Category Archives: action-cut

במסגרת מצב הרוח שאומר עשי משהו שלא עשית מעולם

 

היא הסכימה.

במצב רוח הרפתקני משהו,

אולי כהכנה למסע שלה,

אולי מסקרנות, בכל זאת הבת שלי, שלו.

אולי במסגרת תרגילי העשי משהו שלא עשית מעולם, שלא תתחרטי.

אולי כמתנת פרידה לפני נסיעתה,

או מתנת יומולדת שכזו ( הצטלמנו ממש ביום הולדתי )

נאותה זאתי שלי,

אהובת נפשי,

להצטלם איתי פעם ראשונה ( וכנראה אחרונה ) למשהו שאינו צילומים משפחתיים.

 

.

 

.

ותודה לשלי גרוס שהציעה ולשותפיה למדור "בית ספר לאופנה" ב"לאשה"

שגרמו להרפתקאה להיות נעימה ממש, ותודה על הבלונים והדובדבנים גם.

.

 

נניח בליינדייט (נניח) # זה פוסט על בגדים, שתדעו, וחברות

.
.
.
נעה (בר לב דוידור) אומרת שהיא עושה בגדים, לא אופנה, וככה היא רוצה את הצילומים.

היא חברה שלי כבר עשור שניים שלושה מי בכלל סופר/ת, אז הסכמתי.

באתי מהבית,

חפפתי וסדרתי ת'שער כאילו אני יוצאת לארוחת ערב,

התאפרתי בעצמי כאילו אני יוצאת ל…נניח בליינדייט

( טיפ טיפה יותר חגיגי מהרגיל שלי שהוא כמעט כלום יו נואו),

לבשתי את הבגדים שתלויים בסטודיו לכבוד כל מי שרוצה אותם והשתרעתי כמו תמיד

על הספה הלבנה עד שנועה אמרה טוב, תעמדי שניה, אז נעמדתי ועשיתי פרצוף רציני.


למען האמת,

התפללתי לטוב,

זו לא הדרך המקובלת להתארגן על צילומים באזורי הזמן הנוכחי,

ואני יו נואו,

בת ששים ואחת,

לא מתלוננת אבל-יודעת-מה-העניינים וזה כבר לא פשוט כמו פעם…

.
אלה התמונות שנועה בחרה,

פעם אני אצליח לחלץ ממנה את אלה שאנחנו צוחקות כמו שתי כאלה מול המראה,

בינתיים, ברוח הסתו הנה רמזים מהבגדים של נעה,

אצל הגברת הבלוגרית שלי גרוס יש פירוט הרבה יותר רחב ומקצועי…

בבילונגינגס יש דברים מופלאים וקצת בגדים שמתאימים לדברים בדיוק רב ורחב.
.
.
.

איזה מזל ש

.

הצצתי ונפלתי על סצנת הסיום של "כשהארי פגש את סאלי"

והוא ב ד י ו ק הבין ש"it had to be her" והתחיל לרוץ.

והוא רץ ומנסה לעצור מונית צהובה, ולא מצליח כמובן,

וממשיך לרוץ ולרוץ

ואז מגיע קאט לסאלי שמחליטה ללכת הבייתה דקה לפני חצות,

 

לפני שהשעון יצלצל חצות ולא יהיה לה את מי לנשק בערב השנה החדשה,

ושוב קאט להארי רץ ורץ ורץ,

והקאטים מתחלפים ביניהם

וחשבתי ש

איזה מזל, איזה מזל שהסרט נכתב וצולם לפני שהיו סלולרים.

אחרת הוא היה בטח שולח לה ווטסאפ ש

"wait for me, I have something important to tell you…

 והכל היה אחרת.

בִּים. סֶרֶטגְמַר

.

סרט גמר שכתבה וביימה זאתי.

צילמו, הפיקו, ערכו, האכילו, דאגו, הקליטו ובכלל, חבריה למגמת קולנוע בתלמה ילין.

אין סוף שמחה ואהבה.

.

10 סיבות למה פס הקול של "הלהקה" כל כך נפלא

.

1. היום יום העצמאות.  באחת בצהרים יוקרן הסרט "הלהקה"

2. חשבתי שהגיע זמן אחרי כלכך הרבה שנים להסביר משהו (מסתורי)

3. פס הקול הנפלא של "הלהקה" הוא כזה בגלל:

4. השירים הנפלאים

5. העיבודים של יאיר רוזנבלום

6. הזמרים והשחקנים המופלאים ששרו אותם במשך חודשי חזרות ולילות הקלטה ממושכים

7. ההחלטה הכה מוצדקת של רוזנבלום ומר נשר לתת לי פטור מ ל א מהחלק הזה של הסרט

8. אם תקשיבו לשורה היחידה שנאלצתי לשיר ולהקליט (!) , תבינו שטוב עשו

9. יאיר רוזנבלום אמר וזה ציטוט:"אני יודע שזה לא נשמע ככה, אבל אני נשבע, היא לא מזייפת"

10. כל הסיבות נכונות. כאן לא יועילו, וחג שמח גם.

lehaka54

 

 

היא

.

 מיון, איכילוב, דוקטור אחד:

– שם החולה?

– גולדנברג, עליזה

– אה, חשבתי שאת דומה

– למי?

– לחלי גולדנברג

– כן….

– יש קשר?

– למי?

– לחלי גולדנברג

– ככה

– כי את ממש, אבל ממש דומה לה

– אני יודעת

– אמרו לך?

– כן, כל הזמן

– דמיון מדהים

– כן, רק שהיא נשארה צעירה הזונה

הדוקטור פוער עינים,

דווקא הייתי לבבית ושקטה וסבלנית יחסית לקהל הספארי במיון הערב ומנסה להסתיר את תדהמתו

– אני לא יודע, לא מכיר אותה, אבל לא נראה לי, את מכירה אותה?

– ככה, שלום שלום…

 

.

 

.

על ליהוק, טייפקאסטינג, ובאופן כללי

.

12 דקות הוא פרוייקט נפלא שמנהלים, מפיקים, מתחזקים שני אנשים בהתנדבות ושמחה.

6 הרצאות, 12 דקות האחת, ערב כזה אחת לשלושה חודשים, יו טיוב. אנשים שונים, בנושאים שונים.

לפני שנה נתתי שם הרצאה: "הפרעת קשב, עדות אישית" שצברה וצוברת אלפים רבים של צפיות,

ואני ממשיכה לתת גירסה רחבה ומורחבת שלה בהרצאות מוזמנות.

לפני כחודש ניסיתי להרחיב ולהסביר את עניין הליהוק.

ליהוק הוא ענין מדוייק ועדין, איזון בין דיוק (דרישות התפקיד) ותחושה (תחושות בטן ואלכימיה של

שחקן). זה מקצוע מרתק ותהליך מעניין הכולל דיוק (דרישות התפקיד) ואינסטינקט (תחושות בטן)

כדי להביא את הדמות הכתובה לכדי מכסומה האפשרי בעזרת השחקנ/ית שיבחרו לשחק אותה.

 

.

להזמנות מה שנקרא, אלי או ל"יצוג 1" :)

גאוות יחידה. עלטה.

.

ליהוא, רוטר, מפיק צעיר עם אש ותשוקה ושכל ישר, הוא משפחה. סוגשל משפחה.

אין ביננו דם גנטי אבל מחברת ביננו אהבה גדולה לנער אחד ואנחנו משפחה לתמיד.

כשהוא צלצל ואמר אני מפיק סרט ראשון למיכאל מאיר, הוא במאי שבא עכשיו מארה"ב אחרי

שנים ויש לי תפקיד קטנטן ממש שהייתי שמח שתעשי. אמרתי שבטח, תשלח תסריט, רק ליתר

בטחון. והוא אכן שלח תסריט, שהיה כמעט מהסצנה הראשונה פשוט חזק ומצויין שנשארה רק

התעלומה הנצחית, האם הבמאי, צלם, מפיק, מלהקת (הילה יובל) ,שחקנים ועשרות האנשים

השותפים לעשיה יצליחו לספר את הסיפור בדרך שתעיף את הסיפור הזה אפילו יותר גבוה,

כמו שקולנוע וכשרון יכולים.

.

עברו כמעט שנתיים אני חושבת, אוסף הפרסים, פסטיבלים, בקורות מופלאות על שני שחקניו

המופלאים, מיכאל אלוני וניקולאס יעקוב, ועל הבאמי והסרט כבר קשה לספור, באמת.

מקבץ קטן:

https://www.facebook.com/hashtag/outinthedark

היום הוא פותח בבתי קולנוע בבריטניה והנה, קבלתי במייל קישור לטריילר הבריטי שלו,

https://www.facebook.com/photo.php?v=10151771652281060&set=vb.137290016449867&type=2&theater

כולי גאווה באמת.

הדבר הנפלא בקולנוע הוא שגם אם אני מאמינה באמונה שלמה ואמיתית שסרט הוא יצירה,

ויז'ן של אדם אחד, של הבמאי, תחושת כשרון, מאמץ, נתינה, התגייסות וגאוות יחידה היא

של כל הצוות. ככה זה בקולנוע מאז ומתמיד, טירונות, נצחון וגאוות יחידה.

זה סרט אמיץ שאומר דברים חשובים ולא פשוטים על מדינת ישראל, על הפתיחות, על

יחס החברה לאחר כאן ושם ועל אהבה כמובן, המון אהבה.

חושך ים

שיהיה בהצלחה, מגיע לו, לסרט.

.

סוֹפיוֹם

.

ירד האיפור1

.

 

.

10 הערות הוביטיות # ההוביט

.

1. חנונים לרוב בקהל

2. עוצר נשימה. אולי בגלל סעיף 8

3. חצי ראשון ארוך ומייגע משהו

4. חצי שני שווה שכדאי לעבור את הראשון בשבילו

5. 3d זו המצאה לא רעה, כמעט נגעתי בציפור

6. לא יצאתי בשקט, עם לב שהתרחב כמו שסרטים יודעים לעשות

7. ובכל זאת כן. למרות הסיפור המבולבל, גאפים בהגיון הפנימי, בכל זאת כן.

8. וידוי: לא ראיתי אף סרט מטרילוגיית שר הטבעות

9. כמה כמה כמה חבל שאין מקומות כאלה בעולמינו היפה אף הוא.

10. חדש ונפלא: יס קלאסיק, בשבת, מוקרן כל שבוע סרט קלאסי אחר, היום "קזבלנקה" .

.

טוב, אי אפשר לצלם עליה בגדי ים אמרה גברת גוטליב

.

אי אפשר עליה בגדי ים היא פסקה במבטא ההונגרי שלה,  כלום לא מתמלא אצלה,

אולי בגדי חוף, היא פסקה.

כי אם מי שהייתה חברתי בטירונות, טור' בן עמי הפכה לסמל של גוטקס,

זה הגיוני שאני לא אהיה ממובילות הדגל שלהם.

ובכל זאת הייתה פעם היא החליטה לצלם אותי לקטלוג המיתולגי שלהם,

בן לם, תמי, שתי דוגמניות מארה'ב נדמה לי ירדנו לאילת.

תוכנן כמעט שבוע צילומים, שרדתי יומ וחצי. צלמו אותי שני צילומים ( שלא נכנסן לקטלוג)

ובפעם היחידה בחיי נשלחתי הבייתה מעבודה, תמי וההן שחקו אותה בגדול,

הבת של השכן חזרה הבייתה.

אז לא הייתי מהנמלים העובדות של"גוטקס", ממש לא בקליקה הזאת – והייתה כזאת, אוהו…

וגם כשהגיעה בלונדינית לראש הפירמידה שם, היא הייתה מהסוג השופע ע'ע ספיר קאופמן המקסימה.

אבל כשהגיע הנסיון של גוטקס ליצור בגדים רגילים, והיא בחרה בי שמחתי,

כי גוטקס באמת היה גוטקס, בזכותה.

צלם: בן לם דוגמנית שניה: אניטה

.

גברת לאה גוטליב, מייסדת את גוטקס, מפעל מדהים בגודלו וחשיבותו בישראל של אז הלכה לעולמה

בגיל 94, היא הייתה אשה קטנה, עדינה ורבת עוצמה וכשרון. יהיה זכרה ברוך.

.

יומן עבודה. דוגמנית. ינואר 76

.

.

רישום בכתב יד ילדותי ורחוק של עבודות ,על דף ביומן שנתי כמו של בית ספר שמצאתי היום.

לפני האוניברסיטה. אחרי השחרור. גרה אצל אמאבא. לומדת נהיגה. בת עשרים ואחת, וחצי.

דוגמנית צילום.

 

2 ינואר 1976 – ברק (?) – סרט פרסומות ל"גד" – 400 ל'י

8 ינואר             – בן (לם) – 2 תמונות צבע ל"את" – שניידמן וקארין

13 ינואר          – "הארץ" – אוברזון, ניבה,נורכלטקס, להב, דורינא, בנט

13 ינואר          –  יקי – הד – קטלג לרהיטים X3

14 ינואר           – יקי – הד – קטלוג לרהיטים X2

18 ינואר           – יקי יושע – מלניק – סרט פרסומת ל"גלי" – 600 לי'

18 ינואר           – יקי הד – קטלוג

20 ינואר          – יקי – קרם פנים – מודעה – ש"ל – 250 לי'

22 ינואר          – טריווקס – תצוגה – 385לי

25 ינואר          – נתי – ג'ינס

25 ינואר          – סמי (בן גד) – טריווקס – נורקלטכס – 3 דגמים

25 ינואר          – שיחת העיר – שלושה צילומים

29 – 26 ינואר – יקי – חוברת שבוע האופנה – 1850 לי'

30 ינואר          – בן – אלסקה – שלט אוטובוס – 600 לי'

2 פברואר         – יקי – לא מבינה מה כתוב

2 פברואר         – יקי – ויאייפי – שני דגמים

3 פברואר         – לנה – תצוגה

5 פברואר         – בן – "את" – אחד צבע אחד ש'ל

8 פברואר         – מולה (הרמתי) קולקציה לספורטלייף – 16 דגמים

10 פברואר       – לנה תצוגה בית אמריקה

11 פברואר        – בן – צילומים לחו"ל – מכון היצוא

13 פברואר       – תצוגה לועדת הכספים – מכון היצוא

13 פברואר       – נני (מי זה?) – שני דגמים

13 פברואר       – נני (?)  – טררה – 4 דגמים ש"ל

15 -16 פב'      – ישראפילם – יומיים צילומים – גרמניה (אין לי מושג)

15 פברואר       – אורי ליינור – ניבה 1

22 פברואר       – בן – מודעה ש'ל – עם גילי (גמליאלי? דוגמנית?)

23 פברואר       – תצוגה ברפידים

24 פברואר       – יונה (ויז'ן, סטודיו בקינג ג'ורג")  למוסף "הארץ" – ג'ינסים

27 פברואר      – יונה – צילומי צבע לאקרילן

28 פברואר       – בן – אריאלי – פלקט+ 2 מודעות ל"Lee"

נשל היופי. רודנית היופי.  

.

8 בדצמבר 1980. זרה בניו יורק סיטי וג'ון לנון גם.

.

.

8 בדצמבר 1980

כבר הייתי כאן/שם כמעט חודשיים.

כבר מצאתי דירה בביקון הוטל – 75 וברודווי –

סאבלט מבחור ירדני שחזר הבייתה לחצי שנה, לבדוק אם זה אפשרי מבחינתו לגור שם אחרי שנים שלא.

כבר התחלתי ללמוד בבית הספר שכלכך רציתי,

הכרתי את Eve – סינית אמריקאית שהגיעה מקליפורניה ללמוד משחק –

היא תהיה השותפה לדירה הראשונה שלי, האמריקאית הראשונה שתלמד ותראה לי  הרבה

מהטוב ומהרע שמעורבבים בבני העם הזה. כבר הזמינו אותי למסיבת פאר במדיסן אווניו

ןרק אחרי שנים הבנתי שניסו לבדוק אם אני חומר אנושי מתאים לסוכנות הליווי האכסלוסיבית

ההיא. אני לא. ממש לא.

כבר בקרתי אצל קט'י שתהפך לחברה הכי טובה שלי בשנים הבאות, שני בניינים מהדקוטה,

עדיין לא הגיע החורף השני, הקסום שניו יורק הייתה כבר סוג של בית.

כבר קניתי בגאפ בגדים –

שמעתי בפליאה מוסיקה

בwalkman הראשונים שהגיעו לחנויות ולילדים המפונקים של בית הספר

בwest side ילדי קליפורניה הסוערים שהראו  בבירור את ההבדל בינם לבין הניו יורקים.

חלקם הפכו לשחקנים מוכרים  עם השנים, ע"ע ג'אד נלסון ודומיו.

אכלתי בג'קסון הול. בראנצ' בוילאג'. הייתי בספריה. בגוגנהיים. ב Moma

כבר צעדתי שעות כל יום, הכרתי את הסאבווי, מערכת האוטובוסים והפארק בבוקר.

צלצלתי הבייתה, כתבתי מכתבים, יומן. קראתי עיתון, או לפחות כותרות, כל יום.

קצצתי שערי בסוף השבוע המטורף בלוס אנג'לס בניגוד להגיון ולמה שאמרה לי הסוכנת

ב'ווילמינה' שלושה ימים קודם.

כבר היה לי הכי הכי קר שהיה אי פעם וזה לפני החורף האמיתי.

כבר קניתי מחממי אוזניים. כובע.

כבר ירד עלי שלג ראשון בעודי הולכת על הברודווי בדרך הבייתה מבית הספר,

מושיטה ראש למעלה כמו בסרט הכי קיטשי, מלקקת שפתיים ו ש מ ח ה.

כבר היה לי דייט באנגלית.

שעור משחק באנגלית.

Fame בבתי הקולנע.

כבר ניסיתי לשלוח הבייתה מכתב ונתקעתי מול תיבת הדואר בלי להצליח לפענח

לאן לכל הרוחות נכנס המכתב עד שעובר אורח נדהם חייך אלי ומשך בידית הגדולה.

כבר אמרתיHave a nice day וכבר עניתי You too

ועדיין הרגשתי זרה.

ואז הגיע השמיני בדצמבר. היה קר.

הרדיאטור בחדר נסדק ואדי לחות הפכו את חדר השינה שלי לסאונה.

צלצלתי לאמא לאחל לה יומולדת שמח למרות שזה התאריך הלועזי

.והיא חוגגת בחנוכה. כבר היה מאוחר וקצת בודד כמו שאפשר להרגיש בחגים

ואז קט'י שגרה קרוב אלי וגם לדקוטה צלצלה בוכה ונפגשנו למטה.

הגיעו עוד אנשים מהכיתה ומבית ספר והגענו הכי קרוב שאיפשרו לנו.

אחרכך הלכנו לקט'י הבייתה ונשארנו ערים, איתו במערכת כל הלילה,

שרים, מנגנים אותו ומספרים, כל אחד מארצו, מולדתו, מדינתו וגילו

על הביטלס הפרטי שלו.

ושם, ברגע ההוא, בלילה ההוא ובימים שבאו אחריו,

מאוחדים בעצב גדול על איש אנגלי אחד, קסום ומוכשר הרגשנו בדיוק מה שהיינו.

לא זרים בעיר זרה, אלא אנשים צעירים. אזרחי העולם.

שקיוו וידעו והאמינו שהמוסיקה, הכשרון, הרצון הטוב והאהבה ינצחו בסוף.

women – שיר האהבה המופלא ביותר בעיני. מאז ומתמיד.

אחרכך התבגרנו…

/

.

רכילות ומה שלא ישכח

.

.

לעולם אבוז למי שעסק ברכילות. כתב רכילות. היה רכילאי/ת. לעולם.

אפילו אם סלחתי ושכחתי כלא היה – כמעט כלא היה, לעולם לא שוכחים ב א מ ת מילה רעה, בקורת

מעליבה, רכילות אכזרית ולא נכונה – לכל מי שעסק/ה בחייו/ה המקצועיים ברכילות.

שום תירוץ של נעורים, רצון להתבלט, רצון להצליח, זה היה מאד משעשע, לא היה בזה רוע אמיתי,

לא יצדיק בעיני את העיסוק העלוב, המשפיל את העוסק בו והחסר רגישות, גדוש באטימות וזדוניות

ולגלגנות ופולשנות בלתי נסבלת.

זה לא עיסוק מצחיק, משעשע, חפיפניקי כפי שרבים מאנשים שעסקו וכתבו רכילות לפני שהפכו

לעיתונאים מן השורה, סופרים ומה לא המנסים לתאר אותו. להאליל את ימי "ציפורה" ב"חדשות",

להפוך למיתולוגית את תקופת גיל ריבה בידיעות.

זה מקצוע שיכול לעשות, ככל שזה נשמע מופרך, נזק אמיתי לאנשים.

דיני נפשות של ממש לפעמים.

זה מקצוע מ כ ו ע ר ושום מילים יפות לא יצליחו לשנות את זה.

לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד.

ועל מה מתי ונזכרתי היום? כל זה למה?

בגלל זה – גיל ריבה מקדם תוכנית אישית ומתראיין למעריב

ומכל הראיון הזה. שהוא ראיון ארוך וחושפני היה קטע אחד שהקפיץ אותי:

שרית פוקס וגיל ריבה מדברים על השנים שלו כרכלן של המדינה ב'שליחות קטלנית" ונגזרותיה:

ש: אתה אוהב אדם באופן כללי?

ת: מאד, מאד. אני אוהב אנשים

ש: איך זה מתחבר עם התקופה של הרכילות?

ת: כל מה שעשיתי היה מאהבה, תמיד הייתה הערכה בכל מה שעשיתי

ש: מי שכתב רכילויות עוד קיים?

ת: לא. זה באסה. כי הוא היה מלא הומור.

ש: מי שכתב לא היה כל כך ער לכאב

ת:  הוא היה ער לכאב. הוא עשה את זה מתוך זה שהוא היה ער לכאב.

הוא כל הזמן סבל מהסצנה הזאת.

אני הייתי שם, כאובייקט רכילותי  בשנים שגיל ריבה היה הרכלן של המדינה.

פעם הוא צלצל אלי ופתחתי איתו חשבון על איזה אייטם עלי, על הבת שלי ועל גירושי .

אמרתי לו דברים לא פשוטים והוא הקשיב…..בסופה של השיחה אמרתי לו שכמה שזה בנאלי להגיד –

והנה אני שוב חוזרת אל ההורות שלי – שכמה שזה בנאלי להגיד, כשיהיו לו ילדים, אני מקווה שהוא יבין

ואז, אני מצפה שיצלצל ויתנצל.

עברו השנים.

והנה,

לפני לא הרבה מאד זמן אני נתקלת באבא גיל ריבה יוצא למלחמה משפטית נגד צלמי הפפרצי שצילמו

את בנו הקטן ותובע  צלם הפאפרצי, בסכום של רבע מליון ש'ח –

ואני חושבת לעצמי שאכן, הימים הגיעו, ואולי גם ההבנה, אבל החרטה? ההבנה?

ההפנמה על מה העזת לעשות ואיך הרגישו לפעמים אלה שעשית להם.

לא אלה שרצו אותך, והתחנפו והדליפו וצלצלו אלא אלה שלא רצו ב א מ ת.

וידעת שהם לא משחקים מולך משחק, אלא לא רוצים באמת את העולם בחיים הפרטיים שלהם,

איך הם הרגישו.

כמה פולשנות ועלבון וכמעט תחושת אלימות, שלא נדבר על חוסר אונים הרגיש כשראה את הצילום

של הילד שלו בעיתון, בלי רשותו, כנראה בניגוד לרצונו? מה הוא חשב אז על המקצוע שלו?

אהבת אדם?

מלא הומור?

ערות לכאב?

לא הרגשתי אז את אהבת האדם שלו, או של כל רכילאי/ת אחר/ת למען האמת,

לא את הסבל שהוא סבל מהסצנה.

איזה חוסר רגישות מצידי.

להעלב, להרגיש מושפלת, חשופה, שפולשים לחיי הפרטיים.

ולא השכלתי להבין שזה לא אישי.

שבעצם החיטוט וכתיבת דברים עלי ועל חיי הפרטיים, ולא חשוב אגב אם טובים או רעים, למרות שהיי,

בטח עדיף טובים, מי שסובל מהסצנה הוא / הם עתונאי הרכילות …..

אין כאן ציניות. באמת.

רק נסיון להבין למה הם, כל אלה שעסקו במלאכה המשעשעת הזו, הלא מזיקה, ה ס ת א א ם הזאת,

מאמינים שזמן, קסם אישי, ואפילו סוג של כשרון או הצלחה יכולים להשכיח או להעלים את מה שהיה….

אז זהו שלא….כלום לא נעלם ונשכח. לא מה שנכתב ולא מי שכתב.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כל תגובה שתשמיץ ותהיה בעלת גוון ירוד ומכוער באופן אישי תמחק מיד,

לא זו כוונתי כתיבת הפוסט הזה.

.

לא אישי כמובן.

.

ככה בונים שמאלנית

.

.

.

חיפשתי צילום עם הטבעת ההיא בשביל הפוסט הזה,

בדרך, בארגז התמונות-שלא-היה-לנו-זמן-או-סבלנות-להכניס-לאלבום-או-לסרוק-אז-מניחים-

לבינתיים-בארגז מצאתי שלושה צילומים שלי ונעצרתי. לא היה לי מושג מי מה מתי.

בצילום כזה, בהפגנת שמאל עם שלטי יש גבול זה הגיוני למצוא אותי,

אבל כשהייתי בהריון – ובצילום הזה אני מחזיקה בטן – הייתי רק בהפגנה אחת.

בהיא בארבעה בנובמבר, ובלי מקרופון.

וגם עם אריק שרון מול ועדת חקירה לא זכרתי שהייתי, למען האמת אחרי הרגע הראשון של בלבול ותהיה

מה קורה לזכרון שלי, הייתי משוכנעת מעל לכל ספק, אפילו יותר מועדת החקירה ההיא, שלא הייתי…..

אז מה קורה? מה אני עושה בצילומים האלה? למה מתי ומי….

ואז מצאתי את זאת….

.

עם רני, סער, המנסה לודא קרוב לודאי שהצלחתי ללמוד את מאות, מה מאות, אלפי – ותודה לשחר מגן,

מיה הפנר ואליען לזרובסקי – המשפטים ההזויים, הלוהטים, הכה שמאלניים של מלכה לב-ארי.

כל כך נהנתי לשחק אותה. היא הצחיקה אותי. מתי סיימנו לצלם עונה שניה? לפני שנתיים, שלוש?

בצילום אחד שבו ראיתי

"אותה" מתכוננת לשידור או בעצם אותי מתכוננת לטייק ושלושה צילומי שחור לבן שלמרות שלא היה בהם

שימוש תסריטאי מוצדק, הם בטח סתם היו תלויים על הקיר אפשר להבין ולהעריך את אנשי הארט על

עבודת יסודית כל כך.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ופעם ימצאו באיזו קפסולת זמן הצילומים האלה ותעלומת הכתבת הבלונדינית והקרבית הזאת …..

.

הקרדיט המופלא שקבלתי בסרט

.

.

.

.

לזה קוראים קרדיט, שלא נגיד נחת, שלא נגיד אהבה, שלא נגיד ילדה עם הרבה מזל בחייה.

יש ילדים שחייהם אחרים,

אלה שנולדו כאן ומגורשים מכאן בערלות לב, גזענות ויהירות יהודית בימים אלה ממש.

מי שרוצה להשתתף / להצטלם / להתנדב במיזם הצילום נגד גירוש ילדים ממדינת ישראל,

שיכתוב אלי, אני אפנה אתכם הלאה.

.

זה התחיל אתמול…

.

.

.

אתם יכולים לעזור במקרה הזה, זה ברור ואפילו קל, זול ומהנה. כל מה שאתם צריכים לעשות זה ככה:

1. לזכור שאתם מאמינים ביצירה ישראלית.

2. לזכור שבמציאות של היום היא חשובה מתמיד.

3. שבמציאות הפוליטית, כלכלית ובכלל, מצבה וסכוייה להתקיים קשים מתמיד.

4. לזכור כמה אתם אוהבים קולנוע וסרטים לא רק בבית מול הדיוידי והמחשב.

5. להרגיש ולהאמין שאם במאי קולנוע מוכח, מוכשר ורציני מחליט לצאת נגד טייקוני ההפצה ולהפיץ בעצמו

את הסרט החדש שלו, אם מה שהוא מבקש מאיתנו הוא פשוט ללכת לראות את הסרט בשבועיים הראשונים

להקרנתו, ולספר לאחרים עליו כדי שילכו גם, כי הוא החליט לא לתת את הסרט ש ל ו במתנה למפיצים, וזו

זכותו להחליט כך, אלה חייו, כשרונו וכספו, אם זה כל מה שהוא מבקש, איך אפשר לא לקום מהספה ופשוט

ללכת לראות סרט, איך אפשר שלא?

דני וולמן הפיץ ברשימת מייל נרחבת מ א ד את הטכסט הזה:

שלום חברים,

הסרט שלי "גיא אוני" (על פי הרומן הידוע של שולמית לפיד) יוצא להפצה מסחרית

החל ב- 13 בינואר 2011. הוא יוקרן ביס פלאנט חיפה,בסינמטקים של תל אביב

וירושלים, ברב חן ראשון לציון וברב חן פתח תקווה, סינמטק ראש פינה ועוד.

החלטתי, לאחר התחבטויות רבות, להפיץ את הסרט באופן עצמאי.

(האלטרנטיבה היא לאבד שליטה על הסרט בכל הפרמטרים לתקופה של לפחות

עשר שנים). לצערי אין בידי הממון לצאת בשיווק מאסיבי ואני זקוק לעזרה שלכם .

כדי לשווק אותו בסגנון "גרילה", אנא הפיצו בין המכותבים שלכם את מועד יציאת

הסרט ובתי הקולנוע.

אתר הסרט:

http://www.geioni.com

אתר "יס פלאנט"

והכי חשוב – לבקש מאנשים להשתדל וללכת לבתי הקולנוע ולצפות בסרט כבר

בשבועיים הראשונים כדי שלא ירד מלוח ההקרנות.

בברכת "הלאה הטייקונים".

דן הפרש הבודד

.

.

גיא אוני – תקציר

גיא אוני מתרחש בפלסטינה העותמנית של המאה ה-19. פאניה, צעירה כבת 17, פליטת פוגרום, מגיעה ליפו
עם דודה המבוגר, אחיה המשוגע ובתה התינוקת. באכסניה בעיר מתאהב בה יחיאל, אלמן ואב לשנים, שמבקש את
ידה. פאניה, חסרת האמצעים, מסכימה להינשא לאיש הזר ויחד הם עוברים לביתו בג'עוני, היא גיא-אוני.
בישוב גרים בכפיפה אחת עובדי אדמה יהודים וערבים.
פאניה נושאת עימה סוד המעיב על חיי הנישואין שלה. תוך הסתגלות לתנאי החיים הקשים בגיא-אוני, לרעב,
לבצורת ולעבודה בשדה, היא עוברת שינוי, מתחזקת ונקשרת למקום.

בסרט פתח אתמול. יום חמישי, ה13 לינואר 2011

בסינימטק בתל אביב, בדקתי, יש לא מעט הקרנות בשבועיים הקרובים,

הנה, תראו לבד.

תהיו נחמדים, נדיבים, לבשו מעיל, בייביסיטר, פופקורן ומטריה ובואו לראות סרט. שבת שלום.

המתנה שקבלתי מGoogle

.

.

.

אפילו לא עשיתי גוגל על עצמי.

יש לי התרעה ששולחת לי מייל כשיש גוגלון כלשהו ברשת.

ככה זה נוח ואני לא צריכה לתהות מה העניינים ומה שולים הדייגים בלי ידיעתי. ככה אני יודעת הכל :)

בכל מקרה היום הגיעה הידיעה המרעישה הזו.

זו שהעיפה את הבת שלי – שדווקא כן שומעת אותי באמבטיה או סתם בהתקפי מצב רוח פתאטיים,

טוב אחי, מנסה לשיר כמו ברוס או מה שיותר נורא,כמו ארת'ה או מי שלא יהיה, ומתחננת על חייה:

א מ א. די! אל תשירי!

ואני בשלי, ממשיכה במלוא הרגש והיא על הרצפה בהתקפת צחוק כה חריפה עד שאיימתי  בנישול

מזכויות המבצעים שלי ו/או המצאת אומבוצמן להורים של בני נוער, שעל זה, תודו, איש עדיין לא

חשב למרות שזה תפקיד חיוני ומתבקש.

בכל מקרה גוגל הביא ידיעה מרעננת ומפילה, יש לי אלבומים.

כן כן, כתוב בגוגל.

זה באינטרנט הזאתי. י ש ל י א ל ב ו מ י ם

ונראה אתכם אומרים אחרת. הנה ה ה ו כ ח ה:

אינטרנט 1 תוצאה חדשה של חלי גולדנברג
חלי גולדנברג
האזנה לאלבומים של חלי גולדנברגורכישה מקוונת של מוזיקה, דיסקים, סרטי DVD ומולטימדיהבהשתתפות חלי גולדנברג. he.israel-music.com/chelli_goldenberg/ 

.

.

.

.

.

העובדה שאני שרה כשהמצלמה עובדת לא מוליכה שולל איש נכון?

זה ברור שהייתי שם כשצילמו ושרתי במלוא הרגש למרות גלי האומללה – יומולדת שמח מותק,

אני אוהבת אותך המון, וגידי שהשמיעה המוזיקאלית שלהם פשוט חטפה שיתוק כשפתחתי את הפה.

זה ברור שבזמן שהם התענו בחזרות והקלטות במשך חודשים ארוכים,

אני הבטתי במבטים מסתוריים ישר אל תוך עדשת ההאסלבלט של איזה צלם אופנה בכיר,

ואחכ יצאתי לבלות, נכון?

כאן לא יועילו…………כלום חוץ מכשרון, או גוגל :)

.

.

.

בית הקולנוע מת, הסרטים לא

.

.

במפתיע התפנה זמן,

שלא במפתיע היו לי סידורים ודיזינגוף סנטר היה הפתרון המושלם.

שני מחזות בצומת בקומה העליונה כי לא מצאתי אותם בעשר חנויות אחרות, נעלי בובה לזאתי ונעלי משבצות

מדליקות במיוחד לי והחלפה קטנטונת בזארה, וזמן.

בדרך מצד לצד עברתי וראיתי את זה

יש אמרתי לעצמי, קניתי כרטיס והלכתי למסמס שעה עד שיתחיל הסרט.

אין הרבה דברים שאני אוהבת כמו הצגות יומיות.

אין הרבה דברים שאני אוהבת כמו ללכת להצגות יומיות לבד.

אולמות ריקים.

אין רשרושים, דיבורים, צפיפות ושאר מסיחי  דעת הגורמים לי לעיתים להתנהג כמו אחרונת המצקצקות.

פעם, בימים של פעם,

גם כאן וגם כמובן בשנותי בניו יורק הייתי מחברת שניים שלושה גב לבטן, וההיפך.

בימים טרום אולמות צמודים הייתי ממהרת, ריצה/אוטובוס/מונית/טרמפים מקולנוע צפון לקולנוע

גת, מפאר לאסתר, העיקר להגיע שניה לפני הפריים הראשון.

אסור, אסור להגיע אחרי שהחושך.

החושך לפני תחילת הסרט הוא רגע הקסם,

הרגע בו הכל, אבל ממש הכל אפשרי.

כל סיפור יכול להיות מסופר, כל אגדה, סיפור אהבה.

כל רגש, מחשבה והלך רוח עשויים ליפול עלי ועל נפשי מעוד רגע, מהשניה שהחושך מגיע'

וממש עוד הרף, הרף זמן,

יעלה האור על המסך מולי ומשהו יתחיל.

אושר.

.

יושבת קרוב, שורה שש, שבע, שמונה באמצע,

המסך צריך להיות ברוחב שדה הראיה שלי,

למלא את כל הטווח במה שקורה מולי.

באולמות של היום זה כמעט בלתי אפשרי. קולנוע "גת", "תל אביב" נרמס בטרקטרוני הנדלן לפני כחודש.

יושבת באולם. שורה שבע באמצע.

סופרת עשרה אנשים באולם.

המסך קטן, מעליב בגודלו את אהבת התמונה שיש לי,

איך שצריך לראות סרט. ב ג ד ו ל. על מסך ענק שיקיף ויחבוק ויעטוף ויתקיף את כל חושיך.

והמסכים היום קטנים,

גדולים במעט מהמסכים הפלאזמתיים בבתים שאני מכירה,

תואמים את גדלי האולמות החדשים.

הקטיפה מהוהה, הכסאות ישנים, המזנון סגור.

אין לי טענה על העובדה שההקרנה התבטלה בגלל תקלה וקבלנו התנצלות ואת הכסף בחזרה,

ואין לי טענה על יושן הכסאות או עליבות הקטיפה,

זה לא בית הקולנוע הזה שהייתי בו השבוע, באמת שלא.

אלה המסכים הקטנים, האולמות הקטנים.

כבר אפשר לראות בבית, אפילו הפופקורן יותר טעים, ויש זירו במקרר אם מתעקשים.

אין בי טענות, אני מבינה את ההגיון הכלכלי שבהתנהלות הכלל עולמית הזו

אבל,

אבליש בי עצב גדול על מוסד גוסס שירד מגדולתו.

.

ה"בוא נלך לסרט" מת.

החוויה ההיא, על גודלה, יומיומיותה ומיימדיה כמעט ולא קיימת יותר.

מה שמשמח, שהקולנוע לא,

ואולי הרטרו, כמו שהרטרו יודע, כמו שבסופו של דבר הדברים הטובים נשארים,

אולי פעם, גם בית הקולנוע וההליכה לסרט יחזרו להיות מה שהם יכולים.

אושר גדול.

.

זכותם הדמוקרטית. קישור לעצומה

.

.

.

יוצרי קולנוע מצטרפים לאנשי התיאטרון המאויימים

נפתחה בתאריך 10/11/2010

.

מספר חברי כנסת ושרים ממפלגות \"ישראל ביתנו\" ,הליכוד וגורמים אחרים בימין, קוראים בימים אלו

להפסקת מימון אמנים ויוצרים אשר קראו השבוע להחרמת היכל התרבות באריאל.

איומים נוסח קריאותיהם של חברי כנסת אלו אינם מפחידים אותנו.

***

התרבות הישראלית ומימונה אינם מקל וגזר.

מימון התרבות הוא אחד ממאפייניה של מדינה דמוקרטית, לא כלי לאיום והשתקת אזרחים.

תרבות אמורה בין היתר לשקף את המציאות בה אנו חיים על כל בעיותיה ולא לשמש שופר תעמולה

למשטר זה או אחר.

***

סרובם של אנשי התאטרון, כאזרחים ישראלים, להופיע באריאל שאינה בתחום הריבונות של מדינת ישראל

הוא זכותם הדמוקרטית. לא ייתכן שהתנגדות למפעל ההתנחלויות, המשותפת לחלק ניכר מהציבור בישראל,

הפכה להיות דעה בלתי לגיטימית, הגוררת הפסקת מימון, הכפשה והשתקה.

***
אנו החתומים מטה, אנשי קולנוע וטלויזיה, מצטרפים לאנשי התיאטרון ולתומכיהם בסירובם להופיע באריאל.

יחד איתם נעמוד על זכותנו וחובתנו האזרחית והמוסרית להביע את דעתנו ולפעול על פי עמדותינו הפוליטיות

וצו מצפוננו ובכך לנסות להשפיע על עתידה של מדינת ישראל.

.

ל ע צ ו מ ה

.

.

.

.

.

.

.

 

 

 

זהירות, תכף חושך.

zvhru

כתמים על הרגליים וקריירה

.

.

כתבתי. פורסם בגליון "את" יולי 2010

.

אי שם בשנות השבעים הטלפון מצלצל בבית קטן ברמת החייל.

נערה – את רזה מדי אומרים לה תמיד, אבל היא יודעת שהיא אוכלת את מה שאמא מניחה על השולחן

בדיוק כמו אחיה ואחותה – מזנקת אסירת תודה על התירוץ להפסיק לבהות במעמקי ספר ההיסטוריה .

–  חלי…?

–  בנלם….?

–  מה נשמע? שואל בן לם שהיה אומנם צלם מאד מצליח אבל עדיין לא מיתולוגי

–  שיעורים בהיסטוריה

–  מצויין, כל מה שגורם לך לא לזוז הרבה זה מצויין….את לא עייפה?

–  השעה חמש אחה'צ בן……אומרת הנערה הלא-היא-אני בתמהון

–  אולי תכנסי למיטה ותקראי קצת….?

–  בן, אתה חולה?

– לא. הייתי שמח אם את היית קצת….יש צילומים לקטלוג של "דיוה" בשבוע הבא

– נו…

– הסתכלת על הרגליים שלך בזמן האחרון??!!

הוא צדק. חמישה ימי צילומים של קטלוג בגדי ים לפנינו וכמות הסימנים הכחולים על הרגליים שלי

הייתה ידועה לו, צרה צרורה וידועה. לפני צילומי קולקציות קיץ, הווה אומר, מכנסונים, בגדי ים,

שמלות מיני, הייתי נדרשת לזוז לאט, לשבת הרבה ולנסות לא להתקל בדברים. ובמקרה שלי, זו

הייתה באמת משימה קשה. הייתי, אני עדיין, יצור מהיר. אנרגיה גבוהה, נעורים והפרעת קשב

שכמה-חבל-לא-אובחנה-אז, ע'ע שיעורים בהיסטוריה, הביאו לכך שהכתמים הכחולים שלי הפכו

לאימת הצלמים.

ניסינו לכסות אותם במייק אפ. עזר חלקית ביותר, כחול כהה הוא צבע שמייקאפ לא מצליח להסתיר

ביעילות. ניסינו להעמיד אותי בפוזות אקרובטיות במיוחד כדי להצליח לראות את בגד הים – בכל זאת,

המטרה הראשונה הייתה למכור מוצר – וגם לנסות להסתיר מהמצלמה את הכחולים/סגולים/ארגמניים

ההם ובן, כמו גם מולה, סמי בן גד, ויקי הלפרין בשנים מאוחרות יותר נדרשו לשעות מעבדה / חדר חושך

רבות כדי לנסות ולטשטש בכל מיני טריקים ידניים את הסימן לעובדה שאני אדם חי, נחבל ולא מושלם.

אם מביטים היטב בלא מעט קטלוגים, צילומי אופנה קייציים של שנות השבעים והשמונים מצליחים לאתר

לא מעט מהם בקלות רבה. אפשר לראות בהם, בצילומים של "אז" – טרום הריטוש המהוקצע והפופולרי –

לא מעט דברים שהיום, בעידן הפוטושופ אין סיכוי שתראו.

אבוי לצלם, פרסומאי ארט דיירקטור שיתגלו פאשלות כאלה בעבודת הפוטושופ שלו. כלימה ובושת פנים.

*פוטושופ על פי ויקיפדיה: תוכנה לעיבוד תמונות המכילה מגוון רחב של כלי גרפיקה מתקדמים
לכל תחומי עיבוד ובניית תמונה. בשל כך פוטושופ הינה התוכנה הפופולרית ביותר בקרב אנשי
מקצוע וחובבים. צלמים רבים משתמשים בפוטושופ כ"חדר חושך דיגיטלי" לצורך ליטושי
תמונה שנעשים בחדרי חושך בזמן פיתוחי הפילמים. התוכנה מאפשרת לצלמים לבצע עיבודים
שונים כמו הבהרה/הכהייה של תמונה, חידודים, טשטושים, חיתוכים, ותיקוני צבע שונים.
טכניקות אלו מאפשרים לתקן בעיות שונות וסטיות גוונים שנוצרו בעת הצילום.

הצעת חוק הפוטושופ הישראלית. -אני לא מצליחה להחליט האם מטרתה היא כמעט רק להאדיר את שמות

חברי הכנסת המציעים אותה או שיש בה קמצוץ תועלת אמיתית – אומרת כך: לא יוכלו סוכנויות הדוגמניות

להעסיק דוגמנים ודוגמניות בתת משקל ואלה לא יוכלו לככב בפרסומות בישראל.כמו כן ההצעה קובעת כי

משרדי הפרסום לא יוכלו להשתמש בתוכנות מחשב כלשהן, ובהן תוכנת פוטושופ הפופולרית, כדי להצר

היקפים של דוגמנים לצורך פעילות מסחרית כלשהי.

.

אני  מנסה לברר עם עצמי בשנים האחרונות את דעתי ה א מ י ת י ת על השימוש בפוטושופ.

מה שכתבתי כאן, בבלוג –  "תקריב" כמה-סמלי-השם-שלו-אני-שמה-לב לפני כשנתיים:

"חשופים" עלתה אז לאוויר ואני, כמו כל שחקן אחר נדרשתי למנת יחסי ציבור כדי לקדם את הסידרה..

אנשי יחסי הציבור של "הוט" – חבורה ממוקדת, סימפטית ומתוקתקת כמו מכונית משוכללת במיוחד

התחילו לחלק משימות יח"צ. בחלקי נפלה (גם) כתבה ל"סוף שבוע"-  "מעריב".

אין בי מתח או דאגה כשזה מגיע לראיונות. ידעתי שאליען היא עיתונאית מסקרנת ומאתגרת אבל אני

יודעת להתראיין, לא ליפול למלכודות דבש ומילים מחניפות ואני זוכרת – הנה חוק מספר אחד לכל מי

שאי פעם יתראיין לא-משנה-באיזה-נושא – לזכור כל הזמן שמולי יושב/ת עיתונאי. כל הזמן.

אז על עצמי בענייני דיבור אני סומכת, אבל על הפנים שלי, האמת, אני סומכת כבר קצת פחות.

ככה זה. זה מה יש.

וחשיבות צילום מוצלח שווה בערכה – יש יגידו אף יותר – לראיון מוצלח.

וצילום רע יכול להשאיר רושם להרבה זמן בלי קשר למה אמרת, וגם ההפך כמובן.

פעם שאל אותי מישהו איך אפשר לדעת מי שמאלן ב א מ ת ומי משלה את עצמו שהוא כזה ועניתי לו

שירושלים היא המדד האמיתי. כשרגע האמת יגיע ועל הפרק תעמוד חלוקת ירושלים יעמוד השמאלן

הלוחמני, המפגין, עם ידו על ליבו ועיניו במצפונו וידע האם הוא אכן עומד מאחורי המילים, ההפגנות

והאמונות שלו ויסכים לחלק אותה בלב שלם תמורת שלום או שברגע האמת יקרה משהו לאמונתו ודעתו,

והוא לא יהיה מסוגל לבצע את מה שחשב ויסוג מעמדתו….

להבדיל אלפי הבדלות, כמו שלימדו אותי להגיד, רגע האמת הפרטי שלי – הגיע אלי בצעדי ענק:

אופי או יופי? זו אני או מי שאתם חושבים שאני? או בקיצור: אמת או פוטושופ?

יכולתי לבחור לעשות כמעשה ג'יימי לי קרטיס האמיצה, הישרה, ש'שברה את הכלים', בטח האמריקאיים,

ובגיל 42 נכנסה לה לסטודיו של "More " וביקשה שני סטים של צילומים: באחד תופיע "ג'יימי הזוהרת",

לאחר איפור, עיצוב שיער, מלבישה וכל שינוי ועיבוד דיגיטלי שיכול לעזור להפוך אותה ל"גיימי לי קרטיס",

ובאחר תופיע "ג'יימי או- נטורל: תחתוני וחזיית ספורט שחושפים כרס קטנטנה וישבן פחות קטנטן.

יכולתי לעשות כמעשה ג'יימי האמיצה עד להערצה בעיני או להודות בבושת פנים שאני כנראה לא כל כך

אמיצה ונכונה להקריב באופן אישי את פרצופי למען חינוך ועתיד בנותינו שידעו את האמת מאחורי

הדמויות הזוהרות בעיתונים והמודעות, יכולתי…אבל למען האמת, עמוק עמוק, במעמקי ליבי לא היה ספק.

יהיה, בטח שיהיה שימוש בפוטושופ בצילום ל"מעריב".

לא עיבוד מסיבי. לא כזה שינסה להחזיר את דמותי לימים ההם, הרחוקים.

אני שמחה להיות אני היום, מבינה שאין לי הרבה סיבות להתלונן ולא מביטה לאחור בגעגוע.

אבל היי, יש גבול, ויהיה שימוש משכיל ורגוע בתוכנה הזו.

כאן קמט סביב הפה, שם קו לסת מוצק יותר מבחיים האמיתיים.

זו הייתה אכזבה מעצמי ברגע האמת, זה נכון,

אבל גם פתח סדק לחשיבה מציאותית, כנה לא פחות אני מאמינה.

.

הפוטושופ הוא לא רק יכולת מניפולציה המעוותת גופות בלי פרופורציה, משנה סדרי עולם, ומשחיתה את

עתיד ילדינו בדימויי גוף בלתי ראליים או חולניים. זה נכון שבשמוש מוגזם וטפשי בתוכנה התוצאות יכולות

להגיע לדרגות מוגזמות ויתכן שאף מזיקות לדימויי גוף של נערות צעירות וכו,

ובודאי שצריך להשגיח על השימוש והמניפולציות האפשריות בה,

אבל היא בעיקר,

בעיקר כלי עבודה של גרפיקאים, צלמים ואנשי מקצוע אחרים בדיוק כמו מכחולים דקיקים, סכין יפנית וצבעים.

.

אני יכולה להעיד על עצמי היום שהשמוש בפוטושופ בצילומים שלי הוא קצת כמו….כמו איפור בפגישה.

כלי עזר. פגישת עבודה, פגישה עם גבר, בכלל לא משנה. כשאני יוצאת אל החיים האמיתיים, כלומר אלה

הכוללים עבודה, פגישות, ראיונות אני רוצה להיות במיטבי, עירנית, מרוכזת, מקסימה וניראת מצויין.

אני מתאפרת מעט.  – מעולם לא הייתי מהמתאפרות היומיומיות, הכבדות – אבל בכל זאת מתאפרת.

אני מנסה להסתיר מה שלא נראה לי, להבליט מה שאני מחבבת ולהרגיש טוב עם עצמי ומול העולם.

זה בחיים. אבל בעבודה, כמו בעבודה:

כשזה מגיע למצלמה- בעיקר למצלמת הסטילס –

בקולנוע הדמות קובעת איך תראי, כי זו הרי לא "את" שם, זו "היא" – אני משתנה.

אני מבינה במצלמות, אני מבינה בעצמי ואני מבינה בתוצאה הסופית.

אני יודעת שהמצלמה אכזרית וחדה ומדוייקת יותר מהעין האנושית. ומצלמת הסטילס הדיגיטלית אפילו יותר.

היא רואה ומנציחה הכל, אפילו מעבר להכל. כל נים, פצעון וקמט.

לכן, כשאני מצטלמת לקידום לא חשוב מה ספר ילדים חדש, סידרה שאני גאה בה כמו נניח "עד החתונה"

או אפילו את עצמי, אני עומדת על זכותי להראות הכי טוב שאני יכולה. לא בת שמונה עשרה, אפילו לא

שלושים, ואפילו מי-היה מאמין-לא-בת-ארבעים.

אני רוצה להראות אני. בגילי. והפוטושופ, כחלק ממערך האיפור, תאורה,

בגדים, מצב רוח ובטחון עצמי הוא כלי לגיטימי בעיני.

לא ברמה המחליקה את עור פני לעור תינוק ורדרד וחלק, לא בקשתי שחריצי הצחוק ליד עיני יעלמו כלא

היו, מה פתאום, אותם אני דווקא מחבבת, גם לא בקשתי שקו הלסת שלי יהיה מהודק וחטוב כבת עשרים,

ולא ירכיים מפוסלים וזרועות משופרות שתראו ותגידו וואוו איך היא ניראת בגילה.  לא.

לא זה מה שאני רוצה. אני רוצה  להראות כמו עצמי ביום מצויין.

.

מצד שני, אני אמא של איה.

איה בת ארבע עשרה וחצי, ובכל פעם שהיא נעמדת מול המראה ובוחנת את עצמה, כמו כל חברותיה, בנות

גילה, הלב שלי נעצר. אין לי סיבה מסויימת, ספציפית – תודה למי שמודים – אבל אני קוראת עיתונים,

אינטרנט, סרטי תעודה ויודעת ומודעת ומודאגת מההשפעה המצטברת שיש להשתקפות המציאות הסכרינית

והמושלמות על האנשים הצעירים האלה –  ועל דימויים ודימוי הגוף שלהם.

כי במציאות הוירטואלית שלהם, והיא תופשת לא מעט שעות בחייהם, בין הטלוויזה, פייסבוק, סדרות

באינטרנט ומה לא, לדוגמניות ושחקני סדרות הטלוויזיות אין לעולם פצעי בגרות, ברזלים על השיניים,

סימנים כחולים – אפשר לדעת אם לבר, רפאלי, הייתה, או לא הייתה, "מכה כחולה" על הירך כשצילמה

את השער ההוא? ולמה בעצם זה משנה  – צלקות מרכיבה על אופניים, צפורניים כסוסות או אף גדול

והם כולם רזים, יפים, בעלי עור פנים חלק, ציפורניים מטופחות ובמילה אחת, מ ו ש ל מ י ם.

בכאילו, אבל מושלמים. מצלמה. איפור. שער. בגדים. פילטרים. תאורה. כל זה ובכל זאת.

אז מה יהיה הצעד הבא?

לאסור על מפיקים, במאים להשתמש בשחקנים רזים מאד?

לאסור על איפור מקצועי ומיומן, תאורה מפילת קסם ובגדים שאין כמעט מישהו שיכול להרשות אותם לעצמו?

לאסור שימוש בבוטוקס, מילויים למיניהם וניתוחים פלסטיים?

כי אז גם נשים בנות ארבעים וחמש וחמישים ירצו להראות כמו סנדדה שדה שלא מחביאה את ניתוחיה

או אחרות שכן מסתירות או פשוט עובדו קשות בפוטושופ?

איפה יעבור הגבול? איך בכלל אפשר לסמן אותו, והאם צריך?

הצעת החוק הנוכחית מיותרת לדעתי. אי אפשר לכפות היום חוקים, צנזורה, גבולות על העולם.

העולם שלנו פתוח, חופשי ויצירתי ואין סיבה לסגת ולנסות לסגור אותו. זה מיותר ולא יצליח.

הנה דוגמא לצילום שצולם פ ע ם ופורסם as is ושני עיבודים עכשוויים. רגיל ומוגזם –

.

בהצעה הצרפתית  הקוראת לצרף לכל תמונה ומודעה כיתוב המבהיר כי התמונה עברה עיבוד יש הגיון –

בכל פעם שיתפעלו מכמה הדוגמנית הזו יפה או רזה יהיה תמרור שיהבהב: זה לא אמיתי, זה לא מהחיים.

הבהובי הכרה שיצטברו למודעות אמיתית, כמו הזהרה על קופסאות סיגריות.  כמו פעלולים בפרסומות

המלווים בכיתוב: נעשה על ידי ספורטאי או המציג אינו רופא או חייל, זה לא אמיתי, זה לא מהחיים,

זה פוטושופ.

גם ההצעה שנערים ונערות בתת משקל – אמיתי, לא אנשים רזים מאד מטבעם, לא נערות שמטבען,

כמו שאני הייתי, ב א מ ת מאד רזות – לא יועסקו בסוכנויות או צלמים או משרדי פרסום, גם בה יש הגיון

ונסין לשליטה מסויימת על גבולות שאסור לחצות.

אבל להצעה הדרקונית של חוק הפוטושופ אני מתנגדת בתוקף.

היא הצעה מסוכנת, היכולה לפלוש בלי משים, לחופש הפרט.

לתחום היצירה, הצנזורה, האח הגדול, וזה, אסור שיקרה.

רוצים למנוע נזק? מניפולציות? הגזמה?

נסו להקים ועדה פשוטה, יעילה, חסרת בירוקרטיה ואינטרסים, לא קשורה לפוליטיקה כלל וכלל.

הקימו גוף המורכב ממשרדי הפרסום, צלמים, מעצבי אופנה, אנשים המבינים ובעלי נסיון –

הנה, אני מתנדבת – שיחליט ויפרסם קוד אתי אחראי לגבי המידתיות של הדברים, במודעות,

סרטי פרסומת, צילומי אופנה ואחריות הגופים המפרסמים על חינוכם וההשפעות על הנוער ותנו לו

להחליט במקרים שיוגשו תלונות נגד צילום זה או אחר. הם לא באמת שונים מאיתנו בני הנוער,

אלה שהחוק הדרקוני הזה מנסה להחיל עליהם את הסיבה לחוק.

הם רוצים ג'ינס כזה מהפרסומת שדיברה אליהם והחבר'ה לובשים, ואנחנו רוצים מכונית כזאת מהפרסומת

שדברה אלינו ולחבר'ה יש….אז אנחנו כבר אבודים כנראה ועליהם אפשר עדיין להשפיע.

השאלה היא איך.

בצנזורה וחגורות צניעות ואיסורים או בדרכים נאורות יותר,נכונות יותר כמו נניח….. חינוך.

חינוך? רעיון מהפכני אבל ראוי למחשבה.

אולי להשקיע במורים המרוויחים את לחמם בכבוד, אלה יגיעו לבתי הספר מתוך רצון לחנך ולהשפיע באמת

על תלמידיהם, ומתוך מערכת החינוך עצמה, מתוך מעורבות ואכפתיות ינחילו לסערות הנקראות נוער ערכים

נכונים המחוברים לחיים עצמם, לא מתוך התייחסות למודעה לנעלי התעמלות כדבר אמיתי?

ילמדו אותם מה חשוב ומה לא, ילמדו אותם לא להיות עדר, קורבנות אופנה.

ילמדו אותם להיות צרכנים נבונים, ילמדו אותם לקרוא בין השורות, להבין איך עולם הפרסום, האשליות,

המכירות עובד…ברגע שהם יהיו מודעים לו, השפעתו תפחת. לא מתוך הכתבה נוקשה ומיותרת אלא מתוך

הבנה אמיתית של זה לא באמת ככה.

עור גוף של אדם לא נראה כמו שהוא נראה בפרסומות, חלק כבד סאטן ומבריק כמוהו גם.

גוף של אשה לא בנוי כך בחיים האמיתיים וצריך לזכור, תמיד, שהחיים הם החיים וכולנו, תמיד, נמשכים

ורוצים, אפילו אם לרגעים קטנים – גם את מה  שהקולנוע, והסיפורים הקטנים שמוכרים לנו בפרסומות

וגרייס קליות  בדרך זו או אחרת מספקים לנו. אין טעם להלחם. זה הטבע האנושי. רוצה יותר.

.

שנות השבעים המוקדמות אף יותר.

אני נכנסת לסטודיו במרתף בית בצפון תל אביב, את הדלת פותח גבר צנום, גבוה, וביישן מי היה מאמין,

בן לם. צלם אופנה מצליח ואסתי, אשתו. אנחנו לוחצים ידיים ואחרי כמה דקות הוא מרים מצלמה מרובעת

שכזאת ומביט בי דרכה. אני יכולה להגיד בודאות ששם התחיל סיפור אהבה גדול – מקצועי, בטח מקצועי –

בין הצלם למה שראתה המצלמה שלו ועוד סיפור אחד, גדול אפילו יותר, התחיל שם בין המצלמה לביני.

קליק ועוד אחד ועוד אחד. אם יש קול המלווה אותי לאורך חיי, אם הייתי צריכה לבחור צליל המפעיל אותי מיד,

עד היום, זה היה, קרוב לודאי, ק ל י ק.

אחרי סידרת קליקים הוא מגלגל את סרט הצילום – ילדים תשאלו את ההורים מה זה פילם – לאחור

ונכנס לחדר החושך לפתח אותו. אחרי שעה הוא יוצא עם דף שעליו מודפסות תמונות קטנות, קונטקטים,

לוקח זכוכית מגדלת עגולה, רוכן על התמונות, מרים אלי ראש ומחייך חיוך גדול. ממש גדול.

כך קבלתי את העבודה הראשונה. צילומים לחברת איפור בין לאומית "מרי קאונט" –

–          אז נצלם בשבוע הבא

–          טוב….

–          את יודעת להתאפר?

–          לא

–          יש לך איפור?

–          יש לי עפרון כחול ורימל (מסקרה)

–          את צריכה עוד דברים

–          כמו מה?

–          מייק אפ, פודרה, קונסילר, שניים שלושה ליפסטיקים, ריסים

–          ריסים??!!

–          וחלי…

–          מה?

–          תנסי לא לאכול שוקולד בימים הקרובים

–          למה?

–          בגלל זה… הוא מצביע בעדינות על שלושה פצעי אני-בת-שש-עשרה-וחצי שפרחו לי על לחי ימין.

.

.

אז זה נכון שאני-לא-יודעת-איך-קוראים-לבת-העשרה-הלוהטת-האחרונה-בעולם-האופנה-בארץ,

אבל אני משוכנעת שאותה, פצעון קטן על לחי ימין, לא באמת מטריד. פוטושופ, אתם יודעים….

.

.

נ.ב. פעם קראו לזה ריטוש, וזה נראה ככה:

אמת או חובה, המקור

.

.

אני אוהבת מחסנים. יש לי אחד כזה משלי. עמוס ומאובק ומוזנח שכבר ממש מרתיע להגיע אליו.

בשבת היה מבצע מחסן. זרקתי ספרי חשבונות של מי שהבית הזה היה גם שלו. זרקתי עגלת

תינוק.

תינוקת,

שכמעט נעצרה נשמתי כשראיתי אותה מונחת שם עדיין. זרקתי פוסטרים שמי מבין איך היו

שלנו פעם, ותנור ישן, ומאוורר, וכריות מעופשות, ומתנות חתונה שנזרקו לשם ולא לפח

מטעמי חוסר נעימות ונשכחו שם, ושקיות עם כבלים חשמלים ובננות

או-איך-שלא-קוראים-לדברים-

האלה ואיפה הקורקינט החשמלי?

וכל מיני חפצים ודברים חסרי משמעות שלכי תביני למה טרחת.

ואז מצאתי ארגז קרטון סגור

מלא ניירות וקלסרים.

כבר היה חם ולוהט, והייתי עייפה וקצרת רוח ומה לא.

פתחתי, דפדפתי, חייכתי והעפתי לפח.

המחסן טואטא, נשטף ומחכה לזכרונות שיתגבבו בו עד לסערת הנקיון הבאה.

אבל הבוקר, ראיתי שמשאית הזבל לא רוקנה את הפח,

רק את ערימת הג'אנק העצומה שהייתה

לידו. זה היה מוזר. זה לא קרה מעולם.

הכלבה רחרחה ומצאה משהו ליד השער, ואני עמדתי לידה

מעט חסרת סבלנות, מחכה שתגמור לרחרח

ורק מתוך סקרנות סתמית, נשבעת, הרמתי את מכסה הפח

לראות מה כבר זרקתי אתמול, ומסתבר ש…

.

.

.

.

טוב, התחרטתי כמו שאפשר להבין. תסריטים מודפסים במכונת כתיבה ומשוכפלים של הלהקה, דיזינגוף 99, הפחדנים והשגריר. קולשיטים, דפי עבודה, הסברים, אישורי כניסה למחנות צהל, תחקירים ופתקאות. הכל ארוז אבל כנראה עוד לא הגיע הזמן להזרק…….

.

קמע. סיפור מהחיים

.

ביום הראשון, לפני ההצגה הראשונה הילדים ספרו שגילי מרגיש לא טוב.

מקיא, וחלש ומרגיש ממש רע. חולה?

התחלנו לדאוג, גם לו כמובן, גם מה-יהיה-עם-ההצגה, גם שלא ידביק ילדים אחרים וכמו שאמהות,

מיד צלצלנו לאמא שלו…..ואז מישהו אמר / הציע, בשקט, ממש בשקט,  שאולי זו תסמונת תכף-

חזרה-גנרלית / חרדת במה / התרגשות טרום הופעה וכו'. בכל זאת, עוד שעתיים הצגה ראשונה

אחרי חודש הכנות אינטנסיבי ביותר. נחכה קצת, ואמא שלו וכו'….

ואז באמת הגיעה אמא שלו.

רגועה לקחה נער לצד, דיברה והרגיעה ונשמה איתו בזמן שהחזרה הגנרלית התנהלה על הבמה.

ישבתי כמה שורות לפניהם ולא יכולתי להפסיק לחשוב על מה עובר עליו, על גילי.

כי אם מישהו יכול לספר על חרדת במה….

.

היד שלי מחטטת בקרקעית התיק. הכל יש שם, תמיד.

קמה ממקומי, ניגשת, אומרת סליחה שאני מפריעה, לוקחת את היד שלו, פותחת את כף היד,

מניחה מה-שתכף-תדעו ואומרת בקול שקט וחד משמעי: ת ש מ ע, אין מי שמכיר התרגשות,

ופרפרי בטן וחוסר נשימה יותר ממני. לפני אודישנים, צילומים, פגישות חשובות,

תקשיב.

פעם חבר טוב שלי, במאי קולנוע נתן לי את זה ואמר שזה יהיה המזל שלי, הקמע שלי להצלחה ובטחון.

תסתכל עלי – אני אומרת לנער מתוק שרק רוצים ללטף ולהרגיע אבל אסור עכשיו – אני אומרת לך

שזה עובד. זה עבד אז וגם היום…. זה קמע מופלא… ואני מלווה לך אותו עכשיו.

כשתסיים, תחזיר לי….ואני סוגרת כף יד שתעטוף ותחפון חזק חזק.

אמא שלו מחייכת אלי והוא מביט מהסס אם להאמין.

אני אומרת לך, עובד, אני מחייכת בבטחון כאילו-לא-המצאתי-ממש-הרגע- מיתולוגיה-מוצלחת-

ואני-מתפללת-להצלחתה, ואני הולכת ממנו ואימו בבטחון, מבלי להביט לאחור.

.

אחרי ההצגה הראשונה, המוצלחת מאד, גם מבחינתו, שום פאשלה, הוא ניגש אלי עם המטבע.

מה פתאום אמרתי לו – זה לכל השבוע, לכל ההצגות – תחזיר לי אחרי ההצגה האחרונה.

.

היום. חמש דקות אחרי שהסתיימה ההצגה האחרונה, נשבעת, ניגש אלי גילי, בן ארבע עשרה מקסים,

עדין ומנומס, זה שמילא את תפקידו בהצגה על הצד הטוב ביותר, בחיי, בלי הנחות, חייך הושיט לי

את הקמע שלי ואמר: תודה רבה.

.

אז חייכתי ואמרתי אין בעד מה אני נורא שמחה שזה עזר לך…

וידעתי שהנה, סוף סוף, בכלל בלי שהתכוונתי, לראשונה בחיי, מצאתי לי  מטבע מזל. קמע.

מה שדוד תום

.

.

.

כיתה גימל.  בית הספר רמת החי"ל. המורה שושנה. הצגת סוף שנה.

אחר כך אני אמצא את הצילום עם שמלת הסאטן הטורקיז שאמא תפרה, לי ולכל הבנות.

היה לי תפקיד גדול. היו כנראה הרבה חזרות וחזרות ושינונים והגיע הערב ההוא.

ההורים יושבים. אבא עם המצלמה ביד כמו תמיד. מי אמר גנטיקה.

אני בשמלה מבריקה ושער מסורק עולה למרכז הבמה לפתוח את ההצגה,

אני זוכרת רגע ריק ואז התחלתי לדקלם את מונולוג סיום ההצגה.

כמו שזה נשמע, ככה זה היה.

שקט. עוד שקט ועוד ואז המורה שושנה ניגשת, מחזיקה אותי ואומרת בשקט שעכשיו נתחיל שוב.

מהתחלה.

בסדר הנכון.

אחר כך אני לא זוכרת כלום.

.

.

.

.

.

.

.

הבית שלנו תוסס בשבועיים האחרונים. זו תקופת הצגת סוף שנה.

מיילים וסידורים מתעופפים בעשרות. דרישות לאקדחים, אלות, נעלים מספר ארבעים, חצאיות ארוכות,

מחוכים, פאות מקורזלות – מי שאמר אוהל הדוד תום והצליח לא להשתמש במילה כושים מקבל מדליה  –

ועל זה בדיוק הרי ההצגה – מגפונים עם שרוכים, תחתיות מתנפחות, איפור חום כהה, לבנים עשירים,

משרתים שחורים, אימוני שירה כמו שרק בבתי ספר אנטרופוסופים שרים – זה באמת, הם שרים

בהרמוניות שלא-הייתם-מאמינים-אם-הייתם-שומעים – ובעיקר עשרים וששה ילדים מבעבעים

מהתרגשות והכנות.

אין כמעט לימודים בשבועיים האלה. שעתיים אנגלית, שעתיים מתמטיקה וכל יתר הזמן לומדים על

תקופת העבדות, לומדים להקטין אגו מול תפקיד מרכזי ופחות מרכזי, לומדים לצבוע ולבנות תפאורה –

מי שראה בשבת הורים וילדים בבי'הס חייך לאיך-הם-נראו-בסוף-היום. הם לומדים ריכוז, הדדיות,

סבלנות, הרמוניה חברתית, השקעה ובעיקר הם מאושרים.

.

.

מעולם, עד היום, ממש היום,

אנחנו תכף בדרך לחזרה ראשונה על הבמה האמיתית שלהם.

היא בתפקידיה ואני ראש מחלקת איפור אם-לא-אכפת -לכם לא עשיתי קשר בין ההצגה ההיא וחיי.

מאז שאני זוכרת, מאז ומעולם, ידעתי שתיאטרון  אני לא רוצה.

ההסכם השקט בין צופי התיאטרון לשחקניו על הדרך שבה מוצגים הדברים על הבמה, בניגוד לנסיון

לשקף אותם "באמת" בסרטים עיצבן אותי, הרגיש מלאכותי. תיאטרלי. מוגזם. בניגוד גמור לקולנוע,

בו אתה יכול לראות ריס נופל, נשימה, נשמה בעוית פנים. לא שיש קלוזאפ בחים האמיתיים,

אבל אם אתה מתרכז ומקשיב באמת במי שמדבר איתך, או אליך, זה כמעט קלוזאפ, לא?

.

כשהגעתי לניו יורק ללימודי משחק הסברתי שאנטיגונה? זו לא אני ושאין בי רצון לעלות על במה,

ושאני כבר אחרי לא מעט סרטים ברזומה, ויודעת מה אני רוצה ושבבקשה שיתנו לי לברור את חומרי.

הם – כמובן, כמו תמיד – הסכימו ו"יחפים בפארק" הפך הקלאסיקה שלי. גם "חתולה על גג" ,

אבל שם נעצרתי.

הם ויתרו לי ועד לפני רגע אפילו לא התחרטתי.

רק אודליה – השותפה המקסימה שלי ב"חשופים" – מטלון הצליחה להעביר בי התרגשות או סקרנות

לגבי איך זה שם, על הבמה, ובמקום סודי וקטן קטן בתוכי, אני חושבת שאני אולי, אולי מחכה לאיזו הצעה

שאולי תצליח לפתות אותי להעיז, ואולי לא כמובן.

.

יתכן שהערב ההוא שיתק אותי.

יתכן שהקושי האמיתי שלי –  שרק הריטלין שיחרר – ללמוד בעל פה ואנרגיות שהצטרכתי להשקיע כדי

לשנן דיאלוגים, ללמוד בעל פה היו כל כך גבוהות שלא נשאר כלום למשהו אחר.

וגם העובדה שהבעל פה, ה"שידור החי" על הבמה אין בו אפשרות לטייק 2 – לתיקון, לבלבול, ללעשות

שוב יותר מדוייק ונכון משתק מפחד, ועל כל זה ישנם האנשים ששם באמת, הקהל היושב באולם, לא

במרחב ההוא מול המסך, הגדול או הקטן. כל אלה הם שהרחיקו אותי מהתיאטרון מרחק חיים אמיתי.

.

אבל בחיים, כמו בחיים,

הגיעה נערונת מוכשרת אחת, שאהבתה הגדולה היא הבמה – בינתיים, נכון להשנה –

שהיכולת שלה ללמוד בעל פה עולה אפילו על זו של אביה, וזה לא מעט,

שמתעלפת מאושר בימים של חזרות, תלבושות, גנרליות ועוד על במה א מ י ת י ת

ושבאופן כללי ש מ ח ה ועוברת חוויה דומה אך אחרת,

ובלי להיות "אחראית" כלל וכלל לתיקונים של אמה, מצליחה לעשות לי שהייתי, תיקון בלב.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ה ר מ ת מ ס ך. רביעי. שבע בערב.

.

.

עד החתונה. שלי.

הערב בתשע. העונה השניה של "עד החתונה".

מה שכתבתי בענייני עד-ה, ככה קוראים לה בהפקה, ובעניינים משיקים:

פרקים 5 – 12

זכרון חושים – איך זה עובד

שייקה אופיר מלמד אותי קולנוע

תשובה לטוקבקיסטית

הפקות מקור או לסגור

פוטושופ ג'יימי לי קרטיס ורגע האמת

איזה תחתונים היא לובשת

לא דומה לדידי! אמרתי לעיתונאית

אז מי מצלצל כשהטלוויזיה ניסגרת

פרמיירה א'

פרמיירה ב'

תראו. עבדנו ברצינות.

נוכחת

.

.

ביום שישי, אחרי ההקרנה החגיגית, של "עד החתונה 2"

בין פגישות עם אנשים שאת רובם לא ראיתי מסוף הצילומים, לצלמים – לרובם חייכתי ברצון ושמחה –

זה היה ארוע שהחלק שלי בו, ומקומי היו ברורים ומוצדקים.

בין תותים בקצפת, קאווה, גיא פינס, הוט ויס, צלמים המצלמים שוט ארוך מכף רגל עד ראש למטרות

מי לבש מה ומה דעתך על מוסד הנישואין ניגשת אלי בלונדה בפוני וקוקו גבוה, אמרתי לה.

בין מינגלינג, אליען שרצתה לחזור למצפה, אנשי "רשת", עמי עמיר מ"מטר" והרבה אנשי צוות, הפקה,

תעשיה שאת מכירה היטב, היו שעות הצהרים בשישי האחרון מקסימות ממש.

בדרך הבייתה,

בין טלפון לאסאםאס חשבתי על כמה היה נעים, על שבחרתי לעצמי משהו מדוייק ללבוש, על שכדאי

שאעצור לקנות חלב אחרת מה יהיה עם הקפה וחשבתי  הרבה על המפגש שלי ותוצאותיו , כלומר

פגישת לצורך ראיון לצורך יחסי ציבור לסידרה עם העיתונאית ההיא, אפרופו המקום שהייתי בו עכשיו

והנוכחות שלו באתרי ועיתוני הרכילות בימים הקרובים.

כשנפגשנו לצורכי הראיון היא התחילה בשאלה הבנאלית, המוכרת-לי-אם-להיות-כנה, לאן נעלמת.

לאן נעלמתן? הפעם הנעלמות הן מיקי קם, האשה העסוקה בתבל ואני.

–  למה את מתעקשת שנעלמנו?

–  כי נעלמתן קצת לא?

–  בואי נבדוק…. לי היו בשנה וחצי האחרונות, שתי עונות של "חשופים", שתי עונות של "עד החתונה",

מהדורה שלישית לספר ילדים, מאות אלפי כניסות לבלוג שלי וחיים… ולמיקי, מסתובב לי הראש רק

כמה היא עובדת כל הזמן….זה נעלמתן?

–   אני לא יודעת…..אז למה את לא נוכחת יותר?

–   מה זה נוכחת יותר?

–   ……..

–  אני אנסה לבדוק מה זה אומר נוכחת מבחינתך, טוב?

–  או.קיי

–  אם היית רואה אותי בחצי שנה מאז שחשופים ירדה מהאוויר נניח…… ארבע פעמים בוואלה סלב ועוד

..ץארבע פעמים שלש פעמים ברייטינג או פנאי פלוס, הייתי נוכחת?

–  אולי

–  או.קיי. אם היית רואה אותי עוד פעמיים בטייםאאוט, פעמיים ברכילות יום שישי בידיעות?

–  ………

–  ושכחתי, פרסומת לקורנפלקס בתפקיד האמא בערוץ שתיים, הייתי נוכחת?

–  כנראה שכן

–  אז הנוכחת שכל כך בוער לך לברר עליה כמעט לא קשורה ממש לעבודה שלי…….

–  אולי לא….

–  או. אז תגידי. עכשיו זה מתחיל להיות באמת.

–  מה האמת?

–  שאני לא רוצה.

–  מה זאת אומרת….זאת העבודה שלך, את עובדת בזה!

–  במה?

–  בלהיות, בלהיות נוכחת.

–  מי אומר?

– החיים

– אז זהו, שלא.

.

.
.
.
ואז עצרתי לחלב, חזרתי הבייתה וזאתי אמרה איך-היה-אמא-אני-רעבה-יש-מרק? זה נוכחת.
.
.
.

אשכר אלדן כהן קוראת לחנה בית הלחמי לישם

 

 

אשכר אלן כהן האמיצה כותבת לחנה בית הלחמי לישם. לקום ולהתלונן.

 

 

אשכר אלן כהן  [אתר]  בתאריך 2/21/2010 9:50:16 AM

ללא נושא

שלום חנה
ראשית , הרבה הערכה על האומץ שלך , על המסירות שלך לנושא , ועל הנכונות שלך להאבק למעו עולם טוב יותר לנשים וגברים כאחד .
אני מסכימה עם דברים רבים שכתבת , לא אתייחס לכולם , אצטרף להערכה הרבה שאת מביעה לצוות תוכנית המקור , אני חושבת כמוך שהם פעלו באומץ ביושר ומתוך אמונה בחשיבות הנושא .
כפי שהצעת לי באופן אישי , וכפי שקראת מעל הרשת לנשים נוספות , החלטתי שעלי לנקוט במהלך של הגשת תלונה כנגד יצחק לאור על אונס במשטרת ישראל , וזאת כדי להביא את הנושא לחקירה בהתאם לחוק .
אני רואה במהלך הזה חשיבות גם כשלעצמו וגם בהצגת דוגמא אישית לנשים אחרות שאנחנו יודעות שנפגעו ומפחדות להתלונן . הבנתי במשטרה שלכל תלונה גם אם היא מתייחסת לארוע שהתרחש בעבר הרחוק יש חשיבות רבה לצורך החקירה .
ולכן , אני קוראת לך לגשת לתחנת המשטרה ברחוב ראול ולנברג 10 ולהגיש תלונה על ההטרדה שעליה העדת בפוסט ובכתבה בטלויזיה ,ולמסור את כל המידע שהצטבר אצלך במהלך הימים האחרונים, מתוך התגובות אצלך לפוסטים שהעלת ומידע שהגיע אלייך מתוך הדיון ברשת , יש חשיבות רבה שדווקא את כמנהיגת נשים תעשי זאת ותודיעי על כך בפומבי .
בכך אני מאמינה תתני אומץ לנשים אחרות שעדיין מאד מפחדות , אני מאמינה שאם הן ידעו שהן לא הראשונות להגיש את התלונה , שתלונתן מצטרפת לתלונות קודמות באותו נושא , הן ידעו שאינן צריכות להתמודד לבד מול מי שפגע בהן וזה יקל עליהן מאד .
אשמח לתגובתך .
אשכר אלדן כהן

 

 

שאלה. בעיקר לעיתונאים שבינכם

 

 

אם השאלה הראשונה ששואלת אותך עיתונאית היא:

כמה את דומה לדידי – הדמות שאני מגלמת ב"עד החתונה" ותשובתך החד משמעית היא:

אין שום דמיון, חד משמעית ביני ובינה, האמת שאני אפילו לא מכירה אשה שדומה לה

וחוץ מזה, אני דומה לה בדיוק כפי –

טוב, אני מדברת בשפה גבוהה ליד עיתונאים you know –

בדיוק כפי שאני דומה למלכה לב-ארי, הדמות המוחצנת, ההפוכה מדידי שגילמתי ב"חשופים".

וכשהיא מתעקשת,

אני מוסיפה, מה שנכון לגמרי, ומשתמשת בדימויים כרגיל,

שיש דמיון בעדינות הבסיסית בין דידי הכתובה וביני, אבל זהו, ממש זהו.

אין בי כפיפות מול כלום, מעולם לא הייתה בי, תשאלו את מפקדי בצבא, הגברים בחיי ומי לא,

ומעולם, מעולם לא חוויתי משהו שאפילו מזכיר את חייה ויחסיה של דידי עם בעלה ועם העולם,

אז איך, תגידו לי איך קורה שאני פותחת עיתון וקוראת ההיפך?

 

 

זו אני?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

או אולי זו?

 

 

או אף אחת או כולן. קוראים לזה משחק.

 

 

 

צלצלה המראיינת. דוברו דברים ביושר ופתיחות. חילוקי דעות גדולים ביננו, ישארו כאלה.

 

פרמיירה ובגדים גם

.

.

לפני כמה ימים הגיעה ההזמנה. בטלפון, במייל, באסאםאס ובדואר.

מירי מ"מטר הפקות" היא בחורה אחראית במיוחד.

גם הטלפונים מיחצ' "רשת" הגיעו והיה ברור שלמרבית ההפתעה, החודשים עברו כמתוכנן

ו"עד החתונה – עונה שניה" אכן מוכנה ועולה לאוויר בעוד שבועיים.

ימי שלישי. קודם אבא משעשע בשעשועון שלו אחרכך אמא עצובה נורא, תורנות משפחתית,

כמו שהבת שלי אומרת בטבעיות כאילו זו דרך העולם.

.

.

.

.

.

.

.

.

– רוצה לבוא איתי ביום שישי אחרי בית הספר?

– לאן?

– יש הקרנה חגיגית של עד החתונה

– יהיו הרבה אנשים?

– כן. אבל את מכירה הרבה מהם מהצילומים

– אני אצטרך להיות נחמדה?

– כן. או לפחות מנומסת

– מנומסת זה לחייך למי שאומר לי היי איה או שאת אומרת הנה, זאת איה שלי?

– כן.

– אז אני לא רוצה

– בטוח?

– ב ט ו ח!!

– טוב.

יפה. הגיע השישי. הילדה מתעוררת בבית ההוא, אני אחרי האנגאובר לא דרמטי במיטה עם

עיתונים וקפה עד אחת עשרה ואז מתקלחת ופותחת ארון להחליט מה ללבוש – לפעמים הבטחון

הבסיסי הטבוע בי אלוהים-יודע-למה-ככה-נולדתי-נשבעת שבתחום "הזה" הכל בסדר, אני ניראת

טוב, הגוף שלי יודע להחזיק בגד – אין סיבה לעשות מהתכונה הזו עניין, זה כמו להיות פוטוגני,

פשוט תכונה – לפעמים הבטחון הזה מתפוצץ לי בפנים כמו פצצת זמן ממש.

אני פותחת את הארון שלי ביום שישי ואין לי מה ללבוש.

אולי-זה-ילמד-אותך-סוף-סוף-שלפעמים-כדאי-ממש-כדאי-לתכנן-מראש-להתכונן-אפילו-תיאורטית.

אני מחפשת ללבוש משהו וצריך שזה יהיה יפה, נוח, קולי, מדליק.

שלא יהיה משתדל מדי, לא מהודר מדי, לא קורבן אופנה, ומצד שני שכן יראה נפלא.

שיזכיר למי שצריך שכן, בטח שאני יכולה לסחוב עלי קמפיין לנשים-לא-ילדות-ובכל-זאת-אוהבות-בגדים,

ובכלל, שאני אהיה לבושה נפלא ואראה מקסים.

או ההיפך.

מה שיצא.

Well

זה לקח שעה ו…המיטה שלי נראתה ככה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

חדר האמבטיה ככה:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והוחלט ללכת על בטוח: ג'ינס,

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

גופיה לבנה וג'קט. או העור החום או השחור

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והפנינים שקבלתי מסבתא

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

והאמת שבקשר לנעלים היו מחשבות……

.

.

ואז, אחרי שעה, בערך, אורגן זה:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

שישי בצהרים. מזג אוויר נפלא ממש. קפה טו גו תוצרת בית, טלפון לוודא שזאתי בסדר, ברוס בסידי –

הוא תמיד עושה לי מצב רוח טוב וחזק, תנועה הגיונית ליום שישי והכל פשוט מקסים. אני חונה בחניון הגדול

מאחורי הסינימטק, מציצה במראה, השעה אחת וחצי כמעט ואני ממהרת צעדים. הרחבה לא עמוסה ואין בה

תחושה חגיגית. אני מזדרזת כי אולי יש איזה טכס קטן דווקא לפני ההקרנה במקום כרגיל בסופה,

ואני נכנסת כרוח סערה. סינימטק תל אביב מקבל את פני בשלווה ושיגרת יום שישי רגילה.

אני עומדת בכניסה לסינימטק ופשוט צוחקת בקול רם. בחיי.

זו לא פעם ראשונה, גם בטח לא אחרונה ובכל פעם זה מצחיק אותי מחדש.

בשבוע הבא. אותו מקום. אותה שעה. הקרנה חגיגית ל"עד החתונה – עונה שניה".

אני אהיה שם, בטח שאהיה,

השאלה היא כמובן, מה אני אלבש.

.

כבר הייתי אמורה להתרגל, לא?

 

 

רע. אודישן רע.

באמת רע. אני לא ממציאה. לא מדמיינת.

אני אדם מדוייק עם חיישנים מכויילים ורגישים במיוחד.

זה היה רע ואני במצב רוח מחורבן ממש.

 

איך לא הצלחתי להתאפס על עצמי. להיות שם באמת, לא רק בטכסט, במילים.

 

חבל. הרבה חבל כי הפגישה הראשונה הייתה מופלאה ממש.

עבודה מצויינת. מחמאות עד האגו ובחזרה ותחושה מצויינת שחוזקה בעובדות.

אתמול, בפגישה הנוספת, הכל קרס וחרב. הייתי איומה.

שטוחה. רדודה. מלאכותית. קפואה. כל מה שאסור לשחקן להיות. בטח באודישן.

 

וזה אפילו עוד יותר מעצבן ומעציב ו מ ב א ס כי זה כבר באמת היה ק ר ו ב.

 

עד מתי עושים אודישנים? תמיד?

עד שפורשים? מפסיקים לעבוד במקצוע הזה?

זה לא דבר בריא, אני אומרת לכם.

אודישן זה לא ארוע בריא ללבו ונפשו של אדם.

הנסיון לא להתייחס לזה באופן אישי לא תמיד מצליח.

הייתי מלהקת פעם, אני יודעת. זה באמת לא אישי.

התאמה לתפקיד, לדמות, לא קשורה רק לכשרון.

היא מורכבת מהרבה, מאד, דברים נוספים: גיל, מראה, גובה, קול, התאמה לדמויות / לשחקנים

אחרים, כימיה עם הבמאי ולפעמים אפילו לוחות זמנים "יפילו" שחקן.

אבל במקרה הזה,

במקרה הזה הכל היה מצויין, או כפי שאמר הבמאי , אומנם באנגלית, אבל בכל זאת:

ככה דיימנתי אותה כשכתבתי אותה. בדיוק ככה. את נפלאה.

ואתמול,

ביום הפוך, מטושטש ומעצבן, לא הצלחתי להוציא את עצמי מערפול מוזר שנפל עלי והרסתי.

 

בוזזזזזזז.

יעל שעשתה בשכל ועברה לצד הנכון של המצלמה…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבל את מפורסמת אמרה לי חברה של הילדה שלי אתמול כשספרתי לה.

נו…..עניתי לה.

מה נו היא אמרה רק לכאלה שרוצים להיות שחקנים זה קורה ככה…..לא לשחקנים אמיתיים.

אהה אמרתי לה והלכתי להתבאס מתחת למים במקלחת, להוריד איפור ולנסות להתיישר.

 

כבר מחר ואני לא מצליחה.

 

אשה מבוגרת, שער עיתון שישי, בלי חמלה

.

.

את ההתלבטויות שלי מול יכולות הפוטושופ כבר כתבתי, ואכן התלבטות,

וכל זה למה אני כותבת עכשיו?

אני מלינה ומתלוננת וכועסת על צלם רע, או לא מקצוען או סתם אדיוט חסר לב ונפש שצלם

את רבקהלה מיכאלי לשער של המוסף בשישי האחרון את הצילום הכי אכזרי, בוטה, מעליב,

לא מכבד ומזלזל באשה שראיתי מזה שנים ארוכות.

אין לי מושג מי העורך שאישר את פרסום התמונה הזו, ולמה,אבל אין לי ספק ששחקנית בת

שלושים וארבעים וחמישים לא הייתה מקבלת שער כזה לעולם ואם הצילום שהעורך היה מקבל

לבחירה היה זה או דומה לו, היו מצלמים שוב.

אין סיכוי שימצאו בארכיון צילום זהה ברמת הבוטות, החוסר מקצוענות, תאורה מכערת, איפור לא

מקצועי, בחירת פריים נורא שפורסם ככה. אקסטרים קלוז, שער יום שישי, אישה בת 70,

בלי רחמים.

הצילום של רבקהלה אכזרי לא כי היא לא יפה שם.

לא על יופיה באתי להגן היום, היא לא צריכה אותי בשביל להגן עליה בכלום.

הלוואי והייתי מצליחה להצליח לממש את עצמי, את יכולותי, הצלחתי בקצת ממה שהיא עושה.

ובכלל לא באתי להגן, באתי לכעוס. למחות. להגיד את מה שאני מרגישה מול הצילום הזה,

שיכול היה הרי להיות אני, אם לא היום אז בעתיד…

צילום הוא לא שיקוף של החיים.

בחיים הרגילים אין איש הרואה ככה אנשים.

באקסטרים קלוזאפ, נימי העינים ברורים,כל נקבובית, עורק ותא עור מובלטים בתאורה כמו שרק

במצלמה אפשר לראות.

למה להתקרב כל כך? קלוזאפ כזה?

אפשר היה לצלם אותה עם עדשה אחרת, להתרחק ממנה מעט, חצי גוף, גוף מלא

ואם כבר התעקשת על תקריב….אז….

הצילום הזה אכזרי כי הוא מראה אשה בת שבעים השמחה ושלמה עם עצמה כפי שמספרות

המילים שלה והצילום שלה מראה לא במייטבה. ואפילו ההיפך. למה? למה זה טוב?

התאורה, במקום לעשות איתה חסד, כפי שתאורה יודעת לעשות – לפעמים טוב מכל מאפרת –

משאירה ומבליטה את האיפור הרע, הרשלני כשכבה ברורה וניראת על עורה –

איפור שם כדי לשפר ולתקן ולהבליט את הטוב, עדיף מבלי שיורגש, כמו תאורה ופילטר ופוטושופ,

הקלוזאפ הזה הוא כל כך קרוב ואקסטרימי שאני מבטיחה לכם, מבטיחה,

שגם צעירות ממנה בחמישים שנה לא היו יוצאות ממנו בשלום.

כל נקבובית, כל קמט, מצולמים כבזכוכית מגדלת אכזרית והתוצאה, מדי.

הרבה יותר מדי. מהכל.

תגידו, השחקנית חשופה, אמיתית, בלי פילטרים. כמו שהיא באמת.

בתיאוריה נכון, יש כאלה צילומים. המפעימים וחושפים עד כדי התפעמות את האדם המצולם,

אבל בצילום הזה אין ולא רמז, קמצוץ של הדבר שיכול להיות.

אין את הנפש, הקרביים, האמת של המצולם.

הרגע שהמצלמה תפסה המשאיר אותך נפעם מול אמת אנושית, רגע מכמיר לב, המנצח הכל.

לא לא, בשביל זה צריך כשרון, ובשביל כשרון, כבר רמזנו, צריך לב ונשמה ואת זה אין,

פשוט אין לצלם הזה שבשלב זה אפילו אין לי חשק לזכור מה שמו.

אני יודעת שקרוב לודאי אין לה עילה ממשית לרבקהלה לתבוע אותו.

היא הרי עמדה שם, מאפרת מקצועית (?) איפרה אותה, צלם צילם אותה,

אני מוכנה להתערב שהוא אמר מילים יפות ומרגיעות, ועמד וראה במסך הדיגיטלי שלו את התוצאה.

את הקמטים הברורים המכוסים במייקאפ גס, הפס השחור המרושל מעל העינים, המסקרה עם הגושים,

השפתון הלא מדוייק ולא טרח לרכך מעט, פילטר קטן, תאורה מוזהבת מרככת, או אפילו מאוחר יותר,

לרכך מעט את פניה של האשה המוכשרת, המצחיקה הזו באיזה נגיעת פוטושופ עדינה ומיומנת,

לא להפוך אותה לבובת פלסטיק – את זה טורחים לעשות לדוגמניות או פליטות ראליטי או שחקניות

בנות עשרים ושלושים – על המבוגרות לא טורחים כנראה –

לא ולא. הוא, הוא יראה לעולם את רבקהלה מיכאלי האמיתית.

בושה.

.

.

.

עדכון: ושלוש שנים מאוחר יותר, אותו סיפור, אבל הפעם הוא גם באינטרנט כמובן,

יעל דיין, על שער מוסף הארץ בצילום שלא רק שלא מתייחס בעדינות לגילה אלא עושה את ההיפך,

מדגיש את גילה ועקבותיו באקסטרים קלוזאפ חסר פילטר, תאורה מגוננת מעט או חמלה,

לא יפֶה.

.

.

/

איזה תחתונים היא לובשת

 

על זה אני שוברת את הראש כבר כמעט חודש.

איזה תחתונים לובשת דידי שדות – זו אני – בעונה השניה של "עד החתונה".

טוב, אני מגזימה ב"שוברת את הראש" הזה כמובן,

אבל חושבת על התחתונים שלה / שלי כמה וכמה פעמים ביום, בימים האחרונים, זה כן.

איזה תחתונים תלבש אישה / דמות עם ביאוגרפיה כמו שלה.

האם בשינוי שעבר עליה בחודשים האחרונים – הלא מסופרים/מתוסרטים – בקפיצת זמן בין עונה

ראשונה לשניה, קרה גם משהו למלתחה שלה? לדרך בה היא תופסת את עצמה מול המראה?

מול העולם? מול המין הגברי? מול עצמה ונשיותה? ואם כן,

איזה תחתונים היא לובשת עכשיו….

זה לא שאני אצא ואקנה ואלבש את התחתונים שבסופו של תהליך אדע שיש לה, כנראה שלא,

יתכן שכן – תלוי מה הם יהיו..? –

אבל כשאמצא אותם, יתווסף לי נדבך נוסף להכרות התחושתית, אינטימית, שקשה לחבר לה מילים,

בין האקשן לקאט שלי איתה.

זה שלב שאני אוהבת. מאד אוהבת בזמן שלפני תחילת צילומים.

הביאוגרפיה, שבחלקה הגדול מומצאת על ידי השחקן לצרכים אישיים בלבד כבר סופרה.

גם לתסריטאי, גם לבמאי ובודאי למלבישה שעכשיו צריכה לתרגם את המילים והכוונות והראיה של כל

אחד מהמשולש הזה – תסריטאים/במאי/שחקנית – לאו דווקא בסדר הזה – לlook מספק.

מספק הרבה אינפורמציה על הדמות לצופה,

מספק לשחקן את סוג הנוחות או האי נוחות או המניפולציה הגופנית שהוא מחפש לעצמו.

מספק לתסריטאים את מה שהמציאו וחלמו ולבמאי מה שבחזונו.

מסובך.

 

בבגדים יש הרבה מעבר למובן מאליו. הרבה מעבר למיתוג, למחיר, לאופנה.

יש בהם ביוגרפיה,

גם עובדתית וגם רגשית,

יש בהם בחירות, חוסר בחירות,

יש בצבעים שלהם, בקשת הצבעים, בחומרים, בכמות, במבחר או שלא, שיש לאדם בארונו הרבה.

הרבה על האדם.

כמה הוא מרגיש טוב עם עצמו. האם הבגדים שלו נוחים לו, מאולצים, זוקפים קומתו, מנמיכים את

עצמו מול עצמו ומול העולם…?

הרבה פעמים העבודה שלו באה לידי ביטוי בחלק רחב מבגדיו. היחס שלו לכסף. לאופנה.

כמה חשוב לו "מה הולך". כמה חשוב לו להביע את עצמו דרך הבגדים שלו. המיצוב שלו בחלל שלו.

כמה הוא מתייחס לבגדים כמשהו פונקציונלי בלבד –

הרבה אנשים זקנים מתייחסים כך לבגדים שלהם כמשהו שצריך להיות נקי, אסטטי וענייני.

גם המיניות של הדמות / האדם מתבטאת לא מעט בבגדיו, הדומיננטיות של בן/בת הזוג באה לפעמים

לידי ביטוי גם. הרצון לרצות, הרצון לשמח, הכניעה, חוסר הכניעה, ההתרסה. ההחצנה של המיניות או

ההסתרה שלה. שלא נדבר על תחתונים,

שם, בבגדיו התחתונים יש כנראה אמת. אמת מסויימת, אבל אמת.

מה הוא / היא מול עצמו / עצמה ולאו דווקא מול העולם החיצוני.

ויש לפני דידי המון אפשרויות.

שהתחתונים שלה יתאימו לבגדים החיצונים.

ישנים אך במצב מצויין. ענייניים. חסרי יחוד. מעשיים. בלי שום סקסאפיל או נשיות.

או אולי רק שם היא מרשה לעצמה?

אולי הם תחתוני משי שדידי קונה בסתר, שרק שם היא מרשה לעצמה להתפנק?

והאם יתכן שמתחת לבורגנות העצורה והעצובה הזו מסתתרים תחתוני סבתא סתמיים?

מחוך קטן? מחטב? תחתוני תחרה אדומים?  

בכל אפשרי כשאתה מבין את המפתח, הסוד שמניע את האדם,בודאי דמות מומצאת ומצולמת  שבה

באים לידי ביטוי לא מעט דברים וביטוי, גם,בבגדים, שער, נעלים,ציפורנים , איפור כן או לא, תיק,

ארנק, שעון כן או לא, זקיפות קומה ושפת גוף באופן כללי.

 

אני זוכרת את החלטות שלקחתי בסרטים מסויימים.

דמויות מסויימות. יש כאלה שעברו כלא היו. עוד זוג מכנסיים, גופיה אדומה, לא יותר.

את השיחות הארוכות שהיו לי עם אבי, נשר על לבושה של אורלי – הבלונדה שהייתי ב"הלהקה" –

אני זוכרת היטב – כי מה כבר בעצם אפשר לעשות עם מדי חאקי?

אה…אפשר לחשוב שכלום ואפשר לחשוב כמו אורלי נאמן – הלא היא ההיא מ"הלהקה".

אני זוכרת שיצאתי לפעולה. לשכנע אותם. הסברתי, הדגמתי, ת'חננתי  ת'חנפתי,

ממש כמו שאורלי בטח הייתה עושה בחיים אם הייתה בחורה אמיתית –

לסרט שער אדום – קבלתי אישור.

נעלי בלט שחורות במקום הצבאיות – קבלתי

בגד בלט שחור בחזרות של הלהקה – לא בחזרות האמיתיות – במקום חולצה צבאית – קבלתי

וכל זה כי הצלחתי לשכנע את הבמאי, בדיוק כמו אורלי מי אמר טייפקאסט ולא קיבל –

שאורלי הייתה מצליחה לשכנע את המפקד שלה –

כי אורלי, כמו אורלי הייתה חייבת לקבל את הטוויסטים הקטנים בהופעתה שלדעתה יבליטו אותה.

נ.ב. נו מה, הייתה לה ברירה…אחרת עוד היו מבקשים ממנה לשיר..

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וקפיצת זמן א ר ו כ ה במיוחד – ממש ארוכה – ל"חשופים"  –

מלכה לב ארי קוראים לה. גרנדיוזית ובלתי אפשרית. שמאלנית הומנית וגזענית אם אפשר לחשוב

על שילוב כזה. אוהבת והורסת. ילדותית ודעתנית, רגישה ופוגעת בלי משים כל הזמן, בכולם ומה לא.

מלכה הייתה כתובה כטיפוס הלבוש בבגדי מה – שקוראים – אשת – עסקים – טייפקאסט – אמריקאי.

חליפות צרות, אלגנטיות, נעלי עקב, איפור מוקפד ומין טיפוס מטופף עקבים אמריקאי.

לא הסכמתי. לא הרגשתי נוח עם ההחלטה הזו ויצאתי לחפש את הביוגרפיה של מלכה –

כן, גם בדרמות יומיות, שלא נגיד טלנובלות אפשר ורצוי להתייחס ברצינות ממשית לעבודה שלך.

מלכה למדה בירושלים בסוף שנות השישים. סוג של היפית שמאלנית זרוקה בקומונות באוניברסיטה.

החותם האופנתי שלה נקבע – יש בדרך פוסט על איך יש זמן שבו נקבע חותם הטעם האישי,

יש כזה זמן…לכל אחד ואחת – אז. בתקופת הבגדים הזרוקים, הנוחים של ההיפים וגם היום,

עשורים אחרכך, כשמצבה הכלכלי, חברתי משופר פי כמה וכמה, מלכה נשארה נאמנה לחותם

ה"ביגדי" שלה – הבגדים שלה אומנם מאד יקרים, עשויים ממיטב החומרים , אך עדיין נוחים

מאד, נינוחים ובעלי גוון בוהמי משהו. שאבי שיק בבגדים.

את הצבעוניות הטווסית של שנות השישים החליפה מלכה בקשת צבעים חיוורת ואחידה שממנה לא זזה

ולו לסצנה אחת – אפור, בג', תכלת בהיר, שמנת, אוף וויט וכמובן שחור. שערה עשוי ת מ י ד בקפידה

רבה, תסרוקת מוזרה מעט. מתוכשטת במעט תכשיטים, עונדת ברוב הפרקים שעון יד גברי, של אביה,

עם רצועת עור חומה ו.. דבר אחד אדום ובולט. תיק התחקירים שהיא נושאת איתה תמיד עומד בניגוד

גמור לצבעוניות הסולידית והמאופקת שלה.

כשמלכה לב ארי עובדת, מלכה לב ארי נצבעת אדום!

היה כיף.

איך שבגד, שיער, איפור וכשרון….

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ועכשיו.

שבועיים לפני תחילת הצילומים.

הבגדים של דידי כבר נבחרו ואושרו כמעט סופית על ידי ועל ידי עודד לוטן הבמאי –

בגד מול סצנה, בגד מול סצנה. משקפי הראיה חזרו. השעון, התיק, השער ישאר כפי שהיה.

הצבעים שלה בעונה הזו השתנו מעט..ככה בעדינות…קרוב לודאי שרק אני אדע וארגיש –

זה היופי. שכלכך הרבה דברים והחלטות מרכיבים מלאכת מחשבת של דמות ופרטים ותתי דברים

בלי שהדברים נהדפים ונדחפים מול הפנים והסכ הכל מצליח להעביר דמות מדוייקת, לספר סיפור.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עכשיו מה שנשאר הוא להמשיך ולקרוא ולסמן ולהבין כל סצנה ומילה בשלש עשר הפרקים המורכבים

 שנכתבו על ידי אבנר וענת, לקחת החלטות ולכתוב אותן בעפרון בתוך דפי התסריט מתוך תקווה לזכור

 לממש אותן בתוך האקשן והקאט וכמובן, להבין סוף סוף איזה תחתונים לובשת דידי.

 

קליפ ושביתה

 

נותרו עוד 6 ימים עד לשביתה

מעל 2000 חברי ממ"ה התפקדו עד כה

השביתה תיפתח בעצרת גדולה, יום ג' ה- 24 בפברואר 2009 ,

שעה 10:00 בנוכחות כל עובדי תעשיית הטלוויזיה והקולנוע בישראל,

מיקום העצרת: אוהל המאבק – צומת הרחובות ראול וולנברג והברזל (באזור רחבת האופניים)

מיד לאחר העצרת נצא לפעילות אקטיבית של כארבע שעות מול בנייני קשת ורשת

ונקיים יום שכולו אחווה ומחאה.

מצפים לכם!


 

כל מי שרוח נושבת בנפשו מתבקש להציע את עצמו לאחת מהפעילויות לאורך 3 ימי השביתה –

כתובת המייל חוזר : e-good@film-e-good.org.il

 

 

 

 

 

הפקות מקור או לסגור

 

 פרוייקט דמי החנוכה של אביעד. בלוגרים כותבים דמי חנוכה  – כ א ן

 אני מפרסמת את שלי גם כאן. הם חשובים בעיני. מאד. לכן הכפילות. חג שמח.

 

מה אני רוצה לראות על מסך הטלוויזיה שלי?
בימים כתיקונם הייתה לי, אם הייתי נעצרת לחשוב לרגע, רשימה לא קצרה.
אני אוהבת טלוויזיה.
אוהבת שמספרים לי סיפורים בצורות וצבעים ודרכים.
אוהבת אינפורמציה. אוהבת לזפזף. אוהבת להיות מרותקת למשהו מעניין ולא לזפזף.
אוהבת עניינים. אוהבת טלוויזיה.
יש בה הכל מהכל, חוץ משקט,
וכשאני צריכה וחייבת שקט, אני יכולה בקלות והנף יד להעלים אותה.
היא לעולם אינה פתוחה "באופן כללי" בבית שלי.
היא כמעט תמיד מודלקת כשרוצים לראות משהו מסויים, שנבחר.
ולעיתים רחוקות של ימי מחלה, בטלנות מזעזעת וכו' היא נדלקת לצורכי בהיה סתמית.
אבל אני אוהבת טלוויזיה. באמת.
בעיקר בגלל שיש בה סיפורים וסרטים.
סרטים רגילים שמגיעים אחרי סיבובי בתי הקולנוע, השכרה ושלושה סרטים במאה, הם מגיעים בסיבוב
החיים וההקרנות השלישי ורביעי, וגם סרטים ישנים ממש. אוצר של שעות מקסימות וגילויים שווים –
למה לצ'רלי צפלין אין צבעים אמא? – וסרטים דקומנטריים וסדרות טלוויזיה המספרות לאורך זמן סיפורים
ואנשים שעם הזמן אתה/אני מתחיל להכיר ולחבב, או שלא, וסרטים מצויירים, ותוכניות מהעולם, ובישול,
וסרטי טבע שלעולם לא היית נתקל בהם לא בשתיים אחר חצות הלום חוסר שינה מול המסך באיזה מלון
בעיר זרה, וחדשות בשידור חי מכל דרמה, מלחמה ואולימפידה ברחבי העולם, וקליפים, ותוכניות
שמצחיקות וכאלה שמקוממות, ומגעילות, וכאלה שאי אפשר לראות, וכאלה שאי אפשר לא לראות.
והמסך הזה יכול לפעמים להרגיע,
לפעמים לדרבן לפעולה
ולפעמים לטמטם ולהשקיע אותנו לפסיביות עלובה ואימפוטמטית
וגם לנחם, להשכיח, להרגיש לא לבד בדרך מוזרה
ובעיקר, בעיקר הוא יודע בעזרתנו כמובן לבזבז את המשאב היקר ביותר של כולנו,
זמן ועשיה.
את שניהם חומס המסך הקטן ובתמורה מעניק את כל היתר.
יעשה כל אחד חשבון לנפשו אם מאזן היחסים האלה טוב לו ולחייו.
 
אבל הימים האלה,
ימי חנוכה 2008 הם ימים חשוכים של חנוכה ליוצרי הטלוויזיה והקולנע בישראל,
לא ימי אור ונס.
ימים שבהם במקום נס של אור ושמן ומשאבים שבדרך נס מספיקים ליותר –
נסגר ונחתם עד להודעה חדשה כד השמן של הפקות המקור בטלוויזיה הישראלית,
וגם מה שחייב להנתן, מה שחייב להנתן על פי החוק, נחסם ונסגר ונלקח בחזרה אל
כיסיהם העמוקים והסגורים הרמטית מול יצירה ישראלית מקורית של אנשי הממון,
אלה המחזיקים ברשותם את הזכיון לערוץ המסחרי.
הזכיון למדורת השבט.
הזכיון לחינוך, תרבות, זכרון קולקטיבי של כולנו.
הזכיון לדבר המשותף הגדול ביותר לאזרחי המדינה הזו –
למכנה המשותף, לטוב ולרע שלנו – ערוץ 2. 
 
200 מליון שקלים חדשים צריכים על פי הסכם וחוק – אני מדגישה – הסכם וחוק להיות מושקעים
ביצירה מקורית השנה על גבי מסכי הטלוויזיה שלנו – סרטים, סדרות, סרטים דקומנטריים.
דברים שיכתבו, יופקו, יבויימו, יצולמו, ישוחקו ויהיו מ ק ו מ י י ם. יצירה מקורית.
היא לא חייבת להיות "סוגה עלית" –
אבל היא חייבת להיות מכאן. יצירות מקוריות.
שינבעו מתוך האנשים והיוצרים הישראליים,
שידברו בשפה שלנו, מתוך ההיסטוריה המשותפת של כולנו.
אנחנו ישראליים ומגיעה לנו יצירה ישראלית,
לא רק חיקויים של סדרות ושעשועונים ומה לא מרחבי עולם.
גם, בטח גם.
אמרנו רק? לא אמרנו ואפילו לא חשבנו.
יש הרבה טוב ונפלא ומופלא וגם ירוד וצהוב בתוצרת העולם, בדיוק כמו אצלנו.
מה שבקשנו הוא שלא יהיה רק.
אבל לא רק סחורה מיובאת. מועתקת. נמוכה.

לפני כחודש נעצרו בפתאומיות כל הפקות, טוב, רוב הפקות המקור שהיו אמורות להיות כרגע
עמוק בתוך תהליך יצירה. כתיבה, שכתוב, הפקה, ליהוק, פיתוח ומה לא.
הכספים המיועדים על פי חוק, שוב: על פי חוק להיות מושקעים בהפקות מקור נעצרו.
הריאליטי לא נעצר, הוא הולך ומתגבר.
גם תוכניות אולפן זולות להפקה צצות בכל רגע –
כן, בטח שאני אשמח אם תיפול כזו בחיקי, אפילו יש לי דוגמא שתיים במעמקי המחשב
ואשמח ואנסה לעשות אותה מעניינת ככל שאצליח אם אצליח, בטח –
וגם "אשה יפה" וג'וליה רוברטס מפציעות על המסך בכל פעם שיש ערב "מת"
ואם נתחיל לספור את השידורים החוזרים זה יהיה מביך ממש.
 
אין לי, באופן עקרוני, נגד תוכניות ראליטי, סיטקומים אמריקאים ושידורים חוזרים.
אין לי כלום באופן ברור לגמרי נגד הרווחים העצומים של בעלי הזכיון,
לבריאות כמו שנהגה להגיד סבתא שלי – שיהיה להם לבריאות –
הם מנהלים עסק וזכותם להרוויח וזכותם לחיות את חייהם הפרטיים כרצונם –
לכן כשצעקו בהפגנה למוזי ורטהיים: מוזי, מוזי – צא מהג'קוזי,
זה היה אדיוטי ממש. ילדותי ומטופש ובעיקר מיותר.
זה לא מענייני איך חי מוזי ורטהיים, באמת.
זכותו לחיות את חייו כרצונו, כפי שהובילו אותו חייו ועבודתו הקשה.
שאפו, הלוואי עלי.
אבל על התנהלותו במרחב הציבורי שלנו, והפרטי שלי יש לי הרבה מה לאמר.
אני המסך המפוצל :)
גם אזרחית עם שני מכשירי טלוויזיה בבית וגם שחקנית עם שתי סדרות מקור בתיק העבודה
העכשווי שלה. כן, שתי העבודות שלי לשנה הקרובה לא בוטלו –
Lucky me –
אבל להרבה מחברי למקצוע, ולמקצועות נושקים לשלי בוטלו גם בוטלות,
ובקלות, בהינף יד זו יכולתי להיות אני במקומם.

"חשופים" מתחילה את צילומי העונה השניה שלה השבוע –
הפקה של ערוץ מסחרי? קשת? רשת? עשר?
לא, מה פתאום.
"הוט" מפיקה. "קודה" של רם לנדס מפיקה.
"חשופים" – דרמה יומית. רוצים לה
יד טלנובלה, תגידו.
מה שאני יכולה לספר ולהעיד הוא שיוצריה, בכל דרגות העשיה, החל בכותבים דרך המפיקים
בפועל, ארט, צילום,בימוי כמובן וכל אחד ואחת משחקניה מתייחסים אליה ברצינות וכבוד.
לא עושים ממנה יותר ממה שהיא ולא מורידים מערכה. היא מה שהיא. סדרת טלוויזיה ישראלית.
אנחנו מנסים ומצליחים להפיק ולהנפיק יצירה שנובעת מכאן, מהמקום הזה, מספרת סיפור שלנו, 
מקומי, מעסיקה מאות אנשי תעשיה לאורך שנה שלמה ומנפקת מי היה מאמין בקורות טלוויזיה
מצויינות ורייטינג המעלה חיוך של ממש אצל אנשי "הוט".
שווה לא? משמח לא? ככה צריך, לא?

 

גם הלווין מחייך ומתגאה, בצדק, בתוכניות והפקות מקוריות. בטח. בצדק.
 
הלווין והכבלים מחזיקים היום בחלק לא מבוטל מהפקות המקור בארץ.
ואם הייתי צריכה לבחור, כשחקנית הדואגת לביתה ופרנסתה בגוף אחד לעבוד איתו השנה,
הייתי מהמרת על הכבלים או הלווין יותר מאשר על "רשת – קשת – 10 "
 
"עד החתונה" – סידרת דרמה מקורית שהיה לי העונג והשמחה והגאווה ומה לא לקחת בה חלק
זכתה לבקורות מופלאות באמת ורייטינג סביר לגמרי – למרות שנמוך מהציפיות שהיו ל"רשת" –
חוזרת לצילומי העונה השניה, עם הכל ילך כשורה, טפוטפוטפו, בעוד חצי שנה.
היא תהיה "באוויר" כמעט שנה וחצי לאחר העונה הראשונה וכמעט שלש שנים מתחילת הצילומים.
רעבאק, למה כל כך הרבה זמן?
ניחא אנחנו השחקנים? כותבים? ההפקה?
אבל הצופים, אלה שכותבים מיילים וכל כך רוצים, ושואלים ברחוב תי ההמשך תגידי, מתי? –
אתם באמת חושבים שאחרי שנתיים הם ישמחו להזכר ולעקוב אחרי הדמויות ההן?
קצר זכרונו של הצופה.
אבל כאן הכל מורכב ומסובך וצפוד, והכל יכול הרי להתבטל בשבוע הבא
ואין הגיון וסדר וטעם טוב
ובעיקר, בעיקר אין כנראה רצון לעשות משהו מעבר לצפוי, לנוצץ, למביא את עם יישראל למסך.
שינסו פעם לתת לעם ישראל קצת קרדיט,
שלא ידחפו לו מול הפנים רק את מה שהם חושבים שעם ישראל רוצה,
ינסו לשים בפריים משהו שהוא מובן מאליו. שעשועון, ריאליטי, משהו סבבה ככה, לכ ו ל ם.
שינסו פעם.
לאן יש לו ללכת לעם? לשום מקום.
הוא ישאר מול המסך המרצד ואולי, לך תדע,
הוא ואני וילדיו והורי נראה  ביחד משהו
מ ע נ י י ן,
מ ו ע י ל,
מ ל מ ד,
מ ש ע ש ע,
מ צ ח י ק,
משאיר חותם, משהו.
לך דע. מי הגיבור וינסה ראשון?
 
לכן,
דווקא ממקום אוהב טלוויזיה,
במקום ממתקי טלוויזיה מארץ וחו'ל שיכולתי לחלק איתכם מנסיוני ושעותי מול המסך,
אני שולחת לכם צילומים.
כמה צילומים שצילמתי בהפגנת המחאה שהתקיימה לפני כמה ימים בסינמטק בת"א.
בתקווה שהתארגנות כל האיגודים המקצועיים תועיל ותצליח.
בתקווה שהאנשים הממונים מטעמנו, אזרחי המדינה על המסכים שלנו ומכאן,
על התרבות שלנו, של כולנו יקשיבו ויבינו ב א מ ת.
קבלתם זכיון.
200.000.000 שאתם מ ח ו י י ב י ם להשקיע ביצירות מקור,
אם אתם לא רוצים,
בסדר,
תחזירו את הזכיון.
מאתיים מליון או זכיון. ככה זה עומד. ככה זה צריך לעמוד.
 
בתקווה שהם יבינו שיש להם חלק חשוב באיכות החינוך ועל מה גדלים הילדים שלנו,
בתקווה שיזכרו שאת הזכיון שקבלו מהמדינה עם תנאים מעוגנים בחוק במה וכמה אפשר
לקחת מהם אם לא יעמדו בתנאיו.
בתקווה גדולה שיזכרו וישמחו שחייבים להשקיע ביצירה מקורית,
בתקווה שהפקידים הבכירים, גם אם קוראים להם בשמות מכובדים יותר,
אלה שאנחנו מינינו לשומרי הראש על הזכיינים, יעיזו וירימו ראש מול כסף ושררה,
יפסיקו לשמור על כסאם ומשכורתם הם וישמרו לכולנו על המסך.
ומכאן, על כולנו ועל העתיד של כולנו.

אור? הלוואי. 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

ובתוך המציאות מבצבץ אור קטן ואופטימי

 

 

בתוך המציאות ההולמת בכל רצון לשלווה, הגינות וחיים רגילים ופשוטים,

בתוך כל ההמולה האלימה, המכוערת, המזיעה המרכיבה את החיים הקשים במקום הזה.

בתוך תקציבים כושלים ומושחתים, קרנות מבוזבזות ותוכניות ריאליטי,

בתוך כל הדברים הגדולים והחשובים באמת והדרמות קורעות הלב של חיים חסרי אהבה,

אנשים חסרי לב ומוות, אני קוראת פתאום משהו סמלי וצדדי שמסמן לי את האפשרות לרגיל.

סמן קטן לחיים רגילים.

לכל אחד המשהו הזה יכול כמובן להיות משהו אחר.

אני קראתי היום שסינימטק חדש נפתח בהרצליה ופיסת שמחה התגנבה אלי.

ואופטימיות דווקא ביום כזה,

שעל גדות הירקון עומדים צוללנים, וילקוטים על הציוד הרב שבתוכם מחולקים עכשיו לילדים

שיתחילו מיד את בית הספר בלי לדעת מה יהיה, אם בכלל בכריך של ארוחת בוקר. בימים

שהמדינה לא מצליחה להחליט מתי ועל מה סוף סוף יועמד לדין משה קצב ומכל מקום שאתה

מביט המקום הזה בוער ,

בתוך כל זה מישהו מאמין שאפשר.

שאפשר להקים עוד סינימטק.

אי של רצון למעט שקט, תרבות – לא – מילה – גסה ורוגע.

מקום שמחפש איכות יותר מרייטינג.

תרבות יותר מכסף.

אהבת קולנע יותר ממסכים דיגיטליים וכורסאות נוחות.

מישהו שבמקום לסגור אולמות קולנע כי -כולם- רואים / צורבים / קונים- dvd -בעשרים -ש'ח

ומה הטעם, או במקום לבנות מתחמים המאגדים עשרות אולמות קולנע עם מסכים קטנים מאלה

שיש בבית, אבל עם כורסאות סבבה ופופקורן והפסקה באמצע הסרט לא כי צריך להחליף גלגל

אלא כי אולי תרצה עוד דיאט קולה ורק סרטים שבטוח יביאו צופים ומה – פתאם – להקרין – סרט –

קטן – ואיכותי – שיקחו – אותו – בספריה – ויעזבו – אותי – בשקט. וגם בספריות אגב, לא תמיד 

תמצאו את הסרטים הקטנים האלה, שכתבו וביימו והפיקו ושיחקו לאו דווקא מתוך מכונת העשיה

המתוקתקת בחברות ענק אלא אנשים שכתבו ויצרו מתוך חוסר פשרה, יושרה אמנותית ורצון

להגיד משהו בדרך אחרת, טוב אולי רק באוזן ודומיה…

 

ובתוך הקיץ הלוהט הזה בהרצליה פותחים סינימטק.

במתחם העירוני החדש, במקום קולנע "סטאר" יפעל חמישה ימים בשבוע ס י נ י מ ט ק.

איזה כיף, ובהצלחה כמובן.

 

סינמטק הרצליה: פסאז' הסינמטק, רחוב סוקולוב 29, ימי פעילות בתקופת ההרצה: ג'-שבת

All about projection by lomophobia.

 

 

נ.ב. ובקשה מערוץ 10 ומהאקדמיה. מקארטני מגיע. יאללה. בלי אגו.

      נא לדחות, או להקדים, את טכס חלוקת פרסי "אופיר". ת ו ד ה.

   

   

וגם: יו"ר מועצת הקולנוע הישראלי מתריע מפני קריסת הענף.

 

אז מי צלצל, כתב, סימס …..

 

 

סיפור אמיתי.

בלי שמות.

פעם,

לפני הרבה הרבה שנים, ממש הרבה.

בימים שהיה ערוץ אחד בטלוויזיה ומאה אחוז רייטינג, 

בערב שישי או אולי ערב חג – זה באמת היה מזמן – הוקרן בטלוויזיה ספיישל ענק.

הופעה. רוק אנ'רול. הזמר הכי מוכשר, מושמע, ומה לא של אותם ימים.

הופעה שצולמה במיוחד מיינד יו עבור הערוץ הראשון.

האיש הזה היה חבר שלי. חבר טוב. ממש טוב.

קרוב. לא יומיומי. אבל חבר ממש.

כשהפריים האחרון שלו על הבמה, עם החיוך הזה והאנרגיה נעלם רצתי לטלפון –

הוא היה מחובר עדיין לקיר הטלפון, ולעצמו, you know…עם חוט מסולסל….

ועצרתי את עצמי –

את הדעה שלי הוא רוצה / צריך לשמוע ראשונה?

אין לו משפחה, חברים קרובים יותר, עיתונאים שמצלצלים עכשיו?

מה פתאום שאני אדחף?

אין אנשים שהדעה שלהם חשובה לו? נחשבת ממש?

מה אני נידחפת גם?

בטח כולם וגם כל העולם מתקשר אליו עכשיו, מה פתאום אני נידחפת.

אני אצלצל מחר.

אבל כל כך רציתי לספר לו כמה אהבתי, התרגשתי מאיך הכל היה.

רציתי לספר לו כמה הוא היה מצויין ומוכשר ונפלא.

כמה התרגשתי. כמה שמחתי.

גם בשבילי כי עברתי חוויה בזכותו, גם אז, כשצילמו וגם עכשיו מול המסך,

וגם בשבילו. שמצליח לו.

הצלחתי,

הצלחתי להתאפק – לא פשוט במקרה שלי – כמעט שעה ואז צלצלתי:

– היי

– היי מתוקה

– מה שלומך?

– מצויין

– היית נפלא. היה נהדר. wow כמה אנרגיה…הם הצליחו להעביר את מה שהיה שם…

– כן…תודה רבה…

– איך אני שמחה שהקו פנוי

– למה?

– כי הייתי בטוחה שהטלפון שלך יהיה תפוס עד אמצע הלילה…והצלחתי להשתחל…

– …..

– כולם צלצלו כבר?

– את הראשונה.

– מה?

– את הראשונה.

 

אז מה יגידו אזובי הקיר…:)

 

השבוע נזכרתי בערב ההוא.

ביום רביעי שעבר, בלילה, לאחר ששודרו שני הפרקים הראשונים של "עד החתונה"  –

סדרת טלוויזיה שיש לי חלק בה – הטלפון שלי צלצל מעט. פעמים ספורות ממש.

רק למחרת החל הגל הגדול של התגובות.

זו לא הפעם הראשונה כמובן.

לא לי ולא לאנשים שחוויתי ערבים כאלה איתם, לידם, מולם.

אני חולקת חברויות יקרות וארוכות שנים עם אנשים שרבים מהם, עבודתם ויצירתם 

מופנות בסופו של תהליך החוצה, אל הקהל. חלקתי את חיי יותר מפעם, עם אנשים

שעבודתם חייבה אותם לעמוד ולהתמודד עם ומול רגעים וימים של:

ועכשיו זה מתחיל, בואו נראה מה קורה עם זה….

ביקורות, עיתונים, אינטרנט, אנשים ברחוב, בסופר, ברמזורים הכל יגיע, ויציף.

בואו נראה מה קורה עם…..חברים, משפחה, קולגות, מכרים.

זה לא קשור לפרגון או חוסר פרגון, מה פתאום.

משפחה וחברים והאנשים הקרובים אליך אוהבים ומפרגנים תמיד, ככה אני מרגישה.

זה גם לא קשור להאם דעתם טובה או לא, חיובית או לא –

אם הם מרגישים לא נעים להגיד דברי בקורת עדינים או לעטוף במחמאות,

זה לא זה.

זה לא קשור לזה.

זה מתחבר, אני חושבת, דווקא לתחושות שאני זוכרת מעצמי, מאז:

את הדעה שלי הוא רוצה / צריך לשמוע ראשונה?

אין לו אנשים, חברים קרובים יותר, עיתונאים שמצלצלים עכשיו?

אין אנשים שהדעה שלהם חשובה לו? נחשבת ממש?

מה אני נידחפת גם?

בטח כולם וגם כל העולם מתקשר אליו עכשיו, מה פתאום אני נידחפת.

אני אצלצל מחר.

 

ותמיד כשהשקט מגיע ברגעים שאחרי, דווקא מהקרוב, הוא המתמיה ביותר.

 

אז אל תצלצלו אליהם מחר, מה פתאום.

מחר יגיבו העיתונים, המבקרים, האנשים ברחוב, בסופר, ברמזורים.

מחר האינטרנט ירטוט מתגובות וביקורות.

תגיבו עכשיו.

סיימתם ספר שאהבתם ויש לכם קשר לסופר? כתבו מייל.

מכירים את השחקנית בהצגה שראיתם? לא נעים לגשת? שילחו פתק למאחורי הקלעים.

חבר שלכם עיתונאי כתב כתבה באמת מוצלחת? נו, מייל? אסאםאס?

לא תמיד. לא צריך להגזים.

כשקורה משהו באמת שווה. יוצא דופן באיכותו.

לא צריך להגזים, לשקר, להחניף. מה פתאום.

אבל כשקורה משהו ששווה מילה טובה, תגובה, מחמאה, אל תתקמצנו.

אל תחששו שדעתכם היא עוד אחת ברשימה. אל תחשבו שכולם בטח מתקשרים.

תערוכה?ספר? סרט? צילום? ראיון? תוכנית? הצגה? פוסט יוצא דופן?

תגידו משהו.

אל תתנו לשקט הזה להשתלט.

 

 

 

פוסט זה נכתב – באופן ברור, אחראי וחד משמעי – לא על מנת לקבל מילים

טובות ומחמאות על מה שהיווה טריגר לכתיבתו. אז אנא.

 

 

ג'יימי לי קרטיס או פוטושופ?

.

.

הנה מגיע רגע האמת.

"חשופים" – דרמה יומית מה שקוראים – עולה לאוויר "הוט" בראשון ליוני.

אנחנו כבר מצלמים כמעט חודש.

שלושה ארבעה ימי עבודה בשבוע.

12 שעות. עשרות סצנות. בעל פה. בעל פה. בעל פה.

אלוהים, כמה בעל פה.

אנשי יחסי הציבור של "הוט" – חבורה ממוקדת, סימפטית (בחיי)

ומתוקתקת כמו מכונית משוכללת במיוחד מתחילים לחלק משימות יח"צ.

נפלה בחלקי (גם) כתבה ל"סוף שבוע"-  "מעריב" וגם מראיינת מסקרנת. מאתגרת.

אבל אני מתרכזת ביני לבין עצמי בעיקר בצילומים –  אני כאן כדי לספר את האמת you know –

על עצמי אני סומכת כבר מזמן, על הפנים שלי, כבר קצת פחות.

פעם שאל אותי מישהו איך אפשר לדעת מי שמאלן ב א מ ת ועניתי לו שירושלים היא המדד האמיתי.

כשרגע האמת יגיע ועל הפרק תעמוד חלוקת ירושלים, או איחודה לכל העמים והדתות או כל רעיון

אחר שיעמוד אז על הפרק, אז יעמוד השמאלן הלוחמני, המפגין, עם ידו על ליבו ועיניו במצפונו וידע

כמהבאמת הוא עומד מאחורי המילים והאמונות שלו.

רגע האמת הפרטי שלי מגיע אלי בצעדי ענק:

אופי או יופי? זו אני או מי שאתם חושבים שאני?

או בקיצור:

אמת או פוטושופ?

להיות ג'יימי לי קרטיס האמיצה, הישרה, הכל הכבוד לה ג'יימי ש'שברה את הכלים', בטח האמריקאיים,

ובגיל 42 נכנסה לה לסטודיו של "More " וביקשה שני סטים של צילומים.

באחד תופיע "ג'יימי הזוהרת", לאחר איפור, עיצוב שיער, מלבישה וכל שינוי דיגיטלי שרק יכול לעזור,

ובאחר תופיע "ג'יימי או-נטורל", תחתוני וחזיית ספורט שחושפים כרס קטנטנה וישבן פחות קטנטן.

או להודות בבושת פנים שאני כנראה לא כל כך שמאלנית, שאין בי כמעט ספק כמובן שיהיה פוטושופ.

לא מסיבי, אבל יהיה. כאן קמט סביב הפה, שם קו לסת מוצק יותר מבחיים האמיתיים.

ואני לא מפסיקה לחשוב ודי להתעצבן למען האמת על ההבנה שהסיכוי שאני אסכים בלעדיו,

הוא כמעט אפסי. אכזבה ברגע האמת.

.

פיקאפ ב05:45 – על הסט ב06:00

 

 

 

 

אני עדיין מתלבטת איך ומה לכתוב ולחלק כאן על החלטתי להשתתף ב"חשופים" –

דרמה יומית ארוכת טווח, soap, שמתחילה להצטלם מחר.

חשבתי לכתוב על ההתלבטויות הרבות שהיו לי אם בכלל לקחת בה חלק, על מה

גרם לי להחליט שכן,על הכתיבה, ההפקה, כוונות כל השותפים, על "מלכה" –

שכתובה היטב ומעניין ומצחיק ועושה לי חשק. 

על חוסר רצון אמיתי לחזור לענייני רכילות או אפילו לחשושי רחוב גבוהים מהמינון

הנוכחי והנוח לי, על הבנה שצריך, ושאני יכולה להכיל ולהסתדר עם סוג כזה של

תשומת לב שוב בלי להתרגז ולהרגיש פולשנות, אני מקווה.

על הפחד הגדול שלי שמי שמגגל את שמי מגיע מיד, דבר ראשון לכאן, לבלוג, 

ושזה דבר שאני ממש,אבל ממש הייתי שמחה אם לא היה קורה כי טוב לי ומדוייק

עם המינון הבלוגי שלי, ואולי אני צריכה לעשות עכשיו החלטה נוקשה יותר בקשר

לקוד שלי על מה מותר ומה אסור לכתוב כאן, בחודשים או אפילו באופן עקרוני…

אבל המייל שהגיע אתמול מההפקה על שעת האיסוף מחר בבוקר עצר את כל הלבטים

התיאורטיים והזכיר לי מה באמת אני צריכה לעשות –

אני צריכה למצוא סידור לילדה שלי.

 

מתעוררת בחמש וקצת, מתקלחת, קפה, קלסר עם טכסט והערות וסימנים, אוכל לכלבה

ולחתולה, חלון שניים נפתחים לטובת אוויר נקי וחמצן, כמה בגדים, ספרים, ניירות,

מונחים במהירות, ככה על הדרך במקום, שכחתי להעביר מהמכונת כביסה בלילה,

הריח טוב והבגדים מועברים למייבש עד שאחזור לפנות ערב, בולונז שהכנתי והקפאתי

בדיוק לימים כאלה מוצא מהפריזר ומונח במקרר לקראת ארוחת ערב, מציצה בטכסט,

הבעלפה תמיד מכניס אותי למתח, הפרעת קשב, יו נואו…

הילדה שלי עדיין ישנה. בשבע ועשרה השעון יצלצל. עוד חמש דקות. ארוחת בוקר,

הכנת ארוחת עשר וצהרים לבית הספר, פטפוטים, חיבוק, התלבשות, ענייני בוקר.

שיגרה זורמת, אני מכינה לעצמי את הקפה לדרך, מכונית, שמונה דקות נהיגה, ביהס,

ביי אמא נשיקה זהו.

ומחר?

אני לא יכולה ללכת לעבודה שלי מחר בלי לדאוג שמישהו ישגיח ויטפל בבת שלי אם

העבודה שלי, זמנית ככל שתהיה – הפקות הן עבודה זמנית – דורשת ממני לצאת מהבית

לפני שעת בית הספר שלה?

האם הייתי יכולה לבצע את עבודתי, אפילו באופן טכני, מי מדבר על רכוז ותשומת לב

כשהראש והלב שלך עסוקים בלדאוג לילדה אם לא היה מישהו,

במסגרת כלשהי שהיה משגיח עליה?

האם יש מישהו שיכול לצאת להרוויח את לחמו אם ילדיו לא שמורים / מושגחים /

מטופלים באיזושהי מסגרת? האם "המסגרת" הזו לא עולה כסף? האם ההוצאה שלי

על משגיח ילדה היא לא חלק ה כ ר ח י מהיכולת שלי לצאת לעבודה?

 

 

בית המשפט המחוזי הכיר בתשלום בגין טיפול בילדים כהוצאה מוכרת לאחר

שקבע: "אלמלא היו הילדים תחת השגחה מסודרת בשעות העבודה, לא היו

יכולים הוריהם לצאת לעבודה ולייצר הכנסה"

P{margin:0;}
UL{margin-bottom:0;margin-top:0;margin-right: 16; padding-right:0;}
OL{margin-bottom:0;margin-top:0;margin-right: 32; padding-right:0;}
H3.pHeader {margin-bottom:3px;COLOR: #192862;font-size: 16px;font-weight: bold;margin-top:0px;}
P.pHeader {margin-bottom:3px;COLOR: #192862;font-size: 16px;font-weight: bold;}

var agt=navigator.userAgent.toLowerCase();var is_major = parseInt(navigator.appVersion);var is_ie = ((agt.indexOf("msie") != -1) && (agt.indexOf("opera") == -1));var is_ie5 = (is_ie && (is_major == 4) && (agt.indexOf("msie 5.0")!=-1) );
function txt_link(type,url,urlAtts) {
switch (type){
case 'external' :
if( urlAtts != " ) {var x = window.open(unescape(url),'newWin',urlAtts)} else {document.location = unescape(url);}
break;
case 'article' :

urlStr = '/articles/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
case 'yaan' :

urlStr = '/yaan/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;

case 'category' :
urlStr = '/home/0,7340,L-to_replace,00.html'; url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == " || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
}
}
function setDbLinkCategory(url) {eval(unescape(url));}

 

הוצאות בגין השגחה וטיפול בילדים ייחשבו כהוצאות מוכרות במס של ההורים.

כך פסק היום (א') בית המשפט המחוזי בתל אביב בפסק דין תקדימי.

 

 

יופי. ככה צריך,

למרות התיקון המתבקש לטובת שיוויון כל ההורים העובדים,

ומוטב מאוחר מ…..

 

 

הטלוויזיה החינוכית ביקשה מאיתנו לשאול

 

קבלתי מייל מהאיגוד שלי ש ח"ם המצויין. לקרוא ולא להאמין.

הטלוויזיה החינוכית – מבקשת לא לשלם על ראיונות בתוכניות אירוח.

איגוד שח"ם – דורש תשלום על ראיונות בתוכניות אירוח.

ומה אתם חושבים? – השיבו דחוף במייל חוזר !!

 

 

על מה מדובר?

 

במסגרת המו"מ לחידוש ההסכם עם הטלוויזיה החינוכית, דרש איגוד שח"ם כי תופסק התופעה החמורה של סירוב תשלום לשחקנים המתראיינים בתוכניות אירוח. איגוד שח"ם אף התנה את המשך המו"מ בהתחייבות החינוכית לחדול מתופעה זו ולשלם לשחקנים עבור השתתפות בתוכניות אירוח.

 

החינוכית מצידה, טוענת כי אין ביכולתה התקציבית לשלם לשחקנים המתראיינים בתוכניות אירוח, וביקשה מאיתנו לשאול אתכם האם אתם מוכנים להשתתף בתוכניות אירוח שלה ללא תמורה.

 

אנו השבנו כי זו שערורייה לחשוב שכל בעלי התפקיד בתוכנית אירוח יקבלו שכר חוץ מהשחקנים, וכי אם אין לחינוכית תקציב לכך הרי שאין שום הצדקה להמשך קיומה. ולמרות האמור, הסכמנו להעלות שאלה זו בפניכם על מנת להיות בטוחים שהרוב המכריע של חברי האיגוד עומד מאחורי עמדתנו זו.

 

נא לשלוח את התייחסותכם לאמייל :

shaham-law@shaham.org.il

עו"ד אביב שמחוביץ – מרכזת המחלקה לקידום מעמד האמן בשח"ם

 

 

 

 

  אפרופו תקציב רשות השידור, אגרה ומשאבים

 פלישת חוטפי הגופות החלה.הקורבנות הראשונים הם אבו וילן, שלי יחימוביץ וזהבה גלאון

 

10 סרטים שאני מצטערת שלא השתתפתי בהם

 

 

זו רשימה רגשית לחלוטין.

אין בה גרעין הגיון.

יש בה ערבובית סרטים, תפקידים, זמנים ויכולות בלי שום הגיון או סדר מאחוריהם.

מאחורי הבחירות שלי לא מסתתר כלום חוץ מ…חשק.

יש עוד כמובן. אבל אלה…עם אלה הייתי שמחה.

יש בהם כאלה שלא הוזמנתי לפגישה עם הבמאי.

כאלה שהוזמנתי, אודשנתי ולא קבלתי.

אחד שכבר היה שלי ונלקח ממני ממש ברגע האחרון.

כאלה שהוזמנתי ובפחדנות הרגילה שלי נמנעתי מלהגיע.

אחד שהוצע לי, סרבתי ואחרכך התחרטתי כל כך.

כאלה שהייתי צעירה מדי, מבוגרת מדי, לא מתאימה, יפה מדי, לא ישראלית,

מתוחכמת מדי, לא ניראת סתם אשה, מי יאמין שהיא אשה עם כאב…

לא טובה מספיק,……מה לא שמעתי…?…….הכל שמעתי :)

יש החמצות שאין להן הסבר.

יש כאלה שאני מבינה שלא היה לי בהם מקום ותפקיד ובכל זאת, אני מצטערת.

לא צער מחריב יום, מה פתאום?

הם אפילו לא יזכרו ברשימת ההחמצות שאכין לי בגיל שמונים,

אבל, עכשיו, יום ראשון, יש עוד שעה וחצי לפני שאסע לאסוף את תמצית הגנטיקה

שלי ושלו מחוג הדרמה שלה – 

"אמא, איך קוראים למקצוע המדליק הזה שאת על הבמה מפטפטת וכולם צוחקים?" –

עכשיו כשהחלטתי לזוז מדרכה, לתת לה לגלות לבד מהי המתנה שלה ומה לא –

עכשיו כשאני בבית, מול המחשב, מוגנת ושמחה,

אני יכולה לערוך לי בקלות וקלילות מין רשימה שכזו,

רשימת חבל ש….

לא הייתי אמיצה יותר, אמביציוזית יותר, מסכימה לאודישנים יותר,

מפחדת מכשלונות ומדחיות פחות, צעירה יותר, מבוגרת יותר, מוכשרת יותר,

יפה פחות, בלונדינית פחות, ובאופן כללי, מתאימה יותר לסרט, לתפקיד…

אבל בעיקר, בעיקר מעיזה יותר ויותר ויותר…

וכל הרשימה הזו בגלל שאסתי. זקהיים הפכה לחברה שלי בfacebook

ונזכרתי בה ובסרט המקסים וכלכך ישראלי ההוא. לילסדה והתחשק לי :)

 

1. שירת הסירנה – בגלל טלילה

 

2. לילסדה – בגלל המשפחה שהיא אנחנו

 

3. הזעם והתהילה – בגלל הרבה

 

4. אגפא – התפקיד של הצלמת היה שלי ו….הסיפור פעם…

 

5. הוא הלך בשדות – בגללו ובגלל הפעם

 

6. שלוש אמהות – בגלל התפקידים והנשיות

 

7. כנפיים שבורות – בגלל הכל

 

8. סיפורי תל אביב – בגלל כולן

 

9. חסד מופלא – למרות שליהקתי. בגלל עמוס והכאב

 

10. מלכת הכביש – בגלל שאין ולא היה סיכוי

 

 

 

מכתב לַשחקנית הכועסת מטוקבק מס' 40 או: על נינט, במאים וכשרון משחק

 

40.  לימודי משחק
   

אנשים לומדים משחק ארבע שנים ומשקיעים את הנשמה וכל מה שמעניין את הבימאים הרדודים בארץ זה יחסי ציבור. תתביישו!

שחקנית   (22.11.07)
 

להמלצה על תגובה זו לחצו כאן הוסיפו תגובה  סגור 
 

      

שלום יקירתי,

קראתי את תגובתך / טוקבקך הכעוס על הידיעה שדני לרנר, במאי צעיר ומצליח,

בחר בנינט טייב לתפקיד ראשי בסרטו החדש –  קראתי והרגשתי את כאבך

ותסכולך ובאתרים נוספים קראתי עוד את תסכולן ואפילו כעסן של שחקניות

שנבחנו לאותו תפקיד ולא התקבלו –

ורציתי להגיד.

אני מאד, מאד מבינה ומזדהה עם התסכול שלך.

עם התחושה שלך שהנה, את – ושכמותך – הלכת ללמוד משחק ברצינות.

השקעת שלוש או ארבע שנים בלימודים רציניים, כוונות טהורות, להט אין סופי,

חזרות, משמעת בית ספר נוקשה, איסור על עבודות משחק לפעמים, ופתאם

מגיעה בחורה, במקרה הזה ידועה עד מאד, לפעמים יכולה להיות בחורה

אנונימית או דוגמנית צעירה ובלי, מה שנראה לך, בלי שום מאמץ והכשרה

מקצועית מקבלת תפקיד שאת יודעת בודאות שיכולת לעשות מצויין.

אני רוצה להגיד לך, באמת וביושר, גם אם זה לא הוגן וכואב להבין –

לימודי משחק הם לא אישור לכשרון.

לא כל מי שהחליט שהוא רוצה להיות שחקן והלך ללמוד צודק בהחלטתו.

לא כל מי שהלך ללמוד משחק, מוכשר.

לא כל מי שמוכשר ולמד "מגיע" לו מתוקף השקעתו יותר מלמישהו אחר.

יש הרבה אנשים מוכשרים שלא למדו יום בחייהם,

לא לשיר ולא לשחק,

ועדיין הם אמנים, זמרים, יוצרים, שחקנים מצויינים, לא חלטורסטים,

מוכשרים ומצליחים בטרוף, וטוב שכך.

ויש שלמדו והשקיעו ועבדו וטרחו ולא הצליחו.

או בגלל המזל, או בגלל שהם לא מספיק מוכשרים, מקסימים, כריזמטיים

או מה שלא יהיה הדבר שהופך אותך להיות…

לדוגמא: גידי גוב.

מירי מסיקה היתה מ ד ה י מה ב"שלוש אמהות" של דינה ריקליס.

יעל אבקסיס לא למדה משחק מעולם.

גם מאיר סוויסה לא.

ולא שאני חושבת שצריך / או אפשר לוותר על לימודי משחק, או מוסיקה או כל

מה שתבחר כמקצועך, עתידך, יעודך – מה פתאום?

צריך ורצוי ועדיף ומומלץ ומה לא – אבל קורה.

החיים מובילים לפעמים, ולוקחים כיוונים ופניות דרמטיות מבלי להתכוון.

ואז מה?

יפסל שחקן בגלל שלא למד?

הכשרון צריך לקבוע. שום דבר אחר. רק הכשרון.

יתכן שאת מוכשרת, בטח יתכן. יתכן שלא.

אני לא יודעת

וכמה שהתסכול שלך מובן, באמת מובן, חוסר בחירתך לתפקיד לא קם ונפל

על פרסומה של נינט, אלא על התאמתה או חוסר התאמתך לתפקיד, על 

כשרונה וכשרונך או, אל תעלבי, חוסר כשרונך בעיני הבמאי, ובעיקר על ליבו

ובחירתו של האחד הזה. האיש הקובע. הבמאי –

והבמאי יקירתי, במקרה הזה, כמו תמיד, כמעט תמיד, הוא המחליט.   

יתכן שנינט שחקנית מוכשרת, יתכן שלא.

עדיין ההחלטה נתונה בידי הבמאי של הסרט.

היצירה שלו, המחוייבות שלו.

זכותו של במאי לבחור את השחקנית הנכונה לו,

זכותו וחובתו 'להשתמש' באדם שהכי מתאים לו ולחזונו.

אני לא מאמינה שבמאי יקח לסרט שחקן / ית לא מתאימים   לו ולתפקיד

מה הרווח? איפה התועלת?

שחקן מפורסם וסרט משוחק רע – לא הרווחנו כלום.

הסרט לא שלך. לא שלי. לא של איש.

לא את כתבת אותו. הוא לא  חי בדמיונך.

את לא הבמאי שלו. רק דני לרנר יודע ורשאי להחליט.

זה ב ד י ו ק העניין.

אמן ויצירתו.

ולדני לרנר התמזל מזלו.

האשה שמתאימה לו לתפקיד, היא גם מוכשרת והיא גם נינט.

איזה כיף לו. למפיקיו.

מבחינתם הגורל ממש חייך באותו יום כשהתברר להם שהיא מתאימה.

ביום שהיא הקסימה אותם ושבתה את ליבם בכשרונה או התאמתה לתפקיד.

אני מאמינה גדולה שכשרון הוא כשרון.

אין לי ספק שדני לרנר ומפיקיו בטוחים ומשוכנעים נינט מ א ד מוכשרת

ושפרסומה העצום הוא בונוס נפלא לשלב קידום הסרט עוד שנה.

אבל סרט הוא לא רק הפלקט שלו, הוא החומרים ממש,

סצנות, דמות, מ ש ח ק

ואין אדם שיקח סכון כל כך גדול וישים סרט על כתפיים של שחקנית

שהוא לא מאמין שיכולה, מתוקף כשרונה הטבעי להחזיק אותו בכריזמה,

כשרון, קסם שאו שיש לך או שאין לך.

אני אגב, מרגישה שיש בה הרבה מעבר לקשקושי יחסי ציבור והמסחריות

שמסביבה, הרבה כשרון, ועם במאי נכון והדרכה ראויה היא יכולה להפתיע

ובגדול. או שלא כמובן.

אבל לפסול אותה מראש בגלל פרסומה, בגלל שלא למדה משחק זו התנשאות

 

הרשי לי, מתוקף גילי, נסיוני והעניין האישי שיש לי במשחק בסרטים,
להכנס למצב רוח נוסטלגי משהו…אמרה חלי, התיישבה על כסא הנדנדה
שלה והניחה בצד את מסרגותיה.

אני זוכרת שלביאה, הון, סוכנת וחברה התקשרה להגיד לי ללכת לפגוש שני
אנשים צעירים שבאו מאמריקה ומלהקים סרט על להקה צבאית –
פרצתי בצחוק. אמיתי. אני ולהקה צבאית?
כבר כשהזמינו אותי, מתוקף דוגמניותי, להגיע ללהקת פיקוד מרכז לפני הגיוס,
צחקתי ולא הלכתי –
הבן אדם, עמוק בתוכו, אם הוא קשוב,יודע בדיוק מה הוא כן ומה הוא לא –
ואני, ידעתי  שperformance – אני לא מצליחה למצוא מילה עבריה –
היא דבר שאין בי בכלל.
לא להציג על במה, לא לשחק על במה, לא לרקוד, לא לתת הופעה –
אין בי, לא היה בי ולא יהיה בי לעולם –
ובקשר ליכולת השירה שלי כל שנותר לי לעשות הוא לצטט את יאיר רוזנבלום
באותו יום, במרתפי האולפן בו ישבו חוורי פנים, מחודשי חזרות והקלטות חברי
ל"להקה" ובהו בי מקליטה את השורה הנצחית והיחידה שלי בסרט – שורה
הרודפת אותי עד היום – "כאן לא יועיללללוווו" –
"אני יודע שקשה להאמין" – אמר יאיר – "אבל היא לא מזייפת"
והנשר חייך ואמר – "קשה, באמת קשה…"

 

את פוסט" הלהקה – גירסת השחקנית" – איזה כיף
שיש בלוג ואפשר לספר הכל, אני כותבת כבר לא מעט
זמן ולא רוצה ל'בזבז' אותו עכשיו, רק לספר מעט איך זה מרגיש אצל אנשים, דוגמניות – שלא – נדע שמגיעות
בהפתעה למקום חדש, שלא חשדו בקיומו אצלן קודם –
אז נפגשנו הבמאי שכתב את התסריט עם זוגתו
שנראתה כמו תאומה שלי, ודברנו, הרבה. עלי, על אורלי,
על הדמות שכתבו, על איך אני חושבת הייתי מתנהגת
אם הייתי מגיעה ללהקה צבאית ולא לבית ספר לטיסה
בשרות הצבאי שלי, על תחרותיות, סקסאפיל ומה לא.
אחרי עוד כמה פגישות, דיבורים ואיזה ריקוד טפשי שהוא הכריח אותי לרקוד
ועד היום אני לא שוכחת ולא סולחת :) הגיע האודישן המצולם.
אני זוכרת תחושות בטן.
אני זוכרת תחושה פנימית של דיוק ושימחה.
אני זוכרת את אבי מדריך אותי ואותי מבינה באמת מה הוא אומר לי,
לאן הוא מנסה, ואני מאפשרת לו להוביל אותי, את חלי השחקנית ואת
אורלי, הדמות ומה צריך לעשות.
אני זוכרת שידעתי שאת זה, לשחק דמות, להיות מול המצלמה מישהי
שהיא לא אני, לשחק אותה אני יודעת, ויכולה. באותה רמת בטחון וידיעה
פנימית שאסרה עלי מללכת ללהקה צבאית, ידעתי שכאן,הגעתי הבייתה.

אמר לי פעם במאי חושב אחד, שלפעמים, כשאתה רואה חיבור של
שחקן ודמות, יש כזה קליק פנימי אצל הבמאי, אצל המלהק גם, שזה
זה. אין ספק. החיבור של השחקן והדמות סופי. כמעט קסם.

אבל אז התחילו החזרות ואני, פחדתי פחד גדול.
מה הם יודעים שאני לא יודעת?
גידי היה אחרי כוורת ו"מסע אלונקות"
גלי הייתה זמרת. טרום טרום ארוויזיון
ששי היה ששיקשת – זמר מפורסם, אחרי "נורית"
ואפילו סוויסה, ודפנה, ולירון, וגילת, ומנחם עייני ויוני חן –
כולם, חוץ מגלי היו בלהקה צבאית.
כולם, מבחינתי שחקנים. מופיענים. זמרים.

אני? אני יודעת להסתכל לתוך העדשה במבט הזה.

אבל אז התחילו חזרות, ויותר מזה הצילומים עצמם, והכל היה בסדר.
ראשית, הבנתי שמכל הרשימה שמניתי, כמעט איש לא למד משחק –
גידי וגלי וששי וסוויסה ודפנה – לא למדו.

וצילמנו סרט שהפך להיות "הלהקה" –
והוא התקבל באהבה והצלחה ובבקורות יוצאות דופן –
בימוי, צילום, תסריט ובעיקר…השחקנים. איזה שחקנים. כמה כשרון.

 

 

 

 נחזור אליך. אל התשוקה והרעב הגדול שלך לעשיה, את הכעס שלך
 וחוסר האונים מול העולם הזה שלא נעתר לך. שלא נענה לבקשתך,
 שלא מזהה אותך על כשרונך, יחודך ורצונך הגדול.
 כמה את רוצה, איך הם לא רואים כמה את רוצה, אלוהים.
 
 לא בגלל נינט לא קבלת את התפקיד.
 נינט קיבלה אותו בזכות עצמה, כשרונה והתאמתה לסרט.
 וכי זה ככה. לפעמים זה פשוט ככה.
 אל תפסלי במצויינותם של אחרים, בכשרונם.
 כשרון הוא כשרון.
 אנשים מוכשרים יוסיפו שמחה ועניין לחייך.
 יעשירו אותם ואותך גם כאדם, גם כשחקנית.
 
 
אני מאחלת לנינט שתגלה את הקסם שבמשחק קולנע,
שתגלה שלתת אמון מלא, פתיחות נפש ועבודת צוות עם במאי טוב,
זה סוג של נס שיכול להביא אותה למקומות חדשים ומרגשים.
אני מאחלת לדני לרנר שישמח עם הבחירה בשחקנית שלו גם
בעוד שנה, בסיום התהליך הארוך, המייגע, הסוחט והאין דומה לו
שנקרא עשיית סרט – שישאר שלם ושבע רצון מכשרונה, מסירותה
והתוצאות על המסך של השחקנית שבחר –
 
 
ואני מאחלת לך, שחקנית צעירה אלמונית וכואבת מספיק כדי לכתוב
טוקבק, אני מאחלת לך שתמצאי את דרכך בסבך האודישנים, התפקידים,
הדחיות, העלבונות, התקוות, הרצון הגדול להצליח, אבל בעיקר  ל ש ח ק,
אני יודעת שבעיקר לשחק.
אני מאחלת לך שתמצאי את דרכך בעקשנות, נחישות ובלי צרות עין –
ולעולם, לעולם אל תחשבי שאת לא מוכשרת אם לא קבלת את התפקיד.
מותר לך להתאכזב, להתעצב, לבכות
ואז,
להתעשת ולהתחיל להתכונן לאודישן הבא,לדמות הבאה.
 
 
 
בפעם הבאה, אני מקווה, יחכה לך במאי קשוב, תפקיד מדהים, והצלחה מסחררת.
 
 
 
בהצלחה :)
 
 
 
 
 
 
נ.ב. ועדיין, אחרי שלושה סרטים חשבתי והרגשתי שיש בדבר הזה שקוראים
לו משחק, סוד, שרק אני כנראה עדיין לא מבינה והם לא מספרים לי עליו.
חתכתי את חיי. בשיא השנים הטובות. הצלחה מטורפת. עבודה בלי סוף.
נסעתי לניו יורק לשנתיים, ללמוד משחק .

מועמדת , אז?….

 

 

    קראתי את הטכסט הבא בערוץ הבידור –  eonline.co.il –  

    אתר ישראלי קטן המתעסק בענייני בידור, קולנע, טלוויזיה, שחקנים /ות 

    והרבה הרבה רכילות. מסתבר שגם להיות מועמדת…. 

  

     *                 *                     *                       * 

   

פרסום ראשון: הילה ערן מועמדת לתפקיד קולנועי 

כוכבת "הנפילים" עושה צעד ראשון לעבר המסך הגדול.

הפעם היא תלך על תפקיד קצת יותר פרוע
מאת: ערן בר-און
08.11.07

העבודה הקשה של הילה ערן מתחילה להניב פירות. אחרי ההיסטריה המטורפת של סדרה

בכיכובה, "הנפילים", היא מועמדת לתפקיד קולנועי ראשון, בסרטו החדש של אילן שושן.

כך נודע ל- Eonline. הבמאי אילן שושן ("המזימה", ערוץ 10) עובד בימים אלה על סרט

קולנוע ראשון שלו, "הבריחה מאילת", המספר על שלושה חברים שמסתבכים בפרשיה

שגדולה עליהם בכמה מידות. את תפקידים הראשיים קיבלו עודד מנסטר ושחר חסון.

במידה ותתקבל, תגלם את חברתו של אחד משלושת החברים, תפקיד קצת יותר נועז

משאר התפקידים שהיא עשתה עד כה. הצילומים יתקיימו באילת ובאירופה, והסרט צפוי

לצאת לאקרנים במהלך השנה הבאה.

אילן שושן, היא בפנים?

"תפסת אותי בזמן לא טוב, אין לי מה להגיד בנושא".

מסוכנות "לוק" המייצגת את ערן נמסר: "אין תגובה".

סוף טכסט.

אני יודעת שתשאלו מי זו הילה ערן אז ככה: נערת היופי עשרה לשנת 2006

כאמור שיחקה ב"הנפילים", מאה אלף אזכורים בגוגל מיינד יו, לומדת, בלונדינית,

מתולתלת. שחקנית צעירה. והרי לא היא העניין בפוסט הזה. העניין הוא העניין.

וקראתי את הידיעה הזו שרצה באותיות מודגשות ב'חדשות' הערוץ :)

וחשבתי שראשית, יש כמה אפשרויות לתפקיד המועמדת לתפקיד –

א.  הסוכנות שלה שלחה את שמה למלהק /ת של הסרט כמועמדת

      מתאימה מבחינת גיל ותיאור דמות שנשלח.

ב.  המלהק/ ת  הזמין אותה לאודישן מיוזמתו ויוזמת הבמאי.

ג.  היא עשתה אודישן.

ד.  היא עשתה אודישן מצויין וזומנה לאודישן נוסף מול עוד שחקן

ה. בהפקה הודיעו לסוכנות שמכל השחקניות, יש שלוש ארבע אחרונות,

    מצויינות, ההחלטה תיפול בזמן הקרוב, יודיעו להם.

 

ואז חשבתי גם שמעניין מי יזם את פרסום הטכסט הזה ולמה?

כי כתוב, ציטוט: כך נודע לEonline –

ויש כמה אפשרויות איך כך נודע לאי און ליין –

אילן שושן, במאי הסרט זה כנראה לא. הוא ממש לא עושה סימנים שהוא

מאשר, שמח לאשר, או שמבחינתו הילה ערן מועמדת לתפקיד יותר

מעוד שמונה / עשר שחקניות בנות גילה, מתאימות לתפקיד, מוכשרות

לדעתו ויתכן שגם עשו אודישן מצויין ששמן לא הוזכר בידיעות דומות.

 

סוכנות "לוק" שמגיבה באין תגובה הכה אלגנטי דווקא מועמדת בעיני

לתפקיד 'יזם הידיעה'. הם מנסים לעשות להילה ערן אפגרייד, משחקנית

ששיחקה עכשיו בסידרת טלוויזיה מוזרה ושולית של יס, הם מנסים

להעביר אותה בעיני המלהקים, במאים, מפיקים, עיתונאים ובוודאי גם

הרכילאים למיקום "שווה" יותר, איכותי יותר. שחקנית גם בסרטים. או

לפחות מועמדת. הרי כתוב בעיתון הילה ערן ותפקיד בסרט זה ליד זה,

 

דורון ערן המפיק, אביה של הילה שיתכן ומבין בתרומתם של יחסי

ציבור יותר מכולם וכיוון שסרט בהפקתו יצא בשבוע שעבר קשריו

עם היחצנים, העיתונאים במצב שמיש ויומיומי בזמן הזה, אבל לא

נראה לי שאבאים חושבים ככה.

 

שימו לב למשפט הזה: במידה ותקבל את התפקיד…..

אני לא מצליחה להבין, ב ח י י.

במידה ואקבל תפקיד בוודאי שיקרו דברים.

והשאלה המעניינת, ואני אשמח אם העיתונאים שבינכם יענו לי עליה,

היא למה ערן בר און שכתב ופרסם את ה"פרסום הראשוני" הזה,

שיתף פעולה, האם חשב שיש בה ערך חדשותי, עיתונאי או אפילו לצורך הדיון,

רכילותי? מה זאת השטות הזאת?

ומי יזכור בסופה של דרך אם היא זו שקיבלה את התפקיד, או שגם במקרה

ששחקנית אחרת תקבל את התפקיד, ויש אנשים שיזכרו במידה זו או אחרת :)

שהילה ערן קשורה לסרט הזה. ובהנחה אופטימית בגלל חיבתי הרבה לקולנע

הישראלי, שהוא יהיה סרט מוצלח ומצליח,הילה ערן אכן תרוויח מהידיעה הזו –

ומה זה בעצם משנה…..שהיא הייתה "רק" מועמדת…

 

אם רק היה לי קרדיט על תפקידים שהייתי מועמדת להם –

ובעיקר לסרט הזה , וגם לסרט הזה, מי היה מאמין…… –

הנה, אני מספרת וגובה קרדיט, עשרים שנה אחרי, אבל מי סופר :)

 

 

נ.ב. אין לי ולא כלום מול הבחורה הצעירה והיפה הזו.

אני מאחלת לה הצלחה באודישנים הרבים שיקרו בדרכה.

שתקבל תפקידים טובים, שתהנה ממקצועה הנבחר, הוא מקצוע טוב. מרגש. מעשיר.

שתשמר ממלכודות אגו בדרך. שלא תתן לאנשים להחליט עליה ועל דרכה.

שתלמד את מלאכתה, שתהיה חכמה וזהירה ומדוייקת עם עצמה.

שלא תפול לדרך הפלסטיק שבה מגדלים היום מייקלים לואיסים ודומיהם.

ושלא תאמין לכל מה שכתוב בעתון או באינטרנט. גם לא על מה שכתוב עליה:)

 

 

גב' גולדנברג, אנא הסירי מן הכתבה את הקישורים לקטעי הוידאו, המפרים את זכויות היוצרים בסרט.

 

    אוקטובר 2007

    המייל שהגיע הבוקר מתייחס בדרישתו לרשומה המקורית שפורסמה לפני כחצי שנה –

    אשמח לשמוע את דעתכם כבעלי עניין בחוקיות התכנים שבתוך הבלוג שלכם:

    גב' גולדנברג שלום, הכתבה על הסרט "הבלון האדום" מצוינת,
    אך כוללת קטעי וידאו שהזכויות להצגתם בישראל שייכות לנו. אנא הסירי מן
    הכתבה את הקישורים לקטעי הוידאו, המפרים את זכויות היוצרים בסרט.
    בקרוב נצא בהקרנות מסחריות של הסרט בסינמטק ת"א ונשמח להזמין
    אותך ואת בתך לצפות בסרט.
    בכבוד רב, רונית גלעד-הרמן סרטי נחשון בע"מ

 

 

    *                  *                    *                   *

 

   בדומה לחניכת הספרים ב"מנוריקו סאן עד המלך מתיא הראשון" –

   נסיון שלי להטוות לה דרך בקריאה, להציע ולקוות לטוב :)

   אני מנסה כבר כמה ימים לערוך רשימת סרטים טובים ושווים ומהנים עד 

   בלי די להמשיך לזרוע סימני דרך לבת האחת עשרה שלי. סרטי הילדים

   הקטנים כבר עשו את שלהם, וסרטי מבוגרים על עלילותיהם והעניינים

   שבהם מתעסקים מביכים אותה ולא מעניינים, ואת הקומדיות הממש

   טיפשיות שמגיעות מהיקום האמריקאי אני מצליחה עדיין להסתיר מפניה.

   גיל מוזר – עשרה מוקדם. משמר תמימות ילדית ופורח בתחילת, ממש

   תחילת נעורים – אני מחפשת סרטים שיהיו ויעשו לליבה ולגילה, לנפשה

   ותבונתה מה שסרטים טובים  וספרים מצויינים יכולים לעשות –

   סימן קטנטן ש'זה מצליח' לפעמים, קבלתי אתמול כשהיא בחרה  איזה

   סרט היא רוצה לראות – את מי הכי אוהבת בינתיים.

   במסע הקטן הזה שאני עורכת למצוא ולעיתים לגלות מחדש סרטים מפעם

   או סרטים שנשכחו ממני למענה, גיליתי אוצר שחיפשתי הרבה שנים. 

   סרט צרפתי ישן שראיתי וחזרתי וראיתי וכל כך אהבתי כשלמדתי משחק

   קצת קולנע והרבה על החיים בניו יורק.

   הסרט "הבלון האדום" – נכתב ובויים על ידי אלבר למוריס בשנת 1956 –

   זכה בהמון פרסים ושווה כל אחד מהם. 

   מנפלאות החיים והיוטיוב –  מוגש לכם סיפורו של פסקאל והבלון האדום שלו –

   סרט מופלא וקסום ועצוב ומרגש ולא רק לילדים כמובן ובאמת חד פעמי.

              
  

  כאן היו ארבעה ריבועי יוטיוב גדולים 

 

 

*                       *                           *                         *

 

מחקתי, בטח מחקתי. אין לי רצון להיות תביעה יצוגית של כלום :)

למרות ש…. רונית, מסרי דרישת שלום חמה לאמא שלך, נצחונה –

יש לי זכרונות  נעימים ממנה. היא הייתה המפיצה של "דיזינגוף 99"…

 

 

א ב ל

חברי הוירטואלים וגם הלא, חובבי החוק והאינטרנט,

היא צודקת?

דרישתה מוצדקת?

עברתי על החוק?

 

 

גם עקרונית וגם נקודית במקרה של סרט בן חמישים ואחת.

 

 

בינתיים, קחו קישורים מהסוג שמותר –

http://www.youtube.com/watch?v=SGgX212Pn7A

 

http://www.youtube.com/watch?v=nN5FWShLAwE

 

http://www.youtube.com/watch?v=cmQJxIy7HOI

 

http://www.youtube.com/watch?v=pPoc9Jtx8YE&mode=related&search=

 

 

 

זה באמת אסור? עבירה על זכויות יוצרים להכניס קטע יוטיובי לבלוג?

 

 

כתמי חלודה ועינים כחולות

.

.

.

קיץ 77'

לביאה מתקשרת להגיד שמנחם גולן רוצה לפגוש אותי.

הוא מפיק ומביים סרט על מבצע אנטבה ויש תפקיד בשבילי ונא להתייצב ב… אני לא ממש זוכרת, אבל הגיוני

שבמשרדים של "סרטי נח" – אלנבי פוגש את בן יהודה, קומה שלישית, מדרגות מפחידות ומשרדים.

קולנוע?

משחק בקולנוע?

לא ממש.

דוגמנית צילום מאד מאד עסוקה כבר הייתי,

לדבר "בטבעיות" יכולתי תמיד, להיות צעירה ויפה, הייתי, ויותר מזה כנראה לא הצטרכו.

וכך, בלי משים, כבר היו מאחורי כמה תפקידים קטנטנים, כאלה שהיום כל שחקנית צעירה ומתחילה

תהיה מאושרת לקבל אבל אז, לא הייתה לזה בעיני משמעות מיוחדת. מצלמה זו מצלמה :)

*                    *                  *                   *                       *

אתגר לקורא יאיר רווה:

מנה ארבעה סרטים ישראלים שבהם השתתפתי בסצנה עד שלוש עד שנת 1977 – עד מבצע יונתן.

*                   *                   *                   *                       *

מנחם גולן מביט בי.

משרבט לשון החוצה כמו שהוא עושה תמיד כשהוא מתרכז ואומר לי להגיד לו שני משפטים.

אני אומרת, התפקיד שלי. מצלמים את  מבצע יונתן, הוא אומר, כך יקראו לסרט. מתחילים בעוד שבועיים.

חייבים מהר כי גם האמריקאים מתחילים לצלם את המבצע אנטבה שלהם וצריך להיות ראשונים.

מה התפקיד שלך? אה, כן הוא אומר, זה סיפור אמיתי, מהחיים.

כן, בטח שיהיה תסריט עד תחילת הצילומים.

גבר אחד סיפר לאשתו שיש לו עשרה ימים מילואים ולקח את אהובתו הצעירה עד מאד לפריז.

גבר ביש מזל, המטוס נחטף והגיע לאנטבה. עכשיו לא רק אשתו גילתה את האמת.

כל העולם גילה את האמת. אַת הבחורונת, שייקה אופיר, הגבר.

עברו שבועיים, בערך.

המלבישה מדברת איתי בטלפון, מבקשת ממני להביא ביום הראשון כמה אפשרויות ביגוד.

כמה חבל שלא חשבתי שאת מה שיבחר אצטרך ללבוש כמעט חודשיים, יום יום, יום יום.

ג'ינס, חולצה לבנה עם ריקמה אדומה, וסט.

מגיע התסריט.

מסמנת שורות, חושבת על הדיאלוג, לומדת בעל פה כמה שאני מסוגלת ודי מתרגשת האמת.

רשימת השמות הכתובה על דף ההסעות מעוררת הרבה יראת כבוד במטבח הקטן ברמת החייל:

יהורם גאון

אסי דיין

גילה אלמגור

אריק לביא

שושיק לביא

שייקה אופיר

יוסי גרבר

רחל מרכוס שהסבירה שירים של אלתרמן לקראת בחינת הבגרות בספרות שהייתה באמצע הצילומים.

מונה זילברשטיין

בר יותם

שמעון לב ארי

גבי עמרני

והרשימה ממשיכה.

.

ביום הראשון של הצילומים, אני בבית, מחכה למונית שתאסוף אותי. המונית מאחרת

ואני מחליטה שיש לי זמן למרוח לק אדום על הצפורניים. טעות. ביג טעות.

סוגריים –  מילת המפתח בקולנוע continuity – המשכיות.

אם עלית לטיסה או לכל סיטואציה / סצנה  עם צפורניים אדומות, כל זמן שאת על הטיסה, או בסיטואציה

ועד שלא ראו אותך מחזיקה בקבוק אצטון, או שעבר מספיק זמן בעלילה, מה שלא קורה במטוס חטוף,

הצפורניים שלך ישארו אדומות. גם הויכוחים שלך עם נערת התסריט שמי רואה, למי איכפת ונמאס לי

להתעסק עם זה כל הזמן, ג'נט בבקשה…, למרות ההבנה שאיש לעולם לא ישים לב, למרות כל ההגיון

שאומר שאין לזה שום משמעות וחשיבות, ומי שישים לזה לב, מגיע לו – משפט רווח על סטים,

ג'נט נערת התסריט, ערכה לי מסדרי לק אדום מדי פעם ולא העזתי להמרות את פיה –  סוגריים.

בוקר ברמת החייל.

אני מחכה. נרגשת ומתוחה. צפצוף. תסריט ביד אני נכנסת למונית.

הרבה אנשים מבוגרים, כך הם נראו לי, מצופפים בתוכה, בדיעבד אני מבינה, מהנסיון שלי,

שהם כבר עצבנים אש וחסרי סבלנות מהנסיעה הזו. הסיבוב הארוך במונית, דבר ששחקנים

בדרך כלל ממש לא מחבבים, בעיקר בגלל ענייני אגו – את מי אספו ראשון וכו' – וכאן,

מטעמי גיאוגרפיה פשוטה אוספים אחרונה איזו דוגמניה  בלונדה צעירונת שהם לא מכירים

מהתיאטרון.

אני נכנסת למונית ושושיק, שני, שאחרכך הפכה לסוג של אמא אווזה שלי, ונעה ויעלי שלה ושל אריק גנבו

לי חתיכות לב לתמיד, מביטה בי במבט זך ואומרת בקולה התמים:

אוי, זה מצויין שמרחת לק, ה'שוט' הראשון שמצלמים זה קלוזאפ על הידיים שלך.

טרח. בום. כולם צוחקים ואני, נשמתי צונחת. אני רוצה למות. מתיישבת במקום הפנוי, נושמת מהר, קופאת

ומרגישה נורא. הגבר שישב לידי, הביט בי במבט כחול, הושיט יד בדרך מצחיקה ואמר בקול חלוד:

שלום אני שייקה, אני המאהב המבוגר שלך, חייך וקרץ.

קנה אותי ברגע. הרגיע אותי בשניה.

מצאתי מלאך שומר.

.

.

.

.

.

.

.

מה אני יכולה לספר היום ביום שנערך טכס פרס אופיר כזכרון אישי, קטן על האיש הזה?

ביליתי איתו כמעט חודשיים על הסט. יום יום. שעה שעה. צמד חמד. אין אחד בלי השניה, ולהיפך.

הוא הצחיק אותי כמו שאף סטנדאפיסט לא עשה מעולם.

הוא דבר אלי בפנטומימה חצי מהזמן. ובחצי השני במבטאים.

הוא היה….מילה מוזרה משהו….אלגנטי. כן. הוא היה אלגנטי.

בחודשיים הארוכים החמים והצפופים, בשעות הבלתי הגיוניות שהיינו סגורים בתוך ההאנגר הענק, דמוי

ההאנגר באנטבה, או יותר גרוע, בתוך המטוס שבו צילמנו שבועות ארוכים. בחום, בזיעה, בלחץ,

במהירות, בין 200 ניצבים, עשרים ומשהו שחקנים שלכל אחד אגו גדול מחברו, או חברתו, במאי

מלחיץ וצעקן, צלם שקט ועיקש – אדם גרינברג – הפקה ענקית בקנה מידה מקומי, שחקנים זרים,

עיתונאים, נערות תסריט היסטריות לשמור על המשכיות של כמעט 300 איש,

חם שאי אפשר להאמין ומר אופיר?

מר אופיר לא מזיע, לא מתרגז, לא מתעייף.

אי של אנושיות, סבלנות ומקצוענות חסרת תקדים.

התוצאה הסופית זה מה שחשוב חזר ואמר והכריח אותי ללמוד בעל פה ולעשות חזרה, ועוד אחת ועוד

אחת אחרונה ממש. הוא לימד אותי, והיו לי ויכוחים גדולים איתו על זה, איך לגנוב למצלמה :)

איך ומה צריך לעשות כדי להיות בפריים כמה שיותר.

אני לא הסכמתי איתו. לא המרתי את פיו כמובן אבל ניהלתי איתו ויכוחים ארוכים סביב הנושא.

כבר אז טענתי שהבמאי יודע הכי טוב מה טוב לפריים ולסרט ולנו אסור להפריע, רק לעזור.

ועדיין אני בדעתי. אבל הוא התעקש. הוא היה מרוכז כל הזמן.

עבד ובדק. בדק מה ה'שוט', איפה המצלמה, מי במרכז הסצנה, איך אפשר לתרום לסצנה גם מרחוק.

הוא הסביר לי איך ה'דולי', המצלמה על המסילה, כמו קרון רכבת שדוחפים,  חוצה את החדר ואיך אנחנו נרוץ

החוצה יחד עם התנועה של הדולי. הוא הסביר לי הרבה על עדשות ומינוחי צילום:

הוא לימד לשמר אנרגית משחק לקלוזאפ ולמדיום שוט של שנינו ולא לבזבז הכל long shots.

הוא סיפר סיפורי חיים מרתקים.

הוא הזהיר אותי מאסי וניסה, בצדק, להרחיק את אסי ממני.

הוא הסביר לי שהכתמים הצהובים/חומים בתוך העינים הכחולות שלי הם כתמי חלודה, שגם לו יש, מה שהיה

נכון,  ובבקשה כל בוקר לפני הצילומים לשפשף טוב טוב בנפט. נפט זה הפתרון הכי טוב להסיר חלודה.

וכל בוקר, הוא היה מברך אותי בבוקר טוב ואומר: לפתוח עינים לבדיקת בוקר.

והייתי פוערת עינים, שיבדוק.

הוא היה ג'נטלמן מהסוג הישן.

היו לו עינים טובות.

לפעמים, לפעמים כשאני מתאפרת, מקרבת פנים למראה כדי לדייק במלאכה,

אני מזהה את הנקודות הצהבהבות שלי עדיין מחלידות את הכחול שבעיני,  נזכרת בו,

ואומרת בלב: sorry שייקה …

ומחייכת.

כל שנה בסתוו. פרס אופיר וזכרון קטן, אישי. מזל טוב לזוכים.

כתבה ב"שבעה ימים" יורם קניוק קיץ 86'

.

.

זו הכתבה בשבעה ימים, קיץ 86'.

יורם קניוק ומיכל היימן אחראים על המילים והצילומים, ועל הרעיון, אדם ברוך.

העתקתי אותה לכאן מילה במילה.

עיתון הוא דבר מתכלה, האינטרנט בינתיים הוא מקום בטוח,

ואני רוצה אותה לתמיד. הטכסט ארוך. מאד ארוך.

.  .  .

בערב, או לפנות בוקר, כבר מריחים סתיו. הרוחות, המעבות עננים, מביאות לחוף תל אביב

את ריח הפריחה הקרובה. עוד מעט, יפרח החצב. קול התור ידמע בארצנו. אבל, שמחת בית

התועבה תגמר, כמאמרו של דני בן ישראל, הזמר של ישראל ההירואית שעבר לחצר

האחורית של הישראל הזאת. את חוף הים הארוך, מחוף תל ברוך ועד מסעדות הדגים על שפת הים,

דרומה ליפו, יארזו, אמהות פולניות, שכבר הספיקו להוולד להורים יוצאי מרוקו, יביטו בשעוניהן

ויגידו לילדיהן, הקיץ נגמר.

עם בוא הפריחה והעלוות הירוקות, עם הימים הצלולים של הסתיו, תגמר החגיגה של תל אביב.

* * *

היה בתל אביב אדם ולו שלושה כלבים. הוא קרא להם לבוא. אחד בא, אחד לא, ואחד בא או לא.

חלי גולדנברג היא פריחת קיץ בסתיו.

בינתיים, היא באה או לא.

בתחילת העשור הרביעי שלה, שום יופי שמצאו לה, לא הלך בדיוק לאיבוד. אבל, איזו תקווה למשהו

ענקי מתחילה אולי להימוג. חלי גיבורת סגנון, שבמקרה הטוב הוא סגנון ממוחזר של תרבות מגאזינית.

היא חצב של תחרות. טווס בשבילי, או בשבילך. מוסד מקומי עם הבהקי פזילה לחו'ל.

הצרה היא עם הראי האמיתי של חלי.

עמוק בתוכה, היא כמו הטווסה, הכביכול-מתפעלת מיפי הזכר, העוטה נוצות קשקשים לתפארה.

בראי הזה, הנפש, כמו הטווסה, היא עיוורת צבעים.

* * *

חלי, שגדלה סמוך לתל אביב וחיה בה, נשארת לרוב לבדה. אם באמת אנחנו האנשים,

שהורינו הזהירו אותנו מפניהם – חלי מוציאה, נותנת, יותר ממה שהיא מקבלת. כשהיא מקבלת,

היא חושבת שהיא נותנת.

אולי עמוק בלב היא יודעת, שאיתה, כמו עם ריטה הייוורת', אף אחד לא יתחתן מפני שהיא

יודעת לבשל. חייה, הניראים הדורים כלפי חוץ, מוחזקים בסיכות בטחון, אולי קצת דבק איפור.

אחרי הצלחה של חמש עשרה שנות דוגמנות, הייתה אולי זורקת את כל מה שיצא לה מזה,

בלי לוותר על מה שזה עשה בשבילה.

הנה המילכוד: הסף הכי גבוה שלנו, זה מה שכבר לא נהיה.

כדי לנסות לתפוס ענן, ולחבר אותו למרכבה שלנו, צריך להסתכן. כל דבר ממשי בחיים,

אמר מישהו, קורה על חודו של סכין גילוח. להסתכן, זה לחבר את העבר, שאולי לא היה

לו אף פעם עתיד המחובר לעבר שלעתיד הוא זר, כמוס, כמוה.

*  *  *

עניה, סוערה, לא נוחמה אומר ישעיהו ומוסיף, והנה אני מרביץ בפוך אבנייך. בדפ"רים

אקדמיים או דפוקים, כמו אצל רובינו, פירושו של דבר הוא, שאם את כבר עומדת כל

חייך מול פילם, את מקווה שבסוף תפותחי את, לא רק הפילם.

בפילם את תמיד צודקת כי את יפה בו ובטוחה.

בחיים, אין עדשות לשביבי השניה, בהן כולנו, לא רק את, הילדים היפים של אלוהים.

מזה האחים פרג' בנו אימפריה. בגלל זה עוד לא נולד צלם מחורבן, שלא תפס לו פראייריות.

*  *  *

וכך, הניאוף הקוסמי של תל אביב, עם השמש שלה, עומד להסתיים. ויש בזה מין עצב.

חלי היא גם כן עצב.

מוגן על ידי חיוך מתוק, מיידי, בשביל הכאב שמאחוריו.

חלי, אשה שהמיטה עצמה באוהלי חילוף החומרים הסינטטיים.

הקיץ חמדתי, מתחיל לזוז.

כל מה שלבשת, כדי להסתיר את עצמך בו, נשר עם עלי הסתיו של פאריס.

כאן דבר אינו נושר. אולי עלי עצים מיובאים. אפילו הזקפה הלאומית, כשהיא ניתקלת בקיר,

היא שוברת רק את האף. בסוף, הסכיזופרניה היא המצב היחידי כמעט בו אינך לבד.

*  *  *

הפינגווין עף כשפניו מופנים לאחור.

זה לא מפני שלא מעניין אותו לאן הוא עף. הוא רוצה לדעת איפה הוא היה.

חלי במחלצות, זה לעוף לאן שהיא הייתה. תל אביב של שלהי קייץ, זה לדעת מה נגמר,

זה לדעת אם הכלב ההוא באמת בא או לא, לא לאן הולכים.

הצילומים של שביבי השנייה, יודעים להחמיא לחלי. לצאת מן הדוגמנות, קשה. המכולת

אינה מקבלת צ'קים של כבוד בלבד.

בצילומים מבחינים גם במשהו אבוד.

אם גילה של אישה נמדד לפי איך שהיא ניראת לפני ארוחת בוקר, חלי משחקת אותה

בערמומיות תמימה.

ב'עד כלות', סרט סטודנטים ישראלי, שהוקרן בטלוויזיה, חלי יצאה עם ביקורת טובה ממנו,

היא ניראת כמי שהצליחה לרמות את הרגע, זה שלפני ארוחת הבוקר. ניראת כמעט מיוחסת

בתבוסה שלה, יש לה כמה רגעים נודעים אל הלב. היא ניראת כאילו הייתה יכולה, כמו הפינגווין,

לעוף אחורנית וללכוד לעצמה את מי שהצילומים שלה לרוב מסתירים.

יופי בצילום, הוא גם נקמה.

כמו סתיו בסוף הקיץ.

אם חלי תתפוס את העבר שלה כשקר, שהיא נאלצה להנות ממנו, היא תגלה שהיא אולי

לא כל כך יפה, אבל הקרינה שלה רימתה לא רק את האחרים, גם אותה.

מין שילוב של תום וחן, ללא חסדו האפל של ההדר הקפוא, המלא סוד.

ואז יתגלה לה, שהאגדה הייתה לא רק מוניטין, אלא גם כבלים.

ורק מכבלים עושים אהבה ויצירה.

מכל השערים שהיו לה במגזינים, מה שנשאר בסוף, אינו הבל החן, אלא הכבלים.

זו מתנה. אם מכבדים את הכבלים אפשר להצליח. כמו שאמר לסינג הגרמני,

לא כל מי שלועג לכבלים משתחרר מהם.

* * *

תל אביב של שלהי קיץ מאוזנת, צלויה. ענני סתיו או לא. הגופות, הניצלים בשמש או הסיכים שהם

צולים, הם מטאפורה ישראלית. מה שצלוי הוא נכון "לא מתוק לא כסף" צורח הרמקול של המשאית

מעזה, המוכרת אבטיחים.

לא צלוי לא עברי אנוכי, צועק הישראלי, הבטוח שהצעקה היא הדרך הבטוחה להונות את עצמו.

הוא צולה סיכים לאורך החוף, על כל אי תנועה בין שורות של מכוניות צופרות. נשותיו לובשות על

גופות מעובים מהולדה, את בגדי הים, שחלי וחברותיה מוכרות על כלונסאות גופן במגזינים.

מה שנוטים לשכוח, הוא מה שסוזן סונטאג, מסאית אמריקאית, מסבירה, שמקור הפנים המיוסרות

של הדוגמניות על גופותיהן הדקים, הוא 'שחפת'.

פעם זו הייתה מחלה רומנטית. היא הייתה מכוערת וקטלנית. כל מי שהיה 'אין', רצה להראות

שקוף. לא חלי. לזכותה. היא השאירה על עצמה מעט בשר, בשביל החיים. היא לא ניראת כמו

מתלה מפואר עם איפור ושיער. זה המזל של חלי.

ליד הסיכים, שהם איורים אמיתיים לגופות הצלויות בשמש, עומד הישראלי, תקות שנות אלפיים,

עם כרס משתפלת. נקבותיו נראות כמו קצפת מאבנים. הם צולים כל מה שזז, מתפללים לחלי

גולדנברג, שנתנה לנשים שלהן חלום לחלום.

על מה חולמת היא?

על מה חולמת היא, כשהזבח נמשך מקצה העיר עד קצה. הלא הכל עוקדים ומזבחים. כאן זהב

לא חסד חפצתי אלא זבח. ונונסטופ. פושט. החיים כמערבון ציוני זה צליה. הצומת החד פעמי הזה,

אינו רק שמחת בית התואבה, אלא הצומת של הסיוט והפיקניק.

חלי היא, איפוא, מיצרך נדרש, אבל גם מטאפורה פרטית של אכזבה אירונית. כי היא מכרה

אשליות, מתוק זה כסף, אבל את האבטיחים, בגרפץ שואג וצחוק פרוע, אוכלים האחרים.

*  *  *

כי תל אביב לא רק בחולות נוסדה. מן הקיץ נחצבה. היו בה אב, אלול. פעם דיברו פה עברית,

עטפו אותם שמלת ביטון ומלט. חרף הרעיון הגאוני של עיר ימתיכונית עם גב לים. בגלל הקזינו,

שאחר כך נהרס, כופפו את רחוב אלנבי כדי להגיע למה, שאחרכך התייתם ונהרס בככר הרברט

סמואל. כדי לעשות בייגל, היהודים עוטפים חור בבצק ואופים. הלכו עטפו את השיקמים והתאנות

ועצי החרוב ואקציות בביטון, אבל אחר כך בוכים על איזה חניון, מתחת לגן מאיר.

פעם נמל קטן בתל אביב, היה מאורע בין לאומי כמובנין שבונה היום ישראלי יורד בעל שם לועזי

באמריקה. עמדו שם שמשיות ובגדי לובן לחגוג נמל. שרו, גם למרחקים מפליגות הספינות.

כשרופאים מדופלמים מרוסיה הזעיקו אותנו בחרדה, בכמעט התאבלות, לבתי חולים מפני

ששתינו מים אחרי אכילת ענבים או עגבניות, שבגלל המורה ההוא בגליל דגשו את ה-ב' בעגבניה,

ואמרו בבתים דגושים זבובים – באו להתפעל מתל אביב אנשים כמו פול מוני, אינשטיין, טוסקניני,

שלא התבייש להקים פה תזמורת יחד עם הוברמן.

בימאים מגרמניה ורוסיה ראו עיר לבנה, משוש תבל, גלידה שניר, קפה עטרה, בן יהודה היה

שטראסה, שתו קפה עם שלאקזאנה, בתי הבאוהאוס היו מבריקים ויפים. בתי קפה פתוחים.

מרפסת בכל דירה. ואז הגיעה עונת התריזזים ונסגרו המרפסות. כשיושבים על מדרכה מגוכחת,

מרגישים רוח מין הים, וקוראים לזה 'אבטיחים' או 'קפה טיילת'.

הקיץ היה אז דחוק לשפת הים. אבל הבינו אותו. לא סתם ניצלו בשמשו.

תל אביב, היא ההוכחה הכי טובה, שאולי אם אין חיים לפני המוות, אחרי המוות בטח יש.

אפילו הכרכורים של כל מיני ירדנה ארזי בטלוויזיה, מכוונים כפעמוני יורה מפלסטיק, לערים

העבריות מעבר לים, שאנחנו כבר רק קצה, איזשהו מירווח בטחון להן. שנהיה פה, שלבנים

של גברוש מבית אלפא יהיה לאן לבוא לבקר.

*  *  *

במציאות כזאת, ביאליק זה רק רחוב. ארלוזורוב וז'בוטינסקי נפגשים לא בבית קברות מוסלמי

קטן והולך, הפגישה הבלתי אפשרית הזאת, הכרחית בקודקוד של מלום הילטון, התשובה

הישראלית למלון קטה-דן, של ימי התרבות הצנועה ההיא.

במציאות כזאת, מלכה אמיתית אינה עטרה שטורמן, ששכלה ארבעה גברים המלחמה

אחת וקרבות אחדים, אלא איזו רפליקה דהויה וצבועה של מרילין מונרו.

כל ילדה מלכה. כל מלכה כמו חלי נמצאת על סף האבדון של עצמה. טריטוריה, המתגאה

במכבי מפני שהיא בירה, אבל לשחק כדורגל אינה יודעת, גומרת כהתפרעות שלוחת רסן.

מתרגמת כוח לאלימות, ואינה תופסת מה שמבין כל איש חזק, שאלימות היא היפוכו של כוח.

כמו שהדר הוא היפוכו של יופי.

לכן הטריטוריה הזאת מתחילה להראות בסוף הקיץ, או בראשיתו, כמו העיר הכי הומיה

בצד הזה של ניו יורק. ערי אירופה הגדולות, מחווירות מול העוצמה והאנרגיה של תל אביב.

אבל בסופו של דבר קול שדי כקול המון. העיר נעשית גועשת ומלאת חיות, אבל לא בדיוק חיים.

כל הרעש הגדול, הפאבים, האקשן, הטיילת אינם יוצרים משהו, תרבות או סגנון, יותר

מעשרים אלף יהודי שוודיה, בלי הסטוץ התל אביבי.

אם חגיגה בלבד זו עיר, אז תל אביב היא פריס. אבל, חגיגה אינה אלא מראה לקפיצה

מפרימיטיביות לברבריזם, אם מותר לעשות פאראפראזה לדברי פרנק לויד רייט, הצרה

היא שכאן בניגוד לאמריקה שהייתה לה תרבות, החגיגה היא גם על מות אלול, וגם על

מות התרבות, שהייתה לאלול ההוא.

*  *  *

אין תפקידים קטנים אמר סטניסלבסקי, יש שחקנים קטנים. בהעדר קנה מידה נכון

כל מלך הוא בסך הכל ממזר. בהעדר החלומות הגדולים עך כרך, בעיר שהייתה אז

כפר קטן, כשעוד חלמו, אז תל אביב היא באמת עוגה משפריצה עם בתים נבולים,

כמות שחוזה אותה צ'יץ, שאינו משולל חזון או אומץ. מאפקה, בה הוא מוגן מפני

סנדלי דנוור, הוא גם אינו יכול אולי להבחין, מה היה יכול נהר מת לחולל בעיר של קיץ,

לוא הכסף היה הולך לירקון, ולא לעוגות מסבון סינטטי.

אז חלי שלנו היא רק עצב על חוף ים, שבגלל החלום האמריקאי נראה יותר כמו ג'אקוזי

עם סלעים, מאשר חוף ים תיכוני.

וחלי, שאינה יכולה להתאים את עצמה לעיר, שלובשת בגמגום גופני מעורר חמלה את

הבגדים שהיא מוכרת על גופה, הערמומי והגמיש, מתחבאת בביתה, ורואה סרטי קולנוע

בוידאו.

אולי יש לה את התפקיד להציע, אבל אין לה את השחקנית, שתקח אותו בכח.

עוד מעט יכבו האורות של הקיץ.

חלי צריכה לקחת את השחקנית שבה אל התפקיד. על פי הקלנדר, חם או לא חם,

הקיץ יגיע אל סופו. העיר תארוז את הפיקניק, ושוב תחכה לאסון חדש כדי לחגוג.

בסוף יגיע חורף ממוזג, חמים במושגים של חורף. נשים יוציאו מהארון את הפרוות, שציידים

אוחזי מזוודות ג'ימס בונד, קנו להן בתוקף היותם בעליהן, או מאהביהן. בחמימות החורף,

הן תעטינה על גופן המשמין את הפרוות שחלי וחברותיה דיגמנו עבורן. וכמו זאזא גאבור,

גיבורת קרטון הונגריהאמריקאית, שרק עתה נישאה בפעם השמינית, אמרה פעם, אני עושה

מה שמינקים עושים כדי לקבל מינק. מי שמכיר את חיי האהבה הפרועים של המינקים, יבין

למה הכוונה.

*  *  *

ואחרי האריזה, יבואו הפאראנויות הרגילות שלנו. הדיפרסיה הטבעית תחזור למוטב. חופים

הם לא תמיד געגועים לנחל. נחלים אין פה מזמן. הרגו אותם.

חופים הם לפעמים געגועים לחוף הזה, עליו אמר פעם ברוך נאדל, שאליו יגיע הישראלי

האחרון, יצעק 'צדקתי' ויקפוץ לים.

לחלי יש ואין מזל.

היא פיקחית, נאה, נבונה, אפילו כשרונית.

יש לה מזל שהיא יפה לפני ארוחת הבוקר, יותר משהיא יפה באמת.

מישהו אמר פעם, שהמוסיקה של ווגנר טובה יותר משהיא נשמעת.

חלי יפה יותר משהיא ניראת.

היא יכולה תמיד לרתק גברים, המחפשים נשים כעדיים מפוארים. או, לעבוד על עצמה,

להיות מי שהיא באמת חייבת להיות, ואולי לא תמיד יודעת איך.

לאהוב את מי שהיא תצליח לעשות מהפחדים שלה, מעצמה,

כמו מה שסופר טוב עושה מהסיוטים שלו, הוא אורג אותם לספורי בדים.

כשתל אביב מתחילה לחשוב שהיא איננה סלון וורשאי מפריס, או עיר של רחובות שהם

שטארסה, אלא ניו יורק, שהמציאו יורדים, לצורכי ניקור עיני פתאים, היא מתגמדת.

חלי תהיה מי שהיא יכולה להיות, רק אם תקח את מה שעשה אותה, לטוב או לרע,

כולל הדוגמנות כממשות מתבטלת לאטה, כשהיא מבושלת לתוך משהו חדש –

ותאבק עד כלות, כשם הסרט ששיחקה בו.

היא שיחקה בעוד סרטים. לא רציתי לקחת את זה ממנה. היא חיה בעיר שנראית

כבית תמחוי לחלומות. אם אין חלומות גדולים אין גם מעידות גדולות. כך שהכל עוד בר תיקון.

כמו כולנו, גם תל אביב, וגם חלי, תשמע את האיש צועק לכלבים ההם,

ותהיה ענווה, סוערה, במציאות של קרטון, ותאמר לאיש, אני באה, לא אני באה או לא.

.

סוף.

גולדנברג, לא קבלת את התפקיד ב"בובות", למה את מחייכת?

 

 

    איך יתכן שבמקום לדפוק את הראש בקיר, להצטער צער גדול על שלא קבלת
    תפקיד שהיה מסדר לך –

א. עבודה רצופה. חצי שנה

ב. שיקום דרמטי לחשבון הבנק

ג. בוסט רציני לקריירה מדושדשת

ד. קמפיין גדול שבטח היה מגיע תוך חודשיים מתחילת הצילומים

ה. אקשן, חגיגות וזיקוקי דינור בתחום הסלב'ס, רכילות, מתנות ובאופן כללי,

    זריקת החיאה לצד ההוא של חיי,

    אני ב א מ ת שמחה.

שמחה היא אולי מילה מעט מוגזמת. אבל נפלה עלי שלווה. הקלה גדולה.

בהתחלה כשהגיעה הקריאה לאודישן, היה לי העוז והאומץ להגיד לה שאני לא

רוצה בכלל לגשת לאודישן. לא יכולה. ממש לא מסוגלת. אל תכריחי בקשתי.

אחרכך היא שכנעה אותי להיות בוגרת ואחראית ומספיק עם השטויות שלך.

הסכמתי אפילו ישר לאודישן. מה שקשה לי. חוץ מלפעמים.

בדרך כלל יש דרישה לפגישה עם הבמאי.

אחרכך, אחרי פעמיים שדחיתי את האודישן מסיבות אמיתיות אומנם, אבל כאלה

שיכולתי למצוא להן פתרון די בקלות –

אתה יכול בבקשה לקחת את איה משעור תופים במקומי?

תפשה אותי כבוד הסוכנת לשיחה יותר תקיפה ומדוייקת על מצבי, על מצב הקולנע,

הטלוויזיה, תוכנית הטלוויזיה שלי שירדה ונעלמה כלא הייתה ואני שמחכה לטלפון

מ'קשת' שהם רוצים להחזיר אותה עקב רייטינג מפתיע כל כך בשבת בבוקר,07:30

שדורים חוזרים, סיבוב רביעי – ואיזה רייטינג, מי היה מאמין –

ובאופן כללי חבטה הסוכנת בראשי עם מילותיה ועם המציאות של חיי.

לקחתי החלטה אמיתית. בלי כפל תחושות. בלי צידוקים. בלי הצטדקויות.

אני הולכת לעשות אודישן לתפקיד נאוה – בטלנובלה הדוגמניות – הפקה: דרסט.

קראתי תאור דמות:

  נאווה נאמן: 48. סוכנת דוגמניות. בעלת סוכנות
  "ביוטי".
דיווה בכל המובנים. נשית מאוד ומטופחת,
  תמיד מאופרת. 
רואים שהיתה בעברה דוגמנית.
  לבושה נשי מאוד (שמלות, חצאיות)

  אבל תמיד עם גולף כדי להסתיר את הצלקת שעל
  צווארה.
פרימדונה, דרמה קווין, עצמאית, כוחנית,
  ויותר מכל: מניפוליטיבית.

  אף אחד לא עזר לה בדרך למעלה, כך שהיא לא
  סומכת על אף אחד מלבד
 עצמה ולא מקבלת דעה
  של אחרים: 
עקשנית. קונטרול פריק. 
שולטת בבנות

  שלה ביד רמה ועם מעט מאוד סימפטיה. 
  ר
ק ליד יעלי, בתה, מראה את הפגיעות האמיתית
  שלה: חרדתית, 
פוחדת לאבד שליטה.
  אבל גם כאן יש קורטוב של מניפולציה: 
 
המסכנות שלה מול בתה מחזקת את ההזדהות
  של יעלי עם אמה, 
ונאווה יודעת את זה.

   טלנובלה או לא. 

    על פניו, על הנייר, חומרים מעניינים.דרמה קווין זה טוב. כיף לשחק.

    אני לא אוהבת לשחק את הריצ' ביצ' ואלה כמובן רוב התפקידים הבלונדינים
   שעשיתי
בשנים האלה –

    "צעד קטן" – סרט שאני כל כך אוהבת ושמחה שהשתתפתי בו.

   כתב  גיא מאירסון שלא כותב כאן כבר הרבה זמן למרות שהוא מראשוני 'רשימות'

   ובזכותו הבלעדית הגעתי לכאן. הוא בטח עסוק בכתיבת ספר במעמקי ארה'ב וביים

   שחר סגל, שמעולם לא התעניין והתייחס ל'בלונד' שלי בכלל, מעולם.

   זה נעים להפליא. כשלא מתעניינים בפרסונה הבלונדינית שלי.

   לא אוהבת ריצ' וממש לא מחבבת ביצ' – אבל לקחתי החלטה. נאוה.

   ריצ' ביצ' אולטימטיבית כנראה.

  היא הייתה דוגמנית בעברה. מתאים לנתוני, תודה לאלוהי הגנטיקה.

  

   יומיים לפני. עוברת על הטכסט. עושה איתו עבודה, כמו שלומדים לעשות.
   שמה מכשולים, 
מסמנת מילים,מצדיקה פעולות, לוקחת החלטות, לומדת בעל פה
   – עם ריטלין – 
 זוכרת שכל החלטה בקשר לדמות צריכה להיות מאד גמישה כי
   באודישן, כמו באודישן,
 יתכן שלקחתי החלטות לא תואמות את אלה של
   התסריטאי / במאי / מלהק ואז, על המקום,
צריך לשנות ולאלתר –

    אני אוהבת לאלתר. מאד אוהבת לאלתר.

    4 יולי 2007 – בוחרת בגדים יפים יפים. עשויים מאד. צווארון גולף שחור. 

    סנדל שחור על עקב – עוד נחזור אליו – מאופרת לגמרי, בדקדקנות, כל התהליך, 

    לא מדלגת על כלום.

    איה לאבא, אמא במכונית. שוקי זיקרי. מיומן. טיקטק הופכת לבלונדה מפונפנת.

 

    איך שאני יכולה להפוך לחלי גולדנברג בשניות – 

    עדיין מפליא אותי כל פעם מחדש.

 

    מונית לסינימטק. האודישן ממש ליד. חולצת נעלים שטוחות, נועלת עקבים,

    מחדשת את הצבע שנראה ממש טבעי ובכל זאת, על השפתיים ויורדת בזהירות

    מאה מדרגות,

    או שזה פשוט מרגיש ככה בגלל העקבים –

    ממלאה טופס.

    חוץ משמי ושם הסוכנת מסרבת ביהירות למלא פרטים נוספים –

    דופקת בדלת ונכנסת.

    מלהק שאני לא מכירה. מורן מרציאנו. הוא באמת בסדר. אדיב, קומוניקטיבי, 

    מקצועי ומשרה אווירה נעימה. מפטפטים רגע קצר.

    אני מסבירה שלמרות שהבמאי לא נוכח, יש בי רצון להגיע לתוצאה מדוייקת –

    התכוונתי ברצינות, אמרתי לכם –

    אני אשמח אם הוא יראה דברים אחרת ממני ואני אשמח לתהליך עבודה 

    אפילו בזמן הקצר שיש לנו. היה אחלה. קצת החמיא. קצת הנחה.

    להרגשתי,היה מצויין.

    לא הייתי מספיק קרה כפי שתכננתי במקומות מסויימים,

    הביצ'יות שבחרתי בה לא הייתה קפואה ומאיימת כפי שחשבתי שתהיה,

    אבל היה אחלה.

    
    החלטתי לחזור למכונית שנשארה ליד המספרה ברגל.

    כבר מזמן לא הלכתי ככה ברחובות תל אביב.

    זה היה די קרוב לשכונת רווקותי המיתולוגית – דובנוב וגרורותיו והתחלתי נדוד.

    לקצר ספור ארוך, אחרי כמעט עשרה בלוקים,

     כן, גם בתל אביב אפשר לקרוא להם בלוקים –

    הכנסתי יד לתיק וגיליתי רק סנדל שחור גבה עקב אחד. יקר. כל כך יקר.

    אפילו אני, אימפולסיבית, חסרת כל ערך לכסף הבנתי שאין סיכוי לוותר עליו ככה.

    פוסעת את כל הרחובות בחזרה עקב בצד אגודל, ניכנסת לכל חנות שעצרתי בה,

    מזיעה עד כלות, מגיעה למקום ההוא, מתפרצת בשארית החן שאני מקווה שנשאר בי

    אחרי המסע ההזוי הזה ורואה מלהק חביב מביט בי עם סנדל שחור ביד ומחייך.

    סינדרלה.

 

    עברו כמעט חמישה שבועות – היום אחר הצהרים הלביאה צלצלה –

    היא כל כך אוהבת אותי, כל כך דואגת לי מאז ומתמיד שלפעמים נדמה לי

    שאולי היא הייתה צריכה להשאר חברה ואחות גדולה, לא סוכנת

    איך יאמינו לה כשהיא מספרת כמה אני ככה וככה וגם ככה וככה,

    מי מאמין לאובייקטיביות שלה כשאהבה שלה אלי ברורה כל כך?

    אני שומעת ב"הלו רחלי" שלה – מי שאוהב אותי קורא לי רחלי –

    ואני אומרת לה מיד שאל תצטערי הונצ'יק, אל תתעצבי להגיד לי,

    נשבעת לך שאני שמחה. נפלה עלי שלווה.

    היא שותקת. מיואשת.

    הם עושים קרוסים לשלוש שחקניות.

    קראתי את שמותיהן בכל העיתונים לכן כבר אפשר לפרט :

    אחת כמעט משפחה, הגברת עטרי, אחותה של אחותי :)

    השניה, מיקי קם משחקת איתי בסדרה טלוויזיה מקסימה שאולי תגיע למסכים

    בסופו של דבר "עד החתונה" והעברנו ימים מאד מאד נעימים ופוריים על הסט

    בקיץ שעבר 

    והשלישית, מירב גרובר היא באמת שחקנית תיאטרון מופלאה. 

    שלושתן מקסימות, בחיי. שתיים מהן אני מכירה ומחבבת עד מאד,

    יש לשלושתן צבע אישיותי מסויים שלי ממש אין בכלל. 

    אני, כמו ששחר סגל אמר לי, כשניסיתי לשכנע אותו שפני, פני פוקר הם.

    את, הוא אמר בפני פוקר שלו באמת יש, את, הלב שלך על הפנים –

    לא יכולה להסתתר מאחורי כלום.

    

    תם ונשלם.

   ואני, באמת, יד על הלב, אין לי סיבה להמציא, לשקר, לעגל פינות,

   אני מרגישה טוב. אני שמחה היום. הקלה בליבי ונפשי. קשה לאדם,

   קשה לי, לעשות דברים שאני לא באמת שלמה איתם, גם אם ראשי

   המפוכח והבוגר מסביר לי שצריך. שחייבים. שככה זה בחיים.

 

  מסתבר, שהחיים שלך, לפעמים, שומרים עליך, יותר מעצמך –

  לפחות עלי. לפחות הפעם.

                       

צ ל ו ם עצמי – ביימתי לי סרט

 

 

 

תחילת דצמבר. מגה אודישן. באמת. מבקשים ממני להתאמץ.
שנות השישים. אשה לא צעירה. אלגנטית. מטופחת.
עם עבר, הווה והרבה כאב.
אני מתאמצת. מוצאת בגדים שמעבירים תחושת 'פעם'.
'אלגנטיים' הרבה יותר מסגנון הלבוש הרגיל שלי,
עוברת אצל שוקי, הספר שלי, אוספת שער בתסרוקת
'של פעם', עולה על עקבים ויוצאת לפגישה.                                       

היה מצויין. באמת.
לא הרבה פעמים אני מרגישה כך ועוד פחות פעמים
מעיזה להגיד בקול. בדרך הבייתה, באוטו, היה לי מצב רוח טוב.
הטלפון צלצל, היד נדחקה למהומה התמידית שבתיק שלי,
ונתקלה ב'קנון' הקטנה שלי. מלבן כסוף, חצי ג'יגה,
ארבע מאות ומשהו תמונות, שמחה גדולה.
החזקתי אותה חפונה בכף ידי ורציתי לעשות לי סרט.
לצלם את הסטילס של הסרט שלא יכתב/יצולם/יבויים וישוחק
לעולם. היד שלי נשלחה רחוק מפני ככל הניתן. לא רציתי פלש.
לא רציתי אור. חיפשתי אור פנסים. רמזורים. מכוניות שנסעו
לצידי. רציתי תחושת סרט ישן, דיוק. תחושת מתח לא ממש
מאיימת. רציתי דמות שמרשה לעצמה להיות. רציתי כמו פעם.
זכרון. סרט פיקטיבי בתוך המכונית שלי, בדרך הבייתה. 
חורף 2006.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 זכרון חושים – על סטניסלבסקי, סטרסברג וסטלה אדלר

 

זכרון חושים –

.

.

שש בבוקר. אבי, נשר אמר את ה cut האחרון בצילומי ה'פחדנים' –
שדרות רוטשילד, סוויסה הולך מולי עם אליזבט הארנבת בידיו,   אני לובשת שמלת כלה הזויה.
משאית זבל (אמיתית) נכנסת לפריים,  אבי צועק –  לא לעצור. להמשיך לצלם.
ידעתי שאני רוצה ללמוד משחק. וידעתי שאני רוצה אמריקה.

בשלוש שנים שקדמו לקחתי חלק ב – 'הלהקה', 'דיזנגוף99 ' וב'הפחדנים'.
המהומה סביב הסרטים וסביבנו – יוצרים כשחקנים, הייתה גדולה.  בקורות מופלאות. פרסי משחק.
פרסי חביבי נוער. פרסים והילולות. היה מצויין, אבל כמו תמיד, אצלי, משהו פנימי ידע אחרת.
ידע שלא יכול להיות ש'זה' כל כך קל. הדבר הזה שקוראים לו משחק.
היה לי מורה דרך ראשון מצויין. לטוב ולרע – מכל הדברים שאמרו ויאמרו על מר נשר,
הוא במאי שחקנים נפלא.
דרכו ללכת, להתלוות, להורות דרך לשחקן עד הפגישה המוגמרת בין השחקן, הדמות, הטכסט,
הסאב טכסט  וה'אקשן' היא דרך נכונה, נושאת פרות ומאד מרגשת.
אבל אני רציתי 'ללמוד' – לא ידעתי איך ומה לומדים משחק. אבל הרגשתי  שאני צריכה סוג של דרך.
שאני ארגיש נכון. הרגשתי שיש סוד, שכרגיל,  רק אני לא יודעת אותו.
שמי שב א מ ת יודע אותו יכול להיות שחקן.
ידעתי שאני לא רוצה לשחק בתיאטרון. שהקוד והחוזה הלא – מדובר בין  שחקני התיאטרון וצופיו
על הדרך והשפה שבה מספרים סיפור על הבמה,  היא לא דרכי.  אני רוצה 'כמו בחיים'.
משחק שרואים בו את העבודה.  את ההחלטות שעשה השחקן. את טון הדיבור ה'משחקי',
לא נכון לי.

http://www.stellaadler-la.com/AboutStella/StellaBio/StellaBio.html
מכל האפשרויות נבחר בית הספר של סטלה אדלר – ניו יורק.
יושב באמצע מנהטן. מוסד. נחשב. עובד על פי שיטת סטניסלבסקי עליה קראתי ובררתי מעט, והעיקר,
למרות שהגעתי באיחור של שבוע לפתיחת שנת הלימודים, ובעיקר לדעתי, בגלל מכתב ששלחתי לגב'
אדלר חודשים קודם, ועקב מוצאי האוקראיני/פולני/ ארץ ישראלי –
חולשה ל'סברס' ולאידישקייט –
זומנתי לפגישה עם סטלה. כבוד שמועטים התכבדו בו, ובודאי לא תלמידי שנה א'.
אשה בסוף שנות השבעים לפחות עם שני כלבים קטנטנים ווורדרדים כמוה ישובים בחיקה.
סטלה לבושה בגדים מפוארים, רעמת שער בלונד/אפור/ורוד מתגבהת מעל מצחה, שפתיה אדום
דובדבני החורג משרטוטי פיה, והיא ושני כלביה, מוציאים את לשונם הקטנטנה ומלקלקים את
שפתותיהם בסינק מדוייק להפליא. שיחה נעימה מהולה בזכרונות מבית אבא וזכרונות משרותי
בצבא הגנה לישראל, התקבלתי לבית הספר.

ימים ראשונים. הכרות עם מורים, תלמידים שיהפכו לחברים –
חלקם נהיו מ'שו בקולנע האמריקאי –
ומגיע שעור ראשון עם סטלה עצמה. אחד מהבודדים שקיבלנו. היא כבר הייתה ממש מבוגרת,
אגדה בחייה ורק האצילה מעצמה על בית הספר. היא נכנסת. במלוא תפארתה, שני כלבלביה בחיקה
ומתחילה לדבר. כל כמה מילים — ליק. שלושתם מלקלקים בתאום מדהים.
חלי די! לא על זה הפוסט.
והיא מסבירה את דרכה. תפיסתה, הבנתה את ה'טכניקה' שלה. הטכניקה של סטלה אדלר.
סיפרה שבתחילת המאה היא למדה משחק אצל המאסטרו. ס ט נ י ס ל ב ס ק י עצמו. בפריז.

סטניסלבסקי – http://www.bartelby.com/65/st/Stnslvsk.html
שהיה שחקן, במאי רוסי פיתח שיטת עבודה של ועם שחקנים שהתבססה על הרבה עבודה פיזית.
עם הגוף. עם הקול. כלים של שחקן. זכרון הגוף. זכרון אפקטיבי.
רצונו העיקרי היה להגיע למה שמתקבל היום כמובן מאליו במשחק. בתיאטרון לעיתים, בקולנע,
כמעט, כמעט תמיד. אפשר להשתמש במילה אמינות. כמו בחיים אני קוראת לזה.
האובר דרמטיות, המשחק הכל כך מוגזם, מוחצן, היה חייב להעלם.
השחקן היה חייב להתחיל 'להעתיק' את החיים. את גופו, קולו, תחושותיו, את החיים ממש.
החיים שלו או של הדמות שהוא מגלם.
אמרו סטניסלבסקי, סטלה אדלר והרבה מורים אחריהם. הגוף זוכר. הלב זוכר.
אתה, השחקן, זוכר דרך הגוף. אם 'תפעיל" את הגוף בדרך הנכונה לטכסט, לדמות, לסיטואציה,
ותעשה, פ י ז י ת את מה שצריך להעשות, הזכרון האחר – הרגשי,החושי, יתעורר, יציף אותך ואז
"זה" יהיה אמיתי. אתה תהיה בסיטואציה, במצב עצמו המשחק שלך יהיה אמיתי. כלומר –
אתה השחקן תהיה/תרגיש/תחווה ב א מ ת  את מה שהדמות שלך צריכה לחוות/להרגיש ב
סיטואציה המוכתבת.
בשתי מילים: מהחוץ – פנימה. מהפיזי – לרגשי.

דוגמא טיפשית – אם צריך להיות לך מאד קר. התבונן…זוכרים? מהשעורים הראשונים….
התבוננות וירידה לפרטים – התבונן איך גוף מתנהג כשמאד מאד קר. עשה מה שהגוף עושה במצב כזה.
שב כפוף. נסה לכווץ ןלהקטין את עצמך, את נפח גופך כמה שיותר. עוד קצת. נשוף לכפות ידיך.
התנועע הלוך חזור. נשום נשימות קצרות ורדודות.
אם תהיה דייקן ומיומן, תוך זמן קצר – קר לך. יהיה לך קר ב א מ ת. הבטחה.

חזרה סטלה אדלר מלימודיה ומיהרה אל לי סטרסברג – חבר לתיאטרון של ס.
http://en.wikipedia.org/wiki/Lee_Strasberg
סטרסברג גם הוא היה חבר בתאטרון שהקים סטניסלבסקי. אבל הדרך שהוא פרש ופיתח את 'הסיסטם'
של סטניסלבסקי הייתה שונה. הוא התרחק מהפרוש הפיזי והזכרון האפקטיבי ופיתח מתודה חדשה.
אדלר לעומתו הייתה ונשארה נאמנה למקור. היא חזרה ורצתה איחוד כוחות. אבל קיבלה כתף קרה.
סטרסברג סרב. סרוב אידיאולוגי, אבל סירוב.
שם התחילה מחלוקת גדולה שמחלקת עד היום בין אוהדי ה'טכניקה' של אדלר ובין אוהדיה המושבעים,
ואני בינהם, של 'השיטה' –  method –  ע"ע לי סטרסברג.

אמר סטרסברג  –  מי שזוכר הוא הזכרון החושי – sence memory –
כל דבר שחווית בחייך שמור אצלך. כל רגש. תחושה. הרגשה. וכולם אגורים במאגר החושי שלך.
הם לא שמורים ואצורים רק כזכרונות מודעים, כמו זכרונות ילדות או מסע,
הם אצורים גם כזכרונות חושיים. ריגשיים –
ועליך כשחקן ללמוד איך לזהות אותם, ובעיקר איך 'לשלוף' אותם ברגע הנכון. בסצנה הנכונה.
בדמות הנכונה.
אתה כשחקן לומד, דרך המקצרת את 'יכולת השליפה' של זכרון חושי.
היא פשוטה. דומה מעט למדיטציה. וכשאתה במצב ההוא, הנינוח – אתה יכול, כמעט פשוטו כמשמעו,
לאתר, למצוא ולהאחז בכמעט כל סוג רגש שחווית בחייך.
החכמה…לבחור טוב. לבחור נכון לדמות. למניעיה. למעשיה, גם הפיזיים.
אם תבחר נכון, תרגיש נכון. אם תרגיש נכון, תתנהג נכון – לדמות. לסיטואציה.
כלומר אם ב'טכניקה' של סטלה אדלר עליך ל'הנהיג' את גופך לפיזיות של הקור כדי להרגיש קור –
ב'שיטה', תמצא ותאתר 'זכרון קור' שלך, וכשתצליח להחיות אותו בזכרונך החושי, יהיה לך קר.
מאד קר. הבטחה.
מהפנים – החוצה. מהרגשי/חושי – לפיזי.

סיימתי את השנה אצל סטלה אדלר. משהו לא היה מספיק מדוייק.
הם היו מצויינים ומבינים ומתחשבים. הסברתי שאין לי עניין בתיאטרון והם הסכימו ש'יחפים בפארק'
יהיה ה'אנטיגונה' שלי – עשיתי חברים, היה טוב ומשהו לא הספיק.
שותפתי לדירה. אמריקאית סינית בשם איוו צ'ן , שבשנים מסויימות יכולתי לראות אותה מופיעה לרגע
בסרטי אימה אמריקאים — אחרי הכל אמזונה סינית, 184 סמ של עינים מלוכסנות, ניב מנדריני
ואנגלית מבית – הוא שילוב מצויין לסרטי קראטה, למדה אצל סטרסברג –

עברתי למנהטן תחתית. ה'שיטה' הרגישה נכון מהרגע הראשון.
מר סטרסברג העביר לנו כמה שיעורים בודדים – בעיקר התבונן, העיר ופה ושם החמיא (כן. כן ) –
ובשנת הלימודים השניה שלי נפטר. הלימודים בבית ספרו היו מעניינים –
וגם הלימודים בניו-יורק כמובן. את לומדת על החיים, לא פחות ממה שאת לומדת על עצמך,
על כוחותיך ועל חולשותיך כמובן –
אבל קרה דבר מוזר, ככל שלמדתי יותר, הבנתי שככה עשיתי לפני שידעתי שככה צריך לעשות –
מנגנון ה'משחק' הטבעי שלי ככה עושה בדרך כלל. קל לו ל'דמיין'.
קל לו לעשות נדמה לי ברגש. אני רק צריכה לנתב אותו. לבחור לו איפה לעצור ומה להוציא מארגז
התחושות, הזכרונות הרגשיים והחושיים, העלבונות, הפחדים, השמחות, הזכרונות הממשיים  –
כל אלה המרכיבים אותי ואת זכרון החושים שלי. ארגז הזכרון העצום והגדוש והמורכב שגר אצלי…
איפההוא גר? בלב? בראש? בכשרון? בדמיון? באגו?
לא יודעת איפה. יודעת שאצלי. וזה מספיק.

אז אם שואלים אותי אם למדתי משחק, אני כמובן עונה שכן –
ולפעמים מתענגת על השמות שאני יכולה לצרף לרזומה שלי :-) –
אבל אם תשאלו אותי באמת – אני כמעט בטוחה שמה שעשיתי לפני הלימודים דומה מ א ד למה שאני,
עדיין, עושה בין ה'אקשן' ל'קאט' –

.

אם תבקש ילד להיות עצוב ותשאל אותו איך הוא חושב שהוא יצליח להיות באמת עצוב לרגע,
רוב הילדים, יגידו שהם יחשבו על משהו עצוב. שקרה להם או שיכול לקרות להם.

והאמת? האמת האמת? זה דומה.ממש דומה.

c u t

.

ש ו נ א ת. מ מ ש ו נ א ת.

 

 

 

                      

           אודישנים. היום. 12:00. ערן ריקליס.

           תפקיד מצויין. דמות מעניינת.

          שונאת שונאת שונאת אודישנים.

 

                   

 

  


           

               

                      

 

 

 

פ ר ק י ם 5 – 12

.

.

אוקטובר 2006

קבלתי את פרקים 5 – 12 בסידרה החדשה שבה אני לוקחת חלק.

"עד החתונה"

ושוב ישבתי לקרוא ושוב מצאתי את עצמי קוראת בעיקר את השורות של איה –  'הבחורה' –

עד שנזכרתי.

וחזרתי לקרוא את השורות של דידי –  'האמא של הבחורה' –

.

מתי זה קרה ולמה אף אחד לא סִפר לי?!

.

.

.

אוגוסט 2010

עונה שניה מסתיימת היום. אני האמא. הכל בסדר. הכל טוב.

אני מאחלת לדידיות שבחיים לאזוראומץ ושמחה וחיים טובים באמת.

מגיע להן.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: