.
זה דף הפתיחה באלבום הפרידה שכיתה ה' מכינה למורה שלהם מ. –
המורה שלהם בחמש השנים הראשונות בבית הספר. א' עד ה'.
כתבתי אותו בשמם.
עכשיו אני מנסה לכתוב לה מכתב פרידה ממני. בשם עצמי.
——————————————————————————
מ. יקרה
אני האמא את המורָה –
מורָה, אמא. אמא, מורה. ציר יחסים מורכב.
יש ביחס הורֶה מורֶה, או אולי אֶם מורָה, בעיקר מורה ראשונ/ה אני חושבת, משהו מאד אמבוולנטי.
רצון גדול לאפשר למורה את המקום הראוי והמרכזי בלב הילד שלך, התלמיד שלה.
ורצון אינטואיטיבי, כמעט לוחמני, לשמר את מקומךְ הכמעט כל יכול וכל יודע בעיני הילד שלך .
למורה ראשונה יש כח מיתי. היא, בעיני תלמידיה, מושלמת. היא היפה, הטובה, היודעת, המחליטה,
המלמדת, המחמירה לעיתים, המפשרת, המבינה – היא ה מ ו ר ה – יד ימינו של אלוהים,
אם לא אלוהים בכבודה –
.
אני זוכרת מעט מאד משנות ילדותי, אבל המורה דליה, על תלתליה הבהירים,עיניה ובעיקר החיוך שלה
שעד היום יכול לחייך לי את הלב, צרובה בו. דליה ליוותה אותי בכיתות אלף ובית והסבירה לי שאף אחד
אף פעם לא יכול להגיד לי איך אני מרגישה ומה אני חושבת. רק אני.
תבורך נשמתה שזיהתה וחיזקה את הברור, ההכרחי והציר המרכזי של אישיותי עד היום.
.
אני זוכרת שחששתי מהעובדה שאת כל כך צעירה, שזו הכיתה הראשונה שאת מקבלת, שעכשיו סיימת
ללמוד. שאת נשואה טריה ואין לך ילדים. אני חושבת שרציתי מורה 'גדולה' שתלמד גם אותי, אולי, איך
להיות אמא של תלמידה של מורה.
גם העובדה שידעתי שאת מאמינה בחינוך וולדורף, בדרך האנטרופוסופית ואנחנו ממש לא, הטרידה אותי .
שהרי הגענו אליכם משנים של שמחה גדולה ואמיתית אצל מריה מונטסורי וחינוך ששמחנו בו מ א ד.
כמעט ההפך הגמור מחינוך וולדורף. יש בחינוך וולדורף – החינוך על פי תפישתו והטוויתו של רודולף שטיינר
רבדים רבים שעדיין לא מובנים לי, ואני חייבת להודות בבושת פנים מסויימת שמעבר לגבול מסויים גם
הפסקתי להעמיק מדי…. אבל בינתיים, כבר חמש שנים היא קמה והולכת לבית הספר שמחה, דלגנית, דקיקה,
קופצנית, פטפטנית עד בלי סוף, מתלוננת מעט, בדיוק כמו שצריך – ומתוקה עד ליבת הלב שלי ובחזרה.
.
אני זוכרת את הביקור הראשון שלך אצלנו בבית,
כמעט חודש לפני תחילת שנת הלימודים. אוגוסט 2002
אין בי מילים ויכולת לתאר לך את רמת ההתרגשות והשמחה שהילדה שלי נשאה בנפשה בימי טרום בית ספר
ובעיקר לפני ש"המורה שלי תבוא לבקר אותי בבית". המורה שלי. כמה התרגשות ותקווה וצפיה בשתי מילים:
המורה שלי.
אני לא זוכרת מי משתינו פתחה לך את הדלת. אני זוכרת שהתרגשתי קצת. ניקיתי וסדרתי את הבית, היה לי
חשוב שתרגישי חם ובטחון, שמחה ונעימות, או בקיצור ופולניות: שתתרשמי לטובה :) …אני זוכרת שלולו
נבחה כמו שרק לולו יודעת לנבוח, אני זוכרת את העינים של איה מביטות בך ואת החיוך שלך.
.
עברו חמש שנים. ואת עדיין מחייכת בבוקר.
התחלת איתם בפיות ומלאכים והרבה טיולים בירוק כל יום, וריצת בוקר, וציורים בצבעי מים, וכתיבה
בבלוקים של צבע, ועד היום הם כותבים על דף חסר שורות ומקשטים וממסגרים כל עמוד,
ואני תוהה לא מעט על חשיבות הסגנון.
האם הוא באמת חשוב? האם בסופו של זמן הוא מחלחל גם לתכנים?
הם מנגנים כולם, מופיעים כולם – כולל כל מורי בית הספר. הם יודעים לקרוא –
מה שעדיין נראה לחלק מאיתנו בגדר נס – בבית הספר שלנו יודעים לקרוא ממש, כמעט בסוף כיתה ב'
ולפעמים טיפ טיפה יותר מאוחר והסבלנות הבורגנית/השגית/הורית ככל שמשתדלת להתעזר בסבלנות,
מתבלבלת ונשברת לפעמים. הם עומדים ביעדים שמשרד החינוך מעמיד לילדים בגילם.
והם גם יודעים אחרת, הילדים שלנו, אין ספק.
אני עדיין לא יודעת לשים את האצבע מה הם מקבלים שהוא אחר, אבל אני מתחילה להרגיש "את זה".
הם לא מדקלמים. הם מבינים.
היא מכירה את המיתולוגיה הצפונית על בוריה וקצת פחות את סיפורי התנ'כ בשלב זה, היא מתייחסת לאנשי
ואלי המיתולוגיה היוונית כחברי משפחה של ממש –
אם תבקשו יפה, היא באמת מסוגלת לצייר את עץ המשפחה שלהם. הערבית שלה ככה ככה. גם האנגלית.
רק הלימודים במסגרת פרטית משאירים אותה תואמת את הרגיל בבתי ספר.
הם סורגים מצויין, גם גרביים בחמש מסרגות :) –
למה זה טוב? אה…מוטוריקה עדינה, אורך רוח לסיום עבודה ממושכת, עמידה בלוח זמנים וכיף.
הם טוווים בנול, מגלפים בעץ, מחמרים חימר, מטפלים בבעלי חיים, מתעמלים באופן קבוע ושרים בכמה
קולות באופן די מקסים ומרשים. החשבון ברמה טובה וקצת יותר, הם לא מכירים בכלל "חוברות" ומכינים
מעט מאד שיעורי בית –
אפילו אנחנו, אביה ואני, הורים פחות פורמליים והשגיים מהרגיל, כבר שמחים לראות אותה מכינה שעורי בית
פעמיים בשבוע מי היה מאמין. הם זורקים דיסקוס ומטילים כידון בתקופת יוון העתיקה.
לעולם לא מרימים יד, מכינים הרבה עבודות אומנות התואמות את נושא הלימוד שלהם.
יכולת הציור שלהם, באופן גורף מרשימה ביותר.
הם מודים לבורא עולם, חסר מיקום גיאוגרפי או דתי על יצירתו המופלאה – היקום ומה שבו, כל בוקר.
יש ברכה שכולם אומרים וברכה/תפילה/שיר אישי שכל אחד מקבל בתחילת השנה, כל שנה,
ממורתו שבחרה לו באופן מאד מאד אישי, מותאם לו, והוא אומר בקול מול הכיתה פעם בשבוע,
ביום שבו נולד.
הם רואים פחות טלוויזיה מהממוצע הארצי, אני חושבת, או לפחות מקווה, אוהבים כדורגל בדיוק באותה
מידה, והם ילדים שגדלים באופן ברור וגורף עם הרבה מאד אהבה ותשומת לב גם בתוך כותלי בית ספרם.
.
היו ביננו עניינים כמובן, בינך וביני. דיונים, כעסים, שיחות לתוך הלילה, רגעים שחשבת שאני מגזימה,
שאני אמפטית מדי, מגדילה הכל, ורגעים שחשבתי שאת ממש לא מבינה ועד שלא תהיי אמא ……
חשבתי שהמסך שיורד לך על העינים לפעמים, מולי, נובע מרודולף, לא ממך, ואם אני אסביר לך עוד קצת,
תביני. והיה צורך גדול שלך להסביר לי, ויתכן שבצדק לפעמים, שהילדה שלי היא אחת מתוך שלושים שלך,
ושלא כל הילדים בעולם גדלים כבת בכורה, יחידה, ממשפחה מפורקת ומה עם ק צ ת קצת פרופורציה…
ועניתי שזה לא רלוונטי בעיני כמה ילדים יש לך בכיתה, שמבחינתי ברגע הנתון הזה, שהיא מולך, עם צורך
מסויים וחשוב באמת – את אמורה להביט עליה ועל כולה בלי קשר לכיתה.
כאילו אין עוד ילדים – וגם על האחרים כמובן באותו אופן ברגעים שלהם.
אני זוכרת איך בסוף הפגישה הראשונה שלנו בקשתי ממך לכרות איתי ברית.
אני בטוחה שניראתי לך מוזרה מעט. דרמטית. רגשנית. אבל דברתי לך איזו ברית אני מבקשת לכרות –
ברית בין שתי נשים שבשנים הקרובות הולכות להוות שני צירים חשובים ביותר לשלוות נפשה, חינוכה,
בטחונה, אושרה וגדילתה הטובה של ילדה אחת. הילדה שלי. וחייכת אלי וכרתת איתי ברית.
.
הגזמתי? אולי.
אבל
מקצוע 'קדושי' מעט הוא בעיני מקצוע ההוראה,
וכמה שהוא נראה לי כמעט בלתי אפשרי לבצוע בצורה אופטימלית,
הציפיות שלי ממי שבחר בדרך הזו הן עצומות. ממש עצומות.
חמש שנים. ראשונות לשתינו. דיאלוג ארוך ומלמד, את שתינו אני חושבת.
ואת ניפגעת וכעסת לפעמים וגם אני, בטח גם אני.
א ב ל
אי אפשר שלא לראות את הדרך שעשית. באמת.
מכמעט נערה, קול עדין וחלש, נימת דיבור שנעה בין בטחון פנימי באמונותיך לחוסר בטחון מול כנופיית
הורים דעתנית ומעורבת, שגם מרגישה, בצדק מסויים, שבבית ספר פרטי, שעולה ככה וככה (המון)
שקלים לחודש, מותר לנו, אולי קצת יותר מהרגיל, להביע את דעתנו, על הכל. כולל הכל.
ברובנו לא היינו שותפים מלאים ומודעים לדעותיך ודרכך שהיא דרך בית הספר יש להדגיש, וברובנו הגדול
היינו מבוגרים ממך, מבוססים מהרבה בחינות, לא נמצאים בתחילת דרכנו וכולנו כבר היינו הורים.
אני אומרת לך, באהבה, שאני עדיין משוכנעת שכנוע עמוק שמורה שחווה הורות מרוויח,
מעבר לחייו הפרטיים כמובן, צבע נוסף ועמוק בליבו ונפשו.
צבע וגוון היכול להוסיף ולהעשיר ולהייטיב אותו כמורה ומחנך.
בטח שאפשר בלי, איזו שאלה, אבל לדעתי, עדיף, עדיף עם, בהרבה.
ובטח נבדוק את התיאוריה הזו עליך, הלכה למעשה, לא? :)
והסתכלתי עליך בשבוע שעבר. באספת ההורים האחרונה שלנו.
אשה. אשה צעירה וחזקה. עדיין קול שקט, אבל הזקיפות הפנימית, הבטחון בדרכך, ההבנה שלך את המקצוע
שלך כפי שאת מאמינה בו, את יודעת שאני לא מסכימה ודי מתנגדת ללא מעט דברים בחינוך וולדורף.
אני עדיין חושבת שהסגנון הרך מטעה ויש הרבה – אולי מדי – נוקשות בחינוך הזה, פרוסיות מסויימת ולפעמים
אפילו העדפת הכלל על פני הפרט. לא על 'חשבון' הפרט, אבל קודם לו לפעמים.
הכיתה כגוף, קודמת בהרבה מקרים למצוקת האחד והדבר עומד בניגוד גמור לאיך אני חושבת שילד צריך/חייב
לגדול וגם מעורר ובצדק, הרבה זעם לעיתים. ויש ילדים שמשלמים מחיר לא פשוט ולפעמים ממש כואב על
הדרך הקולקטיבית הזו. אבל זהו בית הספר, זו דרכו וזו דרכך ועל כל הורה האחריות האישית האם להצטרף
לבית הספר ולרוח חינוכו או לאו.
לַך בכל מקרה, אמונה גדולה בדרך הזו והפנמה מלאה של המקום שלך מול הילדים שלנו, מולנו ומול עצמך
וזה מרחיב לב לראות אותך מתעצמת ומאמירה.
.
באסיפה הורים הזו ואחריה התבוננתי גם בעצמי.
בדרך שעשיתי מולך, מול עצמי, בחמש שנים האחרונות.
ונזכרתי בבוקר סתווי אחד, הרבה שנים לאחור, כשהילדה שלי התלבשה בכוחות עצמה, והגיעה אלי, זקופה,
בארשת פנים חגיגית ורצינית להראות לי את עצמה ואת מה שהיא לובשת.
אני אדם מאד מונוטוני בצבעי ארונו: שחור, אפור, בג', לבן, ג'ינס, ובארועים ממש צבעוניים…מעט אדום.
והיא הגיעה כמו…כמו אבא שלה ביום צבעוני ופרוע במיוחד. דום שתיקה.
לפעמים מגיעים רגעים מכוננים. שאתה יודע בודאות שמה שיקרה עכשיו קובע.
והחלטתי אז, בהרף עין, לשחרר. אני זוכרת תחושה כמעט פיזית של ניתוק, הרפיה מאחיזה, let go.
החוט ניתק. שתלבש מה שהיא רוצה. שתלמד. שתחווה. שתגדל. שתקבע לעצמה.
ובקשר לטעם הזה בבגדים….יגיע זמני ללמד ולהטוות טעם, לא דחוף :)
כך הרגשתי מולך ומול הילדה שלי.
הבנתי שאלה חייה. שאת המורה הראשונה שלה.
שהדברים שאני חושבת ומרגישה ואתלבט וארגיש מולך לא שייכים לה. לא מעניינה.
שהחוויה שלה מולך היא שלה ושלך בלבד. שאני רק יכולה להשגיח עליה (ומעט עליך..בכל זאת :)
מרחוק ולהניח לכן לחיות וללמוד את הקשר המורכב והמשמח הזה של מורה ותלמידה,
את האהבה שלכן לבד, ורק במקרים ממש חריגים, להתערב.
ואני חושבת שהצלחתי. אני רואה אתכן.
אני רואה כמה היא אוהבת אותך. קשורה אליך.
כמה למרות שבחודשים האחרונים מתוך בדיקת הגבולות החדשה הזו, הגיל החדש הזה, היא מלחששת
פה ושם משפטים – מה היא חושבת לה המ. המעצבנת הזאת….היא רוטנת….וברגעים אחרים בימים
האלה, היא מתחילה להבין ולהפנים ולהתעצב. ואני מסבירה לה שכן.
שחמש שנים הן המון המון זמן ושהגיע הזמן –
ושזה נכון שלא תהיי שם כל יום ולא תהיי המורה שלהם בכיתה וו'…
אבל….וככה וככה אני ממשיכה לחזק ולנחם.
ואני רואה את שתיכן.
אני רואה אותך רואה אותה באמת. כמעט בלי קבעונות.
מזהה את הגדילה שלה, פוסעת איתה את נפתולי הטרום – עשרה המצחיק והמעט חצוף שלה,מקבלת
בצחוק גדול את נסיונות הזלזול שלה בכל מה שנראה ומריח כמו ממסד, בית ספר, מורה…תכף יגיע
התור של אמא אבא. את מחקה את טון הדיבור שלה וצוחקת כל כך כמה היא מקסימה ושובת לב,
ואני מסכימה כמובן, ואת מדברת איתי עליה ואני מרגישה כמה את מכירה אותה,מזהה את הנשמה
המדוייקת שבה ואוהבת אותה, וזה מ. יקירתי מכל השנים שעברו ויעברו, זה מה שישאר.
האהבה הזו.
תבורכי.
.
תקריב 