכלל ספק שעזר לי להבין מה אני רוצה.

הוא זימן לחיי הרבה אנשים, שהגיעו ונשארו,

הוא יצר סוגשל קהילה וגאוות יחידה,

הביא לפתח המייל שלי אלפי אנשים, סיפורים, תודות, בקשות, הצעות,

עזר מאד אני מאמינה בסלילת הדרך להבנת הפרעת הקשב אצל מי שלא,

עזר מאד לאלה שכן שהתביישו, החביאו, לא הבינו מי ומה הם,

מלא את ליבי גאווה ושמחה גם בזכות סטטיסטיקת המבקרים בו

והיום, כמו בלוגים רבים הוא שורד את עידן הסטטוסים בפייסבוק וברשת.

זה לא פשוט להתעקש להחזיק בו,

כשמיידיות הסטטוסים מפתה כל כך,

ואני מסתובבת עם לא מעט רגעי הלקאה עצמית על הזנחתו,

על העובדה שאני מתפתה ונכנעת למפלצת המיידיות המזיקה הזו.

פעם כתבתי פוסט על מפלצת המיידיות של הבלוג שמזיקה לכתיבה,

היום אני רואה איך מיידיות הסטטוסים מזיקה לכתיבה בבלוג,

וזה למען האמת יותר מעציב ממשמח.

.

אני מדפדפת בו מעט לפי תאריכים ( יש בארכיון כמה אפשרויות חיפוש)

ורואה את זאתי שלי, איזה עשור עבר עליה, ועלינו,

מתיעוד אישי ( אך לא פרטי ) של החיים שלנו,

ודרך הפוסטים העוסקים במה שכואב ומכעיס ומקומם ושובר את הלב,

אני מצליחה לראות גם את העשור שמסביב,

מה מרגיז ומקומם ושובר את הלב,

מה מרחיב לב, מביא מחשבה, מרגש וממלא ניצנוצי שמחה.

ויותר משמחה איתו, עם שמו, שאכן מתאים לאופיו אני חושבת

הוא באמת שינה את חיי

יומולדת שמח, תקריב אהוב

004

.

שיהיה עשור שני מלא כל טוב

 

דרושים

.

בתוך תוכנו, בליבת עצמנו, אני חושבת שכולנו נשארים סוג-של ילדים,

כלומר לא ברמה של קבלת הוראות או ציות עיוור ( זה כמובן לא),

לא עדר ולא נעליים,

אבל ברמה הרגשית העמוקה כולנו רוצים להרגיש שיש לנו,

ללנו הקולקטיבי, מבוגר אחראי (או מבוגרת כמובן).

מישהו שבהרגשה גם הפנימית וגם "האנחנואית" הוא המנהיג שלנו.

המילה שהתמוססה לנאומי בחירות של אני אנהיג, אני אעשה, ו…כלום.

לכזה אני מתגעגעת,

מייחלת היא מילה גרנדיוזית, אבל ראויה,

מייחלת.

לאדם שנבחר בו מעומק הקלפי והאמונה, 

שינהיג, וישמור, ויקדם, ויאחד, וידאג לנו, לכולנו,

בלי חישובי פוליטיקה והשרדות וחשבונות קואליציונים.

בראיה רחבה בשדה הזמן וההיסטוריה והעתיד יתכנן ויוציא אל הפועל את מה שטוב ונכון לנו,

לכולנו.


אדם שנדע שיש בו, מעבר לקסם אישי, תכונה מוערכת מדי, אבל הכרחית כנראה 
בעידן בו אנו

חיים, ובעצם תמיד, ראיה רחבה באמת, חזון (מילה נלחשת מפאת בומבסטיות יתר),

אחריות אמיתית שנובעת מעומק ההבנה מה על כתפיו. אנחנו על כתפיו. וילדינו ונכדינו.

 כזה שהבנת ההיסטוריה העולמית, תהליכים ואסטרטגיה למרחקים ארוכים מובילה אותו,

מחזיקה את האגו ברמה הדרושה להיות נחוש בעמדותיו והחלטותיו (והחלטות ממשלתו)

וצנוע במידה הדרושה להשאר אחראי ולא פזיז מול העולם,

חברים ואוייבים.

אדם עם תפישות עולם מגובשות ושכל ישר שיאפשר (ע"ע אגו) התוויות חדשות ושינוי וגמישות,

מתוך הבנה שהעולם, הזמנים, הנסיבות משתנות

ויש מקרים שאין טעם לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתעקש.

מנהיג,

מילת אולדסקול כזאת,

שהתמוססה כמעט לכינוי גנאי במקום להיות מילה של חוזק ועתיד.

ואני מביטה מסביב וכמעט לא רואה בין המובילים העכשוויים מספיק מנהיגים ומנהיגות צעירים,

כאלה שעוד מעט יהיו "מבושלים" ומנוסים דיים לקחת את הצעד הנדרש,

ולהנהיג.

בוודאי שלא רואה אחד או אחת או עוד שניים שלושה שיכולחים להיות "מסומנים" ככאלה.

.

והרי אין ספק שיש ביננו גברים ונשים, ונשים וגברים ראויים,

כאלה המסוגלים לקחת על עצמם תפקידים מורכבים וקשים ומחייבים .

גברים ונשים שלא לקחו צעד לכיוון הפוליטיקה מטעמים אישיים כאלה ואחרים,

יש כאלה שכן, כמו נניח סתם דוגמא, אל תתנפלו,

סתיו שפיר ואורלי אבקסיס לוי ותמר זנדברג.

אבל התחושה שיש אנשים ראויים וטובים שאינם בעמקי הפוליטיקה, חשבונאות והשרדות ,

ויכולים להגיח מתוכנו, ללמוד בעומק ורצינות וכוונות טובות ונכונות,

שיוויוניות ורחבות מבט ועומק

ולגדול להיות מנהיגים ראויים, אמיצים, אחראיים עלינו ועל עתידנו,

כאלה שיהיו ראויים לנו,

ויצליחו

10686802_10152521003332828_3874541331498663212_n (1)

‫#‏מנהיגיםראויים‬

לפעמים צריך להעתיק סטטוסים מהפייסבוק לבלוג כדי שלא יעלמו # הנה אחד

.

.

אני מעוניינת לשוחח שיחה ארוכה ולא קלה עם מי שלא הזהירו אותי כמה מהר

יעברו עשרים שנים. אני באמת לא מוכנה לשטות הזאת, בת עשרים, ברצינות?

אם הייתם מכינים אותי,

מזהירים אותי,

עורכים איתי שיחות,

מראים לי מחקרים,

מסבירים ומוכיחים לי שאצל כולם זה ככה,

הזמן ערמומי ורק מציג עצמו כזחלן,

אז אולי,

רק אולי זה לא היה נופל עלי בדרמטיות כזאת.

מה זה פה?

איפה הילדה שלי,

ומי זאת האשה הצעירה הזאת,

מקסימה ומדהימה, הוכחה אנושית ליעילות האבולוציה והשבחת גנים מרשימה,

שמסתובבת לי כאן בבית?

אני דורשת לשוחח עם זאתי שלי,

אהובתי החבקנית, משתפת, אוהבת במופגן ומוחצן,

זאתי בת הארבע, שמונה, שתים עשרה ואפילו שש עשרה,

ואז אולי אסכים.

venic 1998

.

מה זאת השטות הזאת, עשרים!?

.

שעור קטנטן ברכילות, ובמשהו אחר גם

.

אתמול היה בוקר כזה,

של לחשוב קצת מה ללבוש (הכינותי מראש למען האמת)

ולהתאפר ככה שזה יראה אה-סתם-מרחתי-קצת-משהו-על-פני-הבוקר-שלי

ונסעתי (בשמחה יש לאמר בלי להצטדק) לראות צוגת אופנה

(מי-שהשתתפו-בהמון-צוגות רשאיות-לכתוב-צוגה) של "גולף",

הילה רהב על היח"צ.

הגעתי, צטלמתי (קרדיט צילום: שוקה כהן ),

אמרתי היי, ומה קורה. חייכתי, שתיתי קפה,

פגשתי כמה נשים ששמחתי (אפילו מאד) לפגוש

וקצת לפני שהתחיל יצא שעמדתי ליד רני רהב, שאני מכירה מתמיד לדעתי:

– היי

– היי מה נשמע חלי?

– סבבה, חוץ מזה שאני מבינה כמה אני מבוגרת

למה?

– אני לא מכירה חצי מהאנשים האלה – אני מצביעה על אנשים שנעמדים מול המצלמות

   והקיר-של-גולף כאילו הוא המראה בבית שלהם – אין לי מושג מי הם 

– הוא מחייך

– נשבעת לך רני, אין-לי-מושג, הפרצופים שלהם אפילו לא נראים לי מוכרים…

– תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. זה ממש לא משנה שאת לא יודעת מי הם,

  מה שחשוב,  שהם יודעים מי את, והם יודעים, תאמיני לי! ה ב נ ת?! ז

  זה מה שחשוב וזה מה שאת צריכה לזכור.

 ככה אני קמה בבוקר # זהו שלא

.

.

.

זה היה שעורונצ'יק קטן, טריגר שעורר מחשבות, אני מודה,

לא רק בענייני רכילות ושטויות.
וכיוון שזה הבלוג שלי, אז אין כאן רשות להגיב ברשעות על רן רהב.

.

.

הוא לא סופרמן, לא מה שחשבתם.

. .

הליכת בוקר בשכונה. ילד בגלימה אדומה ומשקפי שמש

.

היי סופר מן

היי

אתה מתכוון להציל את העולם היום

לא

לא?

סתם לעשות מעשים טובים?

לא

אתה לא סופר מן?

   לא

אה, אני מביטה באמו שמסמנת לי עם ידה, חכי

 אני הר געש!

אתה מה?

אני הר געש

אה, נכון! התבלבלתי בגלל הגלימה. רואים, הלבה שלך ממש אדומה

הוא מחייך

?אבל ממש אדומה. אתה הר מסוכן? פעיל

ו

הוא פותח ספרון קטן ומרובע "הר געש" שמו מדפדף ומראה לי. עמוד אחר עמוד, מצביע ומראה

.ומסביר בדקדקנות ורצינות השמורה לילדים קטנים וחכמים מה רואים בכל עמוד.

פעילים, כבויים, לבה אדומה קרושה הוזוב , ה כ ל.

הר געש

נפרדנו. הוא נתן יד לאמו שהחזיקה רצועה את הכלב הכל כך מזכיר את לולו שלנו, והם המשיכו בהליכת הבוקר שלהם לגן.אני שלחתי לזאתי שלי ווטסאפ פריך . .

זה הילד שלך, אל תבגדי באמונו # שש אמהות

.

ראיתי אתמול את שלושת הפרקים הראשונים ב"אמהות",

סידרה העוסקת בנושא החשוב בעולם, בהורות ואפילו בנושא יותר מדייק,

באמהות (כן, יש הבדל, וגם האבהות היא נושא מרתק, אבל אחר).

מעניין, מרתק, דוקוריאליטי עשוי היטב.

בחירות של שש נשים שונות בגישתן לאתגר הגדול בעולם, בזכרונות ילדות,

דפוסי ילדות, גישה לחינוך, משמעת, אוכל, חיי משפחה וכל מה שמרכיב את

כדור הנפץ המופלא הזה. הכל טוב, ראוי לז'אנר וסבבה,

חוץ מילד אחד,

שאם הייתי יכולה להעמיד את הוריו עירומים בככר העיר מרוחים בזפת,

(ולידם בקטנה גם את מפיקי, עורכי החומרים תמי, סורי, שלא חסו עליו בעצמם)

הייתי עושה את זה בלי יסורי מצפון.

מ ט ו מ ט מ י ם, אין אהבה בעולם, מטרה, רייטינג או מסע אישי ששווים להלבין

פניו של ילד קטן ותם ככה, אין. בפרט לא ילד שברור ברור ברור שיש לו  (גם אם

הם לא היו צועקים הילד עם בעיות, הילד איטי, לא מבין מהר, לא מצליח לשבת,

תקפוץ כדי להתרכז, למה אתה לא מצליח להתחבר עם חברים מהכיתה)

הפרעת קשב (שאין בה רע ומתום) וכנראה גם ליקויי למידה מסוג זה או אחר.

מה חשבה יאנה חודריקר, שמה שיציל את חייו ודימויו העצמי של הילד המתוק הזה,

שמספר הפעמים שהתכווץ מול המצלמה באי נוחות ומבוכה גדול אפילו ממספר

הפעמים שההורים שלו הסבירו לנו כמה בעיות יש לו וכמה הוא לא מקובל ואיך

הם, הם עושים למענו ה כ ל, שלא מספיק שהוא מתמודד עם ענייניו וקשייו בכל

רגע נתון בבית ספר, חברתית וגם בבית, זה כלכך לא פשוט להיות ילד עם ADD

ההורים החכמים שלו טורחים לספר ל כ ל ה ע ו ל ם כמה הילד לא מוצלח

ויושבים לו על הראש בדיוק כמו שאסור לשבת על ילדים מתוקים וכבר מצולקי

דימוי עצמי כמוהו.

להראות ילד קטן מרגיש לא מוצלח ואמא דבילית אומרת לו מול המצלמות

"תגיד שאני אלוף" ולראות, להראות אותו מתכווץ במבוכה אבל עדין או חלש מכדי

להגיד לאמו שזה קשה ומביך ומה לא, זה כל כל מזיק ולא מודע לעצמו וממקומם

שאני יכולה רק לצעוק.

ריטלין, תמיכה לא של אמא בשיעורים והתאפקות לא לתייג הילד איטי, לא מקובל

ובאופן כללי לא מולצח יחסית להוריו הנפלאים והמשקיעים (אמא) מוצלחים (אבא)

למרות המילים היפות שמסביב זה פשוט נ ו ר א.

.

תקשיבו לנו:

.

צף ועולה ונעלם

.

.

אני חושבת (ומרגישה) שמכל הדברים המועילים, מארגנים, תומכים שאני שקועה בהם בחצי שנה

האחרונה עם שני אהובי המבוגרים עד מאד, הדבר הכי, אבל באמת הכי טוב (וכן) שאני עושה הוא

שאני מקפידה להגיד להם שוב ושוב איזה הורים נהדרים הם.

כמעט יום ביומו, באמת.

אני לא אומרת דברי שוא, אני לא מחניפה בגלל זקנתם, מה פתאום,

מה שאני כן עושה, אני לא מתביישת להחצין את האהבה שלי אליהם,

להבין ולזכור במקום העמוק שבי, שכל מה שתמיד יושב בין הורים וילדים, וצף ועולה בטיפולים,

בשיחות, במסעות אישיים, משמעותו אפסית מול מה שבאמת חשוב ונחשב, אהבה ותמיכה וזהו.

זה מה שיחשב בחשבון הימים והשנים המשותפים שלהם ושלי, כל היתר, זניח.

אני מלטפת אותם, או מחבקת, כל אחד לחוד – שניהם צלולים, מתפקדים במגבלות קטנות של

העשור העשירי לחייהם – ואומרת להם את המובן מאליו בקול רם ( לא רק בגלל השמיעה) וברור:

אתם הורים נהדרים, פשוט נהדרים.

כל מילה אמת, יהלום של אמת,

ואני רואה את הפנים שלהם, נוהרים ונרגעים והלב שלי מתרחב משמחה,

ככה פשוט.

וילון דורין

.

עכשיו לכו, צלצלו להורים שלכם, לסבאסבתא ותגידו איזו מילה של אהבה, בטח מגיע להם, לא?

.

24, 754 מניין הימים והלילות

מאיר ועליזה, לא רק אמא ואבא שלי, חוגגים ששים ושמונה שנות נישואים היום. אהבה, משפחה, מורכבות, ועל פוליטיקה, הס.

תקריב

.

ל"ג בעומר 2015

 שנה נוספת במניין שנות הנישואים של ההורים שלי. שישים ושמונה שנים הם חוגגים

עשרים וארבע אלף שלש מאות שמונים ותשעה ימים ולילות ועדיין מתחבקים, מתווכחים,

מתפייסים, מתנשקים וצוחקים זה עם זו וזו עם זה. נס של חיים. הייתה שנה לא פשוטה,

אבל שני אלה עשויים מחומרים שכבר לא בונים כאלה היום, יעידו כל הרופאים שלהם,

והם הורים נפלאים, זוג מצויין וזו שמחה להחזיר להם אהבה יום יום, עד ל"ג בעומר הבא.

ל"ג בעומר 2014 עוד שנה הסתיימה במניין המופלא של החיים המשותפים שלהם,

והם חוגגים 67 שנות נישואים ההורים הנפלאים שלי.

.  ל"ג בעומר 2013 עוד שנה עברה ואני מעדכנת את מספר הימים והלילות ששניים אלה

סופרים יחד, והיום הם חוגגים שישים ושש שנות נישואים האדון והגברת גולדנברג,

ארוחות ערב טעימות, ויכוחים רגילים, אבא-אל-תעלה-על-העץ-תבקש-ממישהו-תפסיקו-

לפטר-אותי-לפני-הזמן אבל חוץ מזה, קטונתי מלהביע את חשיבותם ואת אהבתינו אליהם

ל"ג בעומר 2012 עוד שנה עברה, היום הם חוגגים שישים…

View original post 749 מילים נוספות

מילים שחזרו הבייתה, ושנה טובה

.

… אבל כשנשב ונטבול תפוח בדבש ונאכל ונצחק, ונתווכח, ונדבר, ונהיה מי שאנחנו, משפחה ישראלית

רגילה בשכונה תל אביבית בורגנית, על כל התלונות והטרוניות והויכוחים המשפחתיים, החברתיים והפוליטיים

שלנו, וסידורי היום יום והאוכל הרב, והשפע, והחופש האמיתי של כולנו, והידיעה שאנחנו אנשים חופשיים,

שאנחנו אנשים טובים, ומשתדלים להיות טובים יותר,

והידיעה שלעולם לעולם לעולם לא תהיה שואה נוספת לעם היהודי. ואני מקווה שאתם מאמינים ומבינים

דווקא במסע הזה, מסע לנבכי הרוע האנושי שאין ואסור שיהיה יהודי, כן דווקא יהודי/ה, שיאפשר קיום

שואה וחורבן ואובדן לבן אנוש בעולם כולו בלי קשר לדתו או צבעו או מינו.

והידיעה הזו, כך כתבתי לזאתי שלי לפני שבועיים, עמוק בתוך ההכנות וההתכוננות הלא פשוטה

לקראת המסע ההוא, היא הידיעה שאין טובה ממנה כדי להבין שניצחנו את הרוע והשחור, שהטוב ניצח.

ושלא ניתן,

אני והדור שלי,

ועכשיו בבגרותכם,

גם את והדור שלך,

לשְחוֹר וערל הלב גם אם ירים ראשו מתוכנו, להשתלט על הטוב, לעולם. 

שנה הטובה

וזו ברכת השנה טובה שלי השנה.

שהטוב ינצח,

והטובים.

.

עקבות

.

בכלל לא הייתי בכיוון ים,

הורדתי את זאתי בבית הספר, בגרות אחרונה לשנה שנגמרה וחשבתי לשבת באיזה מקום ולגמור את

הספר הזה סופסופ. שני עמודים אחרונים, קלוז'ר. כמה קשה זה כבר יכול להיות? ספר המשך לפיתי,

תכנסו ללינק יש שם רעיון נפלא לחופש. אז אמרתי והגעתי לים.

אני עוקב אחריך באינסטגראם ובטוויטר אמר לי גבר כסוף שבחיים לא הייתי מאמינה עליו שהוא "כזה",

עקבן אינסטגראם וטוויטר, ואת הבלוג שלי אתה מכיר שאלתי, צדה לעצמי עוד קורא. או גבר, תשתקו.

אחרכך הלכתי הרבה, ממש הרבה לכיוון ההפוך מהרגיל, לכיוון דרום, החוף ריק כמעט לגמרי, מצליח

לשמר במעט, ממש במעט איך ים צריך להיות, וחשבתי איך המילה הזו, שהייתה מחוברת לבלשים

פרטיים וסטוקרים שינתה יעד והפכה להיות מילת המפתח של הרשתות החברתיות, Follow by.

אבל אז אחרי המקלחת והסלט ובכלל אחרי כל מה שהיום דורש ממני פתחתי את המצלמה וראיתי

שהיי, עקבות הן עקבות ושום פייסבוק, בלוג, טוויטר או אינסטגראם לא ישנו את מה שיש,

כמו למשל העקבות של המים

תחרת ים מוקטן

וגם של מי שאוהבים את הים

דורה נטושה ומוקטנת

ובכעס ראיתי גם עקבות של מי שחושב שהוא אוהב את הים ובעצם…

רכב מוקטן

והבטתי לכיוון שממנו הגעתי וראיתי את אלה שלי

עקבות שלי מוקטן

וחשבתי שגם בלי המאגר הביומטרי המסוכן עד מאד הזה, ואפילו בלי העקבות הוירטואליים הרבים (מדי)

שלי, המוחבאים באינטרנט הזאת לנצח, הנה, יש לי (גם) עקבות אדם ממשיים. זו הייתה מחשבה

משמחת, גם כשזו שאחריה הזכירה שתכף, ממש מיד מגיע הגל הבא ומעלים אותן לנצח,

את עקבות הבוקר הזה.

.

קלוז'ר: ואז חשבתי שבזכרוני והנה, כאן, עכשיו בבלוג שלי, עקבות היום הזה שמורות לתמיד בכל זאת…

.

כַּרְטִיס קְּדִימוּת # דרוש פוליטיקאי חכם ומהיר

.

מכירים את האמא שעומדת עם הילד שצועק ומטריד ולא מוכן לעמוד בתור כמו כולם?

את שאתם מנידים בראשכם (הפנימי) לפעמים על איך-הילד-מתנהג,

אז זהו, שלא תמיד אתם יודעים מה או מי נמצא מאחורי הילד המנופף בידים או האמא הנבוכה,

הנה פוסט פייסבוק של איריס בוקר, מועתק, מילה במילה, ברשותה כמובן:

שלום

קוראים לי איריס , ואני אמא לילד אוטיסט בן ארבע , וגרה בצרפת

רבים מכם מכירים היטב את הקושי שיש לעמוד עם ילד בתור, ולא משנה למה,

לעמוד עם ילד אוטיסט מפגר או נכה הופך את העמידה בתור לבלתי אפשרית.

ילדים מיוחדים לא מבינים את משמעות העמידה בתור ורובם לא ממלאים אחרי הוראות,

גם נזיפה ועונש לא מובנים להם.

מהטעם הזה נמנעתי לקחת את הילד למקדונלד לסופר מרקט או לדואר.

מעבר לקושי האובייקטיבי יש גם את האנשים מסביב, שלא מפסיקים להעיר לך על איכות החינוך שלך.
.
לפני שנה הוצע לי כרטיס קדמיות מהמרכז לילדים נכים.

הכרטיס בעיקרו נושא את שם הילד ותמונתו, הוא מונפק על ידי המדינה ומחייב כל נותן שירות לקדם

אותך לפנים התור, ואת האנשים מסביב לתת לך לעבור לפניהם.

הכרטיס שינה לנו את החיים.

אני מסוגלת היום ללכת עם הילד למקומות שונים , בלי שהעניין יגמר בבכי, (בעיקר שלי).
/
בארץ הכרטיס לא קיים, אין היום כרטיס שתפקידו לעזור לאנשים עם מוגבליות לדלג על תורים.

הנה רעיון,

למה שלא ננסה להציע למחוקק להוציא כרטיס כזה שעלותו אפס, שאינו דורש מהמדינה דבר לבד

מהנפקה ויחולק אוטמטית לאנשים עם מוגבלויות.
/
כבר שבועיים אילנה הראל ואני מנסות לקדם את המהלך ועד כה לא הצלחנו להגיע לאף חבר

כנסת או עיתונאי שיקדם את הרעיון . 

אנא עזרו לנו , שתפו , דברו סביבכם, 

אולי נצליח להוציא גם בארץ כרטיס שיקל על החיים של ההורים הילדים הנכים באשר הם

תודה

.

זה הפוסט של איריס,

ועכשיו דרוש פוליטיקאי נבון שיבין כמה דברים:

1. כמה כרטיס כזה הוא דבר מוצדק.

2. שבמדינה כשלנו במיוחד צריך כרטיס כזה, כי למען האמת אדיבות וקבלת האחר ובעיקר ויתור

     על תור אינן מתכונות היסוד של הגנום הישראלי.

3. הכרטיס הזה יעניק הרבה יחסי הציבור מופלאים למי שיצליח לישם אותו

.

אז מה צריך? צריך להפיץ, להציע, להפיץ, להציע, לשלוח במייל, להפיץ,

וגם, להוסיף את בני התשעים ומעלה, גם להם מגיע…

.

תמונה לכבוד יום האשה

.

.

.

.

4 brills שחורלבן

.

.

סבתא, אמא, אחות קטנה ואני. הנשים הפרטיות שלי.

.

.

.

.

וגם קישור לרשימת עשר הנשים שבחרתי….

.

שאלה ללימור לבנת: כָּכָה בְּסֵדֶר?

/

חלק ממכתבה של לימור לבנת:

"…….אני שמתנגדת לצנזורה, קוראת לכולכם לצנזורה עצמית.

אחרי הכל, מדינת ישראל היא דמוקרטיה להתפאר בה, אבל דמוקרטיה מתגוננת כי מול חמש

המצלמות השבורות יש אלפי משפחות שבורות מהטרור הפלשתיני.

על זה – אתם לא עושים סרטים, כי אתם חיים בסרט.

הגיעה העת לחשבון נפש של אותן קרנות קולנוע ישראליות וכנראה גם של איגודים אשר תומכים

בסרטים אנטי ישראליים המוציאים את דיבתנו רעה בעולם.

…..

הגיעה העת שאותן קרנות כמו גם כל מי שחופש היצירה והאמנות חשוב בעיניו יתחילו לגלות אחריות.

הגיעה העת שאותן קרנות אשר מעניקות פעם אחר פעם במה להתקפות וביקורת נלוזה על מדינת

ישראל בשם "הנאורות" כביכול יפקחו את עיניהן, ויראו שרק אצלנו יש דמוקרטיה כה חזקה וחסונה,

שמאפשרת חופש ביטוי כה רחב, והגיעה העת שבפעם הבאה כשאתם מנהלים 'דיון' על עתידה של

הדמוקרטיה הישראלית, תחשבו מה היה אילו הייתם חיים במקום אחר…."

.

אז רק רציתי לשאול כבודה, ככה זה בסדר?

ללימור לבנת

/זה שזוכה עכשיו לבורות מופלאות בעולם ונמכר כמו רוגעלך חמים,אופס

אופס, שכחתי לשאול. ב"עלטה" סרט שנפתח כאן השבוע, סרט הזוכה לבקורות מופלאות בעולם ונמכר

כמו רוגעלך חמים – את רואה? אני שומרת על הצביון היהודי שלי – אני משחקת בתפקיד אורח קטן,

ממש קטנטן, אבל מה? אני משחקת אמא של עורך דין מקסים, יהודי וישראלי כמובן שמתאהב בגבר

מקסים, אינטליגנטי, רגיש, יפה תואר, תואר שני בפסיכולוגיה, מה שתרצי, פשוט מושלם, אבל מה?

ערבי. פלסטיני. צרות גדולות עם האהבה הזאת, אל תשאלי. הכיבוש והגדרות והשב"כ גורמים הרבה

צרות, לא כולן בצדק למען האמת, לשני הגברים האלה, אז רציתי לשאול, בדיעבד: את חושבת שאני

צריכה להתחרט שלקחתי את התפקיד? לבקש סליחה וחרטה? אחרי הכל עוד יחשבו שיש כאן אזרחים

ישראלים, יהודים, שהם הומואים ובנוסף, לא תאמיני, מתאהבים בפלסטינים?

לתשובתך המהירה אחכה.

.

גדעון, גדעון, מחמל נפשי. סער, כן?

.

הצילום הזה, של מחמל נפשי גדעון סער,

442626701000100408589no

שר החינוך הימני, קיצוני, מסוכן ביותר לטעמי שהיה אי פעם במדינת ישראל בלי קשר ל"אייטם"

הזה, רק צריך לבדוק כמה מהצעותיו או החלטותיו, גוגל קצרצר ולהבין כמה הזוי וקיצוני הוא.

מטיולים שנתיים לחברון עד זימון לצורך בירור/הפחדה/סתימת פיות לרם כהן, עד הכנסת ציטוט

משל עצמו לספר היסטוריה והרשימה ארוכה, מתהלך חבוק ויומיומי עם גאולה אבן, גברת החדשות

הראשונה של הערוץ הראשון, משעשעת אותי.

לא בגלל האסאםאס שהוא קורא והיא מציצה בו, למרות שיתכן שיאיר מסמס משהו בענייני קואליציה,

ויתכן שביבי מוריד הוראות, מי אמר אולי ניגוד אינטרסים או עדיפות לא ראויה לערוץ 1.

גם לא בגלל שהלב שלי  נצבט על הילדים שרואים אותכם ככה מחובקים עם אנשים שהם לא אביהם,

או אמם בכל העיתונים, אתרים וכו, לא הרבה זמן אחרי, והיי, את המשפט הזה כותבת מי שזכותה

המלאה, מנסיונה האישי, להגיב על סיטואציה כזו, כי הריבאונד שלי, כלומר שלו, היה כמו בספרים.

.

הצילום פאפרצי הזה משעשע אותי כי גדעון וגאולה, גאולה וגדעון, כאחרוני הסלבס רודפי אזכורי

רכילות מעמידים פנים שלא מצלמים אותם. שאין צלם, גבוה במיוחד במקרה הזה, העומד מאחוריהם,

לפניהם ומצידם ומתקתק עשרות דיגיטאליות,

לא ולא,

גדעון וגאולה, גאולה וגדעון – שכמעט לא נראתה בטורי הרכילות עד כה – הם קולים, אנשי בראנז'ה

המתקתקת פאפארצי כאילו כלום. לא מרגישים במצלמות פאפרצ'י, לא מתייחסים. נאדה. אוויר.

האנשים שמאחוריהם דווקא מודעים למצלמה, מביטים במתרחש בעניין כזה או אחר,

זו התגובה הטבעית של אנשים כשהם רואים מצלמה,

הם מביטים או על הצלם, או אל העדשה או אל האנשים שמצלמים אותם,

אבל גדעון וגאולה שלנו לא מעיפים מבט.

הם ובר רפאלי לא יודעים שיש מולם מצלמה, וכמובן מעדיפים שהתמונות לא יתפרסמו.

משעשע..

.

צילם והתפרסם בynet: מוטי לבטון

.

טור שבועי?

.

פעם, לפני כמה שנים מי סופר התנהל במוסף עשרים וארבע של ידיעות אחרונות פרוייקט מקסים.

בכל יום, בעמוד האחורי של המוסף היומי התפרסם טור אישי קבוע של כותב/ת אחר + צילום/איור.

לכל אחת ואחד מאיתנו היה יום קבוע. שלי היה רביעי.

טור

אחרכך, הכל התפוגג,

וכותביו, בעיקר כותבותיו למען האמת, התפזרו למרחבי העיתונות והרשת.

אין הרבה דברים שאהבתי כמו לכתוב ולצלם את הטור ההוא.

הוא הפך ע'ע מקצוע הפוך משיגרה, הפרעת קשב הפוכה ממשמעת עצמית, לעוגן של השבוע שלי,

נקודת אחיזה במה שחייבים לעשות, כתיבה וצילום, צילום וכתיבה,

שליחה לרענן, פידבק, צילום שיתכתב או יעמיק את המילים וידיעה שאין אפשרות תיקון או עריכה,

ההיפך המוחלט מהבלוג שהביא ומביא כבוד ושמחה אל נשכח.

היו ימי עונג.

אחרכך המשיך הבלוג כמובן, כי בזכותו הגיעה ההצעה לטור, והמשיך לייצר עבורי כתיבה וצילום,

ואז הגיע הפייסבוק והחליש מעט את הצורך לכתוב בבלוג,

מפלצת המיידיות שהפריעה לכתיבת ספרים כשהגיע הבלוג,

התחילה להפריע לבלוג כשהגיע הפייסבוק,

והיום מיידיות האינסטגראם והטוויטיות מציקה לפייסבוק,

אבל מעגלים, כדרכם של מעגלים סופם להיסגר ולהגיע לצורתם הטובה,

כנרת החכמה, שהצליחה לכתוב ספר למרות כל הרשומים למעלה, ע'ע "סיפור אהבות"

התחילה לפני כחודש כמה-פשוט-איך-לא-חשבנו-על-זה-קודם לכתוב טור קבוע בבלוג שלה.

היא כותבת, ויזהר כהן מאייר לה, מסתבר שגם מאיירים מופלאים מתגעגעים ליום קבוע :)

.

אז גם אני רוצה,

וכנרת בטח רק תשמח שאני מאמצת את הרעיון שלה אם אני מכירה טוב את הנחמדה הזאת,

אז הנה, נפלה החלטה לכתוב כאן טור קבוע.

עם מחוייבות לקוראיך הנאמנים הטורחים להגיב לפעמים, אפילו שאפשר to like,

וכותבים גם למייל, וברחוב שזה תמיד תמיד מפתיע כלכך,

עם מחוייבות לעצמך, לכתיבה שלך, לצילום.

לעמוד בהחלטה, לייצר רצף כתיבה,

לא רק צורך מיידי בתגובה לשטויות פוליטיות, עוולות חברתיות ואימפולסיביות,

ובכלל, לנסות להחזיר לבלוג הזה, ולבלוגים בכלל את מה שמגיע :)

אז

הנה

אני

מתחייבת

בפני

עצמי,

ובפניכם,

על טור, צילום קבוע.

צהבהב

.

נשאר רק להחליט באיזה יום, ראשון?

.

.

כל שנה צילום. באותו מקום או פוזה או עניין

.

.

פעם, לכי תזכרי מתי אני ממלמלת לעצמי, קראתי באיזה עיתון – זה שזה היה עיתון ולא אתר, את זה אני

זוכרת – על תערוכת צילום אי שם בעולם שעניינה היה צלם, הולנדי נדמה לי, שצלם ילדה קטנה, שכנה,

בכל שנה ביום הולדתה ליד דלת הכניסה של ביתה, גם אחרי שהוא עבר שכונה. אחרי שנים רבות רבות

כמו שנהוג לכתוב הוא גילה באיזה ארגז את הצילומים, תהה איפה היא, מה קרה בחייה והאם היא

המשיכה להצטלם ליד דלת הכניסה גם אחרי שדרכיהם – הוא לא זכר למה נותק הקשר – נפרדו, ויצא

למסע חיפושים במטרה להוסיף צילום שלה עומדת על יד דלתהכניסה לביתה הנוכחי, בבגרותה.

את הצילום המבוקש הוא לא הצליח לצלם, הוא לא הצליח לאתר אותה, יתכן שהיום כבר כן,

אינטרנט, פייסבוק וכו, אבל נכון לאז, התערוכה הייתה צילומיה ומסעו אחרי סימני חייה המעטים.

היה מרתק.

בגללו, בזכותו למען האמת, התחלתי לצלם את זאתי  בכל ראשון בספטמבר.

מהיום הראשון, של הגן הראשון, ספטמבר 1999.

עם התיק, עם ההתרגשות הגדולה. ליד דלת הכניסה, על השביל עם הגב והילקוט, ליד השער.

ובפורים כשאני לוקחת אותה לבית הספר אני מאלתרת על הבוקר – זה התנאי, אסור לי לתכנן

מראש – תחפושת קלילה אבל שברור שתחפושת, ע'ע שפם ובנדנה ועגול בריסטול לעין – ואנחנו

מבקשות ממישהו שיעשה חמישה קליקים, לא יותר.

.

.

היו שנים שלא התחשק לה, אבל לא ויתרתי. ת'חננתי כמו שאומר סנדרסון

כי ידעתי שזה יעבור ובמבחן התוצאה והזכרונות, יהיה שווה.

.

האפשרויות הן אין סופיות שתדעו, ונפלאות, רק צריך לקחת החלטה מה מתעדים.

את עצמך. את הילדים. את עצמכם כזוג. את הכלב.

את הבית, את הסלון, אתכם ליד המכונית, את מטבח, שזה הכי כיף.

עומדים ועושים קרניים בשורה. מוציאים לשון. לובשים חולצה אדומה. רוחצים כלים,

ליד הפסל המגוחך של סבתא. ישר, בפנים רציניים לתוך העדשה. אחד אחד, כולם ביחד.

מה שתרצו, איך שתבחרו. אבל תעשו, אל תגידו רעיון נפלא והזמו יעבור וכלום.

.

זה לא באמת משנה מה, רק משהו שהוא בחיים שלכם, אינטימי וקרוב וקבוע,

ובתיעוד שלו אתם מרוויחים פרוייקט משותף, אינטימיות, המשכיות וזכרונות.

אז מה צריך?

צריכות להתקיים שתיים, לא, שלוש, לא ארבע פעולות וזהו:

החלטה שרוצים.

החלטה על נושא, פעולה.

הצילום הראשון. קליק.

והכי חשוב, התמדה.

מה שתחליטו. רק תזכרו שזה קשה לפעמים לראות בפעולה הראשונה את רוחב הדבר וגודלו.

כמו נניח כשמתחילים אוסף, הוא לא מרגיש כמו א ו ס ף – איזו מילה חגיגית – בחמישה בולים,

מטבעות, פיות הראשונים, זה לוקח זמן.

גם כאן, ההעמדה הראשונה מרגשת אבל רק בשניה, בשלישית תחושת ההמשכיות מתעוררת.

וכשעוברות השנים, והן עוברות you know,

למסורת החזקה הזו, ולתוצאות שלה יש הרבה כח, ושימור ושמחה.

יאללה. חורף, זה זמן מצויין לעניינים משפחתיים. או אישיים.

.

החליטו, ועשו:

פרוייקט האחיות בראון – בשנת 1975 ניקולס ניקסון החל לצלם אשתו ביבי ואת שלוש אחיותיה

מדי שנה, פעם בשנה. תמיד באותו סדר, הת'ר, מימי, ביבי, לורי.

חץ הזמן – בשבעה עשר ביולי , כל שנה נעמדים בני המשפחה לטכס פרטי.

ויש את הפרוייקט הכי מדליק, וקצת שונה באיזה אתר שתכף מישהו מכם ישלח לי לינק אליו,

זה האתר שבו גולשים בוחרים תמונת ילדות שלהם, לבד או משפחתית ומשחזרים אותה אחד לאחד

היום. התוצאות hilarious  אין-מילה-בעברית ונוגעות ללב ומרתקות. שווה ביותר ולגמרי.

ומיכאל שלח לי את זה.

.

ולא, אין סיבה להגזים ולהגיע לזה :)

.

ותהיו נחמדים, בעוד כמה שנים כשתשבו יום אחד ותסתכלו בצילומים שלכם, במחשב, באלבום –

יש עוד כאלה, זה דוקא כיף, או אולי בבלוג או באתר שתפתחו, תהיו נחמדים, תזכרו מי נתן לכם

ככה במקרה, בחורף 2011 דחיפה קטנה להתחיל, ותשלחו לינק…

.

וכמה לשנה הבאה….

.

.

.

תערוכת צילומים. ספר. ספר ילדים. טור קבוע. סרט דוקומנטרי. סרט לא דוקומנטרי. הצעות מפתיעות.

בלוג, שימשיך ככה. פרנסה מספקת. ילדה מאושרת. חברות משמחות. הורים בריאים. אהבה טובה.

לאו דווקא בסדר הזה, אבל את כולם, והשנה.

היא מתחילה בדיוק ע כ ש י ו.

.

.

.

"משכך קניוק נאלץ לתבוע היום את המדינה לשם כך"

.

.

.

עדיף שקניוק יגדיר ישראליות  ולא ליברמן ושותפיו לקואליציה.

עדיף שקניוק יגדיר יהדות  ולא ש'ס וסחיטות קואליציוניות.

עדיף שקניוק יגדיר נאמנות למדינת ישראל ולא אמיר בניון וחבריו.

יורם קניוק איש ישר עם עצמו, ואמיץ וכבר לא מפחד מכלום:

.

הסופר בן ה-81 הגיש היום (א') עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ובה דרישה לרשום אותו

כ"חסר דת" במנהל האוכלוסין. בכך מבקש קניוק להשוות את מעמדו לזה של נכדו המופיע ברשומות

כ"חסר דת". כידוע, אשתו של קניוק היא נוצריה לכן גם בתם המשותפת ובנה – נכדו של קניוק –

אינם נחשבים ליהודים. על כן החליט הסופר הוותיק לבקש סעד הצהרתי, שיכיר בו באופן פורמלי

כ"חסר דת". הואיל ובישראל אין זכות לאומית מלבד זאת הנקנית על פי הדת, מבקש התובע מעמד

של 'בן בלי דת', או 'חסר דת', כמעמד נכדו התינוק", נכתב בכתב התביעה. "התובע מדגיש כי הוא

רואה עצמו כבן הלאום היהודי, למרות שאין מעמד זה קיים באופן רשמי ברשומותיה של מדינת ישראל".

"התובע גורס כי לחם על הקמת מדינה יהודית-עברית שבבסיסה עמדה מגילת העצמאות, ועתה חש

הוא כי הדת היהודית של העת האחרונה מייתרת ומורדת בה, ומתירה את הקשר בין הישראלים לבין

היהודים בתפוצות שאינם משוייכים לדת היהודית הקיצונית של היום.

"חשוב להבין כי בתביעה לסעד הצהרתי, קניוק בינו לבין עצמו איננו מתנער מהיותו בן הלאום היהודי,

אלא שהדבר איננו מתאפשר היום במדינת ישראל. יהודי הוא בן הדת היהודית, ואם אינך יהודי, כלומר,

בן לאם יהודיה או שהתגיירת כהלכה, אינך גם בן הלאום היהודי.

משכך קניוק נאלץ לתבוע היום את המדינה לשם כך".

.

יתכן ורגע האמת מגיע דרכו. אני אוהבת אותו.

הלוואי ויצליח –

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1227936.html

.

ג'וליאנו, מי יתן

.

.

.

ג'ול היפה. המוכשר. הסוער.

הסמל לטרגדיה המשותפת של כולנו. שלנו ושלהם.

קרוע בין עמים, בין זהויות, בין שפות.

יפה שאין דומה לו. מהלך על הסף תמיד.

מי לא יכול היה לשאת את רצונו, את כעסו, את חייו ורצח אותו?

פלסטיני שראה בו יהודי?

יהודי שראה בו פלסטיני?

מי שראה לא ראה את האמת,

ג'וליאנו הוא אנחנו, הוא הם.

הוא הבלתי אפשרי שחייב למצוא דרך.

מי יתן ומותו המיותר, הטרגי, העצוב כל כך יהפך לנקודת מפנה טובה.

.

.

לפעמים הכעס מנצח, לפעמים החמלה

.

.

. תחגרו אותם. תחגרו אותם. תחגרו אותם. תחגרו אותם.

.

סליחה נחפזתי. טעות. נמחק הפוסט.

.

.

.

 

סליחה. הקישור שם היה קטן ולא קראתי/ הבנתי שהמטרה הייתה בדיוק זו, לזעזע נגד סחר נשים בעולם.

 

אני מתנצלת.

.

.

.

 

 

ברור וצלול

.

.

"לעולם לא אשלול את זכות העם היהודי על ארץ ישראל", כך אמר  ביום רביעי יו"ר הרשות הפלסטינית

מחמוד עבאס (אבו-מאזן) בפגישה בוושינגטון עם כ-30 מנהיגי הקהילה היהודית, חוקרים ואנשי הממשל

הקודם במרכז דניאל אברהם לשלום במזרח התיכון.

ברור וצלול מזה אי אפשר לבקש.

.

כל כל הרבה שנים הוא על השמשה האחורית….

%d בלוגרים אהבו את זה: