ארכיון קטגוריה: מ כ ת ב י ם

אחת עשרה שנים ושחף אחד שאיננו

.

.

.

איך לא ידעת, תגיד?

איך לא הבנת, לא זכרת שנסיכים לא אמורים למות?

בטח לא בגילך, לא ככה, לא לפני שהם הופכים למלכים באים בימים.

אמרת לי… ביום ההולדת של סבתא זה היה, נכון?…

אמרת לי: טוב, את לא כזאת דודה, בת דודה…לא משנה….אפשר לדבר איתך ממש..…

אז למה לא דברת תגיד?

אם היית מדבר, אם היית שואל,

הייתי מספרת לך שיש מחיר בלהיות אחר. קצת שונה.

לא הבנת ילד?

לא הבנת שיש מחיר לרגישות שלך, לסקרנות, לנפש המלאה שלך?

שיש מחיר לחיפוש האין סופי הזה.

לתהיות, להתבגרות של נער חושב ומרגיש ומקסים המחפש את עצמו מול החיים כולם.

ובמחיר נסיך קטן ויפה תואר יש ברכה ויש קללה.

יש יופי ואושר ויש עצב אין סופי.

יש בדידות ויש רגעי אהבה טהורה.

יש חוסר אונים ויש רגעי ספוק והארה.

ומאותו מקום. בדיוק מאותו מקום של הבדידות, שגם אם אין לה סיבה אובייקטיבית, ניראת לעין,

מובנת לאחרים, היא נחוות כאמת צרופה, של העצב והחיפוש, גם בגיל הסוער והמבולבל שלך,

ולפעמים גם אצל "הגדולים" התהיות והתחושות מסעירים את הנפש,

בדיוק מאותו מקום זוהרים היצירתיות, הנדיבות הרגשית, היחודיות, המשמעות והאהבה,

כמה אהבה. בדיוק מאותו המקום.

הברכה הפנימית והקללה הפנימית.

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום והקושי הבלתי נסבל שלו גם.

אם היית שואל, הייתי מספרת לך, שבסופו של דבר אהוב שלנו, בסופו של חשבון,

זה שווה. בטח שווה.

שאי אפשר לבחור להיות מי שאתה.

וגם אי אפשר לבחור להיות מי שאתה לא.

טוב שהיית מי שאתה.

רק אם הייתה לך מעט סבלנות. מעט.

לגדול. להתבגר מעט. להבין שזה מה שיש –

ושזה שווה. הם דווקא בסדר, החיים האלה.

כמה, כמה עצוב וכמה חבל שלא חכית –

שחף יקר ואהוב.

נסיך קטן.

אם רק היית מבקש – כמה כבשים היינו כולנו מציירים לך –

כבשים כמניין כוכבי שמים. כמספר גרגרי החול. ויותר.

ועכשיו –

אני רואה אותך פורש כנפיים בכחול הגדול וטס. חופשי סוף סוף.

.

.

.

.

.

.

.

.

ביום שלישי, בשלוש וחצי ניפגש לידו.

אחת עשרה שנים מי היה מאמין.

.

מחפשת את החייל שלי. נסיון נוסף.

.

.

כשחיפשתי לפני יומיים צילום שלי עם התלבושת האחידה של עירוני ד' לצורכי הבלוג הרעב תמידית שלי,

הגעתי לאלבומים שלי. אלה המתעדים את החיים האמיתיים שלי, טרום ובלי איפור, בגדים ועיתונים.

אלההמנציחים אותי ואת המשפחה, מחנות עולים, הופעות בבלט, חברים ובית ספר, ובתוך החיים

הפרטיים המצהיבים שם, בין פסי דבק שנתכו והצתהבו מתוקף זמן וחומר מצאתי את גבי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה גבי. גבי אונגר.

החייל  שלי.

החייל שהתכתב עם רחלי, גולדנברג, במשך כמעט שנתיים.

הייתי  בת שתים עשרה, אולי פחות, אולי שנה יותר וכתבתי לו הרבה. גם הוא.

תולשת דף מהאמצע של המחברת, שלא יקרע בצדדים, דף שורות, עם סרגל מסמנת שוליים ישרים

וכותבת. שלום גבי. מה שלומך. אני מקווה שהכל בסדר אצלך בצבא. אצלי די  בסדר.

אין לי מושג או זכרון למה ואיך זה בכלל התחיל,

אני לא זוכרת אם כתבתי לו סודות,

חילקתי איתו דברים איומים שקרו,

או שפשוט כתבתי על בחינה פה,

תנועת נוער שם

וכמה אמא מעצבנת אותי כמובן,  מי זוכר.

מבקשת מאמא מעטפה, מלקקת שוליים, הולכת לדואר וקונה בול. תיבה אדומה.

תמיד התרגשות לשלוח דואר.

רגע ברור של אין-דרך-חזרה.

תמיד התרגשות לקבל דואר.

גם כאן, אין-דרך-חזרה מרגע הגילוי והקריאה.

.

אולי הייתי הרבה יותר צעירה, והתחלתי לכתוב לו ממש ילדונת בבית ספר עממי?

לא יודעת. אין תאריך על הצילום, רק שם ומספר אישי.

גבי אונגר מ.א. 2038660 מתבקש להגיע אל הבלוג הזה.

אני זוכרת שמחה גדולה בכל פעם שהגיע מכתב במעטפה צבאית עם סיפורי חיילים, געגועיו הבייתה

ופעם אפילו הגיעה תמונה. חייל בן תשע עשרה נדיב מספיק ומתוק מספיק כדי להתכתב עם נערונת

בת ארבע עשרה. הנה, בדיוק בגילה של הבת שלי שלא יודעת, כנראה, מה זה מכתב ומעטפה ובול.

התהילה העצובה של המלחמה ההיא.

אני לא זוכרת כמובן למה ואיך התקשורת הזו התמסמסה והסתיימה.

אבל אתמול כשמצאתי אותו כורע ברך בשדה הזה בתפארת נעוריו ושריריו, התרגשתי.

גבי. גבי אונגר למחלקת נוסטלגיה.

מיד גגלתי, נו מה.

הגעתי לגבי אונגר היחיד שמופיע בגוגל. אחרי כמה טלפונים למזכירתו, כמה מיילים וצילום אחד

שהועבר אליו בדחיפות התברר כגבי אחר.

ועכשיו,

בעידן שחברים לעט נדירים כמעט כמו הבולים שאספתי ומיינתי בקפידה והתרגשות לאלבומים ירוקים,

פסי דבק שקופים וניילום מגן מעל שמהם הביטו בי  בחומרה וסבר פנים רציני מנהיגי אמריקה שהחזיקה

בסבתא שלי בת ערובה עד גיל שישים, בעידן הזה לא נשארו לי הרבה אפשרויות טובות יותר, ממוקדות יותר

ויעילות  יותר מזו שאני נוקטת ברגע זה ממש,אני כותבת לחלל וירטואלי:

גבי אונגר, גבי אונגר.

אנא, פנה לסניף הדואר הקרוב.

או לפחות לבלוג הזה. מחכים לך מכתבים מעצמך …

.

נ.ב. האם תעזרו, תעבירו, תפיצו…שנגלה, שוב, את כוחה של הרשת?

חן חן ותודה מראש.

ר ח ל י

לכבוד: מחלקת הגביה עירית תל אביב – אתם לא מבינים עברית?

 

 

 

א נ י   ל א   ג ר ה   ש ם   כ ב ר   ע ש ר י ם  ו ח מ ש   ש נ י ם.  

 

א נ י   ל א   ג ר ה   ש ם   כ ב ר  ע ש ר י ם  ו ח מ ש   ש נ י ם.

 

א נ י   ל א   ג ר ה   ש ם   כ ב ר  ע ש ר י ם  ו ח מ ש   ש נ י ם.

 

לא הספיקה לכם הפעם הקודמת?

אם עוד פעם אחת יגיעו אנשי מחלקת גבית חובות החניה שלכם לבית הורי שבו איני גרה

למעלה מעשרים שנה, וכתובתם אינה כתובתי במשרד הפנים והרכב שלי אינו רשום על

 

שמם או כתובתם בשום דרך או מסמך.

 

אם עוד פעם אחת יגרמו ולו פעימת לב מיותרת אחת,

 

לשני האנשים היקרים בני למעלה משמונים, 

 

ההורים שלי,

 

שלא נדבר על נזקי בריאות מסוכנים יותר, 

 

שלא נדבר על עוגמת נפש מיותרת בגין עניינים שאינם מעניינם –

 

אתבע אתכם לדין על הטרדה, גרימת נזק רגשי ואני מקווה שלא נזק גדול מזה.

 

 

 

בקשר למטרת בקורכם: אנא פנו לעו'ד גולדנברג – אין קשר משפחתי – בעיריה  וגלו להפתעתכם,

שענייני סודרו מזמן, הבנתם?

 

 

 

נ מ א ס ת ם!!!

 

 

 

העתק: דובר העיריה, ראש העיר, ראש אגף גביה, עו'ד גולדנברג

 


 

אין סיבה להכנס לפוסט הזה, באמת. הוא מיועד לאדם אחד בלבד.

 

 

 

 

     זה פוסט תודה לכ. הנבונה והמדוייקת 

 

     שמצאה את המילים הנכונות ויעצה לי בתבונה רבה

 

     לא לפרסם את הפוסט שרציתי.

 

 

 

 

 

     תודה.

 

 

 

 

 

 

 

 

     וסוג של התנצלות צנועה על השמוש החד פעמי במרחב הגם ציבורי הזה לצרכים כל כך אישיים.

 

   

 

די יודית, תחזרי לכתוב כבר

.

.

"סיפורי תל אביב", קובץ נובלות של יהודית קציר,

רואה אור בסדרת "הספרייה הקטנה" של הספרייה החדשה.

בספר שלוש נובלות המתרחשות בתל אביב ועוסקות בדמויות זרות המגיעות לעיר ומתמודדות

עם התנפצות חלומות וויתור על שאיפות גדולות.

שלוש הנובלות כבר פורסמו בעבר: "סוגרים את הים" ו"הנעליים של פליני" ו"מגדלורים של יבשה".

היא, באחריות, הסופרת הישראלית שאני הכי מתחברת אליה. מאז ומתמיד. ואוהבת.

כמה אוהבת.

בזכותה אני כותבת.

בפעם הראשונה שקראתי את "סוגרים את הים" הנשימה שלי ב א מ ת השתנתה.

לא האמנתי שאפשר ככה. שמותר ככה.

נקודת מפנה א מ י ת י ת.

כמה אנשים יכולים לדעת בוודאות שהם גרמו למפנה אמיתי בחיי אדם?

היא יכולה.


הרגשתי שהילדה
שהיא הייתה, היא הילדה שאני הייתי ואיך היא בכלל יודעת

איך הייתי. ואולי, עברה בי מחשבה מבעיתה, אולי אם היא יודעת לכתוב את

הילדה שאני, בדיוק כזה, אולי כולנו דומות כל כך, זהות. רגישות ומרגישות,

וזה יותר העציב משימח.

אני אוהבת סיפורים קצרים. אני אוהבת עד מאד מאד את אלה שלה.

אני נשטפת ברגש גדול, אני מתמלאה מבוכה ושמחה ועצב וגעגועים ופחד כשאני קוראת אותה.

לפעמים קוראת דרך אצבעות ממש, כי קשה לי לקרוא ככה, ישר מולי את המילים.

אני מוצפת.

ואני מחייכת הרבה. מאד.

מהאינטימיות והמוכר והמרגיש והמילים ששוטפות אותי ממש.

המילים שלי נכתבות באהבה ענקית.

די יודית.

מספיק להוציא קובץ סיפורי חיפה או תל אביב עם דברים שכבר פורסמו.

תחזרי לכתוב,

ב ב ק ש ה.

אני יודעת שזו חוכמה קטנה עד מאד לבקש. בטח כאן ובצורה כזו.

ואני משוכנעת ויודעת שאם היית מסוגלת, היית עושה.

ואני מאחלת לך שהדבר שעוצר וחוסם יעלם ותמצאי את הדרך שוב.

וחוץ מזה, "בועות על הרוח" הוא אחד מספרי הילדים העדינים והמקסימים ביותר שקראתי :)

*                        *                             *

עדכון: 27 מרץ

פרסמתי את הפוסט הזה לפני שלושה שבועות.

תהיתי אם הוא יגיע אליה. האם היא גיגלה את עצמה והגיעה אליו במקרה, אם מישהו שמכיר אותה קרא

וסיפר לה, אם היא משוטטת ב"רשימות" וקראה בעצמה, אם היא מסתקרנת איך זה מרגיש לכתוב בלוג.

תשאלי, אני אענה בשמחה :)

מחבר: יהודית קציר תאריך 3/27/2008 12:09:59 PM

הרבה תודה לחלי, קבלתי הפניה לפוסט והתרגשתי לקרוא. תודה גם למגיבים האחרים.

אל תדאגו, ברגעים אלה ממש אני כותבת רומן חדש, מקוה שיראה אור בתחילת 2009.

התגובות שלכם מעודדות אותי להמשיך בקצב מזורז

.

עדכון: מאי 2010 – ראתי צילום יפייפה שלך עם ביתך בתערוכה, היפה, של איריס נשר,

וחוץ מזה,………נו………..?!

.

.

הפרעת קשב, עדות אישית. ADD

.

אזהרה לאנשי הפרעת הקשב הקוראים כאן לראשונה:
זה מסמך א ר ו ך. מאד ארוך. יתכן שיהיה קשה לקריאה אחת.

הטריגר לכתיבת המכתב / עדות / מסמך הזה בשנת 2007 היה  אישי.
עיתונאית שיצאה למלחמה נגד הריטלין וגם אנשי הסיינטולוגיה הצליחו להושיב אותי במשך שלושה ימים –
וזו לא משימה פשוטה כפי שיתברר בהמשך- מול המחשב ולכתוב בסערה רגשית גדולה איך זה מרגיש
להיות, לחיות כילדה וגם, אז זו הייתה עדות פומבית ראשונה, כאדם מבוגר עם הפרעת קשב.
איך אפשר להסביר ולתאר משהו שהוא את עצמך, טבעי ופשוט ומסובך כמו החיים עצמם.
ערטילאי כמו הנפש, ממשי כמו נוסחא עלומה על לוח שחור.
רגע של חסד וזרם תודעה מתפזר למילים ממשיות.

והנה תוספת מינואר 2018, שלוש דקות על ילדים ודימוי עצמי

וזה מה שכתבתי אז. העדות שלי.

אני לא באמת מצליחה להחליט (מה עוד חדש…) איך להתחיל להסביר לכם.
להסביר איך "זה" מרגיש.
להסביר איך אני מרגישה כשאתם חושבים שאתם יודעים ומבינים.
אני יודעת שאני כל כך כועסת על הקלות הבלתי נסבלת של המילים הנאמרות נגד בכזו קלות.
נגד הגדרת ההפרעת קשב בכלל ונגד תרופות מועילות כמו הריטלין  ודומיה בפרט.
גם על העיקרון וההתנגדות העיוורת אני כותבת וגם על הפסקנות והיהירות, למרות.
למרות הסיכון שהמעשה הזה לא יפעל לטובתי –
למה אני צריכה את להפנות אלי זרקור לא מובן כזה? למה זה טוב? מועיל?
כנראה לכלום.
ואני אומרת שfuck.
לפעמים אי אפשר לשתוק יותר –
גם אם מדובר במשהו שהוא "על החיים ועל המוות" רק למגזר מצומצם. לא לכ ו ל ם.
למי כן?
אז ככה:
לילדים, להורים, לילדים שנהיו הורים, למורים שלהם, לחברים שלהם, לבני הזוג, לעצמם.
לעצמנו, אנשים מבוגרים.
לכולנו, בעלי הפרעת הקשב הזו – היא על החיים ועל המוות.
החיפוש הבלתי נפסק מה לעשות איתה.
איך להסתדר איתה.
מה לעשות עם הילדים.
איך להתמודד עם עצמנו, עם החיים שלנו, של הילדים שלנו ושל הילדים שהיינו –
ואתם באים. עיתונאית, סיינטולוגים במסווה רוקחות, אנשי פתרונות אלטרנטיביים מוזרים,
וככה, בהרף אצבע על מקלדת, בטוקבק היסטרי ומפחיד,
במיילים שמגיעים משום מקום למייל הפרטי שלנו,
נוקבים בשם הנורא מכל – האויב – הסם – הריטלין!

"מדובר בסמים קשים לילדים"-
"אל תתנו להם ריטלין" –
"שיפסיקו לרמות אתכם" –
אתם כותבים וכותבים גם הסיינטולוגים הבורים ובהרף מילה שטחית מפילים אימה.
הפסקנות הזאת. היהירות הזאת. האנחנו יודעים!
מי שָׂמך? מי שמכם?
"אל תסממו אותם!" אתם אומרים להורים –
מבצירים בהם. מזהירים אותם. אל תתנו להם ריטלין.
אתם מזיקים להם –
כלומר? מה אתם אומרים להורים האלה?
אתם הורים רעים במקרה הרע, או הורים לא אחראים, הולכים אחרי העֶדר במקרה הָּטוב –
ואתם יוצאים לקרב.
תגידו על נפש הילדים, ואני אגיד על נפש ההורים יחד עם נפש ועתיד הילדים.
הורים מודאגים, מבועתים וחרדים לילד שלהם –
אותך הם צריכים עכשיו, אתכם??!!
מה את חושבת? שהורים נותנים ככה בקלות ריטלין? כאילו אקמולי –
הרי על אנטיביוטיקה לדלקת אוזניים מדברים עם הרופא, חושבים אולי לא צריך,
אולי זה יעבור לבד….. הגוף ילחם ויתגבר?
אז ריטלין??!!
את חושבת שככה, בקלות.
בלי היסוסים? בלי חרדות? בלי בדיקה? בלי ייסורי מצפון?
בלי פחד שאולי זה לא הדבר הנכון לעשות?
שמורים, פסיכולוגים ומאבחנים שמים זין על נפש הילדים שמגיעים לאבחונים וכל מה שהם רוצים
זה לעשות  V  על עוד ילד –
יאללה נסמם אותו שיהיה שקט בכיתה ונמשיך הלאה –

זה האמון שלך באנשי חינוך? אנשי רפואה? אנשים בכלל?

ואז אתם, ממרומי הרייטינג שלוהפסקנות ובאותו טון נעים. יודע. אימהי.
חורצים גורלות וקובעים – אל תעשו!!! אל תאמינו!!!
לי תאמינו. לי ולאילן הרוקח ולחברים הסיינטולוגים שלנו.
מי שָׂמךְ?
יש לך הפרעת קשב?
למדת פסיכיאטריה, פסיכולוגיה, ניורולוגיה, חינוך, חינוך מיוחד, משהו –

תארו לעצמכם– וזה מפחיד אותי לחשוב על זה –
תארו לעצמכם שיש הורים שמקשיבים לכם ברצינות – או לעוד דברני טלוויזיה –
יודעי דבר. שליטי המצלמות. אלה שגילו משהו. עריצי ההמון.  תארי לעצמך שיש הורים שלא יודעים
איפה לחפש ולמצוא מידע – שלא מספיק מודעים, מקושרים, משכילים לחפש ולברר לבד –
שיודעים לשאול שאלות מהבטן, לא מהראש.
כאלה שחושבים שאם את בטלוויזיה, את בטח יודעת,
והם הקשיבו למורה וכעסו על הילד שלא לומד מספיק טוב – והענישו,
והיו סבלניים, ודברו שוב עם המורה ועם היועצת ושוב עם הילד, והבטיחו פרסים ואיימו בעונשים,
ושמעו פתאום מילים חדשות ומפחידות –
הפרעת קשב וריכוז.
והם נבהלו. שאלו בחשש, חיפשו באינטרנט ובכו בלילה מתִסכול ופחד וחוסר אונים –
אין הרגשה איומה יותר להורה מחוסר אונים.
הורים שידעו והרגישו את המיוחדות, החוכמה, הקסם והעומק של הילד
ולא הבינו איך זה שרק הם יודעים.
שראו את הילד שלהם כלוא בתוך עצמו. את החוסר אונים והתסכול וחוסר ההבנה.
ראו אותו לא מצליח להשתלב בחוקים החברתיים בכיתה ומתחיל, לפעמים,
לא תמיד, להדחות לשוליים –
ולא ידעו את נפשם מרוב דאגה ובהלה ואהבה ושוב….חוסר אונים.
והתחילו מסלול חדש.
וכשסוף סוף עברו את הדרך הארוכה והמייסרת של אבחון ושל הכחשה.
של כעס, סוג של אבל קטן על הילד שלא יהיה להם והקבלה המלאה של הילד שיש להם.
המקסים, היצירתי, החכם, היוצא דופן, הרחב בנפשו והבאמת מיוחד.
עד שהם עברו את כל הדרך הארוכה הזו –
והגיעו למקום קצת יותר קל –
מקום של הבנה יחסית ושל פתרון שעובד – פתרון תרופתי שעובד  –
מי עומד מולם עכשיו?
את.
מי שָׂמךְ.
הנה אני שואלת שוב – ככה זה איתי. חוזרת על אותו ספור, אותו זכרון,
אותה שאלה אין ספור פעמים –
מה לעשות? ADD
הנה אמרתי שיש לי ADD –
לא לאחותי. לא לילד של השכנה שלי. לא לחבר של בִּתי. לי.
ולשורה ארוכה של בני משפחה שלי. גנטיקה you know…. ולעוד חמישה ילדים לפחות שאני
מכירה ולעוד ארבעה בני נוער ולאישה מדהימה אחת בת כמעט שמונים, שאין לה מושג על מה
אני מדברת, ולבן דוד שלי באמריקה ולאבא שלו
ובטח לעוד כמה שההורים שלהם מתביישים ולעוד כמה שפשוט לא יודעים –
שיש ל"זה" שם.

ולי.
קוראת ספרים אובססיבית. כותבת בהתקפות. חסרת משמעת עצמית ברמה הגובלת בחוסר אחריות.
דחיינית – ידעת שזו תכונה אמיתית??? דחיינות.
ממשית….לא "פינוק"….לא חוסר אחריות. תכונה. דוחה הכל. את החיים בעיקר.
מטלות שנראות ומרגישות לאנשים אחרים יומיומיות ובאמת שטותיות מכדי להתייחס,
נִידְחות ונִידְחות עד שהדפיקה בדלת מגיעה, והמחיר משולם.
אני אימפולסיבית. פזורת נפש. שקועה בעולם פנימי. לעולם לא משועממת. זריזת גוף ומוח.
רגישה מאד. פגיעה אפילו יותר. אמפטית. פטפטנית. מבינה הרבה ובדיוק מפתיע.
מתחברת לילדים בקלות ושמחה ופשטות. הפכפכית מצבי רוח. יצירתית.
אובססיבית מעט, בדברים מסוימים, קטנים, שוליים – לא ברמה שמפריעה, סקרנית –
ובעיקר –
אני אומרת לך באחריות מלאה –
שהלִיבָּה שלי, של חיי, של אישיותי
כילדה וכאדם בוגר היא ההפרעת קשב שלי.
היא הסיבה העיקרית.
הגורם העיקרי להתנהלות שלי בתוך חיי.

גיליתי אותה לפני כשבע שנים.
קראתי מאמר, צללתי לאינטרנט, וככל שקראתי יותר התצלצלו הפעמונים.
עברתי אבחון פסיכו דידקטי ועברתי אבחון נאורולוגי –
עברתי אבחון אצל פסיכולוג שמתמחה בהפרעת קשב במבוגרים
וכדי להיות ממש ממש בטוחה עברתי מבחן "טובה" –
וכן. יש לי הפרעת קשב וריכוז – ללא היפראקטיביות –
את ההיפר שלי אי אפשר לראות. הגוף שלי רגוע. אבל המוח my dear
המוח –
ואת יודעת כמו מה זה היה?? הגילוי הזה? האבחון הזה?
כאילו מישהו לקח זרקור ע נ ק  –
סובב אותו לאחור והאיר לי את חיי –
האיר את המנהרה החשוכה ההיא, שבה העברתי את ילדותי,
את נעורי והרבה הרבה שנים בבגרותי.
הגילוי הזה הסביר לי שיש סיבה.
הבהיר לי שאני לא ממציאה את עצמי לעצמי.
לא מתרֶצֶת.
שאני באמת.
וזה מרגיע מרגיע מרגיע להבין.

היום אני יודעת, גם מנסיון – וגם מהרבה גדולים כקטנים שאני מכירה,
יודעת ושמחה שיש ל"זה" שם ויש לזה פתרון. יש תרופה.
לא חשוב איך קוראים לזה. פתרון. חלקי. לא מושלם.
אבל יש. הוא לא ישָנֶה אותי. הוא לא יקח "את זה" ממני – אותי ממני –
אבל כשאני צריכה, כשאני רוצה, אני יכולה להיות בלי ה – ב א זזזזזזזזז.

אפשר… איך אמרת? אפשר בלי ריטלין…זה רק תלוי במורה….
"זו בעיה חינוכית" – את כותבת – "לא רפואית"
עכשיו גם המורים אשמים, לא רק ההורים –
רוצה לעצור רגע ולחשוב???
על ילדותו של אדם – על הזמן והמקום הבאמת הכי קריטיים לנפשו, לביטחונו  וגדילתו –
על דמוי עצמי. הערכה עצמית. מי אני ומה אני שווה. איזה ילד אני.
כמה אני חכם. כמה אני מוצלח. כמה אני מצליח. כמה אני יכול. כמה מקבלים אותי.
כמה מבינים אותי. איך אני
לומד לקרוא. מבין מספרים. מבין הכל.
וזה לא קשור לאהבה ולא לחיזוקים ולא להשקעה ולא לסבלנות ואפילו לא לָתוצאות –
ולא להוריךָ ולא למוריךָ – אוהבים ומשקיעים ומנסים בכל כוחם.
זה קשור לְידיעה פנימית שלך כילד.
שם זה רק אתה עם עצמך. לא חשוב בן כמה.
והידיעה הפנימית הזו, התחושה העמוקה הזו חזקה מכל המילים הטובות שתשמע.
מכל ציונים הטובים שתצליח לקבל. מכל ההוכחות שיתנו לך.
רק אתה יודע. ילד. נער. ילדה. נערה.
יודע את האמת. את הבהלה הפנימית. השיתוק. המשהו שעוצר אותך.
המשהו שחזק ממך.
שאי אפשר עליו. שגם אם תנסה בכל הכוח שלך זה לא יעזור.

ומה את חושבת "זה" עושה לנפשו של ילד בן שבע, עשר, ארבע עשרה –
ילדה –
איך תגדלי להיות אדם מאמין בעצמך, בכישוריך, ביכולות שלך אחרי ילדות נבוכה כזו –
ואני מדברת בינתיים על אלה בלי ההיפראקטיביות –
אלה שהמוח שלהם מתרוצץ –
בניגוד לאחרים שאצלם, גם הרגליים, הידיים והטוסיק מתעופפים בלי הפסקה.
יש לך מושג איך זה לחיות בחוסר שקט פנימי אין סופי מהיום שאת מכירה את עצמך.
יש לך מושג איך זה לדעת שהאיקיו שלך גבוה מ 130 –
מה לעשות מדדו אותו המון פעמים –
ולא להיות מסוגלת להבין משמעות של עמוד טכסט בספר היסטוריה –
כי למוח העצמאי שלי אין יכולת להפנים ולהבין רצף של תאריכים –
היסטוריה מבחינתי – ממש – אבל ממש בור שחור-
ולא חשוב כמה אני אקרא וכמה אני אסמן לי סימנים וכמה אני אשתדל –
אני, יקירתי, כנראה לעולם לא אזכור מתי נכתבה הצהרת בלפור – ולמה.
ולא חשוב כמה פעמים ידעתי וכתבתי וסימנתי –
וכתבתי וקראתי ולמדתי ושוב קראתי ושוב קראתי.
מתחילה פיסקה, ובתוך משפט או שניים, שוכחת את הרעיון הראשוני שהיה להרף עין
כל כך צלול ונהיר וברור ואופס…….נעלם למעמקים.
ואין לי שום דרך לשלוף אותו משם.
על הדחיינות שלי, הפסיביות שלי, האימפולסיביות שלי –
ספרתי לך כבר, נכון?
אמרתי לך שאני מספרת דברים שוב ושוב. מבחינתי כל פעם, פעם ראשונה.
ןהאימפולסיביות—-מה איתה, תגידי –
לעשות את הכל, לנהל את חיי באופן כל כך דרמטי תמיד. שאין דרך חזרה –
לדחות תפקידים ברגע – לקחת אחרים בשניה –
לסיים מערכת יחסים בלי משים – לעבור בית, לזרוק רהיטים, לעשות שיפוץ,
לדבר בלי סוף, לסיים שיחות טלפון בפתאומיות , כי אי אפשר להכיל עוד מילה –
ויש אנשים שחושבים שזה פינוק –
מה זאת אומרת לא יכולה להתאפק?
כשצריך מתאפקים.
כשצריך להצביע בכיתה – מצביעים וזהו. לא מתפרצים!
אז זהו שלא.
שכשאי אפשר להתאפק – ב א מ ת אי אפשר להתאפק.
מה תגידי?? נעים??
לא נעים. אפילו מייאש לעיתים. ומעציב. ומ ע י י ף. בעיקר מ ע י י ף.
אותי ואת הסובבים אותי.

ומה עם המקצוע שלי?
חוסר יכולת כמעט מוחלטת ללמוד בעל פה – וכאן הריטלין ממש הציל אותי.
נכון שעברתי הרבה סרטים ותפקידים לפני שבא לעזרי –
אבל רק אני יודעת בכמה מתח פנימי ובהלה עלו לי התפקידים ההם –
ולא חרדת התפקיד או הכשרון או הבצוע ה'משחקי' –
סתם. הקטע הטכני, הפשוט, שכל ילד בחוג דרמה עושה – ללמוד בע"פ.
תפקיד בתיאטרון? נראה לך?
ותודה למי שהמציא את הטלפרומפטר.
ותודה למי שהחליט שסרט מצלמים ב"חתיכות קטנות" – סצנה סצנה –
מחולקות ל"שוטים" – ואפשר עוד פעם אם שוכחים.
אם הטכסט שלמדת, וניתחת ושיננת, פתאם ברגע האמת,רגע ה"אקשן" נעלם.
נמוג. יש take 2.
יש לך מושג איך זה לקרוא אין ספור ספרים, טובים כרעים –באמת אין סְפור….כי מה לעשות –
לקרוא ולראות סרטים הם באמת שני הדברים שלי. שמחת חיי –
אז תחשבי איך זה מרגיש לקרוא ספר מופלא, או לראות סרט מצוין, לחוות את עוצמת הסיפור,
הכישרון וכל מה שספר/ סרט יכולים לעשות לך. במלוא העוצמה, לחשוב על מילים,
חוויות, תובנות שאפשר לקחת הלאה.
לחשוב הרבה, ולדעת שבתוך ימים, יש אפשרות די סבירה…לא תמיד…אבל הרבה…..
לשכוח על מה הספר. לשכוח את הסיפור והמילים –
להשאר רק עם החוויה הרגשית.
מה תגידי?? שתשאלי אותי איך הספר?
ואני יודעת שקראתי, זוכרת שנהנתי, או שלא. זוכרת רסיסים ולא יכולה לספר לך.
זכרון לטווח קצר. זכרון לטווח ארוך. יכולת הפנמה. זיכרון חזותי. המון מילים ואותה תחושה.

יודעת איך זה להיות ילדה יפיפייה, נבונה, מנומסת – כמו שאמא שלי טורחת להזכיר, חרוצה,
קוראת בלי סוף, סקרנית וחריפה –
ובִּפְנים, בלב, בנפש וּבמקום הזה שקוראים לו – אני –
יש חוסר הבנה ענק לאיך הכל מתנהל.
ואיך אף אחד לא רואה אותי?
את הרעש, בלבול, הבדידות והחוסר של משהו.
איך אף אחד לא רואה?
ואיך אפשר לעשות קצת סדר ב ב ק ש ה,
וקצת שקט בכל האינפורמציה שמקיפה אותי ומתקיפה אותי כל הזמן….
נראה אותך מתרכזת, עזבי מתרכזת, נראה אותך מתפקדת עם כל כך,
כל כך הרבה דברים שהמוח שלך קולט, מבין, מנסה למיין,
שומר לאחר כך, מנסה לנפות, מנסה ולא מצליח לשלוח החוצה….
מנסה ולא מצליח לשמור. עצמאי. עושה כרצונו. כבתוך שלו, בתוכי.
כובש. נראה אותך מצליחה. גיבורה.
מי יודע איפה לחפש בתוך הרעש הגדול ו"טְרִיליָרדי" עובדות, פרטים, מחשבות, רסיסי מחשבות,
זיכרונות, אינפורמציה, אסוציאציות, רעיונות, רעיונות מבריקים יותר, מצבי רוח, זכרונות ורעשים
שרוקדים סמבה ורוק אנ' רול עם כל יחידת IQ שלי בנפרד…..וגם עם כולן ביחד???

וגם את כל הדברים הטובים שאני מאמינה ויודעת שיש בי, אלה שאני מרגישה שבורכתי בהם,
שעושים אותי מי שאני – וס�
�יחה על הבנאליות –
גם אותם אני מייחסת לאותו מקור –
אבל אותם, את הטובים אני לא מעיזה לכתוב –
כי גם ממעמקי ה"התקפה" הזו שאני חווה עכשיו, מולך אני זוכרת שיש לי כוונה לפרסם את זה –
ואני לא רוצה שזה יזיק לי. אני מפחדת.
ואני מתביישת שאני מפחדת.
ואני מתביישת שאין בי את האומץ האמיתי להגיד fuck –
או שאין בי את האמון האמיתי באנשים שקוראים –
כי לא עלי אני מספרת לך –
על כולנו אני מספרת לך –
על כל הילדים והילדות והגברים והנשים –
שכל אחד מהם מרגיש וחי ומתפקד אחרת עם הנוסחא המוחית שלו –
וכל אחד עם הרעש והרגישות והמקומות המצומצמים והמקומות הרחבים שלו –
עם הכשרונות, התבונה, המגבלות, והחסרונות והסך הכל שלו –
עלי אני מספרת לך, ודרכי עליהם –

ומה זה בכלל הADD הזה – הדבר הזה. תסבירי לי ….
ביקשה אימי לא מזמן –
ומה שיש לי זה המון המון מילים – אני אוהבת מילים –
המון מילים וכמעט כלום –
מה זה? מה זה עושה? זה מסוכן? זה כמו מה? מה זה? איך זה מרגיש?
ואני לא יודעת להסביר איך זה מרגיש כי אף פעם, מעולם לא הרגשתי אחרת.
אבל אני מנסה. עכשיו.
איך אפשר להיות גם כל כך חכם וגם לא להבין משהו כל כך פשוט?
אפשר.
כי האמת – אין לי מושג. הכל מילים –
היא באמת מסתורית – ה ADD הזה –
ואולי פחות רומנטית ממה שאני רוצה לחשוב -.
ואם אני אצטט את מיכל לברטוב במאמרה מ"הארץ" מה-23 לפב 2006

http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=686473

ADD הוא מנגנון התמודדות יצירתי – תחילתו במחסור, גנטי כנראה –
בחומרים כימיים המאפשרים קליטת מידע אופטימלית בתאי המוח  –
והתוצאה היא –
תחשבי כמה זה מעייף –
עמידה ת מ י ד י ת במתקפת יתר של מידע –

כלומר משהו, חוסר במשהו לא מאפשר למוח שלנו לעבד את המידע שהוא
מקבל – כי הוא מקבל יותר מדי מידע – כמו מסננת עם חורים גדולים מדי –
יותר מדי נשפך פנימה – והריטלין?
הוא מעכב את ספיגתו של מוליך עצבי ספציפי בתאי המוח ומאפשר
לתאים המתאימים להתמודד עם מה שקודם היווה כמות מידע גדולה מדי –
התוצאה –

ההתקפה על המוח נפסקת. הריכוז והקשב מופיעים.
פשוט, לא??
לא ממש מובן – אבל גם אפילפסיה, אלצהיימר, גאונות וכשרון, או כל דבר הקשור למוח –
לא ממש מובן לנו – בשביל זה, כמו שלימדה אותי אמא שלי –
בשביל זה יש רופאים!

ואת יודעת מה הכי חשוב לזכור ?
שהפרעת הקשב והריכוז הזאת לא קשורה רק לילדים וללימודים –
א ב ל
וזה אבל גדול –
קל לגלות אותה במקומות דורשי לימוד –
שם היא ברורה. קיימת באופן "מעשי", קל לזהות אותה –
אבל היא לא נעלמת בגיל 18 –
אחרי שבדרך נס ומאמצים אין סופיים עברת את בחינות הבגרות –
היא לא נעלמת באוניברסיטה או בעבודה שלך כי אתה כבר בן 30, ולא בתפקוד שלך כבת זוג,
הורה או פשוט אדם מבוגר –
ואת לומדת ללהט להטוטים ולמצוא פתרונות מייצבים וללמד את הילדה שלך מגיל מאד צעיר
ש"אמא מבולבלת רק בדברים הלא חשובים" –
ומגלה להפתעתך שזה נכון.
שאת הויטמינים שלך כמובן תשכחי לקחת בזמן אבל את שלה, היא תקבל יום יום בדייקנות.
ואת לומדת לצחוק. כי יש הרבה חן ורגעים מקסימים בפיזור הנפש הגרנדיוזי הזה.
קמה מהכסא בהחלטיות, פוסעת מספר צעדים, נעצרת. רִיק. לָמָה קמתי.
לאן אני הולכת.
השלט מונח בתיק כטלפון נייד לכל דבר.
הטלפון בתוך במקפיא.
המפתחות משוכפלים לאין ספור ומונחים במקומות שונים לשעת חירום, שתמיד מגיעה.
קבעתי תור, לא פתחתי יומן. פתחתי יומן, כתבתי בתאריך הלא נכון.
אין ספור רגעים שמתאספים לזכרונות משפחתיים עם הרבה חום וחיוכים.
וחוץ מזה, יש ברירה? היא לא הולכת לשום מקום.
היא כאן, אני חושבת שהיא אישה, הADD הזאת.
והיא קשורה לאנשים – אנשים בוגרים –
וזו יכולה להיות אשתו של העורך, הגננת של הילד שלך, נהגת האוטובוס או הבחור המקסים
שמחייך אליך במעלית כל בוקר או העיתונאית המסקרת את הבחירות –
או השליח, העורכת דין, עורך בעיתון, הזמר הגבוה או הגנן…..לך תדע –
ומה זה בכלל חשוב.

מה זה יעשה לי, לחיי, המכתב הארוך הזה?
האם הסערה שאני חווה עכשיו,
האימפולסיביות או האובססיביות שלא מזיזה אותי מהכסא כבר ימים ארוכים –
תעזור לאנשים אחרים? לילדים אחרים?
תעצור אותך לרגע??
תעצור פעם מישהו לרגע מלהשתמש בכוחו באופן יהיר ופזיז וזחוח כל כך –
לא יודעת. נראה.
נ. ב. – אני אפילו לא יודעת איך לכתוב את מה שאני רוצה, אחרי  שטף  המילים הלא נגמר הזה.
ובכל זאת – לא באתי להלל את הריטלין ונגזרותיו –
אני צרכנית ריטלין צנועה. ימים ספורים בחודש, למטרות מאד מסויימות –
צילומים. כתיבה שמצריכה ריכוז. תשלום רפורטים בזמן…
חיי טובים ושמחים ומספקים עם עצמי, עם משפחתי ועם ה ADD שלי.
הריטלין הוא כמו….. קובית שוקולד בירידת סוכר.
ואני בהחלט לא חושבת שכל סימן להסחת דעת וחוסר הבנת החשבון בכיתה גימל,
או כל ילדון שמקפץ ומנתר ויש לו קוצים בתחת צריך מיד איבחון ומירשם.
מה פתאום?
אני פשוט לא יכולה להיות נגד באופן כל כך גורף וכוחני והחלטי –
כי לפעמים – אין ברירה. ואל תגידי, תמיד יש ברירה. זה לא נכון.
לפעמים,באמת אין ברירה.

את יודעת – לדור ההמשך שלי אין כנראה. אולי הגנטיקה קפצה דור ואני כל כך שמחה –
בטח שמחה נו מה, אבל אם פתאום בגיל 12, בחטיבה, כמו שהיא עושה לעיתים קרובות,
היא תופיע… ההפרעה הזאת. אני יודעת בוודאות שאני אעבור תהליך רגשי קשה מנשוא.
אני יודעת.
ימים קשים, מייסרים, מלאי תהיות – ולילות חסרי שינה לשנינו. להוריה. ולבטים. ורגשות אשם.
גנטיקה. ויסורי מצפון. וימים של אינטרנט וחיפוש אלטרנטיבות.
ומה עם אומגה 3
ואצה ירוקה כחולה
ואולי אלבויים
ודר' מירי כץ שאני כל כך סומכת עליה אומרת שֶככה
ואולי הומאופתיה ויש את התוכנה הזאת שאומרים שעוזרת….
ומכונים מקצועיים עם פסיכיאטר / ים אמיתיים, הוגנים ולא מניפולטיביים המטפלים גם
בהפרעת קשב …..ויש קואוצ'ינג לילדים, היית מאמין.
כי זה מבאס וגם כי הפתרון מבאס, זה נכון.
לקחת תרופה זה מבאס. אבל גם אינסולין מבאס שמעתי……
וחוץ זה, זה מה יש!!

וכתבה לי נועה המתוקה מילים שמעבירות את התסכול ומה שאתם לא מבינים:

לו רק ידעו את התיסכול ביו יכול למסוגל,

וגם, שבין זה ובין רצון אין ולא כלום.

נ.ב.ב. הצהרת בלפור נכתבה וניתנה על ידי שר החוץ הבריטי, מר ארתור
בלפור שלהי שנת 1917 – ההצהרה הכריזה על עמדתה החיובית של ממשלת
בריטניה כלפי השאיפות הציוניות להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
ה ל ל ו י ה !!!!!

נכתב במרץ  2006 במשך 5 ימים, 3 כדורי ריטלין LA  20 מ'ג, 2 ריטלין SR 20 –
שוכתב מ ע ט עכשיו – ספטמבר 2006 – ומעולם לא נשלח ליעדו.

אני שותקת. מי היה מאמין

תוספת: שאלון – מאה השאלות לבדיקה ר א ש ו נ י ת

/

תוספת מאוחרת, הרצאה במסגרת 12 דקות שנתתי לא מזמן, קיץ 1012.

זה כמובן מעין תקציר הרצאה שאני  נותנת בסדנאות, בתי ספר, מכונים וכו'.

.https://www.youtube.com/watch?v=zaoPbzGUJ_o

.

.

מי מכם שרואה פרסומת נגד ריטלין בתחתית הבלוג שלי, יש הרואים, אני דווקא לא,

כאילו דווקא הם שילמו שיופיע כאן. הבלות רוח, שקר ושטיפת מוח # אל תאמינו לזה.

.

.

בסוף אנחנו צדקנו – נציג השבט האבוד של ישראל סגל מעז

 

הבוקר פירסם אורי פז, שכן ב"רשימות" פוסט חדש –

צחוק הגורל על ישראל סגל ז"ל – בו הוא כותב איך, צחוק הגורל,דווקא אנשים חרדים

הצילו את ישראל סגל על האיילון באמצע הלילה, על התנהלותו של סגל מול החרדים.

על סגל הוא כותב בבקורתיות שמנסה להיות מנומסת, מביא ציטוטים מגמתיים במיוחד,

מעביר בקורת מוסוות ובאופן כללי ממש מבזה את המת באיצטלא של הספד תרבותי.

 

אתם בהחלט מוזמנים לגשת לפוסט שלו ולהתרשם לבד.

 

קראתי, האמת שנִשמתי, באמת, כמעט נעתקה מעוצמת התדהמה מעוז רוחו וחוסר

רגישותו לכבוד המת. הלוויה עדיין לא התקיימה, גופתו עדיין לא….. 

לתחושתי ממש מדובר בביזוי המת. ממש.

קראתי שוב, ושוב, רציתי לכתוב תגובה מאד חריפה,

אבל, דווקא בגלל הפוסט שפרסמתי אתמול על הטוקבק, וגבולות הפרסום –

חשבתי שוב וכתבתי אצלו, בשמי כמובן, את התגובה הבאה:

"אין בך חמלה וכבוד למת. פרסום הפוסט הזה שגוי בעיני".

לאחר עשר דקות, תגובתי נמחקה והפוסט נסגר לתגובות.

כתבתי לאורי פז מייל:

אורי שלום

תגובתך / מחיקתך את תגובתי וסגירת הפוסט לדיון ותגובות שגוי בעיני.

העתקתי את הפוסט המקורי שלך למשמרת,

ואני מתכוונת לפתוח פוסט עם הפניה לשלך ופתיחת דיון בנכונותם והגינותם של דבריך, עוד היום.

לידיעתך

 

והנה, זה מה שאני עושה.

 

*    *    *     *     *

שלום אורי

אם אתה בא חשבון עם אדם מיד אחרי מותו, אדם שבא חשבון איתך, לא באופן אישי כמובן,

באופן ישר ואמיץ כל חייו, תהיה הגון ואמיץ מספיק, להשאיר את הדיון פתוח

ולא לצלצל בפעמון ולברוח כמו שעושים ילדים.

אתה כותב על אדם שגופתו לא התקררה עדיין במילים ערמומיות וחסרות חמלה וכבוד למת.

אתה, אדם שמגיע משבט האמור להיות מלא חמלה והבנה וכבוד לנפש האדם, לכבוד למת.

תפילות וכבוד לזולת ואהבת לרעך וחמלה, שוב המילה הזו.

 

תראה איך אתה מתחיל.

כמה בקורת מוסוות, שמוש בציטוטים באופן חד צדדי, מניפולטיבי –

ככה אתה מתחיל

———————–

ישראל סגל, שהלך לעולמו הבוקר, יצא בשאלה מהחברה החרדית

ונותר עם תחושת החמצה מרה מהחברה החילונית, אותה דימה לגטו

שמסביבו הכול נשרף ונוזל. סגל ראה בחילונים בורים ביהדותם ובעבריותם.

האיש שצרח תמיד בגרון ניחר שנלמד כמוהו כי "ביחס לחרדים דרושה מלחמה",

הופתע לצחוק הגורל שדווקא החרדים, בני השבט האבוד שלו,

היו הראשונים שנחלצו לבצע בו החייאה במהלך תאונת דרכים שהכניעה אותו.

אם היה במקרה, עובר שם אמבולנס 'רגיל' ומציל אותו, מה היית אומר אז?

זה הסימן הגדול משמיים שבסופו של דבר קבלתם אותו אתם בחזרה? הוא שלכם?

———————

אבקש להביא לנשמת המנוח מעט מהרהורי התשובה שעברו בלבו

של מיודענו ישראל סגל המוכשר כתבת אורי ואחרכך תקנת ושינית את

הרהורי התשובה להרהוריו והשקפותיו –

אתה מבקש. אתה יודע כמובן שהיו בליבו הרהורי תשובה. תקנת

אתה מנכס אותו אליכם בחזרה עוד לפני שהתקררה גופתו.

אתה דואג לנשמתו ולכן דואג לכתוב עליו כאן באופן כל כך לא מכבד אותו ואת דעותיו.

וגם —————–

רבות דובר לאחרונה בציבור החרדי על הצפי ל"חזרתו בתשובה" של סגל –

למה? כי לקה בליבו, חווה חוויה עוצמתית, כי חזר ודיבר על הדואליות בחייו, על הקריעה?

אז עכשיו כשמת, אפשר לנחש ולרמוז שאם היה חי עוד כמה שנים, בוודאי היה חוזר אלינו?

———————

אחיו הקנאי של הרב דון סגל (איש רוח חרדי מוביל) –

הקנאי אתה קורא לו. הוא היה הקנאי, האח הקנאי –

לא אחיו שישב עליו שבעה הוא הקנאי?

הוא אכן היה קרוע, על פי עדותו, בין שני עולמות.

היה אדם חושב, מתלבט, אמיץ, שאכן קרע עצמו מחייו ובחר בדרך אחרת.

הוא לא הסתיר את קריעתו, כאבו, תסכוליו והדואליות שנשא בנפשו כל חייו –

אבל עדיין עשה בחירה ברורה וחד משמעית. הן בחייו והן במותו.


ואתה מסכם בטון יהיר ונחרץ:

    במבט לאחור, דבר אחד הולך ומתברר: הגורל,

    או שמא נקרא בשמו המלא: אלוהים,

    צחק על סגל צחוק אחד מר וגדול.

אמרנו לכם ואמרנו לכם.


 

*            *            *

 

 

מן הראוי היה שתכבד אותו, את חייו ובעיקר את מותו.

 

 

 

 

אדם שוב – מספיד בבלוג שלו את ישראל סגל

 

 

 

 

הפוסט הזה עומד פתוח ונכון לשמיעת דעות. מכל הסוגים.

 

 

לקוראי בלוג זה שלום,

 

 

 

 

                האם יש לכם עצה לחוסר יכולת כתיבתית ?

 

 

 

 

 

 

 

                בתודה מראש

 

 

 

 

 

 

                הכותבת מפעם :)

 

           

 

 

 

חמש שנים ופרידה ממורה

.

זה דף הפתיחה באלבום הפרידה שכיתה ה' מכינה למורה שלהם מ.  –
המורה שלהם בחמש השנים הראשונות בבית הספר. א' עד ה'.
כתבתי אותו בשמם.
עכשיו אני מנסה לכתוב לה מכתב פרידה ממני. בשם עצמי.

——————————————————————————

מ. יקרה

אני האמא את המורָה –
מורָה, אמא. אמא, מורה. ציר יחסים מורכב.

יש ביחס הורֶה מורֶה, או אולי אֶם מורָה, בעיקר מורה ראשונ/ה אני חושבת, משהו מאד אמבוולנטי.

רצון גדול לאפשר למורה את המקום הראוי והמרכזי בלב הילד שלך, התלמיד שלה.

ורצון אינטואיטיבי, כמעט לוחמני, לשמר את מקומךְ הכמעט כל יכול וכל יודע בעיני הילד שלך .

למורה ראשונה יש כח מיתי. היא, בעיני תלמידיה, מושלמת. היא היפה, הטובה, היודעת, המחליטה,

המלמדת, המחמירה לעיתים, המפשרת, המבינה – היא ה מ ו ר ה – יד ימינו של אלוהים,

אם לא אלוהים בכבודה –

.

אני זוכרת מעט מאד משנות ילדותי, אבל המורה דליה, על תלתליה הבהירים,עיניה ובעיקר החיוך שלה

שעד היום יכול לחייך לי את הלב, צרובה בו. דליה ליוותה אותי בכיתות אלף ובית והסבירה לי שאף אחד

אף פעם לא יכול להגיד לי איך אני מרגישה ומה אני חושבת. רק אני.

תבורך נשמתה שזיהתה וחיזקה את הברור, ההכרחי והציר המרכזי של אישיותי עד היום.

.

אני זוכרת שחששתי מהעובדה שאת כל כך צעירה, שזו הכיתה הראשונה שאת מקבלת, שעכשיו סיימת

ללמוד. שאת נשואה טריה ואין לך ילדים. אני חושבת שרציתי מורה 'גדולה' שתלמד גם אותי, אולי, איך

להיות אמא של תלמידה של מורה.

גם העובדה שידעתי שאת מאמינה בחינוך וולדורף, בדרך האנטרופוסופית  ואנחנו ממש לא, הטרידה אותי .

שהרי הגענו אליכם משנים של שמחה גדולה ואמיתית אצל מריה מונטסורי  וחינוך ששמחנו בו מ א ד.

כמעט ההפך הגמור מחינוך וולדורף. יש בחינוך וולדורף – החינוך על פי תפישתו והטוויתו של רודולף שטיינר

רבדים רבים שעדיין לא מובנים לי, ואני חייבת להודות בבושת פנים מסויימת שמעבר לגבול מסויים גם

הפסקתי להעמיק מדי…. אבל בינתיים, כבר חמש שנים היא קמה והולכת לבית הספר שמחה, דלגנית, דקיקה,

קופצנית, פטפטנית עד בלי סוף, מתלוננת מעט, בדיוק כמו שצריך  – ומתוקה עד ליבת הלב שלי ובחזרה.

.

אני זוכרת את הביקור הראשון שלך אצלנו בבית,

כמעט חודש לפני תחילת שנת הלימודים. אוגוסט 2002

אין בי מילים ויכולת לתאר לך את רמת ההתרגשות והשמחה שהילדה שלי נשאה בנפשה בימי טרום  בית ספר

ובעיקר לפני ש"המורה שלי תבוא לבקר אותי בבית". המורה שלי. כמה התרגשות ותקווה וצפיה בשתי מילים:

המורה שלי.

אני לא זוכרת מי משתינו פתחה לך את הדלת. אני זוכרת שהתרגשתי קצת. ניקיתי וסדרתי את הבית, היה לי

חשוב שתרגישי חם ובטחון, שמחה ונעימות, או בקיצור ופולניות: שתתרשמי לטובה :) …אני זוכרת שלולו

נבחה כמו שרק לולו יודעת לנבוח, אני זוכרת את העינים של איה מביטות בך ואת החיוך שלך.

.

עברו חמש שנים. ואת עדיין מחייכת בבוקר.

התחלת איתם בפיות ומלאכים והרבה טיולים בירוק כל יום, וריצת בוקר, וציורים בצבעי מים, וכתיבה

בבלוקים של צבע, ועד היום הם כותבים על דף חסר שורות ומקשטים וממסגרים כל עמוד,

ואני תוהה לא מעט על חשיבות הסגנון.

האם הוא באמת חשוב? האם בסופו של זמן הוא מחלחל גם לתכנים?

הם מנגנים כולם, מופיעים כולם – כולל כל מורי בית הספר. הם יודעים לקרוא –

מה שעדיין נראה לחלק מאיתנו בגדר נס – בבית הספר שלנו יודעים לקרוא ממש, כמעט בסוף כיתה ב'

ולפעמים טיפ טיפה יותר מאוחר והסבלנות הבורגנית/השגית/הורית ככל  שמשתדלת להתעזר בסבלנות,

מתבלבלת ונשברת לפעמים. הם עומדים ביעדים שמשרד החינוך מעמיד לילדים בגילם.

והם גם יודעים אחרת, הילדים שלנו, אין ספק.

אני עדיין לא יודעת לשים את האצבע מה הם מקבלים שהוא אחר, אבל אני מתחילה להרגיש "את זה".

הם לא מדקלמים. הם מבינים.

היא מכירה את המיתולוגיה הצפונית על בוריה וקצת פחות את סיפורי התנ'כ בשלב זה, היא מתייחסת לאנשי

ואלי המיתולוגיה היוונית כחברי משפחה של ממש –

אם תבקשו יפה, היא באמת מסוגלת לצייר את עץ המשפחה שלהם. הערבית שלה ככה ככה. גם האנגלית.

רק הלימודים במסגרת פרטית משאירים אותה תואמת את הרגיל בבתי ספר.

הם סורגים מצויין, גם גרביים בחמש מסרגות :) –

למה זה טוב? אה…מוטוריקה עדינה, אורך רוח לסיום עבודה ממושכת, עמידה בלוח זמנים וכיף.

הם טוווים בנול, מגלפים בעץ, מחמרים חימר, מטפלים בבעלי חיים, מתעמלים באופן קבוע ושרים בכמה

קולות באופן די מקסים ומרשים.  החשבון ברמה טובה וקצת יותר, הם לא מכירים בכלל "חוברות" ומכינים

מעט מאד שיעורי בית  –

אפילו אנחנו, אביה ואני, הורים פחות פורמליים והשגיים מהרגיל, כבר שמחים לראות אותה מכינה  שעורי בית

פעמיים בשבוע מי היה מאמין. הם זורקים דיסקוס ומטילים כידון בתקופת יוון העתיקה.

לעולם לא מרימים יד, מכינים הרבה עבודות אומנות התואמות את נושא הלימוד שלהם.

יכולת הציור שלהם, באופן גורף מרשימה ביותר.

הם מודים לבורא עולם, חסר מיקום גיאוגרפי או דתי על יצירתו המופלאה – היקום ומה שבו, כל בוקר.

יש ברכה שכולם אומרים וברכה/תפילה/שיר אישי שכל אחד מקבל בתחילת השנה, כל שנה,

ממורתו שבחרה לו באופן מאד מאד אישי, מותאם לו, והוא אומר בקול מול הכיתה פעם בשבוע,

ביום שבו נולד.

הם רואים פחות טלוויזיה מהממוצע הארצי, אני חושבת, או לפחות מקווה, אוהבים כדורגל בדיוק באותה

מידה, והם ילדים שגדלים באופן ברור וגורף עם הרבה מאד אהבה ותשומת לב גם בתוך כותלי בית ספרם.

.

היו ביננו עניינים כמובן, בינך וביני. דיונים, כעסים, שיחות לתוך הלילה, רגעים שחשבת שאני מגזימה,

שאני אמפטית מדי, מגדילה הכל, ורגעים שחשבתי שאת ממש לא מבינה ועד שלא תהיי אמא ……

חשבתי שהמסך שיורד לך על העינים לפעמים, מולי, נובע מרודולף, לא ממך, ואם אני אסביר לך עוד קצת,

תביני. והיה צורך גדול שלך להסביר לי, ויתכן שבצדק לפעמים, שהילדה שלי היא אחת מתוך שלושים שלך,

ושלא כל הילדים בעולם גדלים כבת בכורה, יחידה, ממשפחה מפורקת ומה עם ק צ ת קצת פרופורציה…

ועניתי שזה לא רלוונטי בעיני כמה ילדים יש לך בכיתה, שמבחינתי ברגע הנתון הזה, שהיא מולך, עם צורך

מסויים וחשוב באמת – את אמורה להביט עליה ועל כולה בלי קשר לכיתה.

כאילו אין עוד ילדים – וגם על האחרים כמובן באותו אופן ברגעים שלהם.

אני זוכרת איך בסוף הפגישה הראשונה שלנו בקשתי ממך לכרות איתי ברית.

אני בטוחה שניראתי לך מוזרה מעט. דרמטית. רגשנית. אבל דברתי לך איזו ברית אני מבקשת לכרות –

ברית בין שתי נשים שבשנים הקרובות הולכות להוות שני צירים חשובים ביותר לשלוות נפשה, חינוכה,

בטחונה, אושרה וגדילתה הטובה של ילדה אחת. הילדה שלי. וחייכת אלי וכרתת איתי ברית.

.

הגזמתי? אולי.

אבל

מקצוע 'קדושי' מעט הוא בעיני מקצוע ההוראה,

וכמה שהוא נראה לי כמעט בלתי אפשרי לבצוע בצורה אופטימלית,

הציפיות שלי ממי שבחר בדרך הזו הן עצומות. ממש עצומות.

חמש שנים. ראשונות לשתינו. דיאלוג ארוך ומלמד, את שתינו אני חושבת.

ואת ניפגעת וכעסת לפעמים וגם אני, בטח גם אני.

א ב ל

אי אפשר שלא לראות את הדרך שעשית. באמת.

מכמעט נערה, קול עדין וחלש, נימת דיבור שנעה בין בטחון פנימי באמונותיך לחוסר בטחון מול כנופיית

הורים דעתנית ומעורבת, שגם מרגישה, בצדק מסויים, שבבית ספר פרטי, שעולה ככה וככה (המון)

שקלים לחודש, מותר לנו, אולי קצת יותר מהרגיל, להביע את דעתנו, על הכל. כולל הכל.

ברובנו לא היינו שותפים מלאים ומודעים לדעותיך ודרכך שהיא דרך בית הספר יש להדגיש, וברובנו הגדול

היינו מבוגרים ממך, מבוססים מהרבה בחינות, לא נמצאים בתחילת דרכנו וכולנו כבר היינו הורים.

אני אומרת לך, באהבה, שאני עדיין משוכנעת שכנוע עמוק שמורה שחווה הורות מרוויח,

מעבר לחייו הפרטיים כמובן, צבע נוסף ועמוק בליבו ונפשו.

צבע וגוון היכול להוסיף ולהעשיר ולהייטיב אותו כמורה ומחנך.

בטח שאפשר בלי, איזו שאלה, אבל לדעתי, עדיף, עדיף עם, בהרבה.

ובטח נבדוק את התיאוריה הזו עליך, הלכה למעשה, לא? :)


והסתכלתי עליך בשבוע שעבר. באספת ההורים האחרונה שלנו.

אשה. אשה צעירה וחזקה. עדיין קול שקט, אבל הזקיפות הפנימית, הבטחון בדרכך, ההבנה שלך את המקצוע

שלך כפי שאת מאמינה בו, את יודעת שאני לא מסכימה ודי מתנגדת ללא מעט דברים בחינוך וולדורף.

אני עדיין חושבת שהסגנון הרך מטעה ויש הרבה – אולי מדי – נוקשות בחינוך הזה, פרוסיות מסויימת ולפעמים

אפילו העדפת הכלל על פני הפרט. לא על 'חשבון' הפרט, אבל קודם לו לפעמים.

הכיתה כגוף, קודמת בהרבה מקרים למצוקת האחד והדבר עומד בניגוד גמור לאיך אני חושבת שילד צריך/חייב

לגדול וגם מעורר ובצדק, הרבה זעם לעיתים. ויש ילדים שמשלמים מחיר לא פשוט ולפעמים ממש כואב על

הדרך הקולקטיבית הזו. אבל זהו בית הספר, זו דרכו וזו דרכך ועל כל הורה האחריות האישית האם להצטרף

לבית הספר ולרוח חינוכו או לאו.

לַך בכל מקרה, אמונה גדולה בדרך הזו והפנמה מלאה של המקום שלך מול הילדים שלנו, מולנו ומול עצמך

וזה מרחיב לב לראות אותך מתעצמת ומאמירה.

.

באסיפה הורים הזו ואחריה התבוננתי גם בעצמי.

בדרך שעשיתי מולך, מול עצמי, בחמש שנים האחרונות.

ונזכרתי בבוקר סתווי אחד, הרבה שנים לאחור, כשהילדה שלי התלבשה בכוחות עצמה, והגיעה אלי, זקופה,

בארשת פנים חגיגית ורצינית להראות לי את עצמה ואת מה שהיא לובשת.

אני אדם מאד מונוטוני בצבעי ארונו: שחור, אפור, בג', לבן, ג'ינס, ובארועים ממש צבעוניים…מעט אדום.

והיא הגיעה כמו…כמו אבא שלה ביום צבעוני ופרוע במיוחד. דום שתיקה.

לפעמים מגיעים רגעים מכוננים. שאתה יודע בודאות שמה שיקרה עכשיו קובע.

והחלטתי אז, בהרף עין, לשחרר. אני זוכרת תחושה כמעט פיזית של ניתוק, הרפיה מאחיזה, let go.

החוט ניתק. שתלבש מה שהיא רוצה. שתלמד. שתחווה. שתגדל. שתקבע לעצמה.

ובקשר לטעם הזה בבגדים….יגיע זמני ללמד ולהטוות טעם, לא דחוף :)

כך הרגשתי מולך ומול הילדה שלי.

הבנתי שאלה חייה. שאת המורה הראשונה שלה.

שהדברים שאני חושבת ומרגישה ואתלבט וארגיש מולך לא שייכים לה. לא מעניינה.

שהחוויה שלה מולך היא שלה ושלך בלבד. שאני רק יכולה להשגיח עליה (ומעט עליך..בכל זאת :)

מרחוק ולהניח לכן לחיות וללמוד את הקשר המורכב והמשמח הזה של מורה ותלמידה,

את האהבה שלכן לבד, ורק במקרים ממש חריגים, להתערב.

ואני חושבת שהצלחתי. אני רואה אתכן.

אני רואה כמה היא אוהבת אותך. קשורה אליך.

כמה למרות שבחודשים האחרונים מתוך בדיקת הגבולות החדשה הזו, הגיל החדש הזה, היא מלחששת

פה ושם משפטים – מה היא חושבת לה המ. המעצבנת הזאת….היא רוטנת….וברגעים אחרים בימים

האלה, היא מתחילה להבין ולהפנים ולהתעצב. ואני מסבירה לה שכן.

שחמש שנים הן המון המון זמן ושהגיע הזמן –

ושזה נכון שלא תהיי שם כל יום ולא תהיי המורה שלהם בכיתה וו'…

אבל….וככה וככה אני ממשיכה לחזק ולנחם.

ואני רואה את שתיכן.

אני רואה אותך רואה אותה באמת. כמעט בלי קבעונות.

מזהה את הגדילה שלה, פוסעת איתה את נפתולי הטרום – עשרה המצחיק והמעט חצוף שלה,מקבלת

בצחוק גדול את נסיונות הזלזול שלה בכל מה שנראה ומריח כמו ממסד, בית ספר, מורה…תכף יגיע

התור של אמא אבא. את מחקה את טון הדיבור שלה וצוחקת כל כך כמה היא מקסימה ושובת לב,

ואני מסכימה כמובן, ואת מדברת איתי עליה ואני מרגישה כמה את מכירה אותה,מזהה את הנשמה

המדוייקת שבה ואוהבת אותה, וזה מ. יקירתי מכל השנים שעברו ויעברו, זה מה שישאר.

האהבה הזו.

תבורכי.

.

כיתה ה' ניפרדת

 

 

 

 

                ד ף   ר א ש ו ן   ב א ל ב ו ם   פ ר י ד ה

 

 

מיטל יקרה שלנו –

בורכנו בחמש שנים טובות איתך.
חמש שנים ראשונות וחשובות כל כך.
שנים שהחלו עם פיות ומלאכים ומסתיימות בכמעט מדעים מדוייקים.
התחלנו אותן רכים בשנים, כמעט תינוקות, עם עינים פעורות מול פלאי
העולם, בית הספר כנעלם גדול ומולך,
ואת הולכת אותנו יד ביד –
איך הצלחת לאחוז ידיים לכמעט שלושים ילדים, עדיין לא הצלחנו להבין,
סוג של פלא….אבל עובדה שכל אחד מאיתנו מרגיש את חתימת חום ידך
בכף ידו –  או ידה – וכולנו חצינו את הכביש בבטחה –
הובלת אותנו בנפתולי הגדילה, הלימודים, ההתמודדות החברתית שהיא הרי
לא פחות מסובכת מתעלומת האותיות בכיתה א' והחילוק הארוך הזה,
ואנחנו נפרדים ממך ממש טרום שנות העשרה הסוערות שכנראה מחכות לנו.
זה ברור ש"אנחנו" – מיטל והכיתה של מיטל,
נשארים "אנחנו" – מיטל והכיתה של מיטל לתמיד –
אבל
לבינתיים
הכנו לך משהו.
שיהיה ברגעים קטנים של געגוע.

תזכרי תמיד טולי –
שאת המורה שלנו.
ואין, אין בע ו ל ם כמו המורה הראשונה שלנו.
כ מ ו ך.

אנחנו אוהבים אותך מאד מאד מאד
ויודעים וזוכרים ובטוחים שאת אותנו בחזרה.

שלך – הילדים שלך. הכיתה שלך. הכיתה של מיטל.

 

 

 

 

וזה מכתב הפרידה שלי מהמורה הראשונה של הבת שלי.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: