ארכיון קטגוריה: רחלי

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע

.

השלוש המשפיעות של חיי,

שתיים באופן יומיומי ממש ( ככה זה כשגרים בית מול בית, חלון מטבח מול חלון חדר

שינה, דשא מול עץ מנגו ) ואחת שגם כשהייתה רחוקה, מעבר לאוקיינוס הגדול,

השפעתה עלינו הייתה נוכחת כל הזמן, ואז חזרה והמשיכה כאילו לא עברו עשרים

שנות אמריקה.

שלוש משפיעות בכל רמה, מהחלק הגנטי,

צורת הלסת של כולן, החיוך של זו, השכל הישר של האחרת,

האימפולסיביות, חוסר הסבלנות, הלב הרך, הצלוליטיס והפרעת הקשב,

את כולם אני מוצאת בעקבות שחרצו בי אימי, דודתי, סבתי.

אני יכולה לעקוב בדיוק ולראות מה שייך למי, מה הגיע משלושתן.

ההחלטיות, הטעם הטוב, הטעם של המרק עוף ( והכוסמת),

חוסר אומץ כאן, ואומץ לב במקומות אחרים,

סינורומן ומשה שמיר מתערבבים בשמלות תוצרת בית ומכנסי ג'ינס מאמריקה.

סיפורי שואה רחוקים וסיפורי מלחמות מקומיים,

הגברים שהיו,

סיפורי נעוריהן,

סיפור חייה של האמיצה שנפרדה מבעל וילדים נשואים וחיפשה את אושרה בגיל מבוגר,

סיפורי משפחה, מילים ביידיש, באמריקאית,

זכרונות, נשיות, שייכות ואהבה שהן אהבו אותי שלושת אלה,

שתיים עדיין מחייכות אלי לפעמים ולעיתים רחוקות האחת קוראת לי בשם החיבה שלי,

הן האהובות של חיי ואני מתגעגעת אליהן ביחד,

כיחידת הצבא הנשי שעמדה מאחורי, ולרשותי שנים כל כך רבות.

המפקדת העליונה כבר מנהלת צבאות שמיים, ותהיו בטוחים שהיא אכן מנהלת זאת,

ושתי האחרות הפקידו את הפיקוד בידיים שלי, שלנו בכמה שנים האחרונות.

ואני מתגעגעת למה שהיה מאחורי וכבר איננו, ולא יהיה.

.

אני כבר חלק מצבא הנשים העומד ( בלי יידיש ופתגמים ), אבל ניצב חזק ויציב

ועם מודעות גבוהה יותר לתפקידו מאחורי הדור שאחרינו,

נשים צעירות ומקסימות שגם עליהן אני יכולה לסמן את עקבות הדי אן איי והחיים של

סבתא שלי, של אמא שלי, של דודה אהובה, של אחותי, שלי,

את כולנו אני יכולה לראות (לפעמים)  בברור, ממש לסמן ולהצביע בילדות שלנו,

למרות שברור שגם הן, בדיוק כמוני, כמוני מורכבות מהרבה יותר מקופי-פייסט גנטי,

ויש עוד מאגר גנים שמגיע ממשפחות אחרות, נשים וגברים נוספים,

ובכל זאת, אני רואה מבטי עינים, תנועת גוף, ג'סטה ויודעת שזה מכאן, או משם.

אני עומדת זקופה מאחורי הבת שלי, ובנות הדוד שלה, והמעגל הנשי הרחב שלנו,

חלק מקיר מגן משפחתי, נשי וחזק, עוטף באהבה, מנדנד במידה, ומציל בשעת הצורך.

אני שמחה עם מיקום העכשווי, באמת,

מרגישה מבוגרת דיי ( ברוב הימים ) וחכמה ומנוסה דיי ( כמעט תמיד ) כדי למלא אותו,

אבל

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע, את אלה שלי,

בנקודת הזמן ההיא, המצולמת, קרובות מאד לגיל שלי אני מנחשת,

שיתנו רמזים, עצות, סימני דרך,

איך להתנהל איתן עצמן בזמן העכשיו, כשסימניהן מתחילים לדהות,

ואני מחפשת כל כך את הדרך, ואת התבונה, ואת הכח להתנהל נכון,

להיות להן ילדה טובה, וחכמה, ככל שרק ניתן,

כי ילדה אהובה אני יודעת שאני, תמיד, בדיוק כמותן, לתמיד.

.

אהובותי, סבתא, אמא, דודה. קיץ בתל אביב 1986

 

המשימה

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהגבר המבוגר הזה, עדיין קשה לי להגיד עליו זקן,

אני בן תכף מאה הוא אמר לרופא השבוע, ואמרתי לו מה אתה משוויץ, עוד לא,

שיושב בביתו חלש כל כל ומתוק,

הוא גם הגבר הצעיר, החזק, האמיץ, היפה, ההורס, שרכב על אופנועים, עישן סיגריות,

חיזר אחרי איטלקיות יפות תואר, צילם את גופת מוסוליני תלויה בכיכר, ניגר, פירנס,

עבר משברים ולא נשבר, ניגן במפוחית, שתק הרבה, דיבר מדוייק, אהב את אימי.

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהאשה המבוגרת ( מאד, אבל גם לה אני לא מצליחה לחבר את

המילה זקנה ) הזו, שמאתגרת אותי לפעמים כאילו הייתה אני עצמי, זאת שיושבת

בגלל אילוצים אכזריים חסרת מעש רוב שעות עירותה חסרת שקט, היא גם האשה

הצעירה היפייפיה, הצחקנית, מלאת האנרגיה, היצירתית, היפר אקטיבית, זאת

שליבה מכיל את כל העולם ומלא חמלה ותום, זאת שקראה בלי הפסקה, תפרה,

חיברה, בישלה בתחושת שפיות נדירה, שפעה חום וחן, שנפגעה כמו ילדה מכל

כך הרבה דברים והסתירה. אימי שאוהבת את ילדיה עד סוף היכולת, ואת בעלה.

.

המשימה,

לזכור

שאבי, עוגן חיי, אהבתי הגדולה,

שאמא שלי, אהובתי התמה, הבית של חיי,

שהורי, אלה המדירים שינה מעיני בימים האלה מדאגה ואהבה וחוסר אונים,

הם בני האדם שהם, על עברם וההווה שלהם,

אבל הם עליזה ומאיר, מאיר ועליזה.

.

 

המשימה,

לזכור כל הזמן מי הם,

היום יום יכול לבלבל ולתעתע,

ואסור לתת ליחסי הכוחות המעשיים העכשוויים להשפיע על סדרי בראשית,

על מערך הכוחות האמיתי,

הוא אבא, היא אמא,

ואנחנו לנצח הילדים שלהם.

 

זו משימת החיים עכשיו.

.

 

פסנתר הכסף

.

כמה זה שאלתי ( די במבוכה ) את הנהג,

חמש תשעים הוא ענה, הוצאתי מטבע של עשרה שח והנחתי בידו המושטת לכיווני,

ככה בלאות, מתוך הרגל, הוא ( שבעוד עשר דקות יתברר שלמד עם אחותי בכיתה )

הניח את המטבע באחד משתי הכמו קעריות ניקל שמחוברות למשהו מימינו,

הושיט יד למכשיר המטבעות שתלוי, קיער את כף ידו מתחתיו ולחץ,

דינג, ומטבע של עשר אגורות נפלה לידו,

הוא הזיז אותה ימינה, נעצר, ולחץ ארבע פעמים

שקל

ועוד אחד,

ועוד שקל,

ואחרון

ארבעה שקלים נפלו והצטרפו לעשר אגורות

וכולם הושטו לי, קבלתי עודף.

ב ו ם

שטף אותי זכרון צלול וברור,

בום.

.http://bit.ly/2tj0l6f

פסנתר של כסף קראתי לו,

מונח בתיק של אבא, ואבא ישן והתיק בקצה החדר.

אני מתגנבת בשקט, בקושי נושמת, פותחת את התיק,

מפסיקה, בודקת שאבא לא התעורר,

מזיזה את קו המתכת העליון שמונע מהמטבעות ליפול אם זה מתהפך,

כדי לבדוק מה מצב המלאי,

אם מלא עד הסוף בדיוק רב, אסור לגעת, הוא ישים לב,

אם כמעט ריק, גם אסור, גם ישים לב,

מצב הביניים היה מושלם,

מושיטה יד מתחת לפסנתר כסף,

תחושת הקלידים והנגינה העניקה לו את שמו,

דינג דינג

דונג

מנגנת לי רכות, לא הרבה מדי,

מטבע של עשרים וחמש אגורות, גדול ויפה,

כמה עשרות, לא יותר מדי שלא ירגיש שמשהו קרה,

רק בשביל מסטיק,

אולי ארטיק מנטה או סוכריות מחליפות צבעים.

 

ואז אחרי שנים, בערב משפחתי כששלושתינו התוודנו מולו על אותו חטא בדיוק,

הוא הרים מבט כחול ואמר: באמת חשבתם שלא ידעתי?

.

מיוּתַרוּת

.

דבר שאני מגלה דרך ההורים המופלאים שלי וזקנתם – הם בני מאה שמונים ושתיים ביחד –

בשבועות האחרונים בהם אני צמודה אליהם קצת יותר מהרגיל הוא המיותרות של כל כך

הרבה דברים.

ספרים שנקראו נמסרים.

שטיחים מגולגלים ומאופסנים.

הרהיטים מעשיים, הנוי והאסתטיקה, במקום אחרון בסולם העדיפויות.

הבית הולך ומתרוקן, הופך פונקציונלי לחיי שניהם בלבד (להוציא שולחן האוכל הגדול).

השיער קצר וקל תחזוקה, הבגדים נוחים, מחממים, לא מסורבלים ואין צורך בערימות בארון.

תתני, תמסרי, תעבירי.

שמפו נעים, מגבת יבשה, בית חם, זה חשוב.

דברים חדשים, מבגד עד כורסת טלוויזיה נתפסים כמכבידים, לא באמת הכרחיים אז בשביל מה.

ההתפנקות עוברת לאהבה, שמיכה רכה, ריבוע שוקולד טעים,

מוסיקה באוזניות, ישיבה צמודה על המרפסת, ליטוף אוזני הכלב שלהם, 

לקרוא עיתון (הוא), להכין מרק (היא), שיח השושנים שלו פורח, האפונה הריחנית שלה מבצבצת, 

פומלה מקולפת, תה ועוגיה ולשבת יד ביד.

תנו להם, ולא חסר להם דבר, אבל באמת.

 

.My favourite day-Winnie the Pooh Quote-Quote of the day-Winnie the Pooh and Piglet-Posted-on-Holly-Main-Comic-and-Illustration-Blog

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מעורר מחשבה, הרבה מחשבה.

/

נשיא יקר, אני מאחלת לך שתהיה בריא

.

באביב 1963 הייתי תכף בת תשע –  חגיגות יומולדת ותערוכה התמרחו כאן בחודש האחרון, אין שום

יכולת, גם אם רוצים, להסתיר –

בבוקר כשישבנו סביב שולחן הפורמייקה האדום, זה שעדיין ניצב בבית ההוא,

כשאני מגיעה לבד, לא לארוחות שישי מסודרות, ומצטרפת אליהם לצהרים או קפה, אנחנו יושבים

סביבו כמובן, ו"הארץ" החליף את "דבר", וכמה קירות נשברו לטובת חדר אוכל גדול ונכדים,

אבל הפורמייקה.

בבוקר ההוא, עם "דבר" על השולחן,

אמא, אולי אבא, סיפרו לנו שהנשיא שלנו, יש תמונה שלו בחדר מורים, מאד מאד חולה,

ושהכותרת בעיתון מבשרת שמצבו ממש לא טוב.

זה מאד הדאיג אותי, מאד.

בבית ספר המשכתי להיות מודאגת, בכיתי,

וכשהמורה שושנה, זו עם השיער האסוף, המבט החמור, הלב החם והכתמים החומים על כפות הידים

שאלה אותי מה קרה, סיפרתי לה. שושנה, מורה נפלאה,

המורה שושנה

נתנה לי דף נייר:

נשיא יקר,

שמעתי שאתה חולה מאד,

אני מאחלת לך שתבריא מהר,

שתרגיש טוב ושתמשיך להיות נשיא מדינת ישראל.

בברכת בריאות

רחלי גולדנברג

כיתה ג'

רמת החייל.

וציירתי יונה, אפילו שתיים, ואת דגל המדינה ופרחים.

כשהגעתי הבייתה אמא נתנה לי מעטפה ובול ורצתי מהר מהר לדואר, לתיבת המכתבים האדומה,

מבקשת מאלוהים בלב שיעשה את הנשיא שלנו בריא.

אני זוכרת את התחושה שלי כשהצלחתי להכניס את המכתב לסדק הצר בתיבת הדואר האדומה,

אני זוכרת שהתרגשתי, וידעתי שעכשיו הכל יהיה בסדר.

כשחזרתי הבייתה מהריצה לתיבת הדואר (סיפור אמיתי) אמא סיפרה לי שהודיעו שהנשיא נפטר,

היא בטח אמרה מת. ואני זוכרת את הבכי שלי.

בנצבי

 

ימים יגידו.

.

.

געגעגע החלטה ראשונה לשנה

.

גילי העלתה לפייסבוק צילומים של הכריכות המצויירות, מאויירות מאוסף הספר שהיא אוספת מגיל 9,

יש לה למעלה משלוש מאות ספרי "הקוסם מארץ עוץ" ובכל זאת הצלחתי להפתיע אותה באיור שאין לה

:)

הקוסם מארץ לגילי

אבל מה שידעתי שיקרה בשניה שראיתי את הצילומים שלה אכן קרה,

גם אני רוצה.

אני אוהבת אוספים, מאד וכבר כתבתי פוסט גדול ומלא על למה ואיך ואין לי מה להוסיף אליו,

אלא רק להדגיש שאיסוף מביא שמחה, עניין, התרגשות ואם יש שותפים, מבן זוג עד ילדים,

השמחה רבה – מי שלא ראה את השמחה והגאווה של זאתי כשהפיות שלה/נו הוצגו בתערוכת

האוספים במוזיאון הילדים בחולון…

אז חשבתי וחשבתי ובאופן שכל פסיכולוג מתחיל יגחך ויפהק מהבחירה שלי בחרתי את מה שהכי

שדיבר אלי מכל ספרי הילדים שעברו לי בראש ומול העינים…והספר הנבחר הוא זה, למרבית הפלא:

הברזוון מס 1

בעידן דיגטלי שכזה אני מרחיבה את גבולות האיסוף לצילומים, וצילמי כריכות, ושערים, ובכלל.

אתם מוזמנים לשלוח, לשתף ולתרום.

אז תודה לגיל בר-הלל,

ואנחנו שנינו בטוחים שאין דרך נחמדה מזו להתחיל שנה חדשה,

ומאחלים לכם, הוא בגיעגוע ואני במילים,

Happy new year

.

במלחמת ששת הימים אבא הביא הבייתה את המילואים שלו

.

.

במלחמת ששת הימים הרחוב שלנו הפך למשפחה.

6 יוני לפני ארבעים וחמש שנים בדיוק, על היום.

רמת החייל, ארבע עשרה בתים דו משפחתיים, עשרים ושמונה משפחות, שני ילדים בממוצע.

כמעט חמישים ילדים, רובינו ביחד בבית ספר ובגנים, ותינוקות, ואמהות. האבאים בצבא.

אני לא זוכרת אם הלכנו לבית ספר או לא בימים שלפני ובזמן.

אבל אני זוכרת ימים שמחים. ימים של חופש,

עם הרבה ילדים, אמהות, תחושת אחדות, משחקים ו"אקשן" –

איך לא הרגשנו את הדאגה והמתח של האמהות שלנו שדאגו כמו שדואגים רק במלחמות אני לא

מבינה, כנראה שבמלחמה כמו במלחמה, גם כשאתה ילד, האדרנלין שופע ומשפיע.

הגדולים חפרו שוחות בחצר שלנו – אני לא מאמינה שאני רושמת את המשפט הזה –

חפרו שוחות בחצר שלנו, במקום שהיום עץ הפומלות של אבא שלי מניב פרי נפלא, והפיטנגו גם –

ואנחנו עם האמהות ממלאים שקי יוטה שאין-לי-מושג-מי-הביא-ואיך-הגיעו בחול שאין-לי-מושג איך

הגיע גם, והגדולים מערימים שק על שק לצידי הבורות הארוכים שאם יש אזעקה צריך לשכב בהם.

אני זוכרת במעומעם חלונות צבועים בצבע כחול כהה ואת אמא אומרת האפלה ומכבה את האור.

שכנים באים אלינו – כדי שהקטנים יוכלו לישון – בלילה כי רק לנו יש מרתף מבטון מתחת לבית

עכשיו-קוראים-לו מקלט.

זוכרת שחושך, אמצע הלילה, ממש מאוחר, ואנחנו עומדים עם פיג'מות מחוץ למקלט,

כל הרחוב, דודה אתי, וכרמלה, ומרגלית, ובת שבע חברה של אחותי, וזאביק שאחרכך היה בשבי,

וחנה וכל התינוקות על הידיים והאמהות וגבר או שניים שלא הלכו לצבא, והיה כיף.

ישנו אצלנו במרתף ד. שפעם אני אספר על הבית הנורא שבו גדלה – ודורון בן דוד שלי, ודרורית,

וזאביק ובכלל החברים והחברות הכי טובים שלי מהרחוב – ועמדנו באמצע הלילה ומרחוק ראינו זיקוקים

שאמא ודודה אתי ושכן אחד שלא היה במילואים אמרו שזה בכלל פצצות אבל זה היה ממש רחוק ולא

פחדתי בכלל, רק התרגשתי ממה שקורה, והיום אני יודעת שראינו מה שעדיין, ביום צלול אפשר לראות

מהבית של אמאבא, את הגדה. שהייתה כפרים בודדים והיום כולה מאחזים, שכונות ומחסומים.

אבל

הכי הכי אני זוכרת שאבא הגיע מהמלחמה עם טנק.

אבא שלי הוביל טנקים בצבא ופעם אחת במהלך הזמן הארון שבו לא היה בבית הוא קפץ הבייתה.

הוא לא נכנס עם ה…אין לתאר את הגודל והרושם שה…דבר ה ע צ ו ם הזה שעליו עמד טנק, לרחוב

שלנו, הרחוב היה צר מדי (עדיין) אז עם הפיג'מות – הוא הגיע בהפתעה בבוקר מוקדם – רצנו לסוף

הרחוב ושם חנו, על כל גודלם ועליהם, המילואים של אבא. ט נ ק.

טיפסנו, נגענו, ת'רגשנו, אבא הראה לי את הקבינה הגדולה בתא הנהג ואיך כשאחד נוהג, השני ישן

והרשה לי אפילו להציץ בתוך טנק. אחרכך חזרנו הבייתה ואבא רצה להכנס להתקלח כי היו לו בדיוק

שעתיים להיות בבית לפני שהיה צריך לחזור למלחמה,

אבל אני, שהרחתי את אבא ואת המדים שלו פשוט לא הסכמתי שיתקלח.

הריח של המדים, הדלק, הזיעה.

אבא שלי היה חייל גיבור והריח כמו כזה ואני, לא הסכמתי לוותר עליו,

בסוף נאלצתי ואבא נקי ומגולח, ישב לאכול איתנו ארוחת בוקר וחזר למלחמה.

אבא מצלם תמיד. סיני 1967

.

את סיפורי המלחמה האמיתיים, את מה שראה בסיני ונוצר בליבו עד היום, את המחיר שגברים משלמים

על מלחמות, את המחיר שמדינה, את הכיבוש הנורא, את תוצאותיו, את כל אלה הבנתי אחרכך,

במלחמה של הדור שלי.

.

.

מה שמסתתר במגירות של אמא שלך

.

כשהשולחן מפונה, הנכדים נכדות וכל היתר שרועים מול החדשות, קצת לפני המי-רוצה-תה ופינוקי

השולחן אני מחליטה לחטט לה בארון. אני אוהבת לחטט בארונות, מחסנים, בתים לפני הריסה,

וקופסאות וזכרונות וחיים מכל הסוגים ופעם בזמן אני מגיחה כמו נמיה זריזה וצדה משהו, הנה,

בשבוע שעבר בקרתי את אחותה הקטנה, מעל שמונים נכון, אבל עדיין הקטנה, וזה היה השלל:

.

נו, אמרתי לעצמי היום, זמן לחזור לעומקי ארונותיה של אמא שלי גם, ושאלתי רשות והיא הסכימה בחצי

פה, והייתה בסביבתי ליתר בטחון, בכל זאת אף-פעם-אין-לדעת-מה-יכול-לקרות-עם-הילדה-הזאת.

ופתחתי קופסאות ארוכות וריקות, וארנקים שקניתי לה לפני שנים והם עדיין בעטיפה המקורית שלהם כי

שלי-הכי-נוח-לי-רחלינקה- אולי-תשתמשי-בו-עכשיו? ואז ראיתי קופסה שהכרתי מניירות הצילום וחדר

החושך ופתחתי אותה בלי ציפיות מיוחדות ושם, מקופלת כמו בפעם הראשונה או האלף אם מתבוננים

לעומק על הקיפולים, במקום מטפחת, צמיד או פתק אהבה ישן שהיא כתבה לו או הוא לה, הבליחה לי,

ועדיין, מול העינים היסטוריה משפחתית, ולא רק,  במלוא עוצמתה:

.

מעולם לא ראיתי אותה. זו מודעת האבל של יוסף ברי'ל, האח של סבתא שלי, זה שהיה חלוץ אמיתי,

שהגיע עם אחיו לארץ ישראל בזמן שהחצי השני של המשפחה היגר לאמריקה ההיא, ונהרג בתאונה

שעד היום לא ברור אם פיגוע על ידי פועלים ערבים ע'ע אחותו או תאונת עבודת ע'ע מודעת האבל.

23 מאי 1932  ציבור הפועלים נ ד ר ש להגיע להלוויתו. סולידריות, פעם זו הייתה מציאות.

רווק, צעיר ועל פי הצילומים הבודדים גם כחול עינים ויפה תואר. דוד יוסף קוראת לו אימי.

.

אז דברנו קצת וסיפרנו לנוער מעט על יוסף וחיפה ושאר ענייני ציונות,

אבל אני, הייתה לי משימה וחזרתי לארון.

ואכן זה לא לקח יותר מדי זמן:

– אני יכולה אמא?

– את זה?

– כן.

– את באמת רוצה את זה? זה ישן

– כן.כן. אני יכולה?

– כן, את יכולה.

– יש!

.

אז אני לא יודעת איך התחילה השבת שלכם,

אני רק יכולה לקוות, ולאחל לכם שהיא התחילה מצויין כמו שלי :)

.

קייטנה וחולצות ושוקו גם

.

.

.

לחכות  לאוטובוס בשבע וחצי בפינת הרחוב.

חולצה וכובע.

חוף הרצליה. סככות מסומנות. טריטוריות

בוקר טוב ילדי קייטנת "דן". ב ו ק ר ט ו ב אנחנו צועקים כמו שרק ילדים.

שורות שורות, התעמלות, המנונים, תחרויות.

ים. מדריכים מחזיקים חבלים בתוך המים לסמן גבולות שכשוך.

לסככה שלנו.

משחקים. מלאכת יד. מחזיקי מפתחות משרוכי פלסטיק. אלכסון, אלכסון, משיכה.

מבני על ממקלות קרטיבים מודבקים בדבק פלסטי ונצבעים. לעפרונות של שנה הבאה.

בניה בחול. תחרויות. ספורים.

מדריך ומדריכה גדולים ממש, אולי בני חמש עשרה.

אסור לצאת לשמש עכשיו.

עכשיו למים.

כולם להתנגב ולחזור לצל.

לחמניה. שוקו.

אחר כך, מאוחר יותר יהיו קרטיבים.

אני אוהבת קרטיב מנטה הכי הרבה.

עוד פעם למים.

חם. החול לוהט בכפות הרגלים, על העור, ובכלל.

להתראות מחר קבוצת מיקי מאוס או ארטיק מנטה או איך שלא בחרו לקרוא לנו השנה.

חולצה נלבשת על גוף דביק. מגבת לחה וכבדה נדחפת לתיק.

לא לשכוח את הכובעים. להתראות מחר.

נסיעה הבייתה.

אוטובוס ילדי "אגד" נעצר לידינו ברמזור: הלו אגד זוז הצידה, הנננננהההההה דן בא…

עצירה בפינת הרחוב. הליכה איטית, כל כך חם, לאורך עשרה בתים קטנים עד הבית,

אפלולית ואמא ומקלחת והרבה גרגירי חול על קרקעית האמבטיה הלבנה,

ושער רטוב, עור חם, לחיים סמוקות. כתפיים גם.

ארוחת צהרים טעימה כמו שרק ארוחת צהרים כזאת יכולה להיות.

תריסי עץ סגורים. אני שוכבת על הספה בסלון.

שמיכת פיקה ופסי השמש מפספסים את הבית ואת הרצפות.

אני מחכה בקוצר רוח שהרצפה תתייבש קצת, שתהיה לחה וקרירה ונשכבת על הרצפה,

מצמידה לחי וירכיים וזרועות. מנסה להגדיל את שטח הפנים של העור שלי, של הגוף שלי.

הקרירות, האפלולית, הפסים הצהובים של השמש והלחי שלי על הרצפה.

אחרכך נמנום, ספר, אבטיח, מים לא תכף אחרי ולספר לאמא ואבא ולקטנה מה היה שם,

ואיזה כיף שרשמו אותי לשני מחזורים.

הלואי, הלואי שכשאני אהיה בת חמש עשרה יסכימו לקבל אותי,

הלואי, הלואי ואני אהיה מדריכה.

.

ואיזה כיף זה החופש הגדול הזה, אושר.

.

.

סבתא רחל

.

.

כשכתבתי את הפוסט לפני שלוש שנים, בערב פסח, תאריך מותה של סבתי הלא מוכרת,

זו שהלכה לעולמה שבועיים לפני שנולדתי לא היה ידוע לנו. לפני שנה גיליתי, ועכשיו אני

יודעת וזוכרת. 29 בדצמבר יומולדתה של סבתא רחל.

.

כשאני אומרת סבתא, אני תמיד מתכוונת לסבתא יפה שלי. זו שהכרתי מתמיד.

שהייתה חלק יומיומי מחיי אפילו בשנים הרבות שחייתה בניו יורק. סבתא שלי הגבוהה,

היפה, המרשימה באופן יוצא דופן, מצמיתה במבטה ומרגיעה בליטופה.

את סבתא רחל לא הכרתי.

סבתא רחל נפטרה בערב פסח לפני המון שנים.

אחרכך נולדתי אני. רחל, רחלי. אין אדם שאוהב אותי, קרוב אלי, מכיר אותי,

שלא קורא לי רחלי על נגזרותיו של השם ברגע שהקירבה מאפשרת.

סבתא רחל לבית גלרטר הייתה יתומה.

אנחנו לא יודעים עליה כלום, ממש כלום,

חוץ מהעובדה שנולדה בצכסלובקיה והגיעה לרומניה כדי לגור עם קרוב משפחה,

כנראה אחיה הבכור, כשהייתה ילדה.

גלרטר,

תלמיד חכם אבא פירש לי. איזה שם יפה. צליל מוכר. ג ל ר ט ר.

תסתכלו עליה רגע.

תראו שכל מה שילדיה מספרים עליה, באהבה שלא נתקלתי ברבות כאלה,

על טובה, נעימותה, רכותה וחייה המורכבים והקשים באמת,

הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים,

משתקף בעינים הטובות שלה.

.

שבט השאירה אחריה היתומה הקטנה.

חמישה ילדים היו לה. אב'שלי, תכף תשעים הוא צעיר בניה, מחמל ליבה, שנים עשר נכדים.

עשרים ושנים נינים ובינתיים הצלחתי לספור עשרים וארבעה בני נינים.

.

סבתא רחל נפטרה בערב פסח, בטח היה חמסין כמו היום, והשקט המיוחד של הלפני עשה את

המקום הזה למה שהוא כבר אז, במיוחד אז, במיוחד לדור ההוא.

תכף משפחה. תשמחו איתה.

ח ג ש מ ח.

.

"טבעות" מקבל גוון סיפורי משפחות. הנה הטבעת של סבתא של דקלה ושל דקלה גם.

.

.

עגנון, ראנד והרולד רובינס נפגשו על המרפסת

.

.

.

החלון הגדול שהיה חבוי מאיתנו בוילון מתחילת הסתיו נגלה לעין הבוקר על כל כתמיו וסימני המים שהגשם

צרב עליו. גם צידו הפנימי אם נודה על האמת לא ממש בהק בצלילותו. וילון, מנקה ערמומית, מבוגרת לא

אחראית וזאתי שממש לא מבינה מה זה משנה אם לא רואים את זה בינכווכה אימי, הן כל הסיבות.

בקבוקמים כחולים, אני עדיין לא מבינה למה כל מנקי הזכוכיות למיניהם מכילים מים כחולים, ועיתונים.

אל תקרעי את גלריה של שישי מותק, ליסה תעלב, וחוץ מזה, תזכרי את הפטנט של סבתא יפה.

והתחלנו.

התזה, פיזור, ניקוי ואז מתכווצץ העיתון אל תוך ידה, או ידי, ומתחילים, אופס, מתחילות.

אנחנו מעמידות את כפות הידים שלנו זו מול זו כשהזכוכית הרטובה ביננו ומנסות לתאם תנועה וקצב.

אחד מהתרגילים הראשונים כשלומדים משחק הוא תרגיל המראה – את עומדת מול בן זוגך לתרגיל

וחוזרת כמראה על תנועותיו. זה יותר קשה ממה שזה נדמה, אבל כשמנקים חלון ענק בתחילת אביב

זה בסדר איך שזה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

היא תלויה על הסורגים מצידו החיצוני באופן כל כך טבעי נאחזת ביד אחת, ובשניה מבריקה את השמשה,

שאני חושבת לעצמי בעודי מנסה לתאם את קצב ותנועות הידים שלנו, מעגל מעגל סטופ. מעגל מעגל

סטופ, שנה כיוון, שיתכן שאני מגדלת לי כאן גורת קופים מוצלחת במיוחד.

– יש לך מזל

– שמה? היא שואלת

– שלא היית ילדה בבית של סבתא לפני פסח

– למה? מה היה?

– מה היה הכי מה?

– תבחרי

.

– מה היה הכי מעצבן ונעים ביחד?

– נניח היא עונה בטון ההוא

אבל אני מזהה סקרנות, בכל זאת צריך לגמור עבודת שורשים עד סוף החפש:

אז ככה,

בערך שבועיים שלושה לפני פסח סבתא הייתה נכנסת למצב שאין לי ברירה אלא לקרוא לו

קדחת. אי אפשר היה לדבר איתה על כלום חוץ מעל תוכנית העבודה שבסופה, הבית יהיה,

א. נקי אבל זו ממש לא הייתה המטרה העיקרית

וב. כשר, כלומר פרור חמץ ע'ע לחם, קמח, בייגלה וכו' לא יהיה בבית הזה.

.

סבתא ולולי, המנקה רבת השנים ובעיקר הסיפורים והאהבה שאין-לי-מושג-איך-לא-סיפרתי-לך

-עליה-עד-היום היו מתחילות במבצע על פי סדר קבוע מראש.

לכל אחד, אחת ליתר דיוק, היה תפקיד קבוע שהשתנה רק מעט עם השנים.

היה יום שהמיטה של סבא וסבתא הייתה נגררת לחצר,

וכל בגדי הקיץ והחורף והסתיו והאביב היו נתלים על חבלי הכביסה שאת מכירה,

כן, אלה שליד עץ הלימון, והיו חוטפים מכות רצח עם המכשיר הזה נו..זה העשוי עץ ובקצה הוא

נראה כמו קשר.

היה יום שארונות המטבח כלומר מה שבתוכם היו פשוט על שולחן וריצפת המטבח ונרחצים

כאילו אנ'לא יודעת מה עבר עליהם ובתוכם, וניירות חדשים היו נפרשים עד-היום-אני-נשבעת

-לך-אני-לא-מבינה-למה-הם טובים, ולהכל היה ריח חדש.

לפעמים, עד היום, אל תגלי, אני מתפלאה, שכשהארונות מסודרים מבפנים, גם אם הדלתות

שלהם סגורות, מרגישים את הנקיון….נכון?

אבל היום שאהבתי היה היום של הספריה הגדולה.

ספרי קריאה אין טעם לקנות אמרו פעם. חבל.

בשביל מה יש ספריה?!

ספרי קריאה קוראים ןמחזירים, ואם ממש רוצים לקרוא אותם שוב, לוקחים שוב.

אבל אנציקלופדיות, אה…אנציקלופדיות זה עניין אחר.

ואז סחבנו בזרועות חזקות, כשהסנטר תומך ערימות ספרים למרפסת האחורית הארוכה והצרה

והנחנו אותם על המעקה לכל אורכו ואת היתר על הרצפה. אמא הייתה נותנת לנו סמרטוטים

טבולים במים וסבון והיינו מנקים את המדפים ומייבשים ואז היה מתחיל הזמן הארוך.

שעות ארוכות ורכות.

מתיישבת מול אנציקלופדיות, מילונים, אטלסים, מבחר הסיפור – הסיני והאמריקאי האהובים עלי –

אלבומי נצחון, כיבוש ושאר נפלאות, זה יש בשפע. מדפים עמוסים במכלל, ההיא הגדולה,

הבג'ית עם מליוני הכרכים והטכנאי הצעיר – בכל זאת היה שם אח גדול שלמד ביד סינגלובסקי –

ושאר גדולי העולם, ממציאים, מגלי עולם ומה לא…

וביניהם התחבאו כן כן ספרי קריאה שהיו רכוש הבית,

חלקם הושאלו ממקורות אחרים וחלקם פשוט היו.

עגנון, איין ראנד או אפילו אלוהים ישמור הרולד רובינס שהיו מילים אסורות ומרגשות בספרים שלו.

אני מתיישבת על רצפות המרפסת המשובצות כתמי אבן,

השמש מענגת בחום אביבי ראשון את הכתפיים ואמא אומרת תזהרי עוד לא ממש קיץ,

ואני מתחילה.

במטלית יבשה מנגבת ספר – אחד אחד, את כולם, בלי יוצא מהכלל – על ארבעת צלעותיו וכריכתו

ואז מדפדפת את דפיו כדי לאוורר אבק נלכד, סוגרת אותו בנקישה, אוחזת בשתי ידיים ומכה מכה,

שתיים על המעקה, למגר שאריות אבק שהצליחו לחמוק מהטכס השגור על ידי.

ספר ספר עבר את ליטוף מטלית האבק שהשחירה במהירות והוחלפה באחת אחרת, ספר אחר ספר,

דפדופים מהירים ומלאי אבק ומוך שהניבו לפעמים הפתעות.כרטיס קולנוע ישן של אבא ואמא,

צילום מימים רחוקים שאמא שמחה למצוא – באמת התפלאתי איפה הוא, תראי, דודי היה בן שנתיים

וירד שלג בתל אביב! בתל אביב רחלינקה, אי אפשר להאמין –

ואני מצליחה לקרוא מילה, קטע ולפעמים אפילו פרק שלם לפני שאמא מזכירה שזה לא יום כיף,

ויש הרבה מה לעשות, וצריך לנגב שוב את המדפים.

.

– תגידי אמא – אני רואה ניצוץ מוכר בעינים שלה – תגידי,  בימי הביניים, כשהיית ילדה,

לא היו שואבי אבק….?

– אם היית ילדה אז….זה מה שהיית עושה ביום שני בבוקר.

– אבל זה מה שנעשה ביום שני בכל מקרה….

– בדיוק.

.

מתנת יומולדת וירטואלית

.

.

מאז ומתמיד אני זוכרת אותו עם מצלמה.

אחרכך באו שנים שהפכו את אהבתו לחבל הצלה פיננסי ועממו מעט אני חושבת את העונג שבצילום.

אחר כך כשהכל הסתדר הוא המשיך לצלם אבל אבד, אני חושבת – מעולם לא דברתי איתו על זה –

את התשוקה הראשונית והשמחה הגדולה שהייתה לו למצלמה והצילום הפך פשוט לדבר שעושים.

אני  זוכרת , לא תמיד, שהאהבה הגדולה שלי  לצילום  ודרך הביטוי המועדפת עלי הגיעה אלי גנטית

יחד עם צבע העינים וגם דרך השעות היפות  בחיי  לידו  בחדר החושך במרתף, בשנים ההן.

והיום, בקופסאות, מונחות זו על גבי זו, בסדר מופתי כמובן, שורות שורות של נגטיבים, בשחור לבן,

בצבע, גזורים ומונחים בשרוולי ניילון, אוצרים את חייו וחיינו בפריימים מרובעים, לתמיד.

ככה זה צילום. לתמיד.

אבל היום יש לו יום יומולדת לאבא שלי. לאבי האהוב באבות,

ואני מעלה לכאן כמה צילומים ממבחר עצום שצילם פעם, מזמן מזמן –

שעדיין לא העברתי לפורמט דיגיטלי נגיש –   למין מחוות יומולדת-שנה-לפני-תשעים.

לשנה הבאה, ננסה להרים תערוכה. מגיע לו.

.

ראשונה אהובתו

וכשחזר ממלחמת ששת הימים עם מראות מסיני

ודיונות שהרגישו מעולם חיצון

ומראות ממקומות זרים

וכל השנים הוא המשיך לצלם אותה כמובן. פעם אחר פעם. ואין איש המצלם אותה יפה כמוהו.

אבל פעם,  בדשא הגדול ליד הבית, הצלחתי לצלם אותו בלי שהרגיש:

.

.

.

.

.

.

והערב, כשיגיע אלי הבייתה לחגוג יומולדת עם אשתו,

ילדיו, נכדיו, ניניו ושפע משפחה, הוא יוציא באיזה שלב

את הניקון שלו עם סרט הצילום בתוכה, וככל שנכרכר

סביבו יותר עם כל הקנונים התותחיות שלנו, הוא יחייך

את החיוך השקט שלו, בלי ויכוחים מיותרים, כמו תמיד,

וימשיך בשלו. אחת אחת, בקפידה. קליק.

.

איש אהוב כל כך, ובצדק.

.

.

המחמאה הגדולה ביותר

.

.

משוטטת ביוטיוב, מחפשת שיר שייצג לי מצב רוח והחלטה,

ופתאום פגשתי את הפנים האהובים של ילדותי.

באופן כללי ככה רציתי להיות, להראות, לחייך, לדבר, להתלבש ולחיות. כמוה.

המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל, שקבלתי, אז בימי ילדותי הרחוקים,

מנצחת בגדול את כל המילים היפות, הנדיבות המחמיאות שקבלתי מאז ועד היום:

את ממש דומה לה:

.

להתעלף עליה.

.

.

.

.

תגיד

.

.

–  תגיד

–  מה?

– מה חשבת לעצמך?!

– על מה?

– מה על מה?! ת ס ת כ ל

– על מה?

– מה זה? מה זאת התמונה הזאת?

– זה אני

– אני יודעת. אתה לא חושב שזו התמונה ה כ י הזויה שראית אי פעם?

– מה הזוי  בה?

– תסתכל!!

– אני מכיר אותה. זה אני  והאופניים  שלי…

והוא מספר –

בן חמש עשרה, גר בתל אביב עם אמא רחל – כן, אני נושאת את שמה – ואחותו הגדולה במעט.

כל אחיהם הגדולים כבר נשואים, מפוזרים אצל פרנקו בספרד, או במחנות בקפריסין, והוא, יתום מאב

חי בתל אביב את חייו הלא קלים. לומד, עובד ומביא לאמא הבייתה פרוטי משכורת.

חוסך פרוטה לפרוטה לפרוטה וקונה אופניים משומשים.

כמו שהוא יודע עד היום – עם ידי זהב ממשיות, בקפדנות ויסודיות שלפעמים מוציאות חלק מבני משפחתו

מהדעת ורוב הזמן נוטעות בהם בטחון – שיפץ, וניקה, ושיפר והבריק את אופניו הראשונים.

ואז, ביום אביבי, כשהיו משופצות ומוכנות, לבש את בגדיו החגיגים – עליהם לא נרחיב את הדיבור

כרגע  מפאת פרצי צחוק לא נגמרים – ויצא לסיבוב בעיר.

תראו אותו. תראו.

.

את בן החמש עשרה הזה.

עומד בחזית קולנוע מוגרבי על אופניו החדשים, רגליו ההורסות – עד היום – והברט.

תראו את זקיפות הקומה, הגאוה, הנעורים המנצחים את הקושי.

הלב יוצא אליו, אל הנער הזה שגדל לתפארת. אבא שלי.

.

.

.

נ.ב. האהבה לא עברה לו….

.

.

.

.

.

.

קוף, מצילתיים וזכרונות ילדות

.

.

.

הסבר ובקשת הצטרפות מפורטת מכם, מכן, נמצא בלינק הזה והוא, הג'ינג'י שבפוסט הזה, הוא

הסיבה וההסבר והטריגר לפרוייקט צעצועי הילדות שלי, בו אני מחפשת צעצועי ילדות ישנים,

מרוטים, אהובים במיוחד, מבוגרים במיוחד, שלכם, שלכן, של ההורים, סבא סבתא, של מי שלא

יהיו, ואני מבטיחה חוויה נעימה, מזכרת מודפסת ותודה נצחית.

.

ועכשיו לצעצוע ילדות המיתולוגי שלי:

הוא ג'ינג'י ומעולם לא הכזיב.

מפתח מסובב והמצילתיים והתנועות שלו מצחיקים ומשמחים בכל פעם מחדש.

ואחרי ששחקתי איתו הוא תמיד תמיד חזר לארון של אבא שלי שלא ישבר,

צעצוע מחוצלארץ.

כשעזבתי את הבית לקחתי הרבה דברים כמובן, כולל אלבומים ומכתבים וספרי זכרונות,

לא לקחתי אותו אין-לי-מושג-למה. השארתי אותו למשמרת אבל טרחתי להדגיש ולהגיד

שהוא שלי, למרות שהוא נשאר שם.

אוצר מחוייך ששימר לי משהו דהוי עם טעם וחיוך וזכרונות.

זכרון חושים דייק סטניסלבסקי.

אחר כך, הרבה אחרכך נולדה הבת שלי וצעצועים חזרו לקבל ערך מוסף ולקחתי אותו

אלי, וגם אצלי הוא הוכנס לאןשהו ומפעם לפעם נזכרתי בו וחשבתי מתי זאתי תהיה

גדולה מספיק כדי להנות ממנו וממחיאת הכפיים האיטית שלו,

אבל אז, גם בחילופי בגדים, גירושים, עונות ושנים ומה לא, לא הצלחתי לזכור את

המערה בה התחבא ועזבתי, ושכחתי ממנו,

כמו שעוזבים ושוכחים דברים בהתנהלות הזחוחה והפשוטה של החיים.

בשבוע שעבר רוני כתבה על העכבר הסגול שלה

ומיד כתבתי לה שאני לא מוצאת את הקוף שלי שאפילו איך קוראים לו

אם-בכלל-היה-לו-שם אני לא זוכרת, והיא אמרה תכתבי,

ואני כמו תמיד מצאתי תירוץ ואמרתי שאנ'לא מוצאת אותו,

אפילו שכבר המון זמן אני מתכננת לצלם אותו ולכתוב גם, ועזבתי שוב.

כמו תמיד, כמו בהתנהלות הזחוחה והפשוטה של החיים.

אבל

אתמול

הבת שלי הצטרכה את שק השינה ועליתי למדפים העליונים,

ושם, מכורבל בין שמלת וינטג' מפריז, שק שינה מפואר וזכרונות היה הג'ינג'י.

תראו את הפנים האלה. עיני זכוכית. פרוויה מרוטה. מדובללת. קרועה.

הג'ינג'י דהה. השפתיים קרועות ונפולות. החיוך נעלם.

הקרעים מגלים מנגנונים לכאורה-חסרי-נשמה,

חוטי ברזל נגלים בזרועות ורגלים שהיכו במצילתיים .

אני מלאה רגשי אשם וחמלה. תראו את הפנים האלה, תראו: הלב נכמר.

.

.

בן חמישים. רוב שנותיו בארון. ארון אמיתי, לא מטאפורי.

מתי בפעם האחרונה

.

.

כבר היה כמעט שש אז הרמתי את עצמי ממיטת שישי ועיתונים – אם הייתם אומרים לי לפני כמה

שנים שהשעות הנפלאות האלה של שישי ועיתונים במיטה יחזרו לחיי, לא הייתי מאמינה לכם –

התווכחנו עם הכלבה אם היא רוצה להשאר בתוך הבית או בחצר –

אנחנו היינו בעד החצר, היא ניצחה כמובן, ונסענו.

שישה רמזורים, שמונה דקות. הגענו.

חלון המטבח היה פתוח ומואר ויכולתי לראות דרכו את התמונות הצמודות למקרר –

פעם החתול שלנו נעלם.

אחרי כמה חודשים, בלילה חורפי אחד, הם כבר היו לבושים ומוכנים לצאת לתיאטרון ראינו

אנחנו-כבר-לא-זוכרים-מי-ראה-ראשון צללית של חתול יושב על אדן החלון. הוא חזר הוד ליטופו והמשיך

לחיות איתנו במלוא רודניותו החתולית כאילו לא קרה כלום הרבה, ממש הרבה שנים –

מאז אני מעיפה תמיד מבט אל החלון המלבני הזה. לכי דעי מה יצוץ עליו במפתיע.

אבל הבית הזה מלטף כבר הרבה שנים כלבים ולא לחתולים למגינת ליבה של גברת הבית,

ואתמול כשהגענו, הגוש השחור והקופץ שהצליח לחמוס – על חשבוני כמובן – כל כך הרבה אהבה

מההורים שלי בשנים האחרונות כבר קפצה ליד השער מהתרגשות לקראתנו.

הקדמנו. היינו רק שתינו.

אני התנדבתי מראש לבשל משהו אז ניגשתי למטבח, אמא שלי לקחה את הנוער למכונת התפירה

ללמד אותה משהו על תפרים ישרים – מי אמר בית ספר אנטרופוסופי ולא קבל רגעי נחת – ואבא

שלי עמד לידי ועזר לי לקלף ירקות, למצוא את המחבת שחיפשתי ולהיות.

אחר כך הגיעה הקטנה, שלש וחצי שנים ביננו והיא הקטנה לתמיד. לא חשוב כמה תתמרד, זה לא

יעזור לה. והגיע הגיס הכי נחמד שמישהי יכולה להרוויח – ולא, הוא לא קורא את הבלוג הזה –

ושני הארוכים. הוא תכף משתחרר, היא תכף מתגייסת והעולם שותק על מהירות הזמן הגונב את

שנותינו בלי שבכלל הבנו מתי התחילו לספור.

הגדול, אח שלי, זה שנולד ראשון. הבן הנבחר שמלך במשפחה הרבה שנים עד שהתחלנו להופיע

ולדרוש את ליטרת האהבה שלנו, לא מגיע באופן סדיר אז היינו אנחנו, הגרעין הרגיל של ימי שישי.

אבא, אמא, שתי בנות, גיס ושלושה נכדים.

והיה נעים. לא היו עניינים כמעט בכלל. אי אפשר בלי עניינים בכלל.

בקשנו מהם לעזוב לנו את הכלים בבקשה שישבו איתנו – אני לא מצליחה להבין את הצורך לפנות את

ה כ ל מהשולחן ברגע שמסיימים לאכול – אני לא מסדרת…אני כבר חוזרת לשולחן….. – הנוער יצאו

לקטוף פומלות מהעץ המטופח של סבא שעמל אחר כך בתנועות מוכרות כל כך לקלף אותן עבורם,

הקטנה זרקה עלי מבט זועף אחרי הערה שהערתי בשקט למרות שיכולתי להתאפק ואני עברתי את

הכביש להגיד שבת שלום לדודה הכי הכי אהובה שלי.

כשחזרתי הם היו מול הטלוויזיה. כרגיל. יום שישי, חדשות, והפעם גם ארץ נהדרת you know.

עמדתי בהול – אני לא מצליחה להתרגל למילה המוזרה הזו – והבטתי עליהם.

גבר ואשה מבוגרים ממש.

אשה עם בעלה ושני ילדיהם.

אמא ובת.

וחשבתי על אח'שלי הגדול שנמצא בביתו עם המשפחה שלו –

עבור בנותיו הוא ואשתו והן עצמן זה הגרעין.

והאחיינית שלי, יודעת שהגרעין הוא אחותי וגיסי ואחיה.

והגרעין – הסדוק משהו בסגנונו אבל לא במהותו – של הבת שלי הוא אמא, אבא והיא.

ובעיקר חשבתי שאני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיינו רק אנחנו.

חמישתנו.

אבא שלי. אמא שלי. אח שלי. אחותי ואני.

.

ארבעה אנשים שאיתם ומולם אין בי כלום למעט אני.

אין לי צורך להגדיר את עצמי, אין לי אחריות הורית, אין לי פאסון לשמור, אין לי צורך להיות במייטבי,

להראות טוב, להשוויץ, להוכיח משהו – טוב, חוץ מעניינים פסיכולוגיים הנידונים בחדרים אחרים –

אלא פשוט להיות. לטוב ולרע הם שלי. אני שלהם.

אני חתומה בחותמם של ארבעת האנשים האלה, בלי יכולת לחמוק, והם בשלי.

ואני לא יכולה לזכור את הפעם האחרונה שהיינו לבד, רק אנחנו.

מחַבֶּרֶת אחד לְאחד….מלאכת הטלאים של אמא שלי

.

.

מאז שאני זוכרת אותה היא יושבת ליד מכונת התפירה.

גבה מקומר, רגלה על הדוושה וידה הימנית מסובבת את הגלגל.

מחברת סיפורים. לעצמה? את עצמה?

אמא שלי.

מאות פיסות בדים בצבעים, צורות, טכסטורות, תחושות, מקורות והיסטוריה מתחברות

למשטח בד אחד, מאוחד והרמוני מספר משהו למישהו והיא, על פי רצונה וכשרונה מחברת

אותם ל….משהו, המכיל אותה בתוכו לתמיד.

כמה מחשבות, תשוקות שלא התקיימו, כעסים כבושים, תקוות ושאיפה לטוב עבור כולנו, כמה זכרונות ואהבה היא מחברת בשמיכות האלה שהיא מכינה לכולנו כל הזמן.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

צ'ולנט מאריגים.חמין מבדים ובגדים ישנים. כורח המציאות ודלות החיים הביא נשים למחזר, למצוא שימוש

נוסף לבגדים שהתבלו, אריגים סתמיים ושמיכות ישנות שהתבלו ונקרע. לכל בד נמצא שימוש, וכשכבר אי

אפשר היה לעשות איתו כלום, ממש כלום הוא הועבר לערימה שחיכתה.

הן חיברו את הבדים, חתיכה לחתיכה, תפר לתפר, החוט ומחט לשמיכות, מעילים וכל דבר אחר שיכול היה

להיות לו שימוש. כיוון שהעבודה היא ב א מ ת עבודת נמלים מטורפת של חודשים ארוכים, שעות אין סוף

התחברו בנות משפחה, שכנות ותפרו וחיברו יחד את חייהן לשמיכות.

.

וחשבתי שהיום כמעט ולא קיימת תחושת

הסיסטרהוד הזאת, בצורתה הבסיסית

והפשוטה כל כך של התקבצות לצורך

אמיתי, יצרני ועם זאת כל כך מהנה

ואיניטימי. הידים פועלות עבודה סיזיפית,

תפר אחר תפר, שורה אחר שורה, והראש

מתפנה לענייניו. השקט מגיע כמעט באופן

מדיטטיבי….

עם השנים הפכה מלאכת הטלאים מכורח

מציאות לדבר אומנות. האסטטיקה הפכה

לחשובה. העבודה התייעלה בזכות מכונת

התפירה, והשמוש בעבודות הטלאים הפך

להיות לא רק יעיל אלא גם קישוטי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועכשיו, כמו שעשתה לכל אחד מאיתנו, היא שקועה בשמיכה לנין החדש

דנדש שלה שיקבל את השמיכה שלו בעוד כמה חודשים. שמיכה המיועדת לתמיד,

לכן היא לא תינוקית, במכוון.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

וגם תערוכות …..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אמא שלי מספרת רגש ואהבה.

כותבת בכתב אחר ממילים, מרגישה, כואבת, שמחה, משאירה את חותמה והכי הרבה אוהבת.

במגע ידה הגוזר, מסובב, תופר, מחבר, מספר ומשמר אותה לתמיד.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מה היא אורגת ברגעים השקטים שלה אמא שלי?

.

הפרעת קשב, תיאוריה אבולוציונית עצובה משהו

 

זה שהפרעת הקשב שלי היא הליבה של אשיותי וחיי כבר אמרתי/כתבתי אין ספור פעמים.

ככה זה אצלי, אין ספור.

את הפוסט ההוא – הפרעת קשב, עדות אישית  – קראו כמעט 25000 אנשים מי-היה-מאמין,

יש בו למעלה ממאה תגובות,

הוא מופיע באתרים מקצועיים רבים, מחולק בגירסא מודפסת בסדנאות הורים/ילדים/מבוגרים

רבות ובאופן כללי, כבר לא באמת שייך לי.

לפעמים מגיע רגע של חסד ומשהו גדול ממך קורה

ומה שהיה שלך, מפסיק להיות שלך באופן הפשוט של המילה.

 

בזמן שעבר מאז, היא, שהרי אין ספק שהadd הזו היא גיברת ולא אדון,

היא ממשיכה להיות במרכז הדיונים שלי עם עצמי, עם הטיפול החדש שהתחלתי סוףסוף,

עם החברים / משפחה/ והחיים,ובאופן כללי.

 

אבל כל הזמן קורים דברים סביבה.

מחקרים, עדויות, תרופות, תיאוריות, מה לא.

ואני קוראת, שומעת, מתעניינת ומה לא גם כן.

והנה, קראתי באיזה ספר או אתר או לכי תזכרי איפה תיאוריה מעניינת, הגיונית ודי מעציבה,

אבל מצד שני "עושה הגיון" – לא מצליחה לתרגם לעצמי את המשפט הזה :) –

תיאוריה הגורסת שהפרעת הקשב היא בעצם שינוי אבולוציוני ההולך וגדל

ומכאן גם כמות האנשים ההולכת ומתאבחנת.

זה לא ר ק בגלל שאותנו, המבוגרים, לא אבחנו פעם ועכשיו אנחנו נכנסים לסטטיסטיקה,

זה לא רק בגלל היד הקלה על האיבחונים והכדורים, זה לא רק בגלל שכל ילד שמעט מתקשה

במשהו מיד נשלח לאבחון…..לא לא לא.

היא טוענת, התיאוריה, שהאבולוציה, משנה אותנו לטובתה,

את איך אנחנו פועלים, אנחנו, קרי המוח שלנו.

היא מעצימה עד מאד את הכשרונות שלנו, ומחלישה עד כמעט אפס את המקומות החלשים.

היא הופכת אותנו, הנמלים האנושיות שלה, לכלים יעילים יותר עבורה.

מצויינים במה שאנחנו טובים וחסרי תועלת במה שאנחנו לא מצויינים. אין אמצע.

אם תשאל כל אדם עם add וכל רופא, פסיכיאטר, מאבחן, מרכז טיפולי ובכלל,

כולנו, אני מאמינה, נעיד שזו התכונה הראשונה שלנו. קיצוניות ביכולות שלנו.

מצויינים ממש במה שכן ופשוט חסרי תועלת במה שלא.

יש בתיאוריה הנשמעת על פניה נכונה,

וגם הלב שלי, לדאבונו, מרגיש שיש בה אמת גם-אם-לא-הוכחה-עדיין-מדעית,

יש בה גם הרבה עצב,

מי רוצה להיות רק מצויין, מי רוצה לוותר על דברים אחרים…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ימים יגידו. שנים. דורות רבים קדימה יפתחו מרבצי אנושות עתיקים ויראו אם זה נכון.

אם פ ע ם, מזמן, ממש מזמן, חיו אנשים מסוג אחר.

שהבינו ואהבו גם חקלאות וגם שירה, גם פיזיקה וגם אומנות.

אנשים, לא רובוטים.

מפחיד.

ימים יגידו.

 

מכל הסיפורים

  .

נכתב באפריל 2007.

כבר כמה ימים, כמו רב כותבי 'רשימות' אני משערת, נפתח אצלי בראש מנוע חיפוש אינטואיטיבי,

בתוך ומתחת לחיים ולענייניהם השוטפים, מתנהל חיפוש "פוסט יום שואה" – מה לכתוב?

והמנוע סורק ומאתר סיפורים ונושאים וקישורים אישיים "מתאימים" –

וצריך או יש רצון לבחור אחד. אבל איזה?

  .

.
סיפורו של דוד איבניצקי, בעלה של דודה אתי האהובה שלי שהיה שריד אחד ובודד ויחיד

למשפחתו הוינאית/ רוסית שנכחדה כ ו ל ה בשואה, על כל יובליה. כולה. משפחה שלמה

חוץ מגבר צעיר ויפה תואר שהגיע עם עלית הנוער לארץ, בנה חיים, התגייס לשורות ההגנה,

פגש והתאהב על כלות בעלמה יפת תואר ונפש, דודה אתי שלי. סיפור האהבה היפה והסוער

הוביל מהר מאד לנישואיהם. שבועיים לאחר החתונה ויום לפני פריצת הדרך לירושלים,

בנסיון אחרון לפרוץ דרך לעיר במצור נהרג דוד/אדה עם ששת חבריו במארב אכזרי באזור.

למחרת נפרצה דרך בורמה. מושב משמר השבעה נקרא על שמם ואת סיפור הנצחתם היפה

במושב אספר ביום  הזכרון. אחי הגדול דודי נקרא על שמו. עלינו זכרו. על משפחת אשתו,

מלבדינו, אין בעולם אדם היודע את סיפורו, וזוכר אותו.


גבר אחד, צעיר ויפה תואר המחבר בחייו ומותו את השואה ואת התשובה לה.

.

או אולי לכתוב פוסט ספרים, על האובססיה שהייתה לי בנעורי לספרי שואה.

המשפטים "עם הפרצוף הגויי שלך היית ניצלת" –  "העיניים הכחולות האלה יכלו להציל את חייך"

היו חלק מחיי, מפס הקול ששמעתי,  בדיוק כמו הצביטות המכאיבות בלחי.

כמה רציתי להיות אחת  ממאה הילדים שלי –  של לנה קיכלר – זילברמן,

ואיך במשך שבועות וחודשים, בכל פעם מחדש, גרתי בכיכר שלושת הצלבים.

.

או אולי הסיפור/מיתוס על שורשיו של שם המשפחה של סבתי/אהובתי –  ב ר י " ל  –

הספור שמאגד בתוכו להרגשתי את תחושת האחיזה בזהות היהודית.

גם אם הקשר לשואה עקיף, הקשר שלו לאנטישמיות ישיר לגמרי.  לפני המון המון שנים –

הרבה לפני הפרעות שקראתם עליהן בקישור, חיה משפחה יהודית  גדולה ומאושרת ברוסיה.

הזמנים החלו להיות קשים. התחילה רדיפה אחר יהודים.

בקיצור, כמו שסבתא אמרה: התחילו צרות גדולות ממש.

כינס ראש המשפחה המורחבת, רייב יהודה לייב את כל בני המשפחה. בני דודים שניים

ושלישיים, אלמנות וקרובים רחוקים גם. את כל מי שהיה קרוב במקום אחד ואמר:

צרות גדולות מתקרבות אלינו, אינני יודע מה יהיה, מה יעלה בגורלנו ולאן נתפזר בבוא

הימים. אני מבקש מכולכם,  מכל הנוכחים בחדר וגם אלה שלא יכלו להגיע, בזה היום

ובזה הרגע לשנות, כולנו, את שם משפחתינו ל ב ר י " ל –  בני רבי יהודה לייב.

בכל פעם שבן משפחת ברי'ל  יפגוש לדורות הבאים אדם הנושא שם משפחה זה,

ידע כי קרובי משפחה הם, כי הגיעו מהחדר הזה בו אנו מכונסים עכשיו. משפחה.

זה הסיפור. לפני ארבע/חמש שנים פגשתי בחזרות ל "בנות בראון" את  ירדן בר כוכבא.

זכרתי ששם אביה לפני שעוברת ע'פ דרישת צ'הל היה ברי'ל.  שאלתי אותה,

וירדן פערה עינים מוכרות וסיפרה את אותו סיפור בדיוק.

את הקירבה המשפחתית ביננו עדיין  לא הצלחנו להוכיח – ארנון? –

אבל את צבע העינים הזהה שלנו והחיבה האינסטינקטיבית אף אחד לא יקח משתי הבנות

למשפחת ברי"ל.

וקישור חשוב למי שמחפש שורשים ורוצה נקודת התחלה טובה  Jewishgen.org –

קל להרשם, לתפעל ומפתיע לפעמים בתוצאות.

.

– או אולי לספר על סבא של איה – דב קווסלטר, אבא של אבא שלה –

שלמרות נעוריו הכואבים בשנות המלחמה ובשואה כנער צעיר כל כך, בן יחיד להוריו ואדם

רגיש  במיוחד שלמרות החותם הרגשי שנחתם בו, הצליח לבנות ולחיות חיים מלאים וטובים.

הקים משפחה, כתב ספרים, תרגם  עשרות ספרים –  מהרמן הסה ועד מילן קונדרה דרך פאוול

קוהרט ורבים אחרים וניצח את הרעים כמו שאומרת איה.

סבא גיבור הייתה אומרת עד שנפטר בשנת 2008, ברח מהמחנה בשואה וניצח את הנאצים.

האם הסיפור הלכאורה 'רגיל ' של סבא דב הוא בעצם הסיפור שצריך להפנים ולזכור?

הסיפור שבסופו  "הטובים ניצחו" – גם אם המחיר לא נתפס?

.

אולי לנסות למצוא קישור ולבקש מכם בכל לשון של… לנסות להשיג את השידור החוזר של

התוכנית 'חוצה ישראל' עם שמואל וילוז'ני ששודרה לפני שנתיים וחבל שלא משודרת שוב.

וילו שהוא הכי 'דור שני' –  עשה את הסרט "אבאלה בוא ללונה פארק" לפני כמה שנים.

סרט מסע מופלא עם אביו ואחותו בחזרה "לשם" –

אתמול הוא דיבר עם רינו על עצמו, על אביו, על הסרט, דור שני, ילדיו  ומה לא.

הכי שאפשר. באמת.
.

– וכמובן שאני יכולה לבחור בסבא שלי היקר אברהם וייספיש. בן בכור לעזריאל וחנה לבית צ'רט

ששינה את שם משפחתו לבן – ישראל אחרי המלחמה, כבן לדת היהודית, בן ישראל.

הוא הגיע לארץ הרבה לפני המלחמה, ב 1929 וזכה לחיים טובים בארץ, כמו חלק מאחיו

ואחיותיו ששרדו וחלקם עדיין צובטים לי בלחי בחגים ומועדים. שיינה פונים הם אומרים,

גוטה נשומה הילדה. רחלינקה.  הם איבדו אחות צעירה, בת זקונים מפונקת ויפה ושני אחים,

פרץ הסוחר הרווק  ודויד שנכחד עם אשתו ובתו הקטנטנה.

ועוד פלג משפחה גדול אבד אצל החיה הנאצית בפולין  ורוסיה.

דודים ודודות וסבאים וילדים וילדות והמשפחות שלנו:

בוך ולאוטמן וצ'רט ווייספיש ויתר ענפי המשפחה האישית שלי.

כל אחד סיפור, כל אחד עולם.
.

– או להזכיר את  בן דודי כבוד הרב – מייקל מרדכי שודריך –

היום הרב הראשי של יהדות פולין – אמריקאי, דובר עברית רהוטה, מצחיק עד דמעות,

אדם זאת אומרת בחור דתי ונאור, היפי בנשמתו, רב אורתודוכסי גאה ומשכיל המוכיח 'להם',

מתוך עצמם וחייהם. הוא גר בוורשה שבועיים/ שלושה בכל חודש ונוסע הבייתה למנהטן ואז

חוזר לוורשה להזכיר להם.

רבי –  לפעמים זה משעשע אותי שהבן דוד הפרוע והמתוק שלי, הוא כבוד הרב הרציני והמכובד

לאנשים רבים אחרים – הרב הראשי ליהודי פולין. הוא דואג בקפדנות ומסירות אין סופיים לשימור

הזכרון שלנו שם. דואג לזכרון ולשימור הרבה אתרים יהודיים, מגלה קברי אחים, נתקל באיומים,

מותקף על ידי אנטישמים ועדיין יום יום חוזר ומזכיר להם. בעצם נוכחותו וחייו שם. שלא ישכחו.

שחלילה לא ישכחו.

.  .  .  .  .  .

כל אלה. שלא ישכחו.

.

אם הייתי עכשיו

.

אם הייתי עכשיו,

בבוקר המסויים הזה,

בת שש או עשר. חמש עשרה, עשרים ושתיים,

או אפילו בת עשרים ושמונה מגיעה במיוחד,

הייתי, ממש בשעה הזו, בוקר מוקדם של ערב פסח,

לוקחת את שולחן הפורמייקה האדום,

כן, זה שעדיין עומד שם במטבח, אותו אחד בדיוק,

גוררת גם את חמשת הכסאות האדומים. היום כבר, סוף סוף יש אחרים.

– רחלי אין סיבה לגרור, זה משאיר סימנים על הרצפה –

אל השביל.

אוויר הבוקר עדיין צונן ובכל זאת, מסורת זו מסורת ועד הצהרים הכל חייב להיות גמור וחתום.

אנחנו יחפים, בגדים קצרים והשולחן והכסאות מחכים על השביל.

אם הייתי שם עכשיו,

הייתי מושכת את הצינור ה א ר ו ך, מביאה קערה עם מים חמימים מהבית, סבון כלים,

ספוג קשיח לשפשוף ומטליות. בוקר יום ליל הסדר שלנו התחיל.

הצינור נפתח. מים בשפע, קרים. כמה קרים.

סבון וקצף, קיטורים והנאה. הכל מתערבב.

מנקים ומשפשפים מתלוננים וצוחקים מחפשים בחריצים ובפינות ומבקשים אישור מאמא.

אחרי שהכל מסובן ומעלה קצף ובועות שוטפים, ועוד קצת,

וגם את מי שמסביב ואם אמא או אבא בסביבה מעיזים גם אותם.

אחר כך,

בזמן שהשמש וסימני האביב הראשונים מתחילים לייבש את הרהוט החף מכל פרור חמץ

אני אוכלת פרוסות לחם טרי מישהו-הביא-מהמכולת אחרונות בגעגוע מוקדם, עוד לפני החסך,

שולחת רגליים לחות אל השמש שתייבש גם אצבעות ברווז וגפיים קפואות וחושבת איפה סבא

יחביא השנה את האפיקומן ומה כדאי לבקש אם אני אצליח למצוא אותו לפני כל הבנים האלה..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הנה אני, שומרת על סבא ועל האפיקומן…חג שמח

.

סוף סוף יש לי אומץ לשאול את אמא שלי

.

.

אני מנסה למקד את המשמעת העצמית הכה רופפת שלי ולהתרכז ולכתוב מה שצריך,

אבל בהפרעת קשב, כמו בהפרעת קשב אני מוצאת עצמי משוטטת בין הרשת לאלבומים,

לבלוגים, למכתבים ישנים, לתחפושות, זכרונות וגם את כל הדרך בחזרה, שולה אוצרות –

כמו פוסט התחפושות כמובן – אבל בינתיים מצאתי משהו אחר…

אמא, יחידה ומתוקה שלי, רציתי לשאול אותך משהו.

מה זה?

כן, זה.

.

.

איך  אפשר?מה חשבת כשליפפת את המגדל הקלוע הזה על

הראש שלי? מה חשבת כששלחת אותי החוצה, לעולם עם

החלה הקלועה הזו באמצע קודקודי? האם לא חשבת על

עתידי? על הדימוי העצמי שאפתח? על אכזריותם של

ילדים? אמא שלי, אהובה, מה חשבת לעצמך,

ואיפה היה אבא?!

.

.

.

.

.

ואם אנחנו בענייני תסרוקות לילדות קטנות וחסרות אונים,

רציתי לשאול אותך משהו. סוף סוף, אחת ולתמיד:

אמא'לה, אהובה שלי:

מה עושים כל הסרטים האלה על הראש שלי כ ל ה ז מ ן?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הנה הוא שוב, הסרט מלפף את הקוקו הזה, ולפעמים מי היה מאמין,

אני-פשוט-לא-מוצאת-את-הצילום-ההוכחה המרשיעה, לפעמים הייתה

שם צמה קטנטנה במקום הקוקו הזה, והסרט היה משתרע בכל גודלו בקצה הצמה,

כן כן…הנה עוד…

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואם חבר המושבעים יבקש, יש לי עוד הוכחות ר ב ו ת במעמקי האלבומים והקופסאות..—–

נ.ב. אני אוהבת אותך ובתחפושות פורים היית אלופה של ממש….
.
.
.
.
.

אריאלה אילנה אורית וענת

.

.

.

יעל נולדה לפני כמעט חודש. היא בת משפחה חדשה ומקסימה במיוחד.

סבתה אילנה מתה לפני קצת יותר משנה. צעירה מדי. הרבה מדי.

ליעל לא קראו אילנה על שם סבתה.

לא כי לא אהבו את סבתה.

אוהו כמה אהבו אותה, כמה שמבכים את מותה.

לא קראו לה אילנה אני משערת כי יש שמות שהולכים ונעלמים, הופכים ללא רלוונטים ממש, כאלה

שאם לא יקרה מהלך מסתורי כלשהו ויהפוך אותם לטרנד, הם יעלמו. פשוט יעלמו.

אילנה הוא שם שכזה. לא עכשווי, חסר את תחושת ה"רטרו" הטובה שתהפוך אותו למקסים.

שם של "פעם".

אני זוכרת שכשנולדה הבת שלי,

לפני כמעט שלוש עשרה שנים, כמעט כל ה"אַיוֹת" היו בגיל של נתיבה בן יהודה בערך, או

קבוצניקיות בנות חמישים, שם צדדי כזה, של "פעם".

בשנים שעברו מאז הוא כאן לסיבוב נוסף. א י ה.

.

יש שמות שזוכים ל"סיבוב" נוסף עכשי, כמו דפנה ולילך,

יש שמות שגורלם שמור לנצח, כמו השמות התנכים שרה, רחל, לאה ודומיהם המשתמרים אצל החרדים,

יש את השמות התנכיים האחרים שהפכו ליותר "ישראליים" מיהודים: אבישג, אביגיל, יעל ותמר,

כמו גם מיכאל ונמרוד, אבנר, יהונתן ודומיהם.

אבל יש דור שמות שהולך ונעלם נדמה לי.

השמות שקמו לתחיה והומצאו במהלך הקמת מציאות חדשה, מציאות ישראלית "מודרנית" ועכשווית

בשנים הראשונות והחדשות של מדינה דוברת עברית שתושביה שמחו והתרגשו מהישראליות והפכו

ומצאו והמציאו את אריאלה, רונית, אילנה, יפעת, אורית, ורד (במקום שושנה), ענת ועינת, נורית

ודליה, אביטל וליאת וגם רונן, איתן, גיורא ועודד, ארז, עופר, יוחאי, אבישי וסתם רוני. הבן כמובן.

שמות נעלמים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

דודי וורד ורחלי, אנחנו מפעם, תכף יודעים.

.

זה קורה לעיתים נדירות

היום קרה דבר שלא קורה הרבה.

שקורה לעיתים נדירות.

נסעתי לארוחת יום שישי – הילדה שלי לא הייתה איתי – מהימי שישי האלה –

אבל כבר לא היינו שם שני ימי שישי אז החלטתי שכן.

כמה רמזורים ביני לבינם? שבעה שמונה?

חשבתי ללכת ברגל, חצי שעה, ארבעים דקות, לשמוע מוסיקה ולנקות יסורי מצפון

אבל בסוף נהגתי כמובן וכשהגעתי, התברר שאף אחד לא מגיע בשישי הזה.

והיו לי אבא ואמא לבד.

אני ילדת אמצע,  בדרך כלל ילדת שוקולד לא מנוחמת.

אבל היום,

בהפתעה,

אמא ואבא שלי היו רק שלי.

ישבנו ליד שולחן הפורמייקה האדום במטבח, נרות השבת שלה עדיין בערו.

היא לא הכינה ארוחת ערב ממש גדולה ומושקעת כמו בשישי רגיל. ככה ארוחה באמצע.

לא סלט, ביצה יוגורט של אמצע השבוע שלהם, אבל גם לא ארוחת שישי גדולה כמו תמיד.

והיה לכולם זמן. ושקט.

וחיפשתי איתו באינטרנט איך צריך לגזום את עץ התות שקניתי להם ליום נישואיהם השישים לפני שנתיים

וכבר מניב פרי וצומח כמו אוקטופוס זריז וצריך לרסן אותו. והעלתי לה משחק חדש למחשב, והיא הראתה

לי כמה דברים יפים שהיא הכינה השבוע, וירדנו למרתף, אפילו לא הצצתי לבאלאגן שבחדר חושך,

פעם זה היה המקום שהיינו מבלים בו שעות ארוכות והוא הראה לי כסא ישן שמתי, הבן של רחמים ומזל

פינה כי סוף סוף מכרו את הבית שלהם הוא שאל אותי

בטח-בגלל-שאני-אוספת-רהיטים-מוזנחים-מרופטים-ברחוב-ומשייפת-וצובעת-ואוהבת-כי-יש-

עליהם-חיים-וזכרונות מצא ומשפץ ובעיקר מתקן עם הידיים האלה, אם אני רוצה אותו התעלתי על

עצמי ועל הדחף להגיד בטח ואמרתי שאני מנסה להפסיק להכניס דברים הבייתה, הגיע הזמן להוציא.

והלכנו לראות אם הלימונים כבר הבשילו בחצר מאחור. לא.

והדשא מצהיב מעט וצריך אולי להשקות קצת יותר את עץ המנגו כדי שהפירות יהיו מוצלחים השנה,

וקצת פחות את הורדים שסוף סוף הוא הצליח איתם וראיתי איך הוא קוטף ורד פורח ומניח לה באגרטל

קטן ליד המחשב…

והם סיפרו שהם רואים את הסידרה הזו כל יום "חשופים",  בגללי כמובן, ובעצם הם די בעניינים,

למרות שהאמת, הם מעולם לא ראו כלום דומה לזה וקרוב לודאי גם לא יראו.

ושאלו קצת עליה ועל בית הספר בשנה הבאה, וחטיבת ביניים מי היה מאמין ואיפה הזמן שלי היא

שאלה בתמהון איך אפשר להאמין כמה מהר הוא מתמוסס, וקצת על העבודה ופרנסה ואפילו בעדינות

עדינות על עניני גברים וקצת התווכחנו על כמה אני אחראית או לא – הוא כמובן בטוח שלא – בענייני

כספים – תמיד תהיי הילדה הקטנה שלנו, תפסיקי להתלונן – והוא התלונן ש"הארץ" נהפך לעיתון יותר

מדי כלכלי, והמדינה ליותר מדי קפיטליסטית – טוב, אם "דבר" לא היה נסגר הוא לעולם לא היה למנוי

בעיתון אחר כמובן. ואכלנו, ונתנו לכלבה שלהם את כל השאריות ממש ליד השולחן אפילו שזה מקלקל

את האילוף שלה….

והיינו ביחד

ואף אחד לא הפריע ולא הגיע לתבוע חזקה על אבא ואמא שלי

ולהצהיר שהם גם שלהם.

לא אח, לא אחות, לא נכדים, לא נכדות ואפילו לא שתי נינות תאומות בנות ארבע, מתוקות ככל שיהיו.

אף אחד.

אמא ואבא שלי היו היום רק שלי .

ואני רק שלהם.

שבת מ נ ו ח ה.

ככה אני מרגישה עכשיו.

.

רשומון ליל סדר ראשון

.

בשנת 2007, אמא שלי אפשרה לי, סופסופ לערוך את ליל הסדר בבית שלי. זה היה

הישג לא מבוטל ורגע אחרי ה"בסדר" ההססני שלה, הבהלה שלי התחילה.

הכתיבה הדקדקנית בבלוג, עזרה לי מאד לשמור על סדר, נקיון וקור רוח .

אני מקווה שמי מכן/מכם שקורא כאן ולפניו המשימה הכי,

אבל הכי מפחידה בתולדות המשפחה היהודית לדורותיה,

ימצא ברשומון הזה מעט עזרה…..אחים אנחנו.

חג שמח :)


 עוד 15 ימים 

אמא שלי מרשה לי לערוך את ליל הסדר השנה.

שנים אני מבקשת/מתחננת –  לא. התשובה היא תמיד: לא. הבאתי חתן. הבאתי נכדה.

הבאתי מחותנים (לכמה שנים, אבל בכל זאת…) מה עוד צריכה בת להביא לאמה

כדי לקבל אישור שהיא "גדולה", לקבל רשות לערוך סדר פסח למשפחה?

אני מארחת אותם. את בני משפחתי, שבט לא קטן, באופן די קבוע.

ימי הולדת, ימי נישואין, מפגשי בני דודים, מסיבות הפתעה, האחרונה לפני שבוע,

אני מחלקת משימות ומארחת אותם בשמחה ובקלות.

אצלי בבית, בחצר, על הדשא, בלב. איפה שאפשר. אבל ראש השנה ופסח?

נייט – כמו שאמא שלה הייתה אומרת. לא!

היא שומרת כשרות. אני לא והיא לא סומכת על אף אחד שידע מה ואיך.

הבטחתי ואמרתי שתסמוך עלי, שאני לא אבזה את אמונתה ואכבד את כלליה.

הבית לא יוכשר, אבל הכלים שיבשלו בהם ויאכלו מהם יהיו חדשים, כלומר,

כשרים לפסח.

נאדה. כלום. עקשנית כמו א-גאליציינר, קשת עורף כמו אמה.

אבל בראש השנה האחרון תפסתי אותה ברגע של חולשה והיא הסכימה.

לא כל כך בגללי, אני חושבת, כמו בגלל חולשתה ועייפותה – ולי, האמת, לא אכפת למה.

אני מרגישה שקבלתי את "האישור" – ואני שמחה ובאמת אשתדל להצליח.

לשמח אותה. את אמא שלי, אם היא לא תוציא אותי מדעתי כמובן,

לפני השני באפריל 2007.

במסגרת רשומונים שאני כותבת כאן, לארועים דורשי סידורים וארגונים –

ראה יומולדת, ראה מרק העוף שלי או כריך שוקולד של בוקר.

אני פותחת רשומון ליל סדר ראשון בחיי:

ישראלית, יהודיה, חילונית לחלוטין, לגמרי ומתוך הכרה מלאה, סנטימנטלית עם צורך

בטכסים, משפחתית עד גיחוך עם תא משפחתי קטנטן של שתיים ומסביבו שבט רעשני.

אידישקייט לרוב וקטנטן, חינני שנוגע לימי הולדת, מסיבות וכנראה לילות הסדר –

הפוסט הזה יהיה א ר ו ך, די משעמם אני משערת, בהמשכים,

ויסתיים כנראה מאוחר בלילה שבין השני לשלישי במרץ.

בעוד שבועיים ויומיים. עצות יתקבלו בשמחה לאורך כל התהליך –

תאריך היעד –  יום שני –  2 אפריל 2007

מספר המסובים – 18 בינתיים. מחפשת יתומי פסח.

.

עוד 13 ימים 

רשימה. כל מה שעולה בראש. אפילו אם נראה אדיוטי, מיותר ועל סף הכפייתיות.

רק למי שיש זכרון שהוא ישות עצמאית בתוך מוחו הוא, ע'ע הפרעת קשב מבין את
חשיבותן של רשימות, הכורח בפרטים הקטנים וגדולתה של הדקדקנות:

  • כסאות – לא הכתר הלבנים של אמאבא – למי יש? כמה עולה?

 עדכון: מצאתי 12. ב'אייס' מוכרים ארבעה מתקפלים במאה ש'ח. גם באיקאה

  • חמורים ופלטות לשולחן – איקאה?

עדכון: אין. היו המון. נגמרו. לא יגיעו עד החג

  • ולי שולחנות מתקפלים – צריך 2 – למי יש. כמה עולה?

-השגתי אחד. בהום סנטר ואייס – מאתיים ש'ח – בערך שני מטר אורך.

  • מפה. צבע. לבן?שמנת?
  • מפיות. בד? (שלי כבר הרוסות) לבקש מאמא שתכין? זה ישמח אותה? צבע?

יין. איזה? כמה?

–  מאמא: הכוס הישנה הכחולה של אליהו שהגיעה מ'שם', הכיסוי מצות שסבתא רקמה,

הצלחת העגולה ומה שעליה, ההגדות, כיפות אם חייבים –

לא לשכוח צלוחיות לביצים קשות ומלחיות.

קישוט: להנביט את החיטה בכלים נמוכים ביום שני הקרוב, שהחיטה תנבט ותגיע לגובה טוב.

–  להחליט עם איה מה היא רוצה להכין בעבודת יד ליד כל צלחת.

–  כמה כלי הגשה צריך?

–  נרות. נמוכים. גבוהים. צבע?

–  לברר כמה גדול צריך להיות סיר כדי לבשל מרק עוף ל20 סועדים?

–  שטיח לנקות בבית או נקיון מקצועי?

–  חשמלאי. האור בכניסה ובשביל לא עובד כבר חודש!

–  להשלים כוסות יין. כפות הגשה.

–  להכין רשימת אוכל מדוייקת ודקדקנית. קודם תפריט – אחרכך לבדוק אולי חלוקת תפקידים צנועה

למען שלוות נפשי ורשימת קניות. כמובן.

.

 עוד 11 ימים

 בקור קצר באיקאה. הקצר ביותר מאז ומתמיד. רק השלמות.

– 12 כוסות שתיה רגילות.

– 6 גביעי יין.

– 6 כוסות שתיה נמוכות, מזכוכית עבה לילדים.

– מפה. זוג וילונות תכלת/אפור 300×180 חולק בין אורית וביני. תהיה מפה מקסימה.

אם לסקרלט מותר לתפור שמלה מוילון, לי מותר גם…

– מפיות גדולות. לבנות.

– נרות נמוכים לבנים. נרות יותר גבוהים תכלת.

– 20 צלוחיות זכוכית קטנות לביצה קשה ומי מלח.

– תבנית חדשה לתנור – מטעמי כשרות אמא.

– צלחות זכוכית פשוטות ומאד שטוחות – כלי הגשה.

– מגבות ידים קטנטנות לבנות.

– נייר אריזה וסרטי קשירה למתנות.

.

אחה'צ – עוד 11 ימים 

עכשיו סרט פרסומת? בזמנים כאלה? שבוע לפני לילי הסדר?

עכשיו? נמחקו חמישי/שישי/שבת/ראשון/שני מהסידורי סדר –

לא להתלונן. להתארגן.

– שוקי. זיקרי. דחוף!

– מניקור פדיקור – בגדי קיץ. סנדלים.

– שזוף? לבדוק עם שירי הבימאית

– קוסמטיקאית

– איפה איה תהיה? חופש פסח.

– חזרות

– מדידות

– חוזה. לביאה.

.

עוד 8 ימים

התחלה של תפריט. חייבת ללכת לישון. יום צילומים ארוך מאד מחר.

– גפילטע – ביצים קשות + מי מלח + תפוחי אדמה

– מרק עוף – קניידלך + אטריות פסח

– צלי בשר בשורשים ויין – עוף בתנור – איך? כמות?

– שעועית ירוקה – שום/טימין – אפונה ירוקה – נענע

– תפוחי אדמה בתנור – שמן זית/מלח ים/רוזמרין

– תפוחי אדמה בנייר כסף – רוטב צלי

– למה אסור אורז??!!

– ברוקולי או כרובית – סלט חסה וינגרט – סלט ירוק אחר

– פרפה – טבעת ג'לי שלושה צבעים

– עוגה – עוגת אגוזים – גלידה

– אגוזים על השולחן – לדאוג לעוד כמה מפצחים

לעשות רשימת קניות. לנסות לחלק משימות!

סוג של פניקה. מעולם לא חלמתי חלומות מוזרים כמו בשבוע האחרון.

חלומות שבהם מעורבים אפיקומנים, פטרוזיליות ובני משפחה רעבים וכעוסים…

H E L P  .

.

עוד 4 ימים 

חזרתי. הסרט צולם.

הילדה שלי שברה יד. הדברים שבחצר נלקחו בחלקם הגדול לשמח אנשים אחרים.

הראיון ניתן. הצילום צולם. בני דודי הנחמדים אישרו לי להגיע לפיקניק בשבת בלי אוכל,

ואני מבינה שנשארו לי כמעט רק ענייני אוכל ולוגיסטיקה. אולי. אולי יהיה בסדר –

מקרא: – v נעשה. נגמר. בסדר. x – לא נעשה. לא יקרה. לא נורא.

v – כסאות –
v – שולחן + 2 מתקפלים גדולים
v –  מפה – הוילון מאיקאה ואם הוא לא מספיק ארוך, 2 לבנות משני הצדדים.
v –  מפיות. לבנות גדולות ומצויינות + יפות כסופות קטנות שקבלתי השבוע :)
v –  צלוחיות לביצים קשות ומלח
v – תה בטעמים שונים ולבדוק שיש מספיק קפסולות קפה.     .
v – איה קיבלה מינוי: אחראית על סידור המקומות! כל היום כתבה כרטיסים מעוטרים עם השמות
וכתבה בעניין והתרגשות ארבע/ חמש אפשרויות של סידורי ישיבה. מי מחבב את מי. מי רוצה לשבת
ליד מי. מינוי מוצלח!
v – שלושה כלי הגשה לכל תוספת שמוגשת לשולחן.
v – נרות. נמוכים/ לבנים. גבוהים/כסופים.
v – סיר של 5 -7 ליטר מספיק כדי לבשל מרק עוף ל20  סועדים.
v – נרכשו כוסות יין. כפות הגשה. עוד 'סט' לששה איש. פותחן יין.
v – מתנות לילדים ולנוער. לא גדולות. ככה בינוניות.

x – חשמלאי. האור בכניסה ובשביל לא עובד. אולי. אולי מחר.
x – להנביט את החיטה ( קישוט ירוק ומקסים) בכלים נמוכים ביום שני הקרוב. לא יקרה. שכחתי
לקנות אדמה וגם אם אקנה מחר בבוקר, היא לא תנבט מספיק גבוה עד יום שני.
x – שטיח – אין סיכוי. נקי, מלוכלך. שטויות.
x – אייל הגנן אחרי חודשים שלא טיפל בגינה – לא יכול עד החג.

חלוקת אוכל –

אמא –  גפילטע + חרוסת + חזרת

אחותה – עוגת אגוזים + סלט סלק (היא התעקשה)

אחותי –  סלט חסה + פרפה + קרח + תפוחי אדמה קטנים בתנור

גיסתה –  קניידאלך

חמותה – עוגה שהילדים אוהבים מאד מאד

בןדודי –  יבוא אלי נכין ת'צלי + שורשים ביחד בבוקר.

אני –  מרק עוף + עוף בתנור + תפוחי אדמה + 2 תוספות ירוקות +  אולי אספרגוס +

ביצים קשות ותפוחי אדמה רגילים + ג'לי קינוח.

לא לשכוח. ממש לא לשכוח –

שמיר למרק עוף. / גלידה. / מצות. / חתיכת דלעת למרק. / קיסמים. / לימונים ללימונדה. /

להטעין מצלמות. / לרוקן מצלמות. / כיפות? / להזכיר לאבא לא להחביא אפיקומן מאד גבוה

לטובת ….לא רוצה להגיד מי הכי קטנה ונמוכה במשפחה ויש לה יד שבורה. /

להחליט סוף סוף איך להכין את העוף בתנור ולהתארגן בהתאם./ לצלצל. / מייל חג שמח למי

שצריך ולמי שרוצים. / לזכור שחופש פסח, אולי סרט מחר בבוקר?

לשתות, לנשום ולישון.

.

מחר

אתמול היה צריך – על פי השעון והתכנון – להיות יום בית.

סידור,קניות אחרונות, בישולים לא של הרגע האחרון, סידור שולחן –

אבל בתיכנונים, כמו בתיכנונים עבר חלקו הגדול בצילומי בקורת של יד שבורה של ילדה בת 11

דיונים עם אורטופדים מסוגים שונים אם השבר מתאחה ממש כמו שצריך או שאולי צריך להוריד, ליישר,

לקבע שוב – נגמר טוב. הגבס נשאר. והיום שתוכנן להיות רגוע התחיל –

16:00 – קניות הכרחיות – כמו נניח העוף למרק. העוף לתנור.

מצות! בדרך פלאית שאלה אותי סבתא מבוגרת אחת היכן מונחות המצות בסופר –

והבאתי לה ונזכרתי בעצמי, זה לא היה רחוק מליל סדר בלי מצות.

סילאן. פטרוזילה. שמיר. ג'לי בטעם תות. פרפה אננס, שיהיה. סודה לדודה ששותה רק סודה.

מגבות נייר, מה עם יערות הגשם? בסדר, מטליות מבד. מיץ חמוציות, לא קשור אבל צריך.

ממתי יש דיסקים לצריבה בסופר?

החג הזה עושה לי סחרחורת.

יש משלוחים?

מספיק.

הבייתה!

לא לשכוח כלום. מה צריך? מהצריך? איפה הרשימה?

אין רשימה? למה אין? יש. לא כאן. איפה? בבית? מה צריך? מה צריך? add. לא לשכוח.

מה צריך?

18:00 – הסלון מתפנה בחלקו. השולחנות נפתחים לאורכו מפינת האוכל.

אחיינית ארוכה שוטפת כסאות מתקפלים – אחיין יותר ארוך מטאטא ומפנה גזמי גפן מהשביל –

אחותי הקטנה, אמם, עושה מה שצריך.

מפה נפרשת על השולחן הארוך. קצרה מדי, בניגוד לתכנונים.

מפה לבנה נגזרת לשניים כדי להיפרש משני קצוות המפה התכלכלה.

סימטריה. שאמא לא תראה שגזרנו, שלא תבין למה. דור שלא ידע בזבוז.

לא הפנים שימי דב יוסף עברו חלפו מבלי שוב.

אמאבא מגיעים. משלוח אחרון. כוס אליהו שנא להיות זהירים איתה, היא בכלל צריכה להיות במוזיאון

יודאיקה או בבית התפוצות, כיסוי מצות וסכו'ם כשר לפסח.

ואבא קטף והביא פומלות של סוף עונה. בשרניות ועסיסיות ממי הגשמים שנאגרו בתוכן.

אין כמו הפומלות של סבא אומרת נכדתו הקטנה מכולם, וצודקת.

איה מכינה הפתעה. כותבת על המחשב את תפריט הערב במליצות מסעדנים יוצאי מסעדות 3 כוכבים:

מרק העוף האורגני, הצח והמנוקד בדברים טעימים, המבושל בירקות העונה המובחרים בתיבול אמהי

בגוון ורשאי עם פטרוזיליה ירקרקה וטריה בלי ניקוד צהבהב ועוד דברי הל מפארי אוכל גליציינרי.

21:00 – כולם קצת רעבים. בולונז לכולם. כולם הולכים.

22:00 – כולם הלכו. איה שלי נרדמה. פיג'מת מעבר, פנים רגועים, אור לילה.

יד מגובסת נשמטת מהמיטה. כבד לה. היא נאנחת בשקט, מסובבת גב וממשיכה לישון.

אהבה. כמה אהבה.

יהיה בסדר אני מרגישה. אני יודעת.

ובלב בפנים אני מחייכת. יודעת שיהיה בסדר. שאני לא באמת באמת 'מפחדת'.

כבר הפקתי ארועים גדולים בהרבה, המשמעות המסורתית/משפחתית מרגשת אותי.

כנראה שבאמת גדלתי.

זה גם משמח וגם קצת מעציב.

.

 עכשיו. היום.

ומרב עייפות הפוסט נשאר על מסך המחשב. לא לחצתי סנד שיגיע לבלוג.

היום נסדר את הבית. נלך לשדה הגדול לקטוף חרציות.  אולי נרחץ את לולו הכלבה שלנו  –

אני מביטה סביב –  המרק עוף כבר מריח ומציף. העוף במרינדה.

את התוספות נבשל לפנות ערב. כמה שיותר מאוחר.

כוסות היין והשתיה מבריקות והפוכות על השולחן, הצלחות הגדולות מונחות במקומן,

הכסאות במקום, בתי הנרות, הנרות, המפיות,

הנצנצים שהיא כל כך רוצה שיתפזרו על המפה כי הם בזהב ומחגגים הכל,

ההגדות בערימה. עוד מעט נערוך ונקשט את השולחן הארוך, נעטוף מתנות, נצלצל לחברים ממש

קרובים לאחל חג שמח, נדפיס את התפריט ונניח אותו על כל צלחת.

ילדה נרגשת.

לפנות ערב נתקלח, נלבש בגדים חגיגים, נדליק את כל הנרות,

נביט על השולחן ונחשוב על מי שעוד מעט יגיעו אלינו  –

ונתעצב מעט על אלה שלא  –

ונגיד בלב תודה.

איזה כיף. מ ש פ ח ה.

סבא שלי בראש השולחן ואני לידו כמובן. חג שמח.

.

 איך היה?

פעם כשנשבר והתרסק ונמעך לי הלב, בעוד אחד מאותם הימים או הלילות כשבכיתי ודברתי ושאלתי

את ק. חברי מציל חיי – אבל נכון שהוא היה מתוק? –

ק. צחק הרבה ואמר לי משפט שאני מחזיקה בכל פעם שיש לי צומת באהבה –

את רואה רחלי, הוא אמר, זו כוחה של אהבה –

הרבה מילים אפשר להגיד עליו, על הגבר הזה, אבל אני מבטיח לך באופן אישי שאין אדם בעולם

חוץ ממך, שהיה בוחר לתאר אותו, להגיד עליו שהוא מתוק. כוחה של אהבה.

אז ככה היה ליל הסדר. אין אדם בעולם שהיה חושב שהיה מושלם או שהמשפחה הגדולה, הרעשנית,

הפטפטנית והפתוחה בחלקה כל כך, לפעמים הכל על השולחן  – והסגורה כל כך מצד שני –

יש דברים וסודות שעדיף שילכו איתנו –

שסוחבת זכרונות מהפלמ'ח וההגנה וימי זכרון אישיים ומספרים כחולים על היד ונער אהוב ונמהר אחד

שאיננו מסיבות אחרות  – שמזכירים בקול לפעמים ומתגעגעים תמיד, וגירושים שכואבים להרבה,

ויחסים פשוטים ומסובכים, וחשבונות פתוחים וכאלה שנסגרו ופתרונות ומענות ושמחות –

וילדה בת 11 שמצאה את האפיקומן – כן. כן. שמחה גדולה –

וביקשה יום כיף עם סבא וסבתא –

והשתכרה לראשונה בחייה ( הרבה הרבה צחוק. הרבה ) –

ותפריט מודפס לתפארת הזכרון ובן דוד אהוב מהצד האחר של המשפחה, שלא היה איתנו ודיבר איתי

אל תוך הלילה ב"סקייפ" –

כשהכל כבר היה שקט, חוץ מהמולת הלכלוך שעדיין ממתינה לי –

ונזכרנו ודברנו –

ואבא שליטף לי את הלחי כמו שרק אבא שלי יודע,

תנועת יד שחופנת לי את הלחי בדיוק גנטי ומרגיעה לרגע את החיים, ואמא שלי……

אמא שלי שאמרה לי שהיה יופי.

וכמו שק. אמר –

זו כוחה של אהבה. כל אהבה.

תם ונשלם.

.

חוכמת הגיל. אבא שלי ועץ המנגו

.

.

בבית ברמת החייל יש שער שאבא שלי צבע בירוק, רנו לבנה וישנה, שביל מרוצף, דשא,

פרחים ועציצים מטופלים בקפידה, כלבה שחורה ועץ מנגו ענק, בא בימים וחולה.

אי אפשר לא לראות שהוא חולה. כמוש. אבדה תפארתו.

אבא שלי עקשן כמו פרד –

ואני מקווה שאשתו מזה שישים שנה, אבל מי סופר, מראה לו את המילים כאן.

יש מינוי משפחתי על הבלוג הזה, האשה שולטת במחשב שזה אי אפשר להאמין –

אבא שלי מסרב לקרוא לרופא של עצים – כמו שאחת מנכדותיו, ואולי נינותיו, קוראת לאגרונום –

הוא מסרב להתייעץ או אפילו להרשות לאחת מבנותיו, אפילו לא לאמצעית, המקופחת,

ילדת השוקולד ההיא להתייעץ מה אפשר לעשות, אם בכלל אפשר לעזור לו, לירוק.

איזה טיפול, תרופה, ויטמינים שניתן אולי, וכדאי, להחדיר לשורשיו של המפואר הזה כדי להחיות

אותו ולהחזיר לו ככלח האפשר את תפארתו, גם אם לא את נעוריו.

יש לגבר הזה, השקט, עוגן חיי, הרבה מאד תרוצים כדי להסביר למה אין מה לעשות.

– הגזע פצוע מאז שנכרת הענף הגדול,

– פנים הגזע מהדהד סימן לריק גדול,

– לא, גם אם הוא ישקה אותו שלוש פעמים בשבוע ולא פעם אחת, זה לא ישנה כלום,

ובעיקר: רחלי די לנדנד וזהו.

.

אני חושבת שאבא שלי מרגיש ומבין ומכיל את מה שאני עדיין מסרבת, כנראה מסרבת, לקבל.

מי שמזדקן, אולי כדאי להניח לו להזדקן בשקט, בדרך הטבע, ולא לאלץ אותו לחפש פתרונות

לחידוש או שימור נעוריו. לפעמים אני דופקת את הראש בקיר התיאורטי שקיים ביני לבין אבי

ומבינה שלמרות המיתולוגיה המשפחתית המשייכת את העיקשות שלי להוד סבתאותה שלי,

האמת היא שזה ממנו, ישירות, ממש כמו העיניים הכחולות. פרד.

ואני מנסה לחשוב, עכשיו, "בעודי כותבת" –

אם המלחמה שלי, הנסיון העיקש שלי, קשור באמת רק לעץ ההוא.

העץ שאני לא יכולה לוותר עליו. באמת שלא.

לא בלב, כמו שאומרת זאתי שלי, הנכדה הכי קטנה שלו, ולא בממשות, בחצר ברמת החייל.

נלחמת ומנדנדת כמו שרק אני יודעת ומעזה מול האיש הזה וממשיכה לחפש טקטיקות שכנוע,

מגייסת נכדים שליבו רך מולם, ומודה בכשלוני.

עקשן, כבר אמרתי.

והעץ הזה, הירוק, הענק, הסוכך. הירוק כל השנה, זה שהניב מאות מנגו בעונה, שאת טעמם

אני מנסה למצוא בכל הזנים הקיימים בחנויות ולא מוצאת טעים כמותו. זה שמניב הרבה הרבה

פחות עונגים כתומים, נוטפי טעם שאין דומה לו ואבא לא מסכים לגלות לי במה הוא מערבב את

המים שהעץ מקבל, חוץ מאהבה כמובן.

זה העץ שהשולחן הגדול והנדנדה המחלידה והכסאות הלבנים מתחתיו.

הוא כבר הציל והאכיל והשקה ושמע והכיל ומכיל עדיין סודות ושמחות ועצבונות וריבים

משפחתיים והתפייסויות. זה ששומע אותנו, את כולנו כבר ארבעים שנה מתכנסים תחתיו וגדלים

להיות עוד ועוד משפחה. וילדים מטפסים עליו, ומנורות נתלות על ענפיו והוא ראה ושמע הכל.

הכל מכל.

אהבות ואכזבות וציונים וגיוסים ומלחמות. ונישואין והריונות וגירושים, והוא שמר עלינו יושבים

שבעה, ומארחים משפחה מרחוק משפחה מקרוב, וחוגגים לידות ובת מצוות וימי הולדת ונישואין.

ועבודות חדשות ושמחות גדולות, הוא ראה הכל.

גם עצים צעירים, פיטנגו, ותות, ולימון מניבים פרי לידו בעודו יושב שם, שליט הגינה, מלך האחוזה,

אוחז בממלכתו בכוח גדולתו ותפארתו.

והוא באמת נקודת אחיזה חשובה שלי, ע"ע הזכרון הקטוע והמוזר שלי, בילדותי.

הרבה זכרונות של ילדות ארוכה, טובה ובודדה מחוברים אליו, אל הצומת הזו למעלה, בחיבור

בין שלושה ענפים, שעליהם מונחת כרית שאמא לא מרשה להוציא מהבית ועוד אחת שמותר,

שיהיה נוח להשען שם למעלה ולקרואו. ימים של קריאה וחלומות בין ענפיו הגבוהים.

ואני מנסה להבין על מה אני מנסה לא לוותר, על האחיזה שלי בְּמָה.

באבא שלי, בבית שלי, בעץ שלי או בַּזכרונות, בחיים שהיו שלי.

הפוסט הזה התחיל בכלל כפוסט שרציתי לכתוב על הספרנית שלי, קרולינה, שנתנה לי יד מובילה

וחזקה, המון המון ספרים ושלחה אותי לקרוא על העץ בחצר שלנו,

אבל הנה, לכי דעי לאן יקחו אותך המילים.

שלך או של אחרים.

.

יולי 2013

הנה עברו שש שנים מכתיבת הפוסט והיום לפנות ערב נסע לסבא וסבתא,

אם לא יהיה חם מדי, נערוך את השולחן מתחת לעץ המנגו, ויהיה בית. הגברים האלה.

.

אז מה אם אני השוקולד # ילד סנדוויץ

.

.

בכיתי שנמאס לי להיות באמצע, ואני זוכרת את המורה שושנה מביטה לי בעיניים, במבט גולדה

מאיר שלה, עם הריש והלמד העמוקים ואומרת: אבל רחלי, את האמצע של הסנדביץ', השוקולד.

אז מה?

לא ניחם.

והאמת?

כל האמת? רק האמת?

עד היום יש משהו לא מנוחם בעניין הזה.

אני מרגישה השוקולד, זה נכון. אבל עדיין, זה לא מרגיש "פייר".

זה לא פייר להיות ילד סנדביץ, ילד אמצע, אפילו אם אתה השוקולד.

חוזרת הבייתה וההוא, הגדול, נסיך העולם, בכור הנכדים, הילדים, האחיינים ומה לא,יושב ליד

תחנת הרדיו שלו, מרסס סימני מורס לעולם, זורק מילה, בטח אל תפריעי שכזה וחוזר לענייניו.

אני מביטה, מטאפורית, לצד השני, וההיא שהגיעה אחרי, על גפרוריות גופה, העינים החומות

והעמוקות האלה וסגירותה הבלתי אפשרית, לא עבר לה השקט הזה, הנגטיב שלי, מביטה בי

ושותקת.

והבנתי, אני לא זוכרת באמת מתי, ואני לא חושבת כמובן שיש החלטה מודעת, אבל כמו בכל

משפחה, מוצא לו הבן אדם טריטוריה בלעדית שלו בתוך הג'ונגל המתורבת הזה שקוראים לו

משפחה. יוצר לעצמו חלקת אהבה הורית בלעדית לו, מיצוב אישיותי,

לקיחת תפקיד בתוך המערך הזה,

פיסת אדמה שעדיין לא נכבשה על ידי אחר –

והבנתי אני חושבת, כמו כל ילד אמצע שיש לי שתי אפשרויות:

או להכנע לגורל, לההפך לילדה הכי טובה, צייתנית, מְרַצָה ומצויינת ולהרוויח את המחמאות

שביעות הרצון של אבאמא, להיות הצאצא הכי קל לגדל, לחנך, לקטוף פירות הוריים מתוקים,

או לשלוח שני מרפקים חדים וברורים לשני הצדדים, למרפק בכל הכח ולהגיד,בקול רם וברור,

מטאפורית, בטח מטאפורית, כדי שאבא ואמא ישמעו גם:

תעשו מקום, זה המקום שלי, זו אני, תסתכלו, בדיוק באמצע. תראו א ו ת י.

חלק גדול מההתנהלות שלנו בתוך החיים מתהווה ומושפע מהמיקום הילדי הזה בתוך המשפחה.

סוג האנרגיות, המלחמות הקטנות, המדוברות ואלו שלא, על טריטוריות, החלטות,

מי מחליט עלי ומי ממש לא.

האם הוריך זיהו את האדם שבתוך הילד שהיית, איפשרו לו לבוא לידי ביטוי בתוך המערך המשפחתי,

האם לימדו אותך להתפשר או להלחם על מקומך, לימדו אותך שאתה מי שאתה בלי קשר למסביב.?

איך היה אחיך הגדול מולך. השגיח? שמר? העליב? הקטין? לימד? העצים?

ומי לימד אותך להיות גדולה מול הקטנ/ה החדש שהגיע?

איך לשחק עם קטנים, איך להיות הגדול, אפילו שלא הכי גדול.

איך שמרו על בטחון האהבה שלך כשזה החדש הגיע?

האם לימדו אותך להרגיש משפחה מול יתר העולם?

לשאוב כח ובטחון ובעיקר, בעיקר אהבה מהאנשים האלה, גורמי האושר והההפך לו,

והתסכולים, וההוכחות, והשיעורים המשמעותיים בחייך?

האחים והאחיות שלך. דם חייך. דם הוריך. דמך אתה.

יש את ההסבר הבנאלי וכמו שאמרו טובי ידידי: אם זה לא היה מדוייק, זה לא היה בנאלי,

לגָדול, לַבְּכור, יש מקום יחודי. הריון ראשון, גידול כמעט מקודש של תינוק, למידת ההורות, טוטאליות אמאבא ,

אין מתחרים, אין יריבים,

אין מי שיסיט את תשומת הלב שלהם ממך, אין ספור זכרונות וצילומים

ובעיקר, בעיקר בלעדיות של שנים לבד עם אבאמא.

ואז הגענו אנחנו, הילד השני.

ומי היה מאמין, גם עכשיו הרבה תשומת לב ניתנת לראשון, בעיקר אם ההבדל הוא שנים קטנות בינו לבין זה

החדש מקרוב בא. שלא יסבול מטראומה, שלא ירגיש בצד, שלא ירגיש שהחדש גנב לו את אמאבא.

הקטן לא צריך הרבה עכשיו.

עובר זמן, האיזון המשפחתי התארגן.

הגדול יודע שהוא הוד מעלתו, נסיך הכתר, השני מבין שהמקום הטוב הזה, של להיות הראשון,

תפוס כנראה באופן סופי ומתחיל להתמקם במקום שנראה על פניו, לא רע.

צעיר המשפחה, הקטן.

יש שם יתרונות הוא/היא ממלמלים לעצמים בקול מופתע. פינוקים, אפשרות להתנהג כמו קטן כשמתחשק לי,

ואם אני רוצה להתנהג כמו גדול, אני מקבל שפע 'כל הכבודים'.

O.K – אומר השני, להפסיק לקטר. להיות מציאותי. התמקמתי…דווקא בסדר….

הוא מחייך  לעצמו.

ב ו ם!!

יום אחד, מי היה מאמין, מגיע הבייתה אחד ממש קטן.

נו, מה עכשיו לוחש לעצמו מופתע השני שכבר ממש לא יודע מי ומה הוא –

ומה קורה –

מה אני עכשיו?

אתה גם גדול וגם קטן לוחשים לאוזניו המבוגרים בטון שהם לוחשים כשהם מנסים לשכנע אותך לבלוע

תרופה מגעילה – איזה כיף לך!!

אהה, חושב השני והולך לחדר לנסות להבין מה העניינים עם החיים האלה.

והחיים ממשיכים

ובאמת

כל מה שאומרים הוא [ דֵי ] נכון:

לגדול/ה מותר די הרבה כי הוא הגדול, המוביל דרך, הבוגר, האחראי

לקטן/ה  מותר די הרבה כי הוא הקטן, המפונק, הבן זקונים וככה זה,

ולנו,

אם אנחנו לא לוקחים בשכל או בכח או בתערובת של שניהם –

לא נשאר הרבה :)

אני כ מ ו ב ן יודעת וזוכרת, רב הזמן, שזה לא ממש ככה.

ומבינה לגמרי איך אני, בדרכים אבולוציוניות קלות לזיהוי על ידי מי שמתבונן, הצלחתי, ודי בהצלחה,

לסמן לי טריטוריה די מוצלחת ורחבה, יש שיגידו שתלטנית ורודנית משהו,

בתוך התא המשפחתי הקטן והמצויין שלי –

ועדיין,

אם היו נותנים לי לבחור,

זה לא המיקום שהייתי בוחרת. אני חושבת, בלי קשר לשני הנחמדים האלה בתמונה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אמא שלי החכמה, יום אחד בעוד התקף קנאה שלי:

את מי את הכי אוהבת, או ליתר דיוק, אני לא מאמינה שהעזתי לשאול:

אם אחד מאיתנו ימות על מי תתאבלי הכי הרבה –

כן, ככה העזתי לשאול.

היא הושיטה לי ככה, שלוש אצבעות זקופות ואמרה:

איזה אצבע תחתכי וירד פחות דם רחלינקה?

והשתיקה אותי לנצח.

.

היא הייתה בת ארבעשרה כשזה קרה ועכשיו היא מספרת.

 

 

זהו פוסט מספר 100 שלי.

חשבתי מה אני רוצה ממנו.

מה קרה איתו ואיתי מאז ה-1 לספטמבר 2007.

האם אני רוצה שהוא יהיה סכום זמני, צפיות לעומת מציאות – כי הרי

כל כך הססתי עד שעשיתי e n t e r ראשון –

ומה אני רוצה היום כדי לסמן ולספר שאני שמחה שפתחתי את הבלוג שלי –

שזו הייתה החלטה קשה ואמיצה מבחינתי, ואני שמחה בה מאד.

מה אני רוצה היום? אולי מילים שמחות, קצת מסכמות,

זריקת מספרהאנשיםשנכנסו אליו, בלי נפנופים, איחולים ומילים יפות,

או לכתוב פוסט רגיל ?

אבל, בחיים, כמו בחיים, ב ע ו ד י  מתהרהרת

הגיע אלי עדכון מהבלוג של ד.

ד. היא הבייבי סיטר של הילדה שלי.
הכרתי אותה כשאיה ואני התחלנו ( ולא המשכנו מפאת גיל צעיר מדי )
להתנדב בעמותה שדואגת לכלבים וחתולים – היא הייתה אז בת 15,
לפני שלוש וקצת שנים, בצופים כמובן, בהתנדבות הקבועה, בלימודים,
בח'ברה ובמה לא ו מ י ד הפכה לחביבת ליבה של איה שלי.
ואיך אפשר שלא?
אני הייתי מאמצת אותה ברגע –
היא באמת מקסימה לגמרי.
יש בה תערובת של נעורים ותבונה, קוליות וילדותיות –
אבא שלה בא לאסוף אותה בלילה, כשאני חוזרת הבייתה, שלא תלך לבד,
בחושך, הבייתה –
יש בה סוג של אחיזה פנימית באמת יוצאת דופן.
מהרגע שפגשתי בה, סמכתי עליה, והדיבור שלי איתה נקי ממניירות של
'מבוגרים', היא באמת לא צריכה את זה.

כשנפתח הבלוג שלי היא שלחה לי קישור לבלוג שלה :) –
ומאז אני חשופה דרכה לעולמה האמיתי, הלא מצונזר של נערה בת שמונה
עשרה, טוב, כמעט שמונה עשרה, עוד חודש :)  – תל אביב 2007.
היא כותבת דברים שדי מטרידים אותי, לפעמים, ממרומי שנותי.
ההכרות הקרובה שלה עם יחסי מין, גלולת היום שאחרי והקונדומים מערערת
ו/או מטרידה אותי לפעמים – למרות שגם משמחת אותי ( הזהירות, הזהירות ).
וההתלבטות שלה בין בחור אחד לשני, הסערות הרגשיות שלה, הכעס העצמי
שלה על בחינה לא מוצלחת, הרצון שלה לחופש, הנגיעה שלה בהפרעות אכילה
(טוב, זה לא), החיפוש והסערה הפנימית הבוערת מוכרות לי מכל גיל וכנראה
מכל דור.

פרדוקס: ד. היא הכי אינדבידואליסטית והכי משקפת את דורה.

אני מבקשת מכם להכנס ולקרוא את הפוסט שלה מאתמול –

 http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=8066&blogcode=6509902

היא מספרת מה קרה לפני ארבע שנים.

תיעוד אחד, בודד, של נערה  שעברה תקיפה מינית.

לא אונס, ככה הם יגידו ויתעדו –

לא אלימות, ככה הם יגידו ויכתבו –

תקיפה מינית.

רק ת ק י פ ה מינית. רק מעשה מ ג ו נ ה.

ילדה בת ארבע עשרה.

עם יד ימין הוא פתח את הריצ'רץ' של הג'ינס שלו. לא הבנתי איך זה קורה-
זה נראה לי כמו סרט רע שאין סיכוי שאני משתתפת בו. זה קורה לאחרות
שקוראים עליהן בספרים או בעיתון, זה לא קורה לי. זה פשוט לא יכול להיות!
אני כזאת מטומטמת… הייתי צריכה להקשיב לאמא, לא הייתי צריכה לשקר.
מפגרת… מפגרת… מפגרת… מילה שלא הפסיקה להדהד לי בראש כל
הדרך חזרה הביתה, ובלילות.

אני מבקשת מכם. הכנסו לבלוג שלה וקראו. כל מילה.
נסו לדמיין איך זה מרגיש. איך זה מרגיש לא לספר. גם לא לאמא. להתבייש.
את בת ארבע עשרה.
התנשקת כבר? אולי באמת וחובה במחנה הקיץ בצופים.
את אינטליגנטית. קוראת עיתונים. חדשות. את בעניינים. יודעת ממה להזהר.
קצת מרדנית. מחפשת עצמאות. להיות גדולה. ואת לא מאמינה שקורה לך.
שזה קרה לך. את פשוט לא מאמינה.
אני מבקשת מכם. לכו קראו –

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=8066&blogcode=6509902

דברתי איתה איתה עכשיו. שאלתי לרשותה לכתוב את הפוסט ולתת לינק.

זה מה שהיא ענתה לי בsms :

אין בעיה. כמות הסיפורים שאני שומעת לאחרונה פשוט מסמרת שער

וחשוב לספר, כדי שיפנימו כולם שלשמור בבטן זה פשוט קורבן גדול מדי….

אבל אני "המבוגר" בסיפור הזה, אז צלצלתי לשאול אם היא בטוחה, ואם השם

שלה ופרטי זיהוי ממשיים לא מופיעים בבלוג – כי יש מספיק אנשים עם מוח

מעוות וצריך להזהר, והיא אמרה שלא. אין פרטים מזהים, בטוח, ורק מי שיודע

שזו היא, יודע.

אני באמת מאד סומכת עליה וחושבת שהיא מדהימה ואמיצה וחכמה ומקסימה

וגם יפייפיה ומתוקה –

ואני מאחלת לה שנעוריה ותבונתה וחוזקה הפנימי ויופיה יצליחו לעלות מרפא

לצלקת ולכאב שהגבר החלש והדוחה והמכוער ההוא ניסה להשאיר בנפשה –

אני מאחלת לה שביום ההולדת השמונה עשרה שלה שהולך ומתקרב, היא

תצליח להשאיר מאחוריה את הכאב והכיעור ותמשיך בחייה.

כי מגיע לה.

לנערה המתוקה הזו. לד.

 

 

וגם לי.

 

 

וככה אני חושבת, ככה אני ב ו ח ר ת לחגוג את פוסט המאה שלי.

 

 

 

מי שרוצה לספר – גם באנונימיות – זה עוזר

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=238310&blogcode=3792886

 

מי שרוצה שיעשה צדק – מי שדורש/ת שיוויון מול החוק –
גם לנשיא מדינתו –
שיכנס / תכנס ויחתום / תחתום על העצומה הזו –

http://www.notes.co.il/chelli/27943.asp

 

יוצאים מהארון – ה"רומן רומנטיים" של נעורי הרחוקים

 

 

ב"הארץ" כולם מספרים על הספריות שלהם והספרים שלהם.
ואיזה ספר הכי השפיע ואיזה הכי נדיר ומה אהוב במיוחד –
ובועז שכן יקר ב'רשימות' 'התקנא', ניצל הזדמנות של מעבר דירה
וכתב לעצמו רשימת ספריה גם.
יש משהו נעים בתהליך החיפוש והבחירה של רשימה הספרים שלך.
הזדמנות להגיש, לשכתב, להראות סוג של כרטיס בקור. התבוננות
סמי-אובייקטיבית על עצמך, על הדימוי שלך. בעיניך, ובעיני אחרים.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

כשניסיתי להרכיב את "רשימת הספריה" משלי בימים האחרונים, משימה
כמעט בלתי אפשרית למאותגרי קשב וריכוז כמוני, ולכמות הספרים
המתאבקים בביתי, נתקלתי / נזכרתי בסוגים שונים של ספרים –
הספר שהשפיע ושינה את חיי מקוטלג ככזה כבר הרבה מאד שנים,
ואלה שאהבתי, ואלה שלא, אבל התרשמתי,
שהשפיעו, שלא השפיעו ב כ ל ל ,
הקלאסיים,
הסודיים, שגיליתי לבד, במקרה והרגשתי כמו שולה פנינים שהצליח,
אלה שהמליצו לי עליהם ואהבתי, שהמליצו ולא אהבתי,
שהמליצו לא לקרוא וקראתי ואהבתי,
שקראתי ונוכחתי ההמלצה הייתה מוצדקת,
שקניתי וקראתי אחרי שנים,
שקניתי ולא קראתי,
שקבלתי במתנה,
שנחשבים, וקראתי ומה פתאום שלא יהיו לי בספריה,
שנחשבים, וקניתי, ולא קראתי ,ומה פתאום שלא יהיו בספריה שלי,
שקניתי בשיטוטים בחנויות יד שניה,
שמצאתי בערמות ברחוב כשפינו דירות ישנות,
אלה שהיה מבצע 2+1 והם האחד,
אלבומי צילום ועניינים שסחבתי באוברוויט נוראי בכל פעם,
אלה שהיה לי קשה כל כך לסיים,
ואלה שקראתי כל הלילה כמעט עד אור ראשון,
אלה שקראתי עשרות, כן עשרות פעמים, ובכל פעם כפעם ראשונה,
בעיה מאד מתסכלת ביכולת הפנמה וזכרון,
אלה ששמרתי לילדה שלי לפני שידעתי שתהיה לי ילדה,
אלה שיושבים שם למרות שכנראה לא יקראו שוב …אבל, לכי דעי,
אולי כמו החולצה האדומה שקניתי ולא לבשתי, פעם אני מאד ארצה
לקרוא ( או ללבוש ) בדיוק את זה שזרקתי…אז לא נזרוק :)

אבל –

הכי שמחתי לפגוש את הספרים שהם…. איך נגיד?
לא מ'שו.
לא ה -ספרים שלי. ורק בהזדמנות של חיטוט בזכרון ובספרים חזרו
אלי לרגע במלוא הזכרון הרגשי, בגודל החוויתי שהם היו אז, מזמן.
לא תרמו לי מה שמאות ואלפים אחרים כן תרמו.
לא קאנונים שירשימו את רשימות הספריה למיניהם –
לא כאלה שיוסיפו לרזומה האישי שלי בעיני ו / או בעיניכם "נקודות" –
ואל תגידו שזה לא עניין של נקודות.
בטח שלא,
אבל קצת,
טיפטיפה,
כן.
וחלק מהם אפילו יביכו מעט או יעלו גיחוך,
אבל אני, מה לעשות לא יכולה להפרד.

רובם שזורים זכרונות, רגעים, תחושות מאד מאד רחוקים, ואפילו לא תמיד
נעימים, רובם הגדול קשור לנעורי, ה'רומן רומנטיים' שלי. חלק ממני ומחיי,
מהביוגרפיה האמיתית והרגשית שלי.
אזרחים דרגה שניה, לא אלה שבולטים במבט ראשון, גם לא בשני, והם
כנראה יחיו איתי לנצח, או לפחות עד שיהיה איחוד ספריות זוגי, או שנאלץ
לחכות למיון הגדול באמת, לבית אבות. נראה מה יבוא קודם.

בינתיים הם יושבים די מבויישים בתוך הארונות ובפינות המדפים.
והיום – 
למרות שהצהרתי וכתבתי שלדעתי החד משמעית ארון הוא מקום פרטי
ואאוטינג הוא אקט אלים שלא יעשה, החלטתי שלספרים שלי, אלה הגרים
בתוך הארון מגיעה שעת חסד.

לא על פי שום סדר חשיבות עולה או יורד –
ככה, איך ששלפתי אותם מהמדפים כדי להזכר –
 יוצאים מהארון שלי  – ספרים מהמדפים האחוריים –

ה "סתם" כמה ספרים שלי מפעם.

 

 

 

 

 

 

כי אני עדיין מקווה להכין יום אחד את המתכונים ממנו.
כי לא האמנתי שלקרוא על אוכל, שלא נדבר על לאכול אותו, יכול להיות כל כך מרגש.
אני זוכרת כמה החיים הבטיחו שהם יהיו זוהרים, מסוכנים ומרגשים בכל פעם שקראתי בו.

 

 

 

– סמטאות החיים – הרולד רובינס – כי הוא הכי סליזי

ואלו היו הסצנות המיניות הראשונות שקראתי. כי קראתי אותן אלפי פעמים מתחת לשמיכה, עם פנס, או באור הכתמתם שהגיע מהמנורה בהול.
כי נדמה לי, שהמילה זונה מוזכרת שם בבהירות. כי אין מילים שיכולות באמת להביע את הרוגש שגדש את הראש והגוף. כי אף פעם אני לא אהיה בת אחת עשרה שוב, וקרולינה הספרנית כבר לעולם לא תתן לי כמה ספרים ואיזה שאני רוצה. כי כבר אין לי אותו בבית אבל בגלל הרשימה הזו,אני יוצאת למסע איתור.

– את הספרים של פרנסואז סאגאן – כי אני כבר באמת כבר לא בת שש עשרה.

את "הדרמה של הילד המחונן" של אליס מילר כי מספיק ודי. כי גדלתי,
  טופלתי, הבנתי ואני ללא ספק ילדה אהובה עד בלי סוף על ידי הוריה.
  כי מספיק ודי.

את מרג'ורי מורנינגסטאר כי גם בת ארבע עשרה אני כבר לא אהיה.
  א ב ל במחשבה שניה, איה שלי תהיה, והנה מצאתי טעון / תרוץ מושלם
  להשאיר אותו אצלי עוד קצת.

את כל ספרי האיך תרפא את חייך, תחנך את ילדיך, תלמד על עצמך ותצליח
  להפטר מכל חולשותיך שקבלתי מאנשים שאוהבים אותי ו / או קניתי לעצמי
  מתוך תקווה מעורפלת, אפילו זה לא, שקריאה רצופה אחת ובא מרפא ליסוריי
  הנפש שלי שלא נזכיר הפרעת קשב. רובם, כל השמונה, דופדפו והונחו
  להתאבק.

שוגון של ג'יימס קלאוול שקבלתי בניו יורק מטייס אלעל, חבר מהצבא,
  שסיים אותו בטיסה והשאיר לי אותו. החורף הכי קר בחיי היה החורף ההוא,
  הראשון בניו יורק. דירה חדשה, כמעט ריקה מרהיטים, אח לוהט עם עצים
  סינטטיים כמו שרק אמריקה יכולה לנפק, סופת שלגים, בית ספר נסגר
  ליומיים ואני הסתגרתי ברחוב חמישים ושש והשניה לחמישה ימים ושכחתי
  הכל. שאני רחוקה מהבית, שאני בודדה, שהאנשים כאן מתקשרים
  אחרת וצריך ללמוד איך. ג'ון בלאקט'ורן הלא הוא אנג'ין העניק לי שבוע
  קסום של התנתקות וצבירת כח מחודשת, בזמן שמדוייק ממנו לא היה.
  א ב ל זמן כזה לא יהיה שוב, ואת הספר אני בודאי לא אקרא שוב.

וגם עמק הבובות של ג'קלין סוזאן. wow. סקסי. מזעזע. זוהר. עצוב.
  רומנטי. מרתק. בת שש עשרה / שבע עשרה. ס ק ס י. מבטיח הבטחות
  לחיים מסוכנים ומרתקים. העותק ההוא, שקניתי אז, עדיין כאן. לא נפתח
  ונקרא שנים, עד הבוקר. נראה, אולי בשישי/שבת, ואולי לא. 

 והספר שירים הקטן של ורד מוסינזון, ואקסודוס, ומבחר הסיפור היפני /
  הודי / ומה לא, ומבחר ציטוטים מגדולי עולם או משהו, והשקט הנפשי של
  אהוד בן עזר, אילונה של ישראל רינג, ושבט דב המערות שאת המשכיו לא
  הצלחתי לקרוא, ומלחמה וזכרון גם של הרמן ווק, ודוח הייט, והשחף ועוד
  כמה פטריקים, ביל קרטרים וסטאלגים כמובן.
 
אבל הפרידה הכי כואבת תהיה ( יכלה להיות ) משלישית ספרים בלויים.
  מהפילוסופיות הכתובות בהם הן בברור והן בהסוואה סיפורית כבר נפרדתי
  מזמן כמובן. מאד מזמן. עם אבא שמאלן / סוציאליסט עם רקע קומוניסטי לא
  היה לאיין ראנד סכוי אמיתי לכבוש את דעתי ודעותי, רק את נפשי הצעירה.
  אידיאל האגואיזם ובחירת הקפיטליזם כדרך החיים הנכונה או בעצם היחידה
  והראויה, עמדו באופן כל כך חד משמעי מול האנחנו הקולקטיבי של מר
  גולדנברג –
  אבל, אבל הסיפור והעוצמה והפיתוי והחוזק והאמונה העצמית והבטחון
  והאידיאלים והכח והסקסאפיל והטובים, רוחם לא נופלת למרות,
  והארכיטקטורה, והרכבות, הפלדה והצבא, ובעיקר האינדבידואליזם
  שאת מזהה בעצמך, והקסם והמשיכה בכתיבה ובסיפור ובדמויות.
  כל מה שרציתי זה שיקראו לי קירה ולפגוש את ג'ון גאלט. הוא באמת
  וברצינות היה אביר נעורי הבודדים.
  אבל נעורי מאחורי, בודדה אני לא ואפילו אבירים אני כבר חושבת שאין,
  שלא נדבר על אידיאלים.

 

ואני יודעת שגם בפעם הבאה שיגיע היום למיין ולסמן חמישים ספרים
להעביר הלאה, אף אחד מאלה שכאן לא יכנס לארגז כי…כי ככה.

כי הם הספרים שלי וכי אולי ג'ון בכל זאת יגיע.

פסים של שמש צהובה

.

.

חם בחוץ. צהוב. קשה לנשום.

התעוררנו שתינו לוהטות. פוך של חורף, חלונות חצי סגורים, חצי פיג'מה.

אמרו שיהיה חם, אבל כמה חם כבר יכול להיות בסוף אפריל, חושבת לעצמה אשה, או אמא,

כמה כבר יכול להשתנות בלילה אחד.

בוקר עצל. נסיעה לבית הספר. שיחה קטנה על תורת הנאום, תקופת יוון בבית הספר, ההפגנה וביבי,

ואני חושבת לעצמי איך הכל מתחבר.

היא יוצאת מהאוטו ואומרת: קשה לנשום אמא, האוויר סמיך, ומתרחקת.

פוני. קוקו. מכנסי ג'ינס חתוכים. חולצה ורודה עם ציור ונעלי ספורט ורודות.

שלושה שקלים למכונת הממתקים האסורה ליד הבית של התיכוניסטים.

סנופי מחייך אלי מגב ילקוטה חיוך פרידה.

נוהגת הבייתה. התנועה כבדה. הקפה בכוס כבר הספיק להתקרר, החלון מנוקד בכתמי אבק צהבהבים

וגדולים והמים בוישר התאדו ואינם –

אני מנסה לעורר את זכרון החושים שלי.

להזכר ולהזכיר לעצמי איך מרגישים כשמאד חם. כשיבש. כשקשה לנשום.

האוויר באמת סמיך. היא צודקת.

כשנזכרים ב'פעם', ה'עכשיו' מפחיד פחות.

בצהרים לקחתי את סל הכביסה האדום ועליתי לגג להוריד כביסה. היה חם.
האוויר עמד. דום שתיקה צעק ילד למטה ברחוב. לפעמים, בהפתעה, מגיע רגע של חסד.
ילד צהוב אחד צעק דום שתיקה וגבעתיים משותקת. האוויר לא זז. קשה לנשום. קשה לזוז.
הגג בוער מתחת לסנדלי אילת הכחולים שלי. האור מכאיב בעיניים ויבש –
צ פ ר ד ע י ם

ופתאם, עכשיו, כאן בבית שלי, באמצע הצהוב והיובש והאובך מתגלגלים רעמים חזקים ומוזרים,

ומזכירים את ההפך – החורף לא נגמר, לא חגגנו עדיין את המלקוש בריקוד פראי על הדשא,

עם טיפות אחרונות, צינור מים, בתחתונים, גופיות ומצלמה.

כאן בבית מעדיפים תמיד את החום על הקור ואת המואר על האפל,

ובכל זאת,

הרעמים הנוהמים, גל החום המעיק והמוזר,

מעוררים געגועים לַחורף עוד לפני שזה הספיק להתרחק מעט ולאפשר געגועים.

תחושה עמומה של טרום. משהו עומד להתרחש.

תחושה כבדה ומעיקה. יובש בפה ובעור, העינים שלי כבדות.

אני מנסה לפלס דרך מתחושת הכמעט סכנה שנופלת עלי ונזכרת בפסים.

בפסים של השמש.

כשחם. כשמאד חם ויבש אמא סוגרת את התריסים. התריסים שלנו מעץ שאבא צבע לחום.

את החצי התחתון אפשר לדחוף החוצה ועם התפס בצד, והלולאה שמולו, להשאיר אותם פתוחים מעט.

משולש אור. דודי קורא להם החלונות של החלונות ואני תמיד מחייכת כשהוא אומר,

אני חושבת שהוא אומר כדי שאני אחייך.

לפעמים, כשממש, ממש חם, אמא סוגרת אותם, אפילו שאמצע היום, ושוטפת את הרצפה.

אמא לא מרשה להגיד ספונג'ה. היא אומרת שזו מילה זרה ולא יפה, ואפשר להגיד לשטוף רצפה,

ושבעצם אם כבר מדברים על עברית נכונה עדיף להגיד לשטוף רצפות.

אמא שלי גם אומרת אטבים ואדרות דגים.

אמא שוטפת את הרצפות בהרבה, הרבה מים. בלי סבון. דוחפת אותם החוצה עם המגב ולפעמים לא

עוברת עם סמרטוט סחוט, כי ככה, היא אומרת, המים מתאדים ומצננים את האוויר.

אני שוכבת על הספה הירקרקה בסלון, מביטה באמא שלי.

פסי השמש מאירים את הבית ואת הרצפות המסומנות עכשיו בפסים צהבהבים.

אני מחכה בקוצר רוח שהרצפה תתייבש קצת, שתהיה לחה וקרירה ונשכבת על הרצפה,

מצמידה לחי וירכיים וזרועות, מנסה להגדיל את שטח הפנים של העור שלי, של הגוף.

הקרירות, האפלולית, הפסים הצהובים של השמש והלחי שלי על הרצפה.

קיץ ואני ילדה.

רשת

.

צלום עצמי – איך ומה אני רואה.

 
 
 
                                                            
 
 
 

מצלמת את עצמי ממסך המחשב –

שמראה אותי דרך מצלמת הסקייפ המונחת עליו –

ומשם אני רואה אותי על מסך הדיגיטלית הקטנה –

או הגדולה-

תלוי באיזה יום אני מצלמת –

לפחות שלושה מסננים רואים אותי עד שאני.

אני מחפשת עוד.

אני ממציאה ספור ומקפיאה 'פריימים' –

 

 

אם רק הייתי מצליחה לסדר את

הצילומים בסדר הנכון, גם אתם

הייתם מבינים.

 

אפשר שתסריט יתחיל מצילום?

שתפקיד יתחיל מהרגשה?

 

 

יורם אומר שבמילים שלי אני מאד ברורה,

ובצילומים מטושטשת. אני מנסה לבדוק אם הוא צודק.

 
 
 

יומולדת שמח אמא מימה יקרה שלי

אהובה שלי. אמא שלי.

מאוחר יותר, אחרי שכולכם תגיעו אלי,
אחרי שנחגוג לך יומולדת ______ ואחת –
רואה? אני לא מגלה – אולי אני אשב ואכתוב לך מכתב גדול.
בינתיים –
אני רוצה להגיד לך יומולדת שמח.

אני יודעת שכשאת מביטה במראה, אין לך מושג מי זו האישה המבוגרת הזו,
שלא נאמר ז – – ה שמציצה אליך משם.
יפה ככל שתהיה, ניראת צעירה בכמה וכמה שנים מגילה האמיתי,  כ ו ל ם אומרים :-)
אני יודעת שבשיח הפנימי שלך את האשה הצעירה, החייכנית, המאושרת, הבטוחה בעצמה,
בנעוריה, בחייה, בגבר שאוהב אותה כל כך, אליו היא מחייכת בצילום למעלה.
אני יודעת.

והאמת? זו באמת את. אוהבת אותנו, עם לב ענק ופתוח,  יפייפיה, צעירה כל כך בנפשך,
שוחרת חברה וחידושים, רעיה, אמא, אחות, סבתא, סבתא רבא ועוד הרבה דברים לעוד הרבה אנשים
ובעיקר,
בעיקראת מתוקה עד בלי סוף.
יומולדת שמח גיברת גולדנברג היקרה.

א נ י   א ו ה ב ת   א ו ת ך  !

ר ח ל י

פחדאלוהים

ההורים שלי – לג בעומר – 1947

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אמא של חברה שלי מתה והלב שלי נעצר. גם עליה כמובן –

אבל בעיקר עלי.

על הפחד הגדול הזה, הענק –  ההורים שלי. אבא שלי ואמא שלי.

הבטחון שלי. השייכות שלי. המשפחה שלי.

.

מאז שאני זוכרת, אני מעירה אותו בלילה. ככה בעדינות. לראות  שהוא נושם.

הוא היה מתעורר לרבע שניה ואומר בשקט והרבה  הרבה סבלנות לכדור האש הבלונדיני הזה

שנקרא על שם אמו/אהובתו רחל, הילדה הזו שמסחררת את חייו ואת משפחתו : זה בסדר,

רחלינקה, לא הצלחת להרוג אותי הלילה – מסתובב וממשיך לישון.

.

כשהייתי בת חמש עשרה סבא מת. ככה במפתיע. הלך ברחוב לילנבלום, נפל ומת.

הייתי בבית. אחרי ניתוח שקדים והרבה גלידה שסבא הספיק  להביא לי לבית חולים – אמא לא בבית.

אבא הסביר מה זה שבעה ולמה צריך, ושאנחנו צריכות להיות גיבורות. אמא יושבת שבעה.

היא חוזרת בערב. פניה דומים לה וקצת לא. היא מחבקת אותי, שואלת אם עדיין כואב לי כל כך הגרון

ואומרת שהיא מאד עייפה. אני שומעת קולות מוכרים של בית. מקלחת. צעדים של אמא, חתול,

אבא ממלמל, המים מורדים בשרותים, אח'שלי מתקתק סימני מורס  בתחנת רדיו שלו 4x4xx –

תמיד יש לו מזל עם מספרי טלפון וכאלה, הקטנה כבר ישנה. אני מתגעגעת לאמא אפילו שהיא בבית.

יורדת מהמיטה, נועלת נעלי בית כי אחרי ניתוח צריך לשמור, אסור להצטנן  והולכת לחדר שלהם.

אמא ניראת ישנה. מוזר, עוד לא כל כך מאוחר. אני רוצה אותה. נכנסת בעדינות למיטה, למקום הזה,

ביניהם.קצת ריח שלו, קצת ריח שלה והרבה מקום בשבילי – כשהשניים האחרים לא נדחפים ומפריעים.

עוד יגיע הדיון בילדי האמצע  – אמא שוכבת עם הגב אלי. אני שוכבת בשקט, נושמת את הריח שלה,

מנסה לא להפריע. פתאם הגב שלה מתחיל לרעוד. אמא מסתובבת  אלי בבת אחת, מחבקת אותי ובכי.

כמה בכי. אם רק הייתי מוצאת מילה גדולה יותר לבכי. אמא בוכה על אביה. אמא שלי ילדה.

ילדה מבכה את אביה, נאחזת לרגע בבתה. אמא ואני, אני ואמא שלי.

.

בלוויה של דוד יוחנן בכיתי. הרבה בכיתי. הייתי בת שלושים וזו הייתה הלוויה השניה שהייתי בה.

אבא שלי שהוא אדם רגיש ומלא אהבה  ורגש ועוצמות שרק אם מביטים היטב אפשר לראות הכל –

אבא החזיק את עצמו כרגיל. הפרקטיות והנסיון של אנשים עם הרבה  חוויות קשות מאחוריהם,

הרבה שנים, שלמדו לקבל הכל, חיבק אותי ואמר: אין טעם לבכות, רחלינקה, אלה החיים.

ואני הרמתי מבט מתוך הריח של החולצה שלו – דוד יוחנן היה איש ודוד אהובאהובאהוב ואמרתי :

נו, ואם אלה החיים, זה פחות עצוב שדוד שלי מת?

אבא שלי הביט בי במבט ההוא שלו ושתק.

אם מביטים טוב טוב, היטב, לתוך העינים האלה, לתוך התכלת ששועתקה גנטית לעינים שלי,

אפשר לראות שעצב, יגון ואובדן לא נמדדים בדמעות.

.

סבתא שלי מתה לפני עשר שנים השבוע. בת שמונים ותשע קמה והלכה  לדרכה.

אמא שלי הייתה אז בת שבעים. יתומה בת שבעים, עומדת על קבר אמה ובוכה ובוכה ובוכה והבדידות

העתידית שלה מתגלה לה ולנו עם כל דמעה שיורדת, עם כל זעקה שנשברת אל הברושים.

מה את רוצה שאלתי אותה השבוע, ביום שישי בצהרים ליד המצבה של סבתא והיא עדיין בוכה.

בוכה ומתגעגעת לאמא שלה –

מה את רוצה? היית רוצה למות לפניה? והיא עצרה, אמא שלי, יתומה בת שמונים והבינה,

שאם היא תהין לרצות למות לפני אמה היא פותחת דלת מסוכנת מדי – אסור. אסור לשנות סדרי עולם  –

כשזה מגיע לסדרי דורות.

פחד אלוהים.

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
חמסה חמסה טפו טפו טפו חמסה חמסה טפו טפו טפו 
%d בלוגרים אהבו את זה: