ארכיון קטגוריה: נשים

ארבע המלצות, פעם בשבוע #10

.

פעם בשבוע, מספר עשר,

מחשיבה את השעה כיום שלישי כדי לעמוד בהסכם שלי עם עצמי ברשותכן/ם.

בינתיים קיץ, וחם,

עניין צעצועי הילדות מתקדם, ומי שרוצה מוזמנים ברצון, כאן מימין יש "כתבו אלי".

קיוסק הכובע והצעיפים שלי שומר על קצב איטי שמתאים לי בדיוק

מי שרוצות מגיעות אלי גם דרך הכתבו אלי, תמונה וכובע בסוף הפוסט.

אני יודעת ששבוע הספר, יודעת ומתאפקת. את החמישה שהייתי חייבת לקרוא

מטעמי סקרנות ורצון עז רכשתי/קבלתי לפני ואני לא קונה ספר עד שאני מסיימת

את הערימה ליד המיטה,

את הערימה בצד השני של המיטה,

את הערימה בחדר עבודה,

וגם זה עם לוותר כרגע על אלה שדחופים במדפים!

וכן, בטח שיש כמה יוצאים מן הכלל שאם יוציאו ספר לא אתאפק כמובן,

אבל בכללי התאבון גדול מהיכולת וזה יותר מתסכל ממשמח,

ובעיקר עצוב שחוק הספרים נרצח על ידי שרת הבחירות

כותבים וסופרים ראויים להרוויח כראוי ובכבוד עבור הכשרון, העבודה והכתיבה שלכם.

זהו.

הנה ארבע המלצות, משמאל, בכיוון השעון

 

./

1. רוטב עגבניות בסיסי, אבל לכי תביני למה מכל אלה שניסיתי אלה פשוט ט ע י מ ו ת

ומהוות בסיס נטרלי ומצויין ממש לכל מה שמבשלים עם עגבניות מרוסקות וחוץ מזה,

אחר כך, כששוטפים היטב את הצנצנת, נשאר קנקן מים קרים / לימונדה מושלם בגודלו.

בכל סופר בסביבה

 

2. סוזי. את סוזי אני מכירה דרך האנק בעלה, צלם אופנה מצליח, שהיה הבית הבטוח

שלי בשנות השמונים שלי בניו יורק. סוזי הייתה רקדנית בניו יורק בלט קאמפני, אחרכך

בלוס אנג'לס בעלת עסק וינטאג' וביגוד, צלמת ואז לפני שנה הם עשו עליה ככל שזה

קשה להאמין שאנשים עושים בגילנו, ועכשיו סוזי שלא דומה לאף אחת שאני מכירה,

נפש חופשיה והיפית פותחת חנות וינטאג' / בגדים שהיא מייצרת ברחוב גרוזנברג 2

בת"א. החנות הזו לא דומה לשום דבר שראיתם כאן, זו הבטחה. צבעוני, עמוס,

גדוש, גם וינטאג' אמריקאי אמיתי וגם בגדים שהיא מעצבת שלא דומים לכלום,

לא תראו כמו כלום שאתם מכירים, הבטחה. החנות ממש תכף נפתחת,

אבל אין לי סבלנות #susie's TLV

 

3. מסיכת זהב או מה שזה לא יהיה  כמה פלאים כבר יכולים לחולל קרמים או מסכות,

אני תמיד סקפטית כי בכל זאת, אני מכירה את מה שמביט עלי בבוקר, באור יום במראה,

אני רואה את התאריך בתעודת זהות, הלו…זו אני, אבל יש מוצרים שת'אמת? עוזרים.

אחד ליותר, האחד קצת פחות. זה ביותר. זו מסיכת יופי. שמה, אחרי רבע שעה עור

הפנים שלי נראה פי המון יותר טוב, קשה להגיד שלמחרת בבוקר משהו מהזהב נשאר,

אבל היי,  בדייט, ארוחת ערב, צילומים, ארוע' היא עשתה את שלה, ובגדול, 480 ש"ח

וזה משאיר אותי מרוצה עד כדי המלצה, פייר, לא? הנה לינק

 

4. מילים שעושות סדר ברגע שקוראים אותן.

 

וזה הכובע הזה

 

 

מזכירה שאפשר להצטרף כמנוי לבלוג ולקבל למייל את #ארבעפעםבשבוע, ובכלל.

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע #9

.

שבוע שבו זאתי אהובתי התחילה לחפש דירה בירושלים,

ואני התחלתי לדמיין איך זה, עצות יתקבלו בברכה מהורים מנוסים בקנים מתרוקנים,

אני ממשיכה לבדוק איך אני מרגישה עם פרוייקט הקיוסק הבייתי הקטן שלי,

כובע קיץ מושלם וצעיפי משי קייצים שמכסים זרועות, מגנים מהמזגנים וסגנון כמובן,

כל אלה מתערבבים בפגישות קצרות עם נשים שאני מחבבת, וגם עם נשים חדשות,

וזה מלא מילים שוות וחיוכים, וזה משמח מאד,

אני מחבבת את האינסטגרם שלי וגם של הרבה אנשים ונשים שמעשירים אותי,

ואני מתגעגעת לרדיו, ומחכה כבר לחזור.

ובין כל אלה מתרוצצת בחיי עם פנקס אמיתי ועט שכותב בקלות,

יש כאלה טושים ועטים שכיף לכתוב איתם, לעומת אחרים שהכתיבה פחות זורמת,

ואני כותבת משהו שנזכרתי עבורכן, עבורי לכור, שגיליתי, שחשבתי,

הקיצר, פוסט ארבע המלצות, פעם בשבוע חדש, ואדום בלי כוונה, לפניכן,

משמאל למעלה, בכיוון השעון.

.

1. מאוורר שולחני שאפילו לא ידעתי שאני צריכה, אבל כשהסתובבתי מכל המקומות

ב"הום סנטר" השבוע לצרכי אמאבא ראיתי אותו. וינטאג' טהור, עגלגל, אדום   

ושחור, מאה שלושים שקלים, מתג הפעלה לשתי מהירויות ומאז הוא מול הפרצוף

שלי ואני, באמת, מחייכת בכל פעם שאני מפעילה אותו.

.

2.  העור מסביב לציפורניים, כן זה שתמיד קופץ, נתפס, מעצבן ומפתה למשוך עם

עם השיניים ( לא ולא ). והטירוף ציפורניים בעולם בכלל עלה כמה וכמה מדרגות

בשנים האחרונות לא-ברור-למה. אז זה בסדר מניקור, ומיני מניקור, אבל אם העור

סתם מעצבן ןאתן משתמשות באצבעות כדי לדחוף אותו למקומו לפעמים ולא רוצות

לגזור אותו ( כי הוא מיד צומח שוב ) וגם (ביננו ) לקנות מזיני עור לציפורניים נשמע

מגוחך, הרי לכן פתרון יעיל ופשוט, רכשו לכן אחד ממזיני השפתיים, שפתוני הנגד

יובש לשפתיים, עדיף בלי צבע כמובן, וזהו. בכל פעם שצריך, מתחשק, זמן טיפוח,

מרחו את השפתון הזה על הקיוטיקל ( זה שם העור הזה, מוזר שיש לו שם, לא? ),

עסו ודחפו, וזהו, העור מתרכך, ומסתדר כאילו טיפלו בו בקליניקת ציפורנים טופ!

.

3. משהו חדש, הכי בנאלי, הכי נדוש, הכי מדוייק, לצאת מתחום ה"אוטומט",

זה לא חייב להיות מקצוע חדש או משהו דרמטי, להיפך, הכוונה לעשות ביום יום,

איך שנוח, לקבוע יום בשבוע, או יום יום, או כל שני וחמישי משהו אחד קצת אחרת.

מצידי, הזמינו קפה אחר בטייקאווי, בלי סוכר עם חלב סויה, תחנו שני רחובות

מהמקום אליו נסעתם ולכו ברגל, נסו לפתוח את כל הדלתות היום ביד שמאל, אם

אם אתם ימניים כמובן, קראו באתר של "מקור ראשון" או ב"מקום הכי חם בגהינום"

אם אלה מייצגים דעות הפוכות משלכם, פתרו תשבץ באנגלית, לכו להצגה יומית,

לכו למקום שלא הייתם בו מעולם, או לפחות המון זמן. נערו את האוטומט, זה כיף

.

4. ברזל בין הפרעת הקשב שלי להפרעת קשב שלי הסיכוי שלי לזכור לקחת תרופות

או תוספי מזון באופן מסודר הוא אפסי. כבר הערמתי אותם ליד מכונת הקפה, ליד

המחשב, ליד המיטה, כלום. הדבר שעובד בשבילי בזמן האחרון, והוא לא מושלם

כי בגומי האלה יש לא מעט סוכר וקלוריות, אבל מצד שני אני שולחת יד ולוקחת

אותם באופן הרבה יותר סדיר, לא כל יום כמובן, אבל פעמיים שלוש בשבוע, וכולם

מרוצים. המינונים לא מאד גבוהים אבל במקרה שלי עדיף מכלום, הלינק הוא למחלקת

הגאמיס ב איי-הארב גם כי אני מרוצה וגם כי לא מצאתי עדיין מספיק כאלה בארץ, חוץ

ממולטי כזה לילדים. נ.ב. ברזל ונשים וגיל זה צירוף ששווה השגחה

. . .

וזה, כי אני כמובן זוכרת ששבוע הספר ומתכננת להמליץ על ספר שניים בשבוע הבא,

א ב ל הספר הזה הוא מתיקות חסרת תקדים, אם אהבתם את אפי וחולצת הפסים שלו,

לא של שלי גרוס האחת שאין שניה לה, של אפי, אז הספר הזה ( כבר יש שניים ) הוא

אפי מצולם, גירסת הכלב וזו מתנה מושלמת לילדים ולגדולים, ומנסיון, הקטנים מנצחים.

הנה האינסטגראם שלו @andrewknapp

.

אז הנה, עוד שלישי הגיע,

וגם הזמן בשנה ששווה לרדת לים בזמן השקיעה,

ואני ממשיכה לאסוף זכרונות וצעצועי ילדות, זה פרוייקט שלא דומה לכלום, הבטחה..

.

.

מזכירה שאפשר להצטרף כמנוי לבלוג ולקבל למייל את #ארבעפעםבשבוע, ובכלל.

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע #8

.

איך עבר השבוע במהירות,

הספקתי לחגוג יומולדת, לספר על #גליחום הגיעה לסוף דרכה ברדיו,

ושאני מאד שלמה עם ההחלטה שלי, להתחיל לעבוד עם לב מלא על פרוייקט

חדש שתכף תקבלו עליו תזכורת גם כאן, לפגוש כמה נשים מקסימות בקיוסק

כובעים שלי, כי השמש מתחילה להיות אכזרית ובעיקר לבעבע כמו שמפניה,

או סתם מי סודה פשוטים בכל פכם שאני מגלה, נזכרת, חושבת על עוד משהו

שיכול להתאים לפוסט השבועי הזה, אז הנה, משמאל , בכיוון השעון

.

1. הלוואי והייתי זוכרת איפה קראתי את הפטנט הגאוני, לא פחות הזה, והייתי יכולה

לתת קרדיט. כולנו מכירות/ים את יכולת העמידה של מלפפונים בתנאי החיים הקיצוניים

שלנו. כבר המלצתי פעם וקניתי והשתמשתי בשקיות ניילון מיוחדות המסננות את הגז

הגורם לרקבון המהיר, האמת עובדות, א ב ל בחודשיים האחרונים קורה משהו אפילו

יותר פשוט, עם תוצאות אין-לי-מילה-טובה-דיה, והרי זה לפניכן: שימו כפית / מזלג מה

שתחליטו ממתכת בשקית הניילון וסגרו אותה היטב. מלפפונים קשים וטריים מובטחים

לכם לשבועיים, מילה.

2. עגילי הפלסטיק הגדולים, הצבעונים, המשעשעים  הפכו לאכססוריז של הקיץ וזה

נהדר לנו מכמה סיבות. ראשונה, גם אנחנו יכולות להצטרף מבלי שזה יראה מגוחך עלינו

ע"ע חולצות בטן ושאר דברים שכבר אין לי/לנו אפשרות להצטרף למסיבה הזו, שנית,

זה זמין וזול ומשמח ומשדרג  ושלישית הדרך הכי שווה להשיג אותם, דיווח מהשטח

בעוד יומיים, זה להתגנב מ י ד לקופסאות הרקומות בעמקי הארון של אמא, דודה,

סבתא ולחטט שם, כל אלה שוכבים שם כבר שנים, מחכים לסיבוב הבא,

ואחרון, אם תמצאו כאלה, בצבע עמבר, תהיו נחמדות אלי…

3. עפרונות הפכו מצרך נפוץ יותר מאשר פס שחור בעינים, מכסימום קונטור חום מסביב

לשפתיים ( נוור, נוור, תזכרו! ), הם עפרון לעינים, לצללית, לגבות, לשפתיים, לקונטור,

לסומק, להיילייטס ובאופו כללי המוצר הנצרך ביותר במוצרי העפרון. אבל בחדר

האמבטיה או איפה שאתן מתאפרות, ובטח בתיק האיפור שבאוטו חם, חום יולי

אוגוסט ולפני ואחרי גם, והם נוזלים ומתרככים והופכים לבוג'ראס הייתה סבתא יפה

אומרת, אחד גדול, או! זה משהו שידעתן ושכחתן אני יודעת. אין לי ספק שזו תזכורת

בלבד. לילה אחד בפריזר, עומדים בכוס או שוכבים על משהו, ובעשר דקות עם מחדד

טוב אפשר לחדד אותם, מוכנים למסע נוסף.

4. משייכים את המשפט החכם הזה לקוקו שאנאל, אין לי מושג אם זה נכון,

מה שאין לי ספק שזה משפט שצריך לחרוט על דלת ארון הבגדים או המראה של

כל אשה, ואם חייבים, אז על דלת ומראה של כל מי שמתקרבת לחמישים, פלוס מינוס.

זה לא אומר שאת חייבת להתחיל ללבוש חצאיות צרות וכפפות לבנות, גם לא מחייב

אותך לסבול על סנדלי עקב מוגזמים, זה אומר שכל מה שאת מהססת לגביו, אם זה

מוגזם, האם מתאים לגילי, לסיטואציה, לרגלים שלי, עזבי, שימי בצד,

אין רמז מדוייק מהמחשבה הזו, ויש גירסא נוספת, אנונימית,  less is more : )

.

.ומה כבר בקשתי, שתספרו לי על צעצועי הילדות שלכם שאתם שומרים עדיין?

.נתראה בשבוע הבא, בשלישי, ב #ארבעפעםבשבוע

.

.

.ואם יש לכן, שאלות, בקשות, תהיות, אני כאן

.

 

 

ארבע המלצות, פעם בשבוע #7

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע, וזו מתחילה להיות שיגרה,

וזה נעים.

זה קצת דומה לבנית ליין אפ ברדיו,

את חיה את חייך, אבל עם פנקס אמיתי ווירטואלי כאחד,

ורושמת לעצמך אייטמים ו/או דברים שווים להעביר הלאה.

אז הנה מה ששווה בעיני השבוע, שבוע יום ההולדת שלי,

ומוגש לכן כהצעות לחיים שלכן, משמאל, בכיוון השעון

 

.

1. גולגול ( כמו זה של זאתי אהובתי בצילום )הוא מה שקורה ויקרה בחודשים

הקרובים, גם כי קיץ וחם וזה באמת סידור השיער הכי הגיוני למזג האוויר שלנו וקל

כל כך לסידור. שיער נקי, טבעי או מיובש ומוחלק קצת עם פן, איסוף כמו לקוקו,

נמוך ( או באמצע, לא גבוה בשביל גוגול כזה ) אחיזה ביד אחת, סיבוב סביב עצמו

ביד השניה, כמה סיכות סבתא ( בצבע השיער שלך ) , כמה שוונצים שיפלו גם אם

לא תרצי וזהו. חוץ מזה, מייגן, הדוכסית מסאסקס, היא מלכת הכיתה, המקובלת

הראשית של העולם כרגע, והיא כנראה תחליט על כולנו בשנים הקרובות, וככה היא

החליטה בקיץ הזה, done

2. שפתון גרגירים מצויין עם טיפ טיפה צבע טבעי שעולה גרוש וחצי, עושה טוב

לשפתיים עם החספוס שלו, נותן קצת גוון טבעי לשפתיים ואפילו טעים. ואם אין לך

חשק להסתבך במשלוח בשביל כזה דבר קטן, קחי קופסת קרם דוגמית שקבלת,

מלאי בסוכר חום דק ואורגני וקצת שמן שומשום עד למרקם סמיך אבל רטוב, אותו

דבר.

3. שקיעות הכי בנאלי, הכי מתבקש, הכי שווה. לפעמים שוכחים את המובן מאליו,

במיוחד שהשנים שהילדים שלנו כבר לא מתחת לכנפי היום יום שלנו, ומה שפעם

עשינו כדי להעשיר את חייהם היום כבר לא ברשימת המשימות ( שלי לכל הפחות ),

אז כן, להמליץ ןלהזכיר שהים, והשקיעות האדומות של הקיץ, והזריחות החיוורות

שלו גם, נמצאות ממש כאן, ליד הבית ושווה לזכור ( גם אם תזכורת בטלפון נניח )

ולרדת לים. זו שעה שאין דומה לה

4. ספרי אמנות ואוצרות ברחוב אלנבי 107 במרתף מתחבאת חנות עודפים של

סטימצקי, זו חנות שמתמחה בספרי אמנות, עיתוב, אופנה, ארכיטקטורה ושאר

עניינים שלא תמיד מוצאים בחנויות הרגילות. מי שאוהב או אפילו צריך, שווה

להגיע, אפשר לצאת משם עם ספרים מרחיבי נפש.

. נתראה בשלישי הבא ב#ארבעפעםבשבוע

 

ארבע המלצות, פעם בשבוע #6

.

הנה עמדתי בהבטחתי ( לעצמי ),

ארבע המלצות פעם בשבוע, עדיף ביום שלישי, לפניכן (ם)

חלק מההמלצות נובעות ומותאמות לקבוצת הגיל שלי פלוס מינוס, אני חושבת.

משמאל, בכיוון השעון

 

.

1. זכוכית היא חומר נהדר, משקף אור, משנה אותו, מוסיף עומק. התחילו לאסוף

בקבוקי זכוכית שמוצאים חן בעיניכן/ם. בקבוק וויסקי שמנמן באיזו מסיבה, כלי מעבדה

משוק הפשפשים, בקבוקי משקה קטנים במסעדה בחו״ל, צנצנת רוטב פסטה בשבוע

איטלקי בסופר, גדלים, צבעים, מה שמוצא חן. שמרו אותם ביחד, לפעמים שימו

בהם קצת ירוק, או פרחים בודדים, לפעמים תנו להם להיות סתם אוסף,

הם תמיד יצרו משהו יפה ויוסיפו עומק ויזואלי

2. אני שפנפנת נסיונות קוסמטיקה מנוסה, מהיקרים ביותר לכאלה שרוקחים בבית.

על הקרם הזה המליצה לי השולטת בקרמים שאם לא הייתה סופרת כל כך מוצלחת,

היא יכלה להיות בקלות אימפריית קוסמטיקה שווה, דקלה קידר. הייתי מאד, אבל

מ א ד חשדנית לנוכח המחיר המגוחך, אבל היי, כבר שלושה חודשים, משתמשת בו

כל הזמן ( לא לעינים ולא סביב הפה, זה לפעם אחרת ) ופשוט מרוצה ממש, אבל ממש,

גוגל איט.

3. זה נראה שההמלצה הרביעית פחות ירוקה ויזואלית, אבל הספר של מרי האנטר

אוסטין, שיצא לאור ב1903 הוא קלאסיקה בספרות הטבע אמריקאית. הוא

ספר יפייפה, פואטי, פיוטי, שעוסק ומתבונן במדבר, בחייה והאהבה עזה לטבע ולצורך

לשמור אותו. במהדורה הישראלית החדשה איורים מקוריים והיא פשוט נהדרת,

ארץ שמועט בה הגשם.

4. חטיף אצות שאין דומה לו, אבל באמת. יש קטץ׳, הוא בריא כי הוא אצות, הוא פחות

בריא כי יש בו המון, אבל ממש נתרן, מלח, וזה לא ממש בריא, בטח בגילאי הנו אתן

יודעות. אז אם אתן/ם כמוני, לא יודעים מתי להפסיק, קנו אחד שניים בודדים,

ואם אתם אנשים עם אופי, קנו חבילה גדולה של תשעה בודדים בחנויות טבע,

לי זה לא מצליח, זה טעים וממכר בטירוף!

 

.

נתראה בשלישי הבא ב #ארבעפעםבשבוע

 

ארבע המלצות פעם בשבוע #5

.

הנה, אנחנו מצליחות,

אני והפרעת הקשב שלי להתמיד,

אל יהיה הדבר קל בעיניכם, אתם אנשי החוסר הפרעת קשב,

פעם בשבוע, ארבע המלצות, ארבעה דברים מכל סוג וסגנון שווים לטעמי,

והפעם, מזג האוויר כל כך הפכפך ומעורר חוסק שקט

שבחרתי ארבעה דברים באווירה הרמונית, רכה, מרגיעה מעט.

מתחילה משמאל איך לא, וממשיכה  בכיוון השעון:

.

1. טי שירט לבנה טובה היא תמיד פריט מבוקש ומשמח. מצאתי אחת במקרה,

חיפשתי טייטס ספורט לזאתי שלי והן היו שם, אחת אפורה ואחת לבנה.

לקחתי מידה גדולה ממש, הבד מצטיין, הגיזרה קולית, מפתח הצואר

מצויין ואני מדווחת אחרי כביסה שעברה סבבה, S. wear מכל המקומות

2. מסאג׳ר לפנים, על סוללה, עושה טוב, מרעיד, קצת מותח, חפשו beauty bar golden

pulse facial massager בסביבות עשרה דולר ותשארי בגילך, סורי, אין

הבטחות שוא, אבל בכל זאת יעיל במה שעושה בנעימות ויש תוצאות

תחושה טובה שגם רואים במראה.

3. כמה שלא המלצתי, אמשיך לנסות שכנע אתכם, ואתכן להתחיל להשתמש באפליקציה

הנפלאה הזו, דקות בודדות עם הקול הבוקע ממנה ואתם הרבה יותר,

וזו הבטחה, רגועים מלפני התרגול הקצרצר הזה

4. הכי פשוט, הכי יפה. כל כלי מים שתמצאו, מכוס יין עד קערה גדולה, מלאו מים ולכו

לחפש בגינה של הבית, בעציצים, סתם ברחוב, עלעלים, פרחים קטנים,

רק נסו לתכנן בכל זאת צבעים, אולי רק ורודים וסגולים, אולי כתומים

וצהובים, רק ירוקים? מה שתחליטו

.

see you בשלישי הבא ב #ארבעפעםבשבוע

.

הרגליים של סוזן

.

פסטיבל קאן נפתח, מכל השמלות, הכוכבות והמיותרות, המנצחת הגדולה ללא ספק,

בעיני לכל הפחות, היא סוזן סרנדון.

לא רק בגלל הכשרון

לא רק בגלל האישיות שלה שמתפוצצת מולנו ת מ י ד

לא רק בגלל האומץ הפוליטי ( אנטי הילרי )

לא רק בגלל האקס/ים השווים במיוחד

לא רק בגלל סרטים שמלווים אותנו מתמיד

לא רק בגלל הסקסאפיל שעוטף אותה מהלימונים הראשונים עד המחשוף האחרון

לא רק בגלל האינדיוודואליות המסקרנת והמושכת

כמובן שבגלל ובזכות כל הסיבות האלה ורבת אחרות

אבל היום, על השטיח האדום, היא המנצחת הגדולה מכולן

בגלל התמונה הזו

.

לא בגלל השמלה, לא בגלל הקטיפה הירוקה, לא בגלל המחשוף

לא בגלל משקפי השמש ההורסים, לא בגלל השער האדמוני,

,היום היא כבשה את השטיח והלבבות,

בגלל כל אלה

ובעיקר בזכות.

בזכות הורידים הבולטים בידים,

בזכות הרגליים ומעט הצלוליטיס שלא מסתתרים מתחת לגרבונים מהודקים ומייקאפ ,

בזכות קמטי צחוק והבעה שפשוט שם.

ובזכות זקיפות הקומה, האנרגיה והמקסימות הבלתי נגמרת של אשה בת שבעים

שפשוט מראה לנו איך צריך, ואיך כדאי,

מלכה.

.

 

טרזה

.

.

גוגל סתמי גילה לי שתרזה מתה לפני כמעט שנה ולא ידעתי.

בעידן החיים הבוגרים שלנו, היום יום, והגיאוגרפיה, עוברת שנה, ועוד חצי שנה ועוד קצת

שלא הייתן בקשר, ובום! חברה טובה שלך איננה. ימים ארוכים בסטלה אדלר, שיעורים,

סצנות, רחובות מנהטן הקפואים ומרק עוף בדלי'ס מגעגועים הבייתה והרבה רגעי מנהטן

ובית ספר למשחק, וחיים.

טרזה, שכמוני כבר הייתה עם נסיון משחק ולא בת עשרים מיד אחרי קולאג׳ החליטה

ללמוד משחק בצורה ממסדית יותר ( זה טוב לרזומה, לא פחות מלדבר עצמו ).

ילדת ברוקלין איטלקיה / פורטוריקנית, מלאת חיות ואמביציה וחיוך שאין דומה לו.

אחרכך היא עברה ללוס אנג'לס, ולא הרבה אחרי שהתמקמה הותקפה בוקר מסוייט אחד

בפתח בייתה, במה שזכה לסיקור עצום והמשכיות, על ידי מעריץ מטורף שהצליח להשיג

מאמה בניו יורק את כתובתה על ידי התחזות לאסיסטנט של סקורסזה שמחפש אותה, 

מה שבמקרה שלה נשמע הגיוני לאמה. 

המטורף פצע אותה פציעות קריטיות ממש, למזלה, האיגודים המקצועיים של שחקני,

מפיקי הקולנוע האמריקאים חזקים במיוחד ותרזה שוכנה לשיקום ארוך, פיזי ורגשי

בבית אבות / חולים של התעשיה.

ביקרתי אותה שם כמה פעמים,

במסדרון הסתובבו בחלושס ובגדי בית אנשים שכשאמרה את שמותיהם אפשר להתעלף,

ג'וני וויסמולר (טרזן האגדי נופף לה לשלום מחדר האוכל –

נכנסתי לגוגל להזכר בשם בית החולים והשמות שמוזכרים כדיירים, ספר היסטוריה של

הוליווד הישנה. טרזה החלימה, פיזית ואחר כך גם רגשית ככל הניתן ועניין קורבנות התקיפה

הפך למרכזי בחייה. היא הקימה עמותה קורבנות למען קורבנות תקיפה שזכתה לתמיכה

והכרה רבה מחבריה למקצוע ובכלל.

לא הרבה אחרי התקיפה נפרדה מאהבת נעוריה, בעלה פרד, ובנתה חיים ומשפחה

בקליפורניה והפכה מאד מאד זהירה בחשיפת חייה ופרטים על עצמה, וכשהאינטרנט הגיע

לחיינו אימצה  אותו, כמו שראוי שכולנו נעשה, עם כללי זהירות מוצדקים והדוקים.

אתם בטח זוכרים אותה בעיקר כאשתו של ג׳ו פשי ב"שור הזועם",

אני זוכרת אותה מסבירה לי מה זה קנולי באמצע סופת שלג.

RIP Dear sweet Theresa

.

על קיפול כביסה, מגדר ועתיד

.

 .
  .
 קפלנו כביסה, היא קצת ברשלנות, אני בדקדקנות.
.
.
– אבל כדאי לך להשתדל זה חוסך מקום ובאלאגן בארון
.
– ככה אני מקפלת, נו אמא, כל פעם מחדש…?
.
– כן, נו, בכל זאת את אשה ועוד יותר קרוב מרחוק תצטרכי ל…
.
– ס ל י ח ה, מה זה שייך לזה שאני אשה?!
.
– אופסססס ס ו ר י. את לגמרי צודקת, ממש לא התכוונתי לזה כמו שזה נשמע.
.
.
.
ומאז זה לא מניח לי.
.
אני באמת לא מאמינה על עצמי, למרות ש, מילת כבוד שלי, הכוונה שלי הייתה ש:
.
היי, עוד מעט את אדם מבוגר, בטח תגורי לא בבית, ותצטרכי קרוב לודאי לכבס
.
ולקפל את הבגדים שלך לבד, בטח אם זה יקרה בניו יורק על פי התוכניות שלך,
.
אז כדאי שתתחילי להתאמן…
.
ומה שקרה, או בעצם קרו, קרו שני דברים,
.
האחד מעציב קצת והוא לגלות שאני נגועה מעט מי-היה-מאמין באולד סקול שעליו גדלתי
.
( למרות שאני חוזרת ונשבעת שלא היה כלום שקשור לנשים-גברים בהערה שלי ובודאי לא
.
באמונות שלי) שהיי, תגדלי, בטח תנהלי זוגיות ובית ועדיף שתדעי לקפל כביסה כי אחרת מי…
.
והשני המשמח עד מאד הוא התגובה האינטואיטיבית, מיידית, חדה וחד משמעית של הבת שלי:
.
מה זה קשור לזה שאני אשה?
.
ורק בגלל זה אני מוכנה לקפל לה את הכביסה שלה בשבועיים הקרובים

.

.

מהי הטרדה מינית? הנה הסבר מפורט

.

– הטרדה זה כל מה שגורם למי שמולך אי נוחות.
.
– הטרדה זה ל"דבר גסויות" מה-הייתי-עושה-לה על ואל מי שאינה/ו בן/בת זוגך.
.
– הטרדה היא לשלוח הצעות, רמזים גסים במייל, ווטסאפו וכו.
.
  נ.ב. הצעת דייט (אמיתי) בדרך הישנה והטובה אינה נחשבת הטרדה, להיפך, מחמאה.
.
– הטרדה היא מבטים אינטנסיבים מכוונים הבודקים מעלה מטה, מעלה מטה גוף.
.
  נ.ב. עכשיו לכי תוכיחי מבטים, לכי תוכיחי כוונות.
.
– הטרדה היא מניפולציה רגשית סמכותית על מי שכפופה לסמכותך במשרד, בכיתה,
.
  על הסט, שמביאה אנשים ונשים צעירים לא להבין מה לא בסדר, למרות שברור שמשהו
.
  לא בסדר, ומתוך הרגל "הגדולים יודעים יותר טוב" או רצון אמיתי לרצות, להצליח,
.
  לא להכשל, כניעה שקטה שאין בה בשלב הזה דרמה, רק תחושה עמוקה ופנימית
.
  עמומה ומאד לא נעימה שקורה משהו לא נכון, מעליב
.
– תקיפה היא כל מה שקשור בשליחת ידיים, לשון, פה, רגל גסה בין ירכיים, ליטוף
.
  ישבן, הצמדה לקיר, חפינת שד מהירה כאילו בצחוק, חיכוך מקרי מאחור במעבר במסדרון,
.
  קירוב פנים בצורה אגרסיבית, פלישה לתחום הפיזי של האחר/ת בגסות, דיבור גס במכוון,
.
  סקסיסטי, מיני ומכוון בחלל ציבורי על מי שנמצאת בו והדיבור הוא עליה.
.
  וכל מה שנעשה בכוח פיזי ממשי, בכפיה ואלימות – הצמדה לרצפה בכוח, נגד רצון היא
.
  אלימות ממשית רק שיהיה ברור, לא חייבים אגרופים וסטירות כדי להכלל בקטגוריה –
.
  מנשיקה כפויה עד הורדת יד של אשה בכוח לאבר המין ( זה לא רמז, זו תקיפה בנסיבות
.
  האלה ) וכפיית יחסי מין על מי שלא רוצה, בין אם בשיתוק מוחלט ( בובה מסמורטטת
.
  מתחתך היא לא אשה מעוניינת ) ואם בצעקות ודחיפות, כל אלה הם תקיפה מינית חמורה
.
  ואונס. מה לא ברור כאן.
.
  וגם כתיבת טקסטים המעודדים או מצדיקים מכל סוג וסיבה, סאטירה, פילוסופיה,
.
  פרובוקציה, שעמום, טרוליות, נסיון אנתרופולוגי (איזה תרוץ נהדר) כל סוג של עידוד או
.
  הסכמה בשתיקה מול הטרדה ותקיפת בני אדם על רקע מינם על ידי כל אחד, במיוחד על
.
  ידי מי שחזקים מהם בעמדתם, גילם, דרגתם, השפעתם המשתמשים בכל אלה במכוון,
.
 יכולה להחשב בעיני בני אדם הגונים ומוסריים, מוסר, איך המילה הזו נעלמה מהדיון,
.
מעשה לא מוסרי הראוי להוקעה וכעס גדול.
.
 # זה ברור שהטבע האנושי מביא גם סיפורי אהבה גדולים מהחיים אסורים מתחילתם
.
 שצלחו את האסור והרוויחו. נדמה לי שנערות זמרים אינן נמנות על אלה.
.
 ## אבל כמה מעטים הם לעומת עשרות אלפי אנשים ונשים החיים עם צלקות רגשיות
.
 שזר-לא-יבין-את-עוצמתן-והשארותן-לתמיד ויש להן (לצלקות) אשם. אשם מבוגר
.
 אחראי, בדרך כלל גבר מבוגר בהרבה, אוטוריטיבי ומסוכן.
.
 מסוכן לדור הבא, לילדות שלנו, הן הצעירות, עבורן החוקם האלה חייבים להיות
.
מקועקעים בנפשן, בדיוק כמו בנפש הגברים, אלה שעדיין אורבים להן באיזור החשוך
.
באמת של החיים.

.

 

לא מעט גברים שאני מכירה

 

לא מעט גברים שאני מכירה, שחקנים, אנשי תקשורת, במאים,

יוצאים בימים האחרונים,

בדרך זו או אחרת, מתוחכמת יותר או פחות,

מטומטמת יותר, או פחות,

לנסות להגן באיזה אופן על משה איבגי,

– מלטעמי, הם מזיקים יותר ממועילים –

או לפחות לנסות להגחיך ולהקטין את הנשים ו/או התלונות ( הלא רשמיות )

שנאמרו ונאמרות נגדו.

זה מעצבן אותי ברמות גבוהות עד גבוהות ממש, עד הזהרת צונאמי עצבים,

סתמו!

מה יש לכם?

כמעט עשר נשים מספרות על מה שהן חוו כהטרדה מינית,

מה נראה לכם? זה כיף לדווח על זה? זה נעשה לשם פאן?

יש התאגדות של ארגון מחתרת נגד איבגי?

ברצינות?

או שנדמה לכם שטפיחה-על-התחת-מה-את-עושה-עניין

היא מכסימום אל-תלכלך-אחי, אפשר לחשוב מה כבר קרה שם,

אפשר לחשוב אונס,

מ-כ-ס-י-מ-ו-ם הציע לה להזדיין.

.
הזמן יגלה את האמת.

אני לא מגנה אותו ולא מתקיפה אותן, אני מחכה.

נטית ליבי נוטה לצד הנשים המדווחות, תמיד.

אין בי ספק שאין (כמעט) אשה בעולם שתמציא הטרדה מינית, התקפה מינית,

ותטרח לספר, להתלונן.

זה מסלול לא פשוט, מלא מכשולים ובקפייר.

ועשר נשים? כל אחת ממקום וזמן אחר? ברצינות?

הזמן יגיד, יתכן שלא יצא כלום ממהומת האלוהים הזו,

יתכן שהעניין יתאייד כלא היה.

יתכן שיקרה ההפך, שתוגש תלונה, תלונות, תהיה חקירה, משפט, פסק דין, גזר דין.

היו כבר כאלה, והיו גם כאלה.

בינתיים,

גברים שכאלה אתם, חבר'ה,

ממוסקונה ואנסקי, עד אלברט אילוז ועוד,

שמנסים להקטין ולהתנהג בפטרונות גברית אולדסקול שכבר אין לה מקום בעולם של

הבנות שלנו, וכמה טוב שכך,

זה לא הומור, באמת,

סתמו! פשוט סתמו וחכו לראות מה קורה.

גם אני סותמת ומחכה.

.

אני מחכה לראות מה יקרה ואיך יתפתח,

אני סומכת על יושרת המשטרה ורשויות החוק לברר את העניין עד הסוף,

אני סומכת על מי שצריך להגן על המתלוננות לתת בהן אומץ ולהגן עליה,

אני מלאה אמפטיה למשפחתו של איבגי על מהומת האלוהים האופפת אותן,

ומקווה שכבר יגיע הזמן שיהיה ברור גם לכל גבר מוסקונאי שהביטוי "שווה הטרדה"

הוא לכשעצמו שווה תביעה.

ולנשים המתלוננות ולאיבגי אני מאחלת שהצדק יצא לאור באופן ברור, פשוט

ובעיקר בלי שנים של הליכים ודיונים, ועד אז, החברים של משה או סתם גברים

משו משו, פשוט סתמו.

זמנים חדשים

זמנים חדשים

יום האם היום,

כל מה שלא תרצו שיעשו לבנות שלכם,

כל איך שלא תסכימו גם אם ימות העולם שידברו לאמהות שלכם,

כל איך שלא תקבלו שיעירו, יגעו, ירמזו לבנות הזוג שלכם,

ככה תתנהגו לכל הנשים בעולם.

ובא שלום בין המינים

.

 

עליזה, אסתרה, אתי ויפה

.

תראו.

אחיות בנות דודות

 

מימין לשמאל: עליזה (אמא שלי), אסתרה, אתי, יפה.

שישים וחמש שנה אחרי הצילום הראשון, אי שם בתל אביב קרה נס,

הן התיישבו במקרה ממש באותו סדר, מימין לשמאל:

עליזה, אמא שלי, אחותה הגדולה של אתי.

אסתרה, אחותה הקטנה של יפה שמיד תגיע.

אתי, דודה אהובה, אחותה הקטנה של עליזה

ויפה, אחותה הקטנה של אסתרה.

.

שני צמדי אחיות, שני צמדי בנות דודות, זה זן שלא עושים כזה יותר.

ואני מביטה בעצמות הלחיים שלהן, בקו הלסת ורואה את הדמיון הגדול שלהן אחת לשניה,

ואם אני מביטה במראה לרגע, אני מזהה אותי עלי.

גנטיקה

lucky us

.

מה שנחשב פעם

.

אני סוחבת צלקות עמוקות הנוגעות לאביוז מיני בגילאים טרום חוקיים,

הטריגרים המקפיצים לי את הלב והטראומה נמצאים כמעט בכל מקום,

הייתי יכולה לסרס ולהעניש עונשים חמורים מנשוא, אבל באמת, את מי שפוגע בחלשים וחלשות ממנו,

ואני לא סולחת ל ע ו ל ם על פשעים הפוגעים ככה בנפש ובחיים, לעולם.

והיום, שוב,

מול סערה (נוספת) שעניינה גברים ונשים המסרבות סופסופ לשתוק,

פרשה שהייתה או לא אין-לנו-אפשרות-לדעת, ולא זה עניין הפוסט , הפרשה הספציפית הזאת.

למרות שהנטיה שלי ת מ י ד היא להאמין לנשים המלוננות, תמיד,

זה כלכך קשה ומביך ומציף לעמוד מול אנשים, מול העולם,

לעבור גהינום של חקירות, מבטים, גידופים, חוסר אמון, האשמות.

לשחזר ארוע שהיה טראומתי ופוגעני ופולשני ומה לא,

זה כל כך, כל כך מטורף וקשה,

שהרעיון שמישהי תעבור אותו ללא כוחות הנפש שמעניקה לה תחושת האני אספר את האמת,

כמעט בלתי נתפס.

ואני מוצאת את עצמי סוקרת לאחור התנהלויות של גברים בעשורים שבהם אני נחשבתי בגירה וחוקית,

ומבינה שמה שפעם היה נחשב "רק" התנהגות מגעילה ודוחה ומי-הוא-חושב-שהוא

יכולה הייתה היום להריץ ולהושיב בכלא על הטרדות מיניות +++ לא מעט גברים,

מאלה שהורידו לי צ'פחה /ליטוף כאילו מחמיאה על הצד האחרוי של חצאית המיני שלי בדיזנגוף

עד אלה שטרחו להגיד מה היו עושים לי אם הייתי מסכימה,

או הצמידו אותי באגרסיביות לקיר ונישקו אותי למרות שלא הסכמתי או לא שיתפתי פעולה.

רק נקודה קטנה ומפתיעה, דווקא בעולם הדוגמנות בארץ לא נתקלתי מעולם בשום סוג של הטרדה,

אולי הייתי צעירה מדי או תום בוי אולי בעולם הצילומים זה לא היה קיים,

אבל ברחוב, בתנועה, בצבא, במסיבות, בתי קפה, דיסקוטקים (כן, כן, זו המילה והתקופה)

או הו.

היום זה היה נגמר אחרת לגמרי, אין לי בכלל ספק,

מצידי כמובן, וגם מצד נורמות החברה, גברים כנשים והחוק.

it is what it is

.

זה פוסט מהורהר חסר מסקנות,

רק מחשבה ושמחה והבנה על הדרך שעברנו והמציאות שהשתנתה, וכמה טוב שכך,

ושהבנות שלנו, וגם לא מעט מהבנים, כבר יודעים אחרת

.

עוד ארוכה הדרך

.

רגע האמת הגיע, הפעם בעזרת אייל גולן, אבל לא זו הנקודה

פסטיבל העצמה נשית עם הופעות רבות של מיטב ה מתקיים בקרוב באילת, ביניהם, אייל גולן.
כשגיא ואורלי, מרוז את וילנאי גילו שהם אמורים להופיע איתו באותו פסטיבל הם בטלו את הופעתם.
דבר ראוי בעיני,
אחרי הכל, פסטיבל נשים ראבעק, אין גבול לציניות, לחוסר טעם, אפילו סתם לטיפשות.
ההתנהלות של גולן על פי המשתמע גם אם לא חרגה מגבולות החוק,
קשה לא להסכים שהיא חרגה מגבולות הטעם הטוב או מגבולות של איך-הייתי-רוצה-שיתנהגו-עם-הבת-שלי-או-שלו.
.
עכשיו נראה מה יבחרו לעשות יתר האומנים:
מירי מסיקה, צופית גרנט,
ענת הראל, שלישית מה קשור,
קטורזה, ליאור נרקיס, נדב אבוקסיס ועוד.
.
יש רגעים שאמן עומד מול ה"עד איפה" שלו בלי יכולת המלטות. חד וחלק, אין דרך ביניים,
כן או לא?
מצפון או כסף?
מה שנכון מצפונית מול למה לעורר מהומות?
להכנס למתח עם גולן, עם רני רהב יחצנו?
מה עושים? מה בוחרים?
יש רגעים כאלה במקצוע הזה,
לא רבים מדי,
שצריך לקחת החלטה ברורה, לקחת צד.
אני זוכרת שהבנתי שאני צריכה לקחת החלטה בענייני תצוגות אופנה (פעם, מ ז מ ן)או הרצאות
או סתם נסיעה לירושלים וצורך לעבור את הקו הירוק, ולקחתי החלטה ועמדתי בה כמעט במאה אחוז
בכל השנים שעברו. לא עוברת את הקו הירוק לצורכי פרנסה, ביקורים, הנאה, טיולים, פשוט לא,
אם אני (לדוגמא) חושבת שהכיבוש הוא אם כל הרעות שבאו על המקום הזה
אין בי יכולת לחיות עם הגם וגם, גם לצעוק ולהפגין ולהתנגד לכיבוש
וגם להרוויח ממנו פרנסה בנסיעה לתוך השטח הכבוש ונתינת הרצאות, צילומים וכו",
לפעמים אי אפשר גם וגם.
כך גם הפעם,
אייל גולן וכבוד לנשים זה לא מרגיש כמו סלוגן מדוייק בימים האלה, ההיפך הוא הנכון
ואם נקרא בין השורות אפשר להזדעזע מיחסו של הגבר הזה לנשים צעירות, ממש להזדעזע.
וזה הרגע של האנשים האלה,
האם ישתתפו לצד (גם אם לא פיזית לצד)אייל גולן בפסטיבל נשים
וכן, ודאי שזה משנה שזה פסטיבל נשים ולא סתם פסטיבל מדברי/רוחני/חגיגי כלשהו
או יגידו ש"סליחה עד כאן. מצפוני אינו מאפשר לי" ….
.
מעניין.
.
.
#מעניין אותי באופן מיוחד הפעם 
אח"כ הגיע זה:איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות לנפגעי תקיפה מינית קרא לכל האומנים שאמורים להופיע ב"פסטיבל נשים" יחד עם אייל גולן לבטל את השתתפותם באירוע. "לא יעלה על הדעת כי זמר שהתנהג אל קטינות כאל חפץ ושעשוע לסיפוק צרכיו יופיע בפסטיבל להעצמת נשים",
.
.

ואז זה היה בסדר לאנוס אותך?

/

בהרבה חששות ובעדינות אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה.

התגובה שלי להעמדתו לדין של האנס משה קצב מתועדת היטב בבלוג הזה,

הרבה לפני שכולם התנפלו עליו פתחתי עצומה למען העמדתו לדין ובעד שיוויון מול החוק,

הפגנתי, כתבתי, עשיתיכל שביכולתי (הפרטית והמוגבלת) לא לתת לעניין להמחק ולדהות לפני שיבוא

למשפט ואם חטא ופשע, יתן את הדין, וכמה שמחתי שכך היה,

ועכשיו אני קוראת את וידויה של א' שנאנסה והרגש סוער,

אמפטיה אין קץ מול המילים והפנים של אורלי רביבו בסרט בערוץ עשר

ועצב גדול על מילים שאמרה,

מילים שאסור להגיד. בטח להאמין ולהרגיש.

מילים מקבעות הצטדקות נשית מיותרת ומלאה דעות קדומות, חולשה, פסיביות ורגש אשמה ששנות

דור לא הצליחו לצערי למחוק ולתקן בינתיים:

"לבשתי הכי צנוע והוא אנס"

הו אורלי,

עם כל האומץ שלך, והחשיפה, והטראומה הגדולה שצרבה את חייך,

כמה נזק את גורמת,

איזו טעות את ממשיכה לקבע אצל נשים ונערות הקוראות ושומעות אותך מתנצלת,

אבל אני לא אשמה, התלבשתי צנוע,

מה זה אומר, שאם היית מתלבשת "לא צנוע" זה היה "יותר מובן" שאנס אותך?

נדמה שככל שדרך שעברנו הייתה ארוכה וקשה ומורכבת,

זו שלפנינו תהיה דרך ארוכה וקשה לא פחות,

אולי אפילו יותר,

כמה עצוב.

אסורה לאינוס. תמיד אסורה לאינוס, בלי קשר ללבושה, גובה חצאיתה, עומק מחשופה וצבע שערה והשפתון שלה.

אסורה לאינוס. תמיד אסורה לאינוס, בלי קשר ללבושה, גובה חצאיתה, עומק מחשופה וצבע שערה והשפתון שלה.

אני מאחלת לך החלמה מלאה אורלי שהייתה א'. אני מאחלת לך שצלקות ליבך ידהו, שחייך יהיו טובים,

שלא תאשימי את עצמך בכלום, גם לא עמוק עמוק בליבך. שתזכרי שאין בך רבב ואשם, אין ולא הייתה

לאיש זכות לאנוס אותך בלי קשר להתנהגותך, לבושך או כל דבר אחר, ואם יהיו לך הזדמנויות, למען

עתיד הבנות שלנו, אנא….

.

.פלירטוט וזכות סרוב.

.

המשימה החשובה בחיי

.

ובימים האלה אלה סערות יצחק לאור ומג"ד גבעתי לירן חג'בי

ולפניהם חנן גולדבלט ועמנואל רוזן מה-שהיה-או-לא, ומשה קצב, ואחיו,

ואני מרגישה את הגוף שלי מבעבע,

אני מוצפת זכרונות ופחדים, אני סוערת, חסרת שקט וכמו תמיד כשזה קורה,

כשהנושא מציף, מבעבע ברשת ובכותרות העיתונים אני מנסה למצוא נקודת אחיזה,

לבודד מה מתוך מערבולת הרגש והזעם מתעצם במיוחד.

ומה שמתעצם הוא אכן תמצית הכל.

זאתי שלי. אהובתי בת השבע עשרה. ובת דודתה, וחברותיה, והילדות שלכם, שלכן, וכל הנשים

הצעירות שהכל לפניהן הן העניין. הן ועתידן, הכמעט בלתי נמנע אבל יכול וחייב להשתנות.

הכל כולל הכל, או שלא, וזה תלוי בנו. בי ובכם, בהורים שלהן.

(על השינוי המתחייב בחינוך ובגישת הגברים לנשים מיסוד הנשמה וההכרה ושורשי האנושות,

בפעם אחרת) ועלינו, עלי ועליך ועליך לשנות את תוצאות העתיד ההוא.

מה שעשוי/עלול לקרות לבת שלי, לבת השבע עשרה שלי שאני עדיין חובקת בליבי כאילו הייתה

קטנטנה למרות שא. ממש אסרו עלי וב. אפילו אני הפנמתי שהיא כבר ממש, אבל ממש לא קטנה,

ומצליחה ואפילו שמחה מהמצב החדש, הוא העוצר נשימה, מכווץ גוף ולב.

חוסר הידיעה המוחלטת מה יהיה אם יהיה.

מה יקרה שם, מה יקרה ל ה. גוף ונפש, בעיקר נפש.

טפוטפוטפו.

ומהמקום שמבין שהשינוי כבר קרה, קורה עכשיו. יש נשים המגיבות בלי פחד,

שהשיתוק המגיע לפעמים בסיטואציות תוקפניות, מתפוגג מול האגרסיביות הגברית, ועוצמת

הכעס. יש נשים המצליחות להתמודד עין בעין מול תוקפנות גברית, גלויה או ערמומית,

אבל עדיין נחשב השינוי נחשב "שינוי" ולא התנהלות רגילה בחיים.

ומכאן שעד שכולן, כל העתיד שלנו, הבנות שלנו לא יהיו חתומות בחותם ה"שינוי"

המשימה הכי, אבל הכי חשובה עכשיו –

כי רק מי שנכוותה באש האביוז הגברי, המיני, המעמדי יודעת שהכוויה וסימניה נצחיים,

היא להיות משוכנעת, ולא להפסיק לרגע עד שזה יהיה ודאי.

עד שאהיה משוכנעת, אבל ממש, כמעט ללא ספק – להוציא זה הטבעי, בכל זאת, אמא –

שאם גבר כלשהו,

שיהיה רמ"טכל מצידי, מנ"כל, מפקד, מפיק, אחראי, נשיא מדינה, נשיא כיתה, מרצה, מנהל,

מפקד, מבוגר, מורה, מדריך או כל מה שמסמל מעמד/מיצוב/תפקיד/סמכות שיעיז להגיד,

לחזר, לאיים בערמומיות, לאיים בבוטות, לגעת, לשלוח ידים, לנצל סמכות, להשתמש בכוח

פיזי, בכוח לא פיזי, בגילו המבוגר, בגילה הצעיר,

ב מ ש ה ו

מול הבת שלי,

שהיא תפעל כמעט בלי לחשוב,

שהדבר יהיה טבוע בנפשה, באוטומט התגובה שלה,

שהיא תביט לו בעינים,

בלי לפחד,

וגם את זיק הפחד הקמאי הראשוני שטבוע בנו, היא תעיף מעליה כאילו יבחוש.

שהיא תדע שזו זכותה המלאה,

ושתגיד מילה אחת.

לא.

לא.

אני לא רוצה.

אני לא מעוניינת.

מה שאתה עושה הוא אסור.

חוקית ומוסרית.

אם תמשיך אני אפנה ואתלונן, הבנת?

ואז,

תלך משם,

וגם אם עיניה יהיו מלאות דמעות מהעלבון, והתמיהה וחוסר האונים הפנימי,

היא תהיה זקופה, פנים וחוץ,

בצדק,

ותלך משם, פשוט תלך משם, לא-חשוב-מה לא-חשוב-מי.

ובבקשה,

בבקשה מי שלא מבקשים ממנו בקשות חשובות,

בבקשה שתצלצל אלי.

אדומה למיקי

.

פמיניזם זה עניין של אופי # דוגמא מהחיים

.

תכירו, יפה ברי'ל, ילידת 1907.

.

.

.

הצילום הזה צולם בשנת 1935.

עלתה לארץ בשנת 1929, חיה בתל

אביב עם בעלה, אברהם, אבי שלושת

ילדיה. עשר, אמא שלי, שמונה, דודה

אתי, ושש דוד אלכס.

הם גרו בצריף על חוף הים. בגורדון.

היא הייתה אמא קשוחה ואוהבת והגונה,

כמו שנשארה עד יומה האחרון.

דורשת הרבה אבל נותנת בתמורה

תמיכה ואהבה וקסם אישי וזכרונות

אין ספור לשלושת ילדיה. היא גם

מטפלת כמובן בבעלה העובד בבנק

כמו שטיפלו אז נשים בגברים,

ואני אכן משתמשת במילה טיפלו.

ועובדת.

.

.

.

.

ובנוסף היא עבדה אז כפועלת בניין בבניית בית החולים תל השומר.

פועלת בנין. עבודת כפיים עברית. בניתי את המדינה היא אמרה לי, בטיח ולבנים, ממש ככה.

.

אחרכך,

בגיל ארבעים,

כששלושת ילדיה התחתנו,

קמה ועזבה את הגבר שהיה אהבת חייה

הגדולה. נמאס לי לחיות עם לב שבור

היא אמרה לי, הוא מעציב אותי.

קמה ונסעה לחיות באמריקה הגדולה

עם החצי השני של אחיותיה. אלה שבחרו לא להיות חלוצות בפלסטינה אלא מהגרות בבוסטון וקווינס.

הפכה לאחות, עבדה, פירנסה את עצמה, ושלחה לנו חבילות מלאות ריחות זרים וקסומים של חוצלארץ,

בובות מכוסות מלמלה ורודה שהולכות (!!) ואגרות דואר אויר כחלחלות שהגיעו בכל שבוע.

סבתא שלי לא בנתה זוגיות פורמלית נוספת – בשנותיה המאוחרות הביעה סוג של חרטה, בגלל הבדידות

היא אמרה, רק בגלל הבדידות -למרות שהייתה אשה פעילה וחייתה חיים נשיים מלאים ושמחים.

בגיל ששים, ברגע שזכותה לקצבת פנסיה אמריקאית נכנסה לתוקף, יומיים אחרי התאריך, היא הייתה

על האוניה הגדולה ההיא שהחזירה אותה על המטען הזו והמרגש שלה לנמל חיפה, ומשם הבייתה.

התחנה הבאה, היא הופכת לגננת, לגננת המיתולוגית של רמת אביב לעוד עשר שנים לפחות.

היא הייתה אשה מרשימה וחזקה שחייתה את חייה ברגישות ואומץ נדירים לזמנה,

עם זקיפות קומה פנימית וחוסר מורא ולקחה אחריות מלאה על חייה, עד לנשימתה האחרונה.

סבתא שלי. אדם נפלא, אשה מקסימה ופמיניסטית בלי הרבה מילים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

יום האשה שלי השנה מוקדש לה. יפה בר'יל 1996- 1907.

.

אשה מבוגרת, שער עיתון שישי, בלי חמלה

.

.

את ההתלבטויות שלי מול יכולות הפוטושופ כבר כתבתי, ואכן התלבטות,

וכל זה למה אני כותבת עכשיו?

אני מלינה ומתלוננת וכועסת על צלם רע, או לא מקצוען או סתם אדיוט חסר לב ונפש שצלם

את רבקהלה מיכאלי לשער של המוסף בשישי האחרון את הצילום הכי אכזרי, בוטה, מעליב,

לא מכבד ומזלזל באשה שראיתי מזה שנים ארוכות.

אין לי מושג מי העורך שאישר את פרסום התמונה הזו, ולמה,אבל אין לי ספק ששחקנית בת

שלושים וארבעים וחמישים לא הייתה מקבלת שער כזה לעולם ואם הצילום שהעורך היה מקבל

לבחירה היה זה או דומה לו, היו מצלמים שוב.

אין סיכוי שימצאו בארכיון צילום זהה ברמת הבוטות, החוסר מקצוענות, תאורה מכערת, איפור לא

מקצועי, בחירת פריים נורא שפורסם ככה. אקסטרים קלוז, שער יום שישי, אישה בת 70,

בלי רחמים.

הצילום של רבקהלה אכזרי לא כי היא לא יפה שם.

לא על יופיה באתי להגן היום, היא לא צריכה אותי בשביל להגן עליה בכלום.

הלוואי והייתי מצליחה להצליח לממש את עצמי, את יכולותי, הצלחתי בקצת ממה שהיא עושה.

ובכלל לא באתי להגן, באתי לכעוס. למחות. להגיד את מה שאני מרגישה מול הצילום הזה,

שיכול היה הרי להיות אני, אם לא היום אז בעתיד…

צילום הוא לא שיקוף של החיים.

בחיים הרגילים אין איש הרואה ככה אנשים.

באקסטרים קלוזאפ, נימי העינים ברורים,כל נקבובית, עורק ותא עור מובלטים בתאורה כמו שרק

במצלמה אפשר לראות.

למה להתקרב כל כך? קלוזאפ כזה?

אפשר היה לצלם אותה עם עדשה אחרת, להתרחק ממנה מעט, חצי גוף, גוף מלא

ואם כבר התעקשת על תקריב….אז….

הצילום הזה אכזרי כי הוא מראה אשה בת שבעים השמחה ושלמה עם עצמה כפי שמספרות

המילים שלה והצילום שלה מראה לא במייטבה. ואפילו ההיפך. למה? למה זה טוב?

התאורה, במקום לעשות איתה חסד, כפי שתאורה יודעת לעשות – לפעמים טוב מכל מאפרת –

משאירה ומבליטה את האיפור הרע, הרשלני כשכבה ברורה וניראת על עורה –

איפור שם כדי לשפר ולתקן ולהבליט את הטוב, עדיף מבלי שיורגש, כמו תאורה ופילטר ופוטושופ,

הקלוזאפ הזה הוא כל כך קרוב ואקסטרימי שאני מבטיחה לכם, מבטיחה,

שגם צעירות ממנה בחמישים שנה לא היו יוצאות ממנו בשלום.

כל נקבובית, כל קמט, מצולמים כבזכוכית מגדלת אכזרית והתוצאה, מדי.

הרבה יותר מדי. מהכל.

תגידו, השחקנית חשופה, אמיתית, בלי פילטרים. כמו שהיא באמת.

בתיאוריה נכון, יש כאלה צילומים. המפעימים וחושפים עד כדי התפעמות את האדם המצולם,

אבל בצילום הזה אין ולא רמז, קמצוץ של הדבר שיכול להיות.

אין את הנפש, הקרביים, האמת של המצולם.

הרגע שהמצלמה תפסה המשאיר אותך נפעם מול אמת אנושית, רגע מכמיר לב, המנצח הכל.

לא לא, בשביל זה צריך כשרון, ובשביל כשרון, כבר רמזנו, צריך לב ונשמה ואת זה אין,

פשוט אין לצלם הזה שבשלב זה אפילו אין לי חשק לזכור מה שמו.

אני יודעת שקרוב לודאי אין לה עילה ממשית לרבקהלה לתבוע אותו.

היא הרי עמדה שם, מאפרת מקצועית (?) איפרה אותה, צלם צילם אותה,

אני מוכנה להתערב שהוא אמר מילים יפות ומרגיעות, ועמד וראה במסך הדיגיטלי שלו את התוצאה.

את הקמטים הברורים המכוסים במייקאפ גס, הפס השחור המרושל מעל העינים, המסקרה עם הגושים,

השפתון הלא מדוייק ולא טרח לרכך מעט, פילטר קטן, תאורה מוזהבת מרככת, או אפילו מאוחר יותר,

לרכך מעט את פניה של האשה המוכשרת, המצחיקה הזו באיזה נגיעת פוטושופ עדינה ומיומנת,

לא להפוך אותה לבובת פלסטיק – את זה טורחים לעשות לדוגמניות או פליטות ראליטי או שחקניות

בנות עשרים ושלושים – על המבוגרות לא טורחים כנראה –

לא ולא. הוא, הוא יראה לעולם את רבקהלה מיכאלי האמיתית.

בושה.

.

.

.

עדכון: ושלוש שנים מאוחר יותר, אותו סיפור, אבל הפעם הוא גם באינטרנט כמובן,

יעל דיין, על שער מוסף הארץ בצילום שלא רק שלא מתייחס בעדינות לגילה אלא עושה את ההיפך,

מדגיש את גילה ועקבותיו באקסטרים קלוזאפ חסר פילטר, תאורה מגוננת מעט או חמלה,

לא יפֶה.

.

.

/

מזדקנת, כינוי גנאי?

.

הפוסט האחרון שכתבתי עניינו היה קו הגנה משפטית דוחה ומאוס בעיני

הפוסט עורר הרבה מאד תגובות,

מיילים בעשרות רבות

ודיונים מעניינים.

במקום וירטואלי אחר הגיב גבר זר אחד , בעל בלוג, על המילים שלי בשצף קצף.

אני כמובן לא אתן לכם לינק כי הוא ממש בזוי ונמוך בעיני –

אבל אני רוצה לצטט ממנו:

האשה המזדקנת הנ"ל פרסמה קולות רמים הקוראים ללינץ' מחאתי באיזה עו"ד

שאמר לשופטים שהנאנסת בכתה בגלל שהזיון היה קצר מדי. משהו כזה…..

ומאז, הפך אותו פרקליט בעיני המזדקנת כחלאת מין האנושי שיש להוקיעו.

……………

אני אתייחס רק למיפגע ההגיוני הנובע מדבריה של המזדקנת הנ"ל, המוכיח,

שבין האוזניים שלה יש הרבה שיער ומעט בינה. …

הבנת שאת מוגבלת ביותר בהסקת מסקנות שטעונות חשיבה?…..

וגם מופרעת, חצופה ומיני תופיני לשון אחרים…..

והוא גם מסביר אחרי ש'גערו' בו על השתלחותו: אני שב ומסביר –

 

אני רציתי למחות וקצת לפגוע אישית כדי להמחיש לה מה ההרגשה

נוכח הפגיעה האישית הקשה פי כמה מונים בדברים שכתבה על הסניגור.

……………………………………………………………………………………

אני לא מצליחה לקחת את דבריו באופן אישי, באמת.

ובוודאי שלא להעלב.

אני תוהה, איך קרה שמכל כינויי הגנאי שאפשר היה לו לגבר הזה

למצוא ( אם חייבים להשתמש בכינויי גנאי ) מתאימים במקרה הזה

כדי להעליב ולפגוע בי, והוא הודה שהוא חיפש לפגוע אישית,

מזדקנת היה לדעתו המעליב והפוגע ביותר? 

.

זה עצוב שהגינוי הכי גדול, חזק, זה שמכוונים, כנראה, לפגוע איתו

במקום הכי רגיש וכואב, מכוון לגילו של אדם, לא למהותו, וכפי שזה

נראה זה גם מיועד בדרך כלל לנשים יותר מלגברים.

 


פשוט עצוב.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: