Category Archives: נשים

הרגליים של סוזן

.

פסטיבל קאן נפתח, מכל השמלות, הכוכבות והמיותרות, המנצחת הגדולה ללא ספק,

בעיני לכל הפחות, היא סוזן סרנדון.

לא רק בגלל הכשרון

לא רק בגלל האישיות שלה שמתפוצצת מולנו ת מ י ד

לא רק בגלל האומץ הפוליטי ( אנטי הילרי )

לא רק בגלל האקס/ים השווים במיוחד

לא רק בגלל סרטים שמלווים אותנו מתמיד

לא רק בגלל הסקסאפיל שעוטף אותה מהלימונים הראשונים עד המחשוף האחרון

לא רק בגלל האינדיוודואליות המסקרנת והמושכת

כמובן שבגלל ובזכות כל הסיבות האלה ורבת אחרות

אבל היום, על השטיח האדום, היא המנצחת הגדולה מכולן

בגלל התמונה הזו

.

לא בגלל השמלה, לא בגלל הקטיפה הירוקה, לא בגלל המחשוף

לא בגלל משקפי השמש ההורסים, לא בגלל השער האדמוני,

,היום היא כבשה את השטיח והלבבות,

בגלל כל אלה

ובעיקר בזכות.

בזכות הורידים הבולטים בידים,

בזכות הרגליים ומעט הצלוליטיס שלא מסתתרים מתחת לגרבונים מהודקים ומייקאפ ,

בזכות קמטי צחוק והבעה שפשוט שם.

ובזכות זקיפות הקומה, האנרגיה והמקסימות הבלתי נגמרת של אשה בת שבעים

שפשוט מראה לנו איך צריך, ואיך כדאי,

מלכה.

.

 

טרזה

.

.

גוגל סתמי גילה לי שתרזה מתה לפני כמעט שנה ולא ידעתי.

בעידן החיים הבוגרים שלנו, היום יום, והגיאוגרפיה, עוברת שנה, ועוד חצי שנה ועוד קצת

שלא הייתן בקשר, ובום! חברה טובה שלך איננה. ימים ארוכים בסטלה אדלר, שיעורים,

סצנות, רחובות מנהטן הקפואים ומרק עוף בדלי'ס מגעגועים הבייתה והרבה רגעי מנהטן

ובית ספר למשחק, וחיים.

טרזה, שכמוני כבר הייתה עם נסיון משחק ולא בת עשרים מיד אחרי קולאג׳ החליטה

ללמוד משחק בצורה ממסדית יותר ( זה טוב לרזומה, לא פחות מלדבר עצמו ).

ילדת ברוקלין איטלקיה / פורטוריקנית, מלאת חיות ואמביציה וחיוך שאין דומה לו.

אחרכך היא עברה ללוס אנג'לס, ולא הרבה אחרי שהתמקמה הותקפה בוקר מסוייט אחד

בפתח בייתה, במה שזכה לסיקור עצום והמשכיות, על ידי מעריץ מטורף שהצליח להשיג

מאמה בניו יורק את כתובתה על ידי התחזות לאסיסטנט של סקורסזה שמחפש אותה, 

מה שבמקרה שלה נשמע הגיוני לאמה. 

המטורף פצע אותה פציעות קריטיות ממש, למזלה, האיגודים המקצועיים של שחקני,

מפיקי הקולנוע האמריקאים חזקים במיוחד ותרזה שוכנה לשיקום ארוך, פיזי ורגשי

בבית אבות / חולים של התעשיה.

ביקרתי אותה שם כמה פעמים,

במסדרון הסתובבו בחלושס ובגדי בית אנשים שכשאמרה את שמותיהם אפשר להתעלף,

ג'וני וויסמולר (טרזן האגדי נופף לה לשלום מחדר האוכל –

נכנסתי לגוגל להזכר בשם בית החולים והשמות שמוזכרים כדיירים, ספר היסטוריה של

הוליווד הישנה. טרזה החלימה, פיזית ואחר כך גם רגשית ככל הניתן ועניין קורבנות התקיפה

הפך למרכזי בחייה. היא הקימה עמותה קורבנות למען קורבנות תקיפה שזכתה לתמיכה

והכרה רבה מחבריה למקצוע ובכלל.

לא הרבה אחרי התקיפה נפרדה מאהבת נעוריה, בעלה פרד, ובנתה חיים ומשפחה

בקליפורניה והפכה מאד מאד זהירה בחשיפת חייה ופרטים על עצמה, וכשהאינטרנט הגיע

לחיינו אימצה  אותו, כמו שראוי שכולנו נעשה, עם כללי זהירות מוצדקים והדוקים.

אתם בטח זוכרים אותה בעיקר כאשתו של ג׳ו פשי ב"שור הזועם",

אני זוכרת אותה מסבירה לי מה זה קנולי באמצע סופת שלג.

RIP Dear sweet Theresa

.

על קיפול כביסה, מגדר ועתיד

.

 .
  .
 קפלנו כביסה, היא קצת ברשלנות, אני בדקדקנות.
.
.
– אבל כדאי לך להשתדל זה חוסך מקום ובאלאגן בארון
.
– ככה אני מקפלת, נו אמא, כל פעם מחדש…?
.
– כן, נו, בכל זאת את אשה ועוד יותר קרוב מרחוק תצטרכי ל…
.
– ס ל י ח ה, מה זה שייך לזה שאני אשה?!
.
– אופסססס ס ו ר י. את לגמרי צודקת, ממש לא התכוונתי לזה כמו שזה נשמע.
.
.
.
ומאז זה לא מניח לי.
.
אני באמת לא מאמינה על עצמי, למרות ש, מילת כבוד שלי, הכוונה שלי הייתה ש:
.
היי, עוד מעט את אדם מבוגר, בטח תגורי לא בבית, ותצטרכי קרוב לודאי לכבס
.
ולקפל את הבגדים שלך לבד, בטח אם זה יקרה בניו יורק על פי התוכניות שלך,
.
אז כדאי שתתחילי להתאמן…
.
ומה שקרה, או בעצם קרו, קרו שני דברים,
.
האחד מעציב קצת והוא לגלות שאני נגועה מעט מי-היה-מאמין באולד סקול שעליו גדלתי
.
( למרות שאני חוזרת ונשבעת שלא היה כלום שקשור לנשים-גברים בהערה שלי ובודאי לא
.
באמונות שלי) שהיי, תגדלי, בטח תנהלי זוגיות ובית ועדיף שתדעי לקפל כביסה כי אחרת מי…
.
והשני המשמח עד מאד הוא התגובה האינטואיטיבית, מיידית, חדה וחד משמעית של הבת שלי:
.
מה זה קשור לזה שאני אשה?
.
ורק בגלל זה אני מוכנה לקפל לה את הכביסה שלה בשבועיים הקרובים

.

.

מהי הטרדה מינית? הנה הסבר מפורט

.

– הטרדה זה כל מה שגורם למי שמולך אי נוחות.
.
– הטרדה זה ל"דבר גסויות" מה-הייתי-עושה-לה על ואל מי שאינה/ו בן/בת זוגך.
.
– הטרדה היא לשלוח הצעות, רמזים גסים במייל, ווטסאפו וכו.
.
  נ.ב. הצעת דייט (אמיתי) בדרך הישנה והטובה אינה נחשבת הטרדה, להיפך, מחמאה.
.
– הטרדה היא מבטים אינטנסיבים מכוונים הבודקים מעלה מטה, מעלה מטה גוף.
.
  נ.ב. עכשיו לכי תוכיחי מבטים, לכי תוכיחי כוונות.
.
– הטרדה היא מניפולציה רגשית סמכותית על מי שכפופה לסמכותך במשרד, בכיתה,
.
  על הסט, שמביאה אנשים ונשים צעירים לא להבין מה לא בסדר, למרות שברור שמשהו
.
  לא בסדר, ומתוך הרגל "הגדולים יודעים יותר טוב" או רצון אמיתי לרצות, להצליח,
.
  לא להכשל, כניעה שקטה שאין בה בשלב הזה דרמה, רק תחושה עמוקה ופנימית
.
  עמומה ומאד לא נעימה שקורה משהו לא נכון, מעליב
.
– תקיפה היא כל מה שקשור בשליחת ידיים, לשון, פה, רגל גסה בין ירכיים, ליטוף
.
  ישבן, הצמדה לקיר, חפינת שד מהירה כאילו בצחוק, חיכוך מקרי מאחור במעבר במסדרון,
.
  קירוב פנים בצורה אגרסיבית, פלישה לתחום הפיזי של האחר/ת בגסות, דיבור גס במכוון,
.
  סקסיסטי, מיני ומכוון בחלל ציבורי על מי שנמצאת בו והדיבור הוא עליה.
.
  וכל מה שנעשה בכוח פיזי ממשי, בכפיה ואלימות – הצמדה לרצפה בכוח, נגד רצון היא
.
  אלימות ממשית רק שיהיה ברור, לא חייבים אגרופים וסטירות כדי להכלל בקטגוריה –
.
  מנשיקה כפויה עד הורדת יד של אשה בכוח לאבר המין ( זה לא רמז, זו תקיפה בנסיבות
.
  האלה ) וכפיית יחסי מין על מי שלא רוצה, בין אם בשיתוק מוחלט ( בובה מסמורטטת
.
  מתחתך היא לא אשה מעוניינת ) ואם בצעקות ודחיפות, כל אלה הם תקיפה מינית חמורה
.
  ואונס. מה לא ברור כאן.
.
  וגם כתיבת טקסטים המעודדים או מצדיקים מכל סוג וסיבה, סאטירה, פילוסופיה,
.
  פרובוקציה, שעמום, טרוליות, נסיון אנתרופולוגי (איזה תרוץ נהדר) כל סוג של עידוד או
.
  הסכמה בשתיקה מול הטרדה ותקיפת בני אדם על רקע מינם על ידי כל אחד, במיוחד על
.
  ידי מי שחזקים מהם בעמדתם, גילם, דרגתם, השפעתם המשתמשים בכל אלה במכוון,
.
 יכולה להחשב בעיני בני אדם הגונים ומוסריים, מוסר, איך המילה הזו נעלמה מהדיון,
.
מעשה לא מוסרי הראוי להוקעה וכעס גדול.
.
 # זה ברור שהטבע האנושי מביא גם סיפורי אהבה גדולים מהחיים אסורים מתחילתם
.
 שצלחו את האסור והרוויחו. נדמה לי שנערות זמרים אינן נמנות על אלה.
.
 ## אבל כמה מעטים הם לעומת עשרות אלפי אנשים ונשים החיים עם צלקות רגשיות
.
 שזר-לא-יבין-את-עוצמתן-והשארותן-לתמיד ויש להן (לצלקות) אשם. אשם מבוגר
.
 אחראי, בדרך כלל גבר מבוגר בהרבה, אוטוריטיבי ומסוכן.
.
 מסוכן לדור הבא, לילדות שלנו, הן הצעירות, עבורן החוקם האלה חייבים להיות
.
מקועקעים בנפשן, בדיוק כמו בנפש הגברים, אלה שעדיין אורבים להן באיזור החשוך
.
באמת של החיים.

.

 

לא מעט גברים שאני מכירה

 

לא מעט גברים שאני מכירה, שחקנים, אנשי תקשורת, במאים,

יוצאים בימים האחרונים,

בדרך זו או אחרת, מתוחכמת יותר או פחות,

מטומטמת יותר, או פחות,

לנסות להגן באיזה אופן על משה איבגי,

– מלטעמי, הם מזיקים יותר ממועילים –

או לפחות לנסות להגחיך ולהקטין את הנשים ו/או התלונות ( הלא רשמיות )

שנאמרו ונאמרות נגדו.

זה מעצבן אותי ברמות גבוהות עד גבוהות ממש, עד הזהרת צונאמי עצבים,

סתמו!

מה יש לכם?

כמעט עשר נשים מספרות על מה שהן חוו כהטרדה מינית,

מה נראה לכם? זה כיף לדווח על זה? זה נעשה לשם פאן?

יש התאגדות של ארגון מחתרת נגד איבגי?

ברצינות?

או שנדמה לכם שטפיחה-על-התחת-מה-את-עושה-עניין

היא מכסימום אל-תלכלך-אחי, אפשר לחשוב מה כבר קרה שם,

אפשר לחשוב אונס,

מ-כ-ס-י-מ-ו-ם הציע לה להזדיין.

.
הזמן יגלה את האמת.

אני לא מגנה אותו ולא מתקיפה אותן, אני מחכה.

נטית ליבי נוטה לצד הנשים המדווחות, תמיד.

אין בי ספק שאין (כמעט) אשה בעולם שתמציא הטרדה מינית, התקפה מינית,

ותטרח לספר, להתלונן.

זה מסלול לא פשוט, מלא מכשולים ובקפייר.

ועשר נשים? כל אחת ממקום וזמן אחר? ברצינות?

הזמן יגיד, יתכן שלא יצא כלום ממהומת האלוהים הזו,

יתכן שהעניין יתאייד כלא היה.

יתכן שיקרה ההפך, שתוגש תלונה, תלונות, תהיה חקירה, משפט, פסק דין, גזר דין.

היו כבר כאלה, והיו גם כאלה.

בינתיים,

גברים שכאלה אתם, חבר'ה,

ממוסקונה ואנסקי, עד אלברט אילוז ועוד,

שמנסים להקטין ולהתנהג בפטרונות גברית אולדסקול שכבר אין לה מקום בעולם של

הבנות שלנו, וכמה טוב שכך,

זה לא הומור, באמת,

סתמו! פשוט סתמו וחכו לראות מה קורה.

גם אני סותמת ומחכה.

.

אני מחכה לראות מה יקרה ואיך יתפתח,

אני סומכת על יושרת המשטרה ורשויות החוק לברר את העניין עד הסוף,

אני סומכת על מי שצריך להגן על המתלוננות לתת בהן אומץ ולהגן עליה,

אני מלאה אמפטיה למשפחתו של איבגי על מהומת האלוהים האופפת אותן,

ומקווה שכבר יגיע הזמן שיהיה ברור גם לכל גבר מוסקונאי שהביטוי "שווה הטרדה"

הוא לכשעצמו שווה תביעה.

ולנשים המתלוננות ולאיבגי אני מאחלת שהצדק יצא לאור באופן ברור, פשוט

ובעיקר בלי שנים של הליכים ודיונים, ועד אז, החברים של משה או סתם גברים

משו משו, פשוט סתמו.

זמנים חדשים

זמנים חדשים

יום האם היום,

כל מה שלא תרצו שיעשו לבנות שלכם,

כל איך שלא תסכימו גם אם ימות העולם שידברו לאמהות שלכם,

כל איך שלא תקבלו שיעירו, יגעו, ירמזו לבנות הזוג שלכם,

ככה תתנהגו לכל הנשים בעולם.

ובא שלום בין המינים

.

 

עליזה, אסתרה, אתי ויפה

.

תראו.

אחיות בנות דודות

 

מימין לשמאל: עליזה (אמא שלי), אסתרה, אתי, יפה.

שישים וחמש שנה אחרי הצילום הראשון, אי שם בתל אביב קרה נס,

הן התיישבו במקרה ממש באותו סדר, מימין לשמאל:

עליזה, אמא שלי, אחותה הגדולה של אתי.

אסתרה, אחותה הקטנה של יפה שמיד תגיע.

אתי, דודה אהובה, אחותה הקטנה של עליזה

ויפה, אחותה הקטנה של אסתרה.

.

שני צמדי אחיות, שני צמדי בנות דודות, זה זן שלא עושים כזה יותר.

ואני מביטה בעצמות הלחיים שלהן, בקו הלסת ורואה את הדמיון הגדול שלהן אחת לשניה,

ואם אני מביטה במראה לרגע, אני מזהה אותי עלי.

גנטיקה

lucky us

.

מה שנחשב פעם

.

אני סוחבת צלקות עמוקות הנוגעות לאביוז מיני בגילאים טרום חוקיים,

הטריגרים המקפיצים לי את הלב והטראומה נמצאים כמעט בכל מקום,

הייתי יכולה לסרס ולהעניש עונשים חמורים מנשוא, אבל באמת, את מי שפוגע בחלשים וחלשות ממנו,

ואני לא סולחת ל ע ו ל ם על פשעים הפוגעים ככה בנפש ובחיים, לעולם.

והיום, שוב,

מול סערה (נוספת) שעניינה גברים ונשים המסרבות סופסופ לשתוק,

פרשה שהייתה או לא אין-לנו-אפשרות-לדעת, ולא זה עניין הפוסט , הפרשה הספציפית הזאת.

למרות שהנטיה שלי ת מ י ד היא להאמין לנשים המלוננות, תמיד,

זה כלכך קשה ומביך ומציף לעמוד מול אנשים, מול העולם,

לעבור גהינום של חקירות, מבטים, גידופים, חוסר אמון, האשמות.

לשחזר ארוע שהיה טראומתי ופוגעני ופולשני ומה לא,

זה כל כך, כל כך מטורף וקשה,

שהרעיון שמישהי תעבור אותו ללא כוחות הנפש שמעניקה לה תחושת האני אספר את האמת,

כמעט בלתי נתפס.

ואני מוצאת את עצמי סוקרת לאחור התנהלויות של גברים בעשורים שבהם אני נחשבתי בגירה וחוקית,

ומבינה שמה שפעם היה נחשב "רק" התנהגות מגעילה ודוחה ומי-הוא-חושב-שהוא

יכולה הייתה היום להריץ ולהושיב בכלא על הטרדות מיניות +++ לא מעט גברים,

מאלה שהורידו לי צ'פחה /ליטוף כאילו מחמיאה על הצד האחרוי של חצאית המיני שלי בדיזנגוף

עד אלה שטרחו להגיד מה היו עושים לי אם הייתי מסכימה,

או הצמידו אותי באגרסיביות לקיר ונישקו אותי למרות שלא הסכמתי או לא שיתפתי פעולה.

רק נקודה קטנה ומפתיעה, דווקא בעולם הדוגמנות בארץ לא נתקלתי מעולם בשום סוג של הטרדה,

אולי הייתי צעירה מדי או תום בוי אולי בעולם הצילומים זה לא היה קיים,

אבל ברחוב, בתנועה, בצבא, במסיבות, בתי קפה, דיסקוטקים (כן, כן, זו המילה והתקופה)

או הו.

היום זה היה נגמר אחרת לגמרי, אין לי בכלל ספק,

מצידי כמובן, וגם מצד נורמות החברה, גברים כנשים והחוק.

it is what it is

.

זה פוסט מהורהר חסר מסקנות,

רק מחשבה ושמחה והבנה על הדרך שעברנו והמציאות שהשתנתה, וכמה טוב שכך,

ושהבנות שלנו, וגם לא מעט מהבנים, כבר יודעים אחרת

.

עוד ארוכה הדרך

.

רגע האמת הגיע, הפעם בעזרת אייל גולן, אבל לא זו הנקודה

פסטיבל העצמה נשית עם הופעות רבות של מיטב ה מתקיים בקרוב באילת, ביניהם, אייל גולן.
כשגיא ואורלי, מרוז את וילנאי גילו שהם אמורים להופיע איתו באותו פסטיבל הם בטלו את הופעתם.
דבר ראוי בעיני,
אחרי הכל, פסטיבל נשים ראבעק, אין גבול לציניות, לחוסר טעם, אפילו סתם לטיפשות.
ההתנהלות של גולן על פי המשתמע גם אם לא חרגה מגבולות החוק,
קשה לא להסכים שהיא חרגה מגבולות הטעם הטוב או מגבולות של איך-הייתי-רוצה-שיתנהגו-עם-הבת-שלי-או-שלו.
.
עכשיו נראה מה יבחרו לעשות יתר האומנים:
מירי מסיקה, צופית גרנט,
ענת הראל, שלישית מה קשור,
קטורזה, ליאור נרקיס, נדב אבוקסיס ועוד.
.
יש רגעים שאמן עומד מול ה"עד איפה" שלו בלי יכולת המלטות. חד וחלק, אין דרך ביניים,
כן או לא?
מצפון או כסף?
מה שנכון מצפונית מול למה לעורר מהומות?
להכנס למתח עם גולן, עם רני רהב יחצנו?
מה עושים? מה בוחרים?
יש רגעים כאלה במקצוע הזה,
לא רבים מדי,
שצריך לקחת החלטה ברורה, לקחת צד.
אני זוכרת שהבנתי שאני צריכה לקחת החלטה בענייני תצוגות אופנה (פעם, מ ז מ ן)או הרצאות
או סתם נסיעה לירושלים וצורך לעבור את הקו הירוק, ולקחתי החלטה ועמדתי בה כמעט במאה אחוז
בכל השנים שעברו. לא עוברת את הקו הירוק לצורכי פרנסה, ביקורים, הנאה, טיולים, פשוט לא,
אם אני (לדוגמא) חושבת שהכיבוש הוא אם כל הרעות שבאו על המקום הזה
אין בי יכולת לחיות עם הגם וגם, גם לצעוק ולהפגין ולהתנגד לכיבוש
וגם להרוויח ממנו פרנסה בנסיעה לתוך השטח הכבוש ונתינת הרצאות, צילומים וכו",
לפעמים אי אפשר גם וגם.
כך גם הפעם,
אייל גולן וכבוד לנשים זה לא מרגיש כמו סלוגן מדוייק בימים האלה, ההיפך הוא הנכון
ואם נקרא בין השורות אפשר להזדעזע מיחסו של הגבר הזה לנשים צעירות, ממש להזדעזע.
וזה הרגע של האנשים האלה,
האם ישתתפו לצד (גם אם לא פיזית לצד)אייל גולן בפסטיבל נשים
וכן, ודאי שזה משנה שזה פסטיבל נשים ולא סתם פסטיבל מדברי/רוחני/חגיגי כלשהו
או יגידו ש"סליחה עד כאן. מצפוני אינו מאפשר לי" ….
.
מעניין.
.
.
#מעניין אותי באופן מיוחד הפעם 
אח"כ הגיע זה:איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות לנפגעי תקיפה מינית קרא לכל האומנים שאמורים להופיע ב"פסטיבל נשים" יחד עם אייל גולן לבטל את השתתפותם באירוע. "לא יעלה על הדעת כי זמר שהתנהג אל קטינות כאל חפץ ושעשוע לסיפוק צרכיו יופיע בפסטיבל להעצמת נשים",
.
.

ואז זה היה בסדר לאנוס אותך?

/

בהרבה חששות ובעדינות אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה.

התגובה שלי להעמדתו לדין של האנס משה קצב מתועדת היטב בבלוג הזה,

הרבה לפני שכולם התנפלו עליו פתחתי עצומה למען העמדתו לדין ובעד שיוויון מול החוק,

הפגנתי, כתבתי, עשיתיכל שביכולתי (הפרטית והמוגבלת) לא לתת לעניין להמחק ולדהות לפני שיבוא

למשפט ואם חטא ופשע, יתן את הדין, וכמה שמחתי שכך היה,

ועכשיו אני קוראת את וידויה של א' שנאנסה והרגש סוער,

אמפטיה אין קץ מול המילים והפנים של אורלי רביבו בסרט בערוץ עשר

ועצב גדול על מילים שאמרה,

מילים שאסור להגיד. בטח להאמין ולהרגיש.

מילים מקבעות הצטדקות נשית מיותרת ומלאה דעות קדומות, חולשה, פסיביות ורגש אשמה ששנות

דור לא הצליחו לצערי למחוק ולתקן בינתיים:

"לבשתי הכי צנוע והוא אנס"

הו אורלי,

עם כל האומץ שלך, והחשיפה, והטראומה הגדולה שצרבה את חייך,

כמה נזק את גורמת,

איזו טעות את ממשיכה לקבע אצל נשים ונערות הקוראות ושומעות אותך מתנצלת,

אבל אני לא אשמה, התלבשתי צנוע,

מה זה אומר, שאם היית מתלבשת "לא צנוע" זה היה "יותר מובן" שאנס אותך?

נדמה שככל שדרך שעברנו הייתה ארוכה וקשה ומורכבת,

זו שלפנינו תהיה דרך ארוכה וקשה לא פחות,

אולי אפילו יותר,

כמה עצוב.

אסורה לאינוס. תמיד אסורה לאינוס, בלי קשר ללבושה, גובה חצאיתה, עומק מחשופה וצבע שערה והשפתון שלה.

אסורה לאינוס. תמיד אסורה לאינוס, בלי קשר ללבושה, גובה חצאיתה, עומק מחשופה וצבע שערה והשפתון שלה.

אני מאחלת לך החלמה מלאה אורלי שהייתה א'. אני מאחלת לך שצלקות ליבך ידהו, שחייך יהיו טובים,

שלא תאשימי את עצמך בכלום, גם לא עמוק עמוק בליבך. שתזכרי שאין בך רבב ואשם, אין ולא הייתה

לאיש זכות לאנוס אותך בלי קשר להתנהגותך, לבושך או כל דבר אחר, ואם יהיו לך הזדמנויות, למען

עתיד הבנות שלנו, אנא….

.

.פלירטוט וזכות סרוב.

.

המשימה החשובה בחיי

.

ובימים האלה אלה סערות יצחק לאור ומג"ד גבעתי לירן חג'בי

ולפניהם חנן גולדבלט ועמנואל רוזן מה-שהיה-או-לא, ומשה קצב, ואחיו,

ואני מרגישה את הגוף שלי מבעבע,

אני מוצפת זכרונות ופחדים, אני סוערת, חסרת שקט וכמו תמיד כשזה קורה,

כשהנושא מציף, מבעבע ברשת ובכותרות העיתונים אני מנסה למצוא נקודת אחיזה,

לבודד מה מתוך מערבולת הרגש והזעם מתעצם במיוחד.

ומה שמתעצם הוא אכן תמצית הכל.

זאתי שלי. אהובתי בת השבע עשרה. ובת דודתה, וחברותיה, והילדות שלכם, שלכן, וכל הנשים

הצעירות שהכל לפניהן הן העניין. הן ועתידן, הכמעט בלתי נמנע אבל יכול וחייב להשתנות.

הכל כולל הכל, או שלא, וזה תלוי בנו. בי ובכם, בהורים שלהן.

(על השינוי המתחייב בחינוך ובגישת הגברים לנשים מיסוד הנשמה וההכרה ושורשי האנושות,

בפעם אחרת) ועלינו, עלי ועליך ועליך לשנות את תוצאות העתיד ההוא.

מה שעשוי/עלול לקרות לבת שלי, לבת השבע עשרה שלי שאני עדיין חובקת בליבי כאילו הייתה

קטנטנה למרות שא. ממש אסרו עלי וב. אפילו אני הפנמתי שהיא כבר ממש, אבל ממש לא קטנה,

ומצליחה ואפילו שמחה מהמצב החדש, הוא העוצר נשימה, מכווץ גוף ולב.

חוסר הידיעה המוחלטת מה יהיה אם יהיה.

מה יקרה שם, מה יקרה ל ה. גוף ונפש, בעיקר נפש.

טפוטפוטפו.

ומהמקום שמבין שהשינוי כבר קרה, קורה עכשיו. יש נשים המגיבות בלי פחד,

שהשיתוק המגיע לפעמים בסיטואציות תוקפניות, מתפוגג מול האגרסיביות הגברית, ועוצמת

הכעס. יש נשים המצליחות להתמודד עין בעין מול תוקפנות גברית, גלויה או ערמומית,

אבל עדיין נחשב השינוי נחשב "שינוי" ולא התנהלות רגילה בחיים.

ומכאן שעד שכולן, כל העתיד שלנו, הבנות שלנו לא יהיו חתומות בחותם ה"שינוי"

המשימה הכי, אבל הכי חשובה עכשיו –

כי רק מי שנכוותה באש האביוז הגברי, המיני, המעמדי יודעת שהכוויה וסימניה נצחיים,

היא להיות משוכנעת, ולא להפסיק לרגע עד שזה יהיה ודאי.

עד שאהיה משוכנעת, אבל ממש, כמעט ללא ספק – להוציא זה הטבעי, בכל זאת, אמא –

שאם גבר כלשהו,

שיהיה רמ"טכל מצידי, מנ"כל, מפקד, מפיק, אחראי, נשיא מדינה, נשיא כיתה, מרצה, מנהל,

מפקד, מבוגר, מורה, מדריך או כל מה שמסמל מעמד/מיצוב/תפקיד/סמכות שיעיז להגיד,

לחזר, לאיים בערמומיות, לאיים בבוטות, לגעת, לשלוח ידים, לנצל סמכות, להשתמש בכוח

פיזי, בכוח לא פיזי, בגילו המבוגר, בגילה הצעיר,

ב מ ש ה ו

מול הבת שלי,

שהיא תפעל כמעט בלי לחשוב,

שהדבר יהיה טבוע בנפשה, באוטומט התגובה שלה,

שהיא תביט לו בעינים,

בלי לפחד,

וגם את זיק הפחד הקמאי הראשוני שטבוע בנו, היא תעיף מעליה כאילו יבחוש.

שהיא תדע שזו זכותה המלאה,

ושתגיד מילה אחת.

לא.

לא.

אני לא רוצה.

אני לא מעוניינת.

מה שאתה עושה הוא אסור.

חוקית ומוסרית.

אם תמשיך אני אפנה ואתלונן, הבנת?

ואז,

תלך משם,

וגם אם עיניה יהיו מלאות דמעות מהעלבון, והתמיהה וחוסר האונים הפנימי,

היא תהיה זקופה, פנים וחוץ,

בצדק,

ותלך משם, פשוט תלך משם, לא-חשוב-מה לא-חשוב-מי.

ובבקשה,

בבקשה מי שלא מבקשים ממנו בקשות חשובות,

בבקשה שתצלצל אלי.

אדומה למיקי

.

פמיניזם זה עניין של אופי # דוגמא מהחיים

.

תכירו, יפה ברי'ל, ילידת 1907.

.

.

.

הצילום הזה צולם בשנת 1935.

עלתה לארץ בשנת 1929, חיה בתל

אביב עם בעלה, אברהם, אבי שלושת

ילדיה. עשר, אמא שלי, שמונה, דודה

אתי, ושש דוד אלכס.

הם גרו בצריף על חוף הים. בגורדון.

היא הייתה אמא קשוחה ואוהבת והגונה,

כמו שנשארה עד יומה האחרון.

דורשת הרבה אבל נותנת בתמורה

תמיכה ואהבה וקסם אישי וזכרונות

אין ספור לשלושת ילדיה. היא גם

מטפלת כמובן בבעלה העובד בבנק

כמו שטיפלו אז נשים בגברים,

ואני אכן משתמשת במילה טיפלו.

ועובדת.

.

.

.

.

ובנוסף היא עבדה אז כפועלת בניין בבניית בית החולים תל השומר.

פועלת בנין. עבודת כפיים עברית. בניתי את המדינה היא אמרה לי, בטיח ולבנים, ממש ככה.

.

אחרכך,

בגיל ארבעים,

כששלושת ילדיה התחתנו,

קמה ועזבה את הגבר שהיה אהבת חייה

הגדולה. נמאס לי לחיות עם לב שבור

היא אמרה לי, הוא מעציב אותי.

קמה ונסעה לחיות באמריקה הגדולה

עם החצי השני של אחיותיה. אלה שבחרו לא להיות חלוצות בפלסטינה אלא מהגרות בבוסטון וקווינס.

הפכה לאחות, עבדה, פירנסה את עצמה, ושלחה לנו חבילות מלאות ריחות זרים וקסומים של חוצלארץ,

בובות מכוסות מלמלה ורודה שהולכות (!!) ואגרות דואר אויר כחלחלות שהגיעו בכל שבוע.

סבתא שלי לא בנתה זוגיות פורמלית נוספת – בשנותיה המאוחרות הביעה סוג של חרטה, בגלל הבדידות

היא אמרה, רק בגלל הבדידות -למרות שהייתה אשה פעילה וחייתה חיים נשיים מלאים ושמחים.

בגיל ששים, ברגע שזכותה לקצבת פנסיה אמריקאית נכנסה לתוקף, יומיים אחרי התאריך, היא הייתה

על האוניה הגדולה ההיא שהחזירה אותה על המטען הזו והמרגש שלה לנמל חיפה, ומשם הבייתה.

התחנה הבאה, היא הופכת לגננת, לגננת המיתולוגית של רמת אביב לעוד עשר שנים לפחות.

היא הייתה אשה מרשימה וחזקה שחייתה את חייה ברגישות ואומץ נדירים לזמנה,

עם זקיפות קומה פנימית וחוסר מורא ולקחה אחריות מלאה על חייה, עד לנשימתה האחרונה.

סבתא שלי. אדם נפלא, אשה מקסימה ופמיניסטית בלי הרבה מילים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

יום האשה שלי השנה מוקדש לה. יפה בר'יל 1996- 1907.

.

אשה מבוגרת, שער עיתון שישי, בלי חמלה

.

.

את ההתלבטויות שלי מול יכולות הפוטושופ כבר כתבתי, ואכן התלבטות,

וכל זה למה אני כותבת עכשיו?

אני מלינה ומתלוננת וכועסת על צלם רע, או לא מקצוען או סתם אדיוט חסר לב ונפש שצלם

את רבקהלה מיכאלי לשער של המוסף בשישי האחרון את הצילום הכי אכזרי, בוטה, מעליב,

לא מכבד ומזלזל באשה שראיתי מזה שנים ארוכות.

אין לי מושג מי העורך שאישר את פרסום התמונה הזו, ולמה,אבל אין לי ספק ששחקנית בת

שלושים וארבעים וחמישים לא הייתה מקבלת שער כזה לעולם ואם הצילום שהעורך היה מקבל

לבחירה היה זה או דומה לו, היו מצלמים שוב.

אין סיכוי שימצאו בארכיון צילום זהה ברמת הבוטות, החוסר מקצוענות, תאורה מכערת, איפור לא

מקצועי, בחירת פריים נורא שפורסם ככה. אקסטרים קלוז, שער יום שישי, אישה בת 70,

בלי רחמים.

הצילום של רבקהלה אכזרי לא כי היא לא יפה שם.

לא על יופיה באתי להגן היום, היא לא צריכה אותי בשביל להגן עליה בכלום.

הלוואי והייתי מצליחה להצליח לממש את עצמי, את יכולותי, הצלחתי בקצת ממה שהיא עושה.

ובכלל לא באתי להגן, באתי לכעוס. למחות. להגיד את מה שאני מרגישה מול הצילום הזה,

שיכול היה הרי להיות אני, אם לא היום אז בעתיד…

צילום הוא לא שיקוף של החיים.

בחיים הרגילים אין איש הרואה ככה אנשים.

באקסטרים קלוזאפ, נימי העינים ברורים,כל נקבובית, עורק ותא עור מובלטים בתאורה כמו שרק

במצלמה אפשר לראות.

למה להתקרב כל כך? קלוזאפ כזה?

אפשר היה לצלם אותה עם עדשה אחרת, להתרחק ממנה מעט, חצי גוף, גוף מלא

ואם כבר התעקשת על תקריב….אז….

הצילום הזה אכזרי כי הוא מראה אשה בת שבעים השמחה ושלמה עם עצמה כפי שמספרות

המילים שלה והצילום שלה מראה לא במייטבה. ואפילו ההיפך. למה? למה זה טוב?

התאורה, במקום לעשות איתה חסד, כפי שתאורה יודעת לעשות – לפעמים טוב מכל מאפרת –

משאירה ומבליטה את האיפור הרע, הרשלני כשכבה ברורה וניראת על עורה –

איפור שם כדי לשפר ולתקן ולהבליט את הטוב, עדיף מבלי שיורגש, כמו תאורה ופילטר ופוטושופ,

הקלוזאפ הזה הוא כל כך קרוב ואקסטרימי שאני מבטיחה לכם, מבטיחה,

שגם צעירות ממנה בחמישים שנה לא היו יוצאות ממנו בשלום.

כל נקבובית, כל קמט, מצולמים כבזכוכית מגדלת אכזרית והתוצאה, מדי.

הרבה יותר מדי. מהכל.

תגידו, השחקנית חשופה, אמיתית, בלי פילטרים. כמו שהיא באמת.

בתיאוריה נכון, יש כאלה צילומים. המפעימים וחושפים עד כדי התפעמות את האדם המצולם,

אבל בצילום הזה אין ולא רמז, קמצוץ של הדבר שיכול להיות.

אין את הנפש, הקרביים, האמת של המצולם.

הרגע שהמצלמה תפסה המשאיר אותך נפעם מול אמת אנושית, רגע מכמיר לב, המנצח הכל.

לא לא, בשביל זה צריך כשרון, ובשביל כשרון, כבר רמזנו, צריך לב ונשמה ואת זה אין,

פשוט אין לצלם הזה שבשלב זה אפילו אין לי חשק לזכור מה שמו.

אני יודעת שקרוב לודאי אין לה עילה ממשית לרבקהלה לתבוע אותו.

היא הרי עמדה שם, מאפרת מקצועית (?) איפרה אותה, צלם צילם אותה,

אני מוכנה להתערב שהוא אמר מילים יפות ומרגיעות, ועמד וראה במסך הדיגיטלי שלו את התוצאה.

את הקמטים הברורים המכוסים במייקאפ גס, הפס השחור המרושל מעל העינים, המסקרה עם הגושים,

השפתון הלא מדוייק ולא טרח לרכך מעט, פילטר קטן, תאורה מוזהבת מרככת, או אפילו מאוחר יותר,

לרכך מעט את פניה של האשה המוכשרת, המצחיקה הזו באיזה נגיעת פוטושופ עדינה ומיומנת,

לא להפוך אותה לבובת פלסטיק – את זה טורחים לעשות לדוגמניות או פליטות ראליטי או שחקניות

בנות עשרים ושלושים – על המבוגרות לא טורחים כנראה –

לא ולא. הוא, הוא יראה לעולם את רבקהלה מיכאלי האמיתית.

בושה.

.

.

.

עדכון: ושלוש שנים מאוחר יותר, אותו סיפור, אבל הפעם הוא גם באינטרנט כמובן,

יעל דיין, על שער מוסף הארץ בצילום שלא רק שלא מתייחס בעדינות לגילה אלא עושה את ההיפך,

מדגיש את גילה ועקבותיו באקסטרים קלוזאפ חסר פילטר, תאורה מגוננת מעט או חמלה,

לא יפֶה.

.

.

/

מזדקנת, כינוי גנאי?

.

הפוסט האחרון שכתבתי עניינו היה קו הגנה משפטית דוחה ומאוס בעיני

הפוסט עורר הרבה מאד תגובות,

מיילים בעשרות רבות

ודיונים מעניינים.

במקום וירטואלי אחר הגיב גבר זר אחד , בעל בלוג, על המילים שלי בשצף קצף.

אני כמובן לא אתן לכם לינק כי הוא ממש בזוי ונמוך בעיני –

אבל אני רוצה לצטט ממנו:

האשה המזדקנת הנ"ל פרסמה קולות רמים הקוראים ללינץ' מחאתי באיזה עו"ד

שאמר לשופטים שהנאנסת בכתה בגלל שהזיון היה קצר מדי. משהו כזה…..

ומאז, הפך אותו פרקליט בעיני המזדקנת כחלאת מין האנושי שיש להוקיעו.

……………

אני אתייחס רק למיפגע ההגיוני הנובע מדבריה של המזדקנת הנ"ל, המוכיח,

שבין האוזניים שלה יש הרבה שיער ומעט בינה. …

הבנת שאת מוגבלת ביותר בהסקת מסקנות שטעונות חשיבה?…..

וגם מופרעת, חצופה ומיני תופיני לשון אחרים…..

והוא גם מסביר אחרי ש'גערו' בו על השתלחותו: אני שב ומסביר –

 

אני רציתי למחות וקצת לפגוע אישית כדי להמחיש לה מה ההרגשה

נוכח הפגיעה האישית הקשה פי כמה מונים בדברים שכתבה על הסניגור.

……………………………………………………………………………………

אני לא מצליחה לקחת את דבריו באופן אישי, באמת.

ובוודאי שלא להעלב.

אני תוהה, איך קרה שמכל כינויי הגנאי שאפשר היה לו לגבר הזה

למצוא ( אם חייבים להשתמש בכינויי גנאי ) מתאימים במקרה הזה

כדי להעליב ולפגוע בי, והוא הודה שהוא חיפש לפגוע אישית,

מזדקנת היה לדעתו המעליב והפוגע ביותר? 

.

זה עצוב שהגינוי הכי גדול, חזק, זה שמכוונים, כנראה, לפגוע איתו

במקום הכי רגיש וכואב, מכוון לגילו של אדם, לא למהותו, וכפי שזה

נראה זה גם מיועד בדרך כלל לנשים יותר מלגברים.

 


פשוט עצוב.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: