ארכיון קטגוריה: מתחיל במצלמה

בלי הקדשה, בלי תאריך

.

שמונה שקלים שלמתי על ארבע תמונות אחוזות בגומיה.

בדרך כלל הוא מוכר כל תמונה מהקופסא הגדושה תצלומים, אין מילה מתאימה ממנה,

באמת, שעל הדוכן שלו ( שלישי ושישי ברחבה ליד הסינמטק ) בשלושה שקלים,

אבל לכאלה שברור שצולמו ברצף, ושייכות לאותם אנשים, בדרך כלל לאותה משפחה,

יש מחיר אחר.

לא הצלחתי להסיר מהם את העינים,

תראו אותם:

.

הם נראים אחוזים זה בזו וזו בזה כאילו אין מחר,

מי הם?

מי הצעירים האלה שלקחתי הבייתה ביום שישי טיול אחד מחייהם, מההיסטוריה שלהם?

מי הם? היו נשואים? האם החזיקו מעמד? מה עלה בגורלם?

הם נראים כל כך מאוהבים.

הוא לא מצליח להוריד את מבטו או ידיו ממנה,

והיא נענית ומפלרטטת כאשה היודעת שהיא אהובה ורצויה.

גם הזוג השני על המדרגות, יש צילום נוסף שהגבר הזה יושב על

המדרגות יחד עם השניים האחרים מתנשקים ברקע.

דאבל דייט? יצאו לטיול?

זמן מלחמה?

יש דרמה או סיפורי אהבה רגילים ( למרות שאין כאלה )?

זה מעשה פולשני לקנות בשמונה שקלים את סיפורם, את עברם?

זה מציל את היום ההוא ממערת השיכחה?

איזה סיפור אני מצילה? איזה סיפור אני ממציאה?

ואתם?

מה אתם מדמיינים כשאתם מביטים בתמונות חסרות תאריכים, שמות, פרטים?

סיפורים דומים לשלכם, והפוכים, מה שתרצו, מה שתחליטו עליהם,

עד שיתגלו, הם וסיפורם, אם יתגלו.

.

.

לא ידעתי, לא שערתי

.

האמת שלא ידעתי כמה לעומק אני אשמח כשאנשים (חלק שאני מכירה, חלק זרים לחלוטין) יגיעו

לתערוכה שלי, יעברו בין העבודות ובסוף יגשו אלי ויקנו עבודה, אפילו שתיים.

יקנו כרטיס לסרט, יפתחו את הערוץ לראות עוד פרק בסידרה שהתחברו אליה, יקנו ספר ילדים שהילד/ה

אוהבים ויכתבו לי אחרכך שגרונם ניחר כבר, אבל כמה הילד מבקש, יכנסו לבלוג שלי ויעשו בו מנוי,

יעצרו אותי ברחוב או יכתבו לי, יראו את ההרצאה ביו טיוב, את כל אלה אני מכירה, ושמחה איתם מאד.

אבל לקנות עבודת צילום,

ערטילאית וסמויה קצת מהעין, מהמובן מאליו כמו העבודות האלה שלי

ולבחור לתלות אותן על הקיר בבית,

או אפילו במשרד,

מתוך כוונה לעבור על פניהן יום יום

מתוך כוונה  – אני משערת שבשלב הנוכחי של מיקומי בעולם האומנות, לא קונים אותן (עדיין) כהשקעה

פיננסית :) – לשמוח ולהרגיש שוב את הניעה הפנימית כמו בפעם הראשונה שהתבוננו בה/בהן,

זה באמת, באמת, רגש עז,

שמחה עמוקה וסוג של הכרת תודה פנימית חדשה ומרגשת.

עוד שבוע מוקטן

.

אז למי שהגיע והרגיש, תודה.

למי שהגיע, והרגיש, וקנה, תודה גם,

ולמי שרוצה להגיע נשאר רק מחר, שישי, ה20 ליוני 2014

ביקור אחרון ופרידה, והורדת תמונות מהקיר בתחילת השבוע,

ומה שישאר הוא זכרון, ותמונות על קירות של אנשים זרים,

וגעגוע למה שעוד לא קרה. אז רק עוד מחר,

בין 11:30-14:00

ב"לובי" ארלוזורוב 6 תל אביב.

 

.

בלוג הצילום של "הארץ" והבטחה

.

בלוג הצילום של "הארץ" הוא מקום דינמי ומעניין שעורך ומתפעל דניאל צ'צ'יק,

צלם העיתון וצלם בכלל, שתערוכה שלו מוצגת בימים אלה בגלריה בלילינבלום 2.

דניאל הוא אדם שעניינו בצילום עמוק ומשמח,

וההשקעה שלו בבחירה, עריכה, ותוצר סופי של הגלריה מעוררת תחושת טובה של התעניינות

אותנטית במה שהשקעת בו הרבה מחשבה, רגש ותשוקה, והערכה.

לא מזמן הועלתה בבלוג גלרית עבודות שלי.

התגובות הרבות שהגיעו שימחו והציפו אותי מעל ומעבר להתכוננות שלי, והתכוננתי :)

.

אני נותנת כאן לינק פעם נוספת לגלריה ב"הארץ" כי כך הבטחתי לגברת אחת נחמדה ומבוגרת

שהתעניינה בעבודה בתערוכה של הועד למען המלחמה באיידס, וביקשה דרך קלה להגיע אליו.

אז הנה

http://blogs.haaretz.co.il/hasifa/3798/ – 

ילדים משחקים צללית

.

באינסטגראם שלי

.

לפעמים הדימויים פשוט עפים, לרוב למען האמת.

אין זמן כמעט לצלם הם פשוט מציפים,

בטלפון, במצלמה הגדולה המונחת לידי, לא בנהיגה, טוב אני עוצרת, טוב כמה זמן אפשר לעמוד,

לא בנהיגה אבל-השמים-בעונה-הזאת-פשוט-מופלאים כל הזמן מוצפת עוד ועוד,

לפעמים מצלמה, לפעמים אייפון, לרוב כולם,

עצים, שמים, אנשים, גשרים, שדות, כבישים, מסמרים, ים, רוח, שדות, מים, דימויים, הכל.

כל היום, כל הזמן, הכל. אלפי, אלפי קבצים, אין סוף. כיף. כיף ואהבה. זה אייפון, גם אייפון,

היום.

ציפורים

.

. My instagram :CHELLIGOLDENBERG

כי זה מה שאני הכי אוהבת

.

.

ץ

http://blogs.haaretz.co.il/hasifa/3798/ – לינק

.

הבנין של דורית4

.

.

.

תראו

.

1464715_10151932168808548_487193748_n

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כבר כמעט שעה ואני לא מצליחה להוריד את המבט מהצילום הזה,

משהו בו הצליח להגיע למקום עמוק ומלא רגש בי.

אני יושבת מולו מלאת חמלה ושקט.

בגללו,

בגלל הגבר המרכין ראשו, מניח את עצמו בחיק האבא הגדול, ונח.

אני חושבת עליו, על הגבר הזה הנראה קצת כמו איש הפיל מהסרט ההוא,

חושבת, מנסה לחשוב שהרי אין לי יכולת להבין קצה תחושה מחייו.

מתי המחלה התחילה, איך זה לחיות ככה, עם מבטים אין סופיים, לעג, בדידות רבה, קרוב לודאי

קללות, גידופים, התעללות מאנשים ערלי לב ופרימיטבים ומה לא,

על הרגע הזה שהוא הניח את ראשו בחיק האפיפיור, האבא הגדול שלו ונח.

רגע קצר, שבריר זמן שבו היה מוגן, אהוב ורשאי לנוח מחייו, לא לעמוד על המשמר, לא להתגונן רגשית

מהעולם העומד מנגד ומצביע ולועג ומאמלל, במקום להיות כולו, טוב רובו, ככה, כמו הרגע הזה,

והתמלאתי צער, עליו ועלינו.

.

ככה זה צילום, עולם ומלואו, ועוד.

.

לילה סוער ואייפון

.

לילה סוער13

לילה סוער21

לילה סוער רבועים11

.

 

הצעירים האלה

.

אתמול בבוקר, בית קטן, שער כחול, ממש ליד שוק הכרמל

– אני יכול לעזור לך?

– אני יכולה לצלם את תיבת הדואר שלך בבקשה?

– את זאת? היא ישנה

– אני יודעת, אולי בגלל זה היא כלכך יפה

– יפה? זה ממזמן, אולי בשנות החמישים כשבאנו לגור פה…

– אתה צבעת?

– בטח, אלא מי? תראי הוא קורא לאשתו שתולה כביסה בפאטיו הפנימי

– תראי את הצעירים האלה, משוגעים.

תיבתדוארכחולה

הצעירים האלה, היה שווה.

.

אם נתעייף

.

 

.

כורסא שדה  של מוקטן1

.

סידרה חדשה

.

משימה צהובה, רבע שעה, ואייפון

.

מספר 2.

המשימה: תוך רבע שעה יש לצלם גלריה שתמלא את מסך האייפון 5×4.

הצבע הראשון היה אדום. הנה השני:

צהובה גלריה

תהיה שלישית, בטח שתהיה,

מחר.

הצעות לצבע?

.

מוזמנים גם. קליק אחד, עשרים ברצף על המסך, ולמען האמת,כמעט חצי שעה. ספרו לי.

.

 

משימה אדומה ואייפון

.

המשימה: תוך רבע שעה יש לצלם גלריה שתמלא את מסך האייפון 6×4.

הצבע הראשון לפניכם.

אדומה

יהיה המשך, בטח יהיה.

תנסו גם,

זה FUN

.

אלפי אלפים

.

די. נמאס לה.

זרוקה בתיק כאילו הייתה זיפו, קשוחה וסקסית that is.

בימים טובים עטפתי אותה בגרב מתוך הרגשה שאולי אנסה להגן עליה מעט מחבטות ומכות שהתיק שלי

חוטף במשך היום, אבל ברוב הימים פשוט זרקתי אותה לתיק, היא והנייד, צמד שבלעדיו אין דרך להביט

אל העולם, כלומר בטח יש, אני כבר לא זוכרת מהי.

אלפי אלפים, עשרות אלפים פריימים היא שמרה לי,

מחברת בקסם בלתי נתפס בין מה שאני רואה, איך שאני רואה והדבר הנוסף הזה שאין לו מילים

וכמה, כמה טוב שהוא כאן, הרווח שבין רוח האדם והעין, והנפש. אושר.

ימי הולדת, בקרים, בית ספר, עצב, טיולים, שיטוטים, משימות, תהיות, בניינים, ההורים שלי,

הבת שלי, אני, לבושה, פחות לבושה, צילומים לבלוג, לפייסבוק, לשמור, לתערוכות עתידיות,

למזכרת, למשמרת, לתמיד. כי אין אפשרות לא לרצות לתפוס את הדבר הזה שאני רואה דרכה.

קסם, ועוד אחד, ועוד. מסע אין סופי.

ויש את האחרות כמובן. היפות, מתוחכמות, יקרות. על כל היכולות המופלאות שלהן, והעדשות

העושות פלאים, והפיקסלים האין סופיים, והיופי שהן תופסות לפעמים כמעט בלי עזרה, וכל זה

משמח ומרגש מאד,

אבל זאת,

זאת הייתה החברה הטובה, היומיומית, זו שלא זזים בלעדיה,

הג'יפ שבמצלמותי, רכב שטח קשוחה ויעילה.

היום התעייפה סופית, ומה שנשאר לי הוא להודות לה, ולמזלי הטוב,

לא הרבה היו נשארים/ות נאמנים כל כך מול יחס כזה.

ק ל י ק.

זכות בחירה, תמיד.

.

בחוץ, ברוח שעוצמתה פשוט העלימה הכל חוץ מהצורך לנשום ולצחוק בקול רם גם את לבד על שפת הים

.

או בבית שלך. עם הסערות הפנימיות, או בשקט, איך שתבחרי. תמיד איך שתבחרי.

וזה בקטן כי אין לי סבלנות עד לבחירות או למשהו אקטואלי אחר כדי להעלות את הצילום הנפלא הזה

כתזכורת בעיקר לנשים שביננו, שתמיד, אבל תמיד, יש לנו זכות לבחור, ולהגיד לא.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

..

.

.

או כן כמובן :)

.

.

רוח

.

.

איך יש בה עוצמה, תמיד. בעיקר כשהיא מנסה את כוחה עלינו.

כל המילים, תחכום שאנחנו בטוחים שיש בנו, אלה שעושים אותנו, בעיננו, חזקים, בלתי מנוצחים

הכל נעמד דום, מצטמצם ומגיע לגודל הראוי מול נחשול, הדף, משב רוח עוצמתי אחד.

איך היא מרחיבה נפש ולב גם כשהיא קרה ומקפיאה וצובטת, בעיקר אז,

רחובות רוחב במנהטן, וההדסון והרוח הסוערת במלוא עוצמתה ביניהם מלמדים אותך ענווה.

מכנסת את גופך אל תוך עצמו, אל תוך עצמך.

שיגמר, את מחפשת מחסה ומנסה לנשום דרך חרכים ועינים דומעות,

נשימתך מהירה, שטוחה, הדופק עולה, אדרנלין מפעים ומזנק,

ואת מרגישה איך כוח הטבע הטמון בה, מהפנט ומעצים.

 

.

פאפרצי

.

צהרים בכיכר העיר

 

הובילו לשיטוטים ולפאפרצי עצמי בשמש חורפית. אחר כך המשיך היום….

.

כמו שראיתי אותה

.

אני אוהבת את תל אביב.

למרות שהיא כזאת, למרות עצמה, לפעמים אני ממש מתגעגעת.

פעם כתבו עלינו כתבה, עליה ועלי, וגם הים שלה הוא שלנו, ככה אמרה לי אמא שלי תמיד.

אני אוהבת לצלם אותה ולבודד את הימים שאני משוטטת בה ואת הצילומים שלי מהממש.

להרגיש לרגעים, לפריימים מסויימים, שהיא עיר ככל עיר,

עכשווית, אסתטית, ,תרבותית, מתוכננת, מערבית ומלאת סקסאפיל,

ולא זו הלבנה, קשוחה, לבנטינית, חלטוריסטית, זרועת חוסר סבלנות וגזענות שהיא, בדיוק כמונו.

השבוע, אחרי לילה שהיה, זמנתי את התלאביבית הכי פריזאית שאני מכירה, אולי היא בעצם הפוכה,

הפריזאית הכי תלאביבית לצהרים מוקדם וספונטני, והחלטתי שנכון להיום, היא עיר כמו שאנחנו רוצות.

כזאת

וכזאת…

והגברים בה מתלבשים כמו שאנחנו אוהבות, אבל בדיוק, וקונים דיסקים. ג'אז, בטח ג'אז…

ואופניים כמובן,

או אלה

ואנשים מתהלכים בה, כן, מתהלכים, אולי לא לאיטם, אבל בנועם, יחסי, כמוה.

ובכלל היא ציירה עצמה העיר הזאת היום, בצבעי חורף ושמש כמו שרק היא יודעת …

ואז, אחרי שיחת בנות ראויה, שיחת אמהות ראויה אף היא, ובאופן כללי, נפרדנו. הפאריזאית הלכה לענייניה…

.

ואני הרגשתי שאני מתחילה לספור לאחור…

.

כל שנה צילום. באותו מקום או פוזה או עניין

.

.

פעם, לכי תזכרי מתי אני ממלמלת לעצמי, קראתי באיזה עיתון – זה שזה היה עיתון ולא אתר, את זה אני

זוכרת – על תערוכת צילום אי שם בעולם שעניינה היה צלם, הולנדי נדמה לי, שצלם ילדה קטנה, שכנה,

בכל שנה ביום הולדתה ליד דלת הכניסה של ביתה, גם אחרי שהוא עבר שכונה. אחרי שנים רבות רבות

כמו שנהוג לכתוב הוא גילה באיזה ארגז את הצילומים, תהה איפה היא, מה קרה בחייה והאם היא

המשיכה להצטלם ליד דלת הכניסה גם אחרי שדרכיהם – הוא לא זכר למה נותק הקשר – נפרדו, ויצא

למסע חיפושים במטרה להוסיף צילום שלה עומדת על יד דלתהכניסה לביתה הנוכחי, בבגרותה.

את הצילום המבוקש הוא לא הצליח לצלם, הוא לא הצליח לאתר אותה, יתכן שהיום כבר כן,

אינטרנט, פייסבוק וכו, אבל נכון לאז, התערוכה הייתה צילומיה ומסעו אחרי סימני חייה המעטים.

היה מרתק.

בגללו, בזכותו למען האמת, התחלתי לצלם את זאתי  בכל ראשון בספטמבר.

מהיום הראשון, של הגן הראשון, ספטמבר 1999.

עם התיק, עם ההתרגשות הגדולה. ליד דלת הכניסה, על השביל עם הגב והילקוט, ליד השער.

ובפורים כשאני לוקחת אותה לבית הספר אני מאלתרת על הבוקר – זה התנאי, אסור לי לתכנן

מראש – תחפושת קלילה אבל שברור שתחפושת, ע'ע שפם ובנדנה ועגול בריסטול לעין – ואנחנו

מבקשות ממישהו שיעשה חמישה קליקים, לא יותר.

.

.

היו שנים שלא התחשק לה, אבל לא ויתרתי. ת'חננתי כמו שאומר סנדרסון

כי ידעתי שזה יעבור ובמבחן התוצאה והזכרונות, יהיה שווה.

.

האפשרויות הן אין סופיות שתדעו, ונפלאות, רק צריך לקחת החלטה מה מתעדים.

את עצמך. את הילדים. את עצמכם כזוג. את הכלב.

את הבית, את הסלון, אתכם ליד המכונית, את מטבח, שזה הכי כיף.

עומדים ועושים קרניים בשורה. מוציאים לשון. לובשים חולצה אדומה. רוחצים כלים,

ליד הפסל המגוחך של סבתא. ישר, בפנים רציניים לתוך העדשה. אחד אחד, כולם ביחד.

מה שתרצו, איך שתבחרו. אבל תעשו, אל תגידו רעיון נפלא והזמו יעבור וכלום.

.

זה לא באמת משנה מה, רק משהו שהוא בחיים שלכם, אינטימי וקרוב וקבוע,

ובתיעוד שלו אתם מרוויחים פרוייקט משותף, אינטימיות, המשכיות וזכרונות.

אז מה צריך?

צריכות להתקיים שתיים, לא, שלוש, לא ארבע פעולות וזהו:

החלטה שרוצים.

החלטה על נושא, פעולה.

הצילום הראשון. קליק.

והכי חשוב, התמדה.

מה שתחליטו. רק תזכרו שזה קשה לפעמים לראות בפעולה הראשונה את רוחב הדבר וגודלו.

כמו נניח כשמתחילים אוסף, הוא לא מרגיש כמו א ו ס ף – איזו מילה חגיגית – בחמישה בולים,

מטבעות, פיות הראשונים, זה לוקח זמן.

גם כאן, ההעמדה הראשונה מרגשת אבל רק בשניה, בשלישית תחושת ההמשכיות מתעוררת.

וכשעוברות השנים, והן עוברות you know,

למסורת החזקה הזו, ולתוצאות שלה יש הרבה כח, ושימור ושמחה.

יאללה. חורף, זה זמן מצויין לעניינים משפחתיים. או אישיים.

.

החליטו, ועשו:

פרוייקט האחיות בראון – בשנת 1975 ניקולס ניקסון החל לצלם אשתו ביבי ואת שלוש אחיותיה

מדי שנה, פעם בשנה. תמיד באותו סדר, הת'ר, מימי, ביבי, לורי.

חץ הזמן – בשבעה עשר ביולי , כל שנה נעמדים בני המשפחה לטכס פרטי.

ויש את הפרוייקט הכי מדליק, וקצת שונה באיזה אתר שתכף מישהו מכם ישלח לי לינק אליו,

זה האתר שבו גולשים בוחרים תמונת ילדות שלהם, לבד או משפחתית ומשחזרים אותה אחד לאחד

היום. התוצאות hilarious  אין-מילה-בעברית ונוגעות ללב ומרתקות. שווה ביותר ולגמרי.

ומיכאל שלח לי את זה.

.

ולא, אין סיבה להגזים ולהגיע לזה :)

.

ותהיו נחמדים, בעוד כמה שנים כשתשבו יום אחד ותסתכלו בצילומים שלכם, במחשב, באלבום –

יש עוד כאלה, זה דוקא כיף, או אולי בבלוג או באתר שתפתחו, תהיו נחמדים, תזכרו מי נתן לכם

ככה במקרה, בחורף 2011 דחיפה קטנה להתחיל, ותשלחו לינק…

.

תווים מסוג אחר

.

.

זה מה שראיתי היום

.

וחשבתי מה שאני חושבת כמעט בכל פעם שאני רואה אותן מתכנסות שהגיע הזמן שמישהו ילחין

את סדר התכנסותן.תו, ציפור, ומוסיקה.

.

ושלא יגמר ככה, או אולי כן…?

ץ

ועברו שעתיים והאינטרנט המופלא הזה וענת שאני לא מכירה, שלחו לי את זה. אני לא מצליחה משום מה

להעלות את הוידאו לבלוג עכשיו. תכנסו, לא תאמינו, בדיוק, אבל בדיוק כמו שחשבתי שצריך….עונג.

 

.

 

.

מדבקה אדומה וסרט אדום גם

.

.

הגעתי בעשר וחצי, לקחתי קטלוג, ובררתי. קומה שלישית.

עליתי במדרגות, אמרתי שלום זריז לכמה אנשים מתוך המאות שאמרתי להם שלום, וחיבקתי וסיפרתי

ששלומי טוב מאוחר יותר ומהרתי לקומה שלוש. היא הייתה שם, הראשונה, שהתחילה את הסידרה

המחפשת בית/ גלריה/אוצר. מוארת וברורה, מימין למעליות ובעיקר, שעה וחצי לאחר הפתיחה

מיינד יו, הייתה עליה מדבקה אדומה.

..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כל כך שמחתי שצילמתי והעלתי לפייסבוק למרות שאני בגמילה

אחרכך הסתובבתי לידה וקבלתי שפע מחמאות והסברתי מעט מה ולמה, ומה הרעיון שמאחוריה, ומאחורי

הסידרה, ושמחתי שגם אחרי שלא ראיתי אותה חודש, מאז שסיימתי ומסרתי אותה, עדיין – וזה לא קורה

הרבה כאן, היא מצאה חן בעיני.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז הסתובבתי עוד כמה שעות נפלאות, כמו בכל שנה – הנה הפוסט של שנה שעברה – בין עבודות

שחלקן נפלאות וכולן כולן נתרמו על ידי יוצריהן למטרה חשובה וגדולה מכל אגו, כשרון או מחיר.

המלחמה באיידס.

ואז, אחרי סיבוב בשדירה, קפה קצר עם א, חיבוק עם נ. ועוד קצת, גיליתי בדרך לאוטו חנות ספרים

ודברים מופלאה בשם "המגדלור" ברחוב הרכבת 4 – דחוף להגיע.  שני עותקים של בפברואר אפשר

לקנות פילים של הופמן חיכו לי על המדף כאילו כלום, כאילו זו מציאות רגילה בחנויות ספרים בארץ,

ולא כאילו עברתי השבוע ל פ ח ו ת עשר חנויות ולא מצאתי אותו. טוב, מיד נקנה עותק למי שיש לה

יומולדת תכף, בפברואר- וגם קבלתי אסאםאס מקסים. עונג שישי, אין עליו….

.

.

.

.

.

.

הקטלוג של 2011 כבר באתר – שווה להסתובב וללקט.

.

שמפניה באמצע הכרם

.

.

אפרת הג'ינג'ית צלצלה ושאלה אם אני רוצה להצטרף לטיול הכרות עם אנשי מגמה – כאלה שמוציאים

טיולי שטח /טיולי נשים / טיולי למקומות בעולם, בטח שאני רוצה. אני אוהבת טיולים, סיורים,

הרפתקאות, נסיעות, תחקירים ובאופן כללי. אחכ יפעת, מיוזמות העניין סיפרה לי שהיא חושבת על

דוקטורט שעניינו יהיה, מנסיונה, מהפכי חיים אמיתיים שנשים חוות בהרפתקאה / חוויה הזו.

לא כולן, לא תמיד כמובן, אבל אלה שעוברות חוויה משנה חיים באמת, למה זה קורה אז.

מה בעשרה ימי מסע עם ארבעים חמישים נשים במקומות מלאי טבע וראשוניות ואתגרים והרבה

חדוות נשים גורם לאלה ש"זה" קורה להן ש"זה" יקרה. זה נשמע מעניין. זה נשמע פאן, והג'ינג'ית תמיד

משמחת אז שמתי שעון לרבע לשבע בבוקר שישי אפור לפני שבועיים והתייצבתי על עצמי ומצלמתי.

היה סבבה, אין ספק. אנשים תקתקו הפקה לתפארת, חברה נשית, נוף אפור, ירוק, פראי וחורפי, מישהו

שמארגן הכל, לא צריך הרבה יותר לפעמים.

כשהגעתי הבייתה והעברתי את התמונות למחשב זה שוב קרה.

כמעט לא מצאתי "עדויות" ממשיות לאיפה הייתי ומה עשיתי, רק רמזים, חלקי מציאוּת.

ככה זה תמיד. כמעט לא משנה איפה אני, ומה אני עושה, כשאני רואה דרך העדשה, אני רואה אחרת.

לא מסגירה כמעט – לא מהחלטה כמובן – את המקום, המציאוּת, האנשים כמו שהם.

שומרת חלקים בלבד. מציאות סלקטיבית, אישית.

הגעתי לנקודת היציאה וראיתי יום אפור

.

ואת הג'ינג'ית מוקפת נשים. כמה לחיצות ידים, רכבי שטח ומפה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ונסענו בנוף שהחליף צבעיו עד שהגענו למבנה באמצע שום מקום

.

ורוני קראה פירוש קטן ומעניין על עמק האלה שאפילו אני לא הצלחתי להתנגד לו

.

וכשיצאנו ראיתי את זה. עברו שבועיים ואני עדיין לא מצליחה להבין מה זה, ולמה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואחרכך הגענו לכרמים רבים. זה תמיד מוזר לראות כרמים בחורף. הגפנים גרמיות וחסרות רמז לאיך הן

בשיאן ומה הן מניבות בחדווה וחיות באביב ובקיץ

.

אבל אז הפתיעו אותנו

.

ושוב נסענו באמצע שום מקום הגענו לאיזו מערה מפתיעה. בגודל פתחה לעומת גודלה הפנימי, הענק.

.

ופגשתי באמת כמה נשים שאני לא חושבת שהיה יוצא לי לפגוש בדרך אחרת אלא אם הייתי מצליחה

להרים את תוכנית הראיונות הנשית שאני זוממת עליה, כי איך אני אפגוש עוד דליה שאני מתעקשת

לקרוא לה סמדר שמנהלת את הקנטינות בכל בתי הסוהר בארץ למשל ואגלה אישה חכמה, קולית

ונהגת שודים כאחד? כנראה שרק שם. אחר כך חזרנו הבייתה. לתל אביב.

.

בלי תמונת נוף אחת כמובן, אבל במצב רוח נפלא ועם הבטחה שבפעם הבאה, כאן או באוגנדה,

יהיו גם צילומי נוף , הבטחה.

אסור לצלם במוזיאון. וידיד רובין גם…..

.

.

.

אסור לצלם במוזיאון. אסור לצלם במוזיאון. אסור לצלם במוזיאון.

אבל לא הצלחתי להתאפק.

היו שם אנשים שהסתובבו בשקט

שקועים איש איש במה שראו עיניו

וגם אני כמו תמיד ראיתי דברים מקרוב

וזזתי כמה צעדים והכל השתנה. במעט, אבל השתנה

ועמדתי בשקט וראיתי את הבת שלי מרוכזת אז התאפקתי והמשכתי לשוטט

והרמתי מבט

ועברתי שוב בחדרים המופלאים של אריכא הגעתי לאולמות עוצרי הנשימה של ידיד רובין והתמלאתי

שמחה ועומק נשימה ואז ראיתי איש אחד מרושל לבוש ופרוע שער שאיךשהו נראה לי מוכר ונעמדתי

תוהה מי הוא והשומרת הרוסיה תפסה את מבטי, חייכה ואמרה זה הצייר, את יודעת נכון? ונשמתי עמוק

ונגשתי אליו, אל ידיד, ואחרי שאמרתי לו את המילים החמות והאמיתיות שרציתי, שניסו להעביר לו את

עומק הרגש שהציורים שלו עוררו בי, בקשתי ממנו, נשבעת, להצטלם איתי. נעמדנו מתחת לציור החותם

את האולמות שלו, או אולי הפותח, תלוי מאיזה כיוון מתחילים…. וכמו גרופי אמיתית, עמדתי לידו וחייכתי.

.

ואחר כך הלכנו הבייתה.

.

והתחילה השבת האיטית הזו שנצבעה, ועדיין, בצבעיו של ידיד, עזים, פשוטים לכאורה ומלאים בהכל,

בדיוק כמו שצריך לפעמים כדי לזכור שאפשר גם פשוט חיים.

העולם הזכיר לי היום

.

.

.

כבר עשרים וארבע שעות הלב שלי עולה באש. בוער מזעם, וכעס וחרון אמיתי.

החלטת הכנסת לתמוך בוועדת חקירה נגד ארגוני זכויות האדם הפכה עלי את עולמי,

ומאז אני סוערת, חסרת שקט, קוראת, כותבת, מגיבה, שולחת, נואמת ומחפשת מקום לפרוק את

תסכולי מול, ואהבתי את, המדינה שלי. זו ההולכת ומשתנה מול עיני בשנים, בימים האלה.

והתנהלתי בשיגרת יומי וחיי ומהרגע שיצאתי עם הקפה ביד, הבלקברי בכיס והבת שלי לצידי

לנסיעת הבוקר לבית הספר ראיתי את השמיים.

הם היו כחולים באופן יוצא דופן, משתנים מרגע לרגע באופן חריג ובעיקר, מאד קיימים.

אי אפשר היה להתעלם מהשמיים היום. אני לא הצלחתי.

רק בשעת ערב, כשהחושך עטף אותם, ואותי, הבנתי את כל הרגעים האלה היום.

אלה היו רגעי שיכחה. כאלה שסוחפים אותך פנימה אל עוצמתם ועומקם ואין הסופיות שבם,

ואת שוכחת. את שוכחת שאת חלק ממדינה ומרגישה שאת חלק מעולם.

זה מה שהייתי צריכה לזכור היום. להרגיש לזמן קצר, לפני שהאש תתלבה שוב,

לזכור, ובעיקר להרגיש חלק מֵעולם, לאו דווקא ממדינה.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז ירדה החשכה, ואחותי הקטנה נהגה, והאחיינית שלי שהתחילה את שרותה הצבאי התומך לחימה לפני

חודשיים ישבה במושב האחורי חצי מנמנמת חצי מנסה להשאר ערה, בכל זאת רק יומיים וחצי

בבית חבל לבזבז-על-שינה, וחשבתי על יוני שחזרנו מהאזכרה שלה, ונזכרתי בזמנים שהרגשתי

שהמקום הזה שאני כל כך אוהבת, הבית שלי, המדינה שלי, איך פעם הרגשתי טוב להיות חלק

ממנו, עד שהגיעו האנשים שמנסים לחמוס ממני את דעתי, אמונתי ונאמנותי ליהדות ולישראליות

שבי, אלה שמנסים להטיל ספק בטוב ובמוסרי שאני מאמינה שיש כאן וגם שם, ממול.

ונזכרתי איך לאורך כל היום הזה איזו עוצמה אמיתית לא נתנה לי להתרחק ממנה מדי, ואני באמת לא אדם

המחפש סימנים בשמיים, ממש ובאמת לא, מעולם לא, עד שהבנתי, מול האור והאש והכח והעוצמה

האמיתית שפרצו ועטפו אותי, שכוחות הרשע לא יצליחו. אין סיכוי.

.

מִלְפַנים, מאַחור ובְכל הצבעִים

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*


*ובכל זאת לסיום שתי מילים, כי הטישירט הזו כל כך מדוייקת:



*

לאן נעלמה זאתי

.

.

באחת וחצי נשברתי.

הודעתי להם שאני סוגרת את הדלת, הולכת לישון ובבקשה שישתדלו לאפשר לי להצליח.

מבט אחרון אישר לי שארבעה בני ארבע עשרה וחצי – בממוצע, למי יש כח או חשק לבדל ארבע עשרה

מארבע עשרה וחצי – ברמות אנרגיה שרק בגיל הזה אפשריות נמצאים במה שנראה אולי לקראת

התארגנות שינה, הסלון שלי מוזז לצדדים כאילו לילסדר ושמיכות עבות ורכות ועליהן כריות שנאספו

ממיטות שונות וסדיני כותנה נקיים מהוות משטח שינה מתוכנן היטב, רחב דיו לכולם למרות שהם

ישנים פזורי גפיים וגוף כמו תינוקות. המדיח פועל, הכלבה קיבלה תרופה, אפילו הכביסה קופלה,

והם בענינים שלהם. מחשב, קלפים, ציחקוקים, מכות, בכל זאת יש שם בן, ותכנונים ללילה לבן.

שלום, לילה טוב ובחייאת, אל תלכו לישון מאוחר מדי כי כל התוכניות שלכם – שלא נגיד שלי –

למחר יתהפכו. ואני סוגרת דלת ומתמוטטת.

.

.

.

.

.

בשמונה וחצי בבוקר כלבה רוטנת שכבר מאוחר מדי לפיפי ראשון מעירה אותי.

אני נגררת לסלון ורואה אחת על הספה השמאלית….

אחד על הספה הימנית…אחת על השטיח….ו…

.

אני סופרת שוב. אחד, שניים, שלושה.

אבל אני זוכרת שהם היו ארבעה. אני מתקרבת לבדוק מי הוא מי ומגלה שמי שחסרה היא המקומית.

זאת שלי.

בטח החסרתי פעימה, איך לא.

אבל אחרי רגע חשבתי שהיא בטח התחמקה למיטה הנוחה שלה.

ובכן,

לא.

הצצתי לחדר שלי, אולי התגנבה אלי בלילה ולא שמתי לב,

ובכן,

לא בפעם השניה.

אני מתחילה לעבור בבית חדר חדר, פינה פינה,

מלקטת מידע, עינים משוטטות במהירות, מחפשת עקבות להבין מה קרה כאן בלילה

ואיפה ילדים מתחבאת זאתי שלי.

אז הם אכלו, פשטו על הממתקים ע'ע עטיפות,

שיחקו קלפים, פתרו תשבצים, עשו מלחמת

מים, ע'ע מגבות לחות ובגדי ים וראו כנראה

סרטים. אבל איפה הבת שלי?!

כבר באמת הרגשתי סוג של בהלה קטנה,

בכל זאת,

ילדה מתוקה, ושלי, ויש לי רק אחת…

אבל הכלבה רטנה שפיפי בבקשה.

נגשתי לפתוח את דלת הכניסה וגיליתי שהיא

לא נעולה מה שבאמת היה מוזר…

יצאתי החוצה לכיוון מה-שהתחלתי-

לחשוד-בו-ולא-האמנתי בהיותי מכירה את

סחורתי שבבית, ובכל זאת,

פסעתי לכיוון…

ואכן,

עטופת שמיכות שעכשיו-הבנתי-למה-הן-

לא-על-השטיח-בסלון,

שמונה בבוקר,

השמש קופחת עליה,

מכורבלת בשמיכות פוך,

הנייד לידה,

בכורתי,

אהובתי,

אהבת חיי,

נמצאה ישנה לבד על הטרמפולינה בחצר כאילו אין מחר.

.

עד חופש חנוכה, שניים בדצמבר. חודשיים נטו, שלנו.

.

פתאום באמצע הדרך

.

.

.

ככה באמצע הדרך. תכף שקיעה. תכף חתונה. והיופי הזה עצר הכל.

.

ארבע נשים וחתונה אחת

.

.

אני מתבוננת בצילום הזה כבר חודשים ארוכים.

שוקלת לסרוק אותו ולהגדיל לגודל אמיתי. מטר על שמונים או משהו.

יש בו משהו מקפיא זמן, תקופה, אופנה ואותנו ואני  לא מצליחה – גם לא רוצה כמובן – להרפות.

היום נתקלתי, שוב, בבלוג אופנה כל כל מיוחד ומקסים. יש בו טוויסט יחודי וזכרון קולקטיבי כל כך רחב

שאיפשר לי  להפסיק לחייך אל עצמי מול הצילום –  מבחינתי, מונומנטלי, בחיי –

ולנסות לספר אותו, לפרק אותו לגורמי  זמן, משפחה, אופנה ובכלל. הנה אנחנו. במלוא תפארתנו.

.

השנה: כנראה 69'. הסנדלים הלבנים שלי מסגירים את עצמם. הם נקנו ביום האחרון של הלימודים

בכיתה ח', ובגללם זרקו אותי, ואת זה קשה לשכוח. שנתיים לאחר המלחמה הכובשת. המיתון שהגיע

בעקבותיה נתן אותותיו גם בחיים שלנו. התוצרת של בתי חרושת לטכסטיל לא הייתה בעדיפות ראשונה

אצל אזרחי המדינה. אח שלי היה חייל, אבא במילואים הרבה, החתול שלנו חזר הבייתה אחרי חצי שנה

העלמות וצער גדול. ולי, אמא הסכימה סוף סוף לקנות חזיה. וגם צפרדעים, יו נואו.

הארוע: ארוע משפחתי כמובן. כזה שאמא תפרה לנו ולה שמלות חדשות לכבודו.

צלם: אבא שלי כמובן

הנוכחות בצילום: סבתא שלי. היפה, הזקופה, החזקה בנשים. עקשנית ודעתנית כמו לא נולדה בתחילת

האלף הקודם. פמיניסטית מבלי דעת. תספורתה הרגילה והנוחה. שיבה קלה בשערה וליפסטיק – בטח

ליפסטיק אלא מה? שפתון? אודם? לא ולא. ליפטיק אדום בשפתיה. אני תוהה האם השרוולים השקופים

המכסים את זרועותיה נתפרו כדי לא לחשוף זרועות, בכל זאת בת שישים וקצת, או שזו שמלה קצת

פחות קייצית. השמלה עוברת את אורך הברכיים והגיעה איתה כנראה מאר'הב כששבה מגלות ממושכת

כשנתיים לפני הצילום יחד עם התיק הלבן שבידה, מעיל פרווה ושאר דברים שהריחו חו'ל.

אמא שלי: היפה. תמה וחייכנית. בתחילת שנות הארבעים שלה. רואים שהייתה במספרה. רולים. ניפוח

קל במספרה השכונתית, וספריי. סיבוב נוסף לפני שעוזבים את הבית. אמא אוהבת בגדים. מאהבתה

לבגדים למדה לתפור. אני מנסה להזכר באיזו שנה פתחה בוטיק –  ב ו ט י ק – ברחוב אשתורי הפרחי

בנסיון לחבר בין אהבתה, מקצועה וכל היתר. עגילי הפנינה התלויים שלה….אני חייבת לחפש אותם

בשישי הבא ואת העדי על צווארה אני מכירה גם. את השמלה תפרה בעצמה, והיא נוגעת בקו הברך,

ממש נוגעת והצוארון חתוך בחתך קלאסי שמחזיק מעמד עד היום בכל קולקציה ראויה. הנעלים שלה

תואמות כ מ ו ב ן את התיק שאני לא מעוניינת לפרט מה הייתי מוכנה לעשות כדי שיהיה שלי היום,

והיא לא מאופרת. כמו תמיד. ליפסטיק – כן, שוב – ורדרד וזהו.

הקטנה: שקטה מבחוץ וסוערת מפנים הייתה כל כך רזה שיום אחד אני אגלה לעולם את הכינוי שקיבלה

בגלל דקותה, היא גם מעולם לא עשתה עניין מבגדים, עד היום. היה איזה עשור שהעובדה שאחותה

הגדולה הייתה דוגמניה מצליחה והביאה הבייתה ערימות בגדים מצא חן בעיניה, וגם גרם למריבות לא

פשוטות של תחזירי-מיד-מה-שנתתי-לך-אבל-נתת-לי -לא-אכפת-לי וכדומה. השער שלה קצוץ.

לקח לה הרבה שנים ללמוד להשתלט על החלק הכי מרדני  בה.. והדרך הייתה פשוטה: שלא יהיה הרבה

ממנו, אולי נצליח להשתלט עליו. היא משום מה לובשת שמלה שאין בה מהטורכיז שכבש כל חלקה טובה

במשפחה ביום ההוא, וגם את השמלה שלה אמא תפרה. היא בת …אולי אחת עשרה ולכן, אני משערת,

ננעלה בנעלים וגרביים-ילדה-טובה עד הברך ממחלקת הילדות-עדיין-לא-נערות ,ועדיין לא עונדת את

השרשרת שסבתא נותנת לבת מצווה שלכולנו יש, והבת שלי קבלה כזו מסבתא שלה גם.

ואני: שאין לי מושג מי הנערונת הגבוהה הזו שמביטה במצלמה במבט לא מוכר ומורגש לי. אני  מזהה

את עצמי כדמות בצילום, כמובן, אבל בתחושה….. הנערונת ההיא, בדיוק בת גילה של השרך הגדל

בביתי, זרה לי. אני מביטה בפניה מתוך רצון עז לגלות בה את סימני האני  ונשארת מרוחקת ובו בזמן

מרותקת אל תווי הפנים שלה. השמלה שאמא תפרה לי ובטח התווכחנו על האורך שלה – קצר. קצר מדי.

ככה הולכים. מי? כולם. מי אלה כולם? אוף אמא – הסנדלים שכל כך שמחתי איתם  וגרמו לי כל כך הרבה

עוגמת נפש, השער שלא נראה כאן בהיר כפי שהיה מי יודע למה ואמא שלא מבינה למה אני מכסה את

העינים מה-זה-השער-הזה-על-הצד-ככה-אי-אפשר -לראות-כלום-את-תקלקלי-לך-את-הראיה והתיק

הלבן של אמאשיתאים לסנדלים למרות שלילדות בנות ארבע עשרה אין תיקים לערב. והברך הימנית שלי,

והיד,  מונחות כאילו הגוף יודע מעצמו איך לעמוד גם שנתיים לפני שזה מתחיל. ואולי בעצם גם המבט,

לכי דעי. . .

.

אני מביטה בצילום וחושבת שרואים שאנחנו משפחה. שיש ביננו דמיון.

דמיון ברבדים שונים, שאפשר לראות גם בימים שהשמלות שלנו לא –  ברובן הגדול –  באותו צבע.

ואהבה. כמה אהבה.

.

פּוּשְטִים

.

.

זה התחיל כשהורדתי אותן לגלשנים, לגלים ולצריבת המדוזות,

הייתה לי שעה עד שיהיה לי מה לצלם והחלטתי לקחת קפה קר ולחפש לבבות לאוסף אבני הלב שלי.

אז התחלתי ללכת על חוף הרצליה הנקי באופן מפתיע ומזכיר ים של פעם הרבה יותר מחופי תל אביב –

.

וראיתי ערימה

.

אז התקרבתי

.

וראיתי שכמעט כולם פושטים. מי בכלל טורח להרים או לאסוף צדפים פשוטים כאלה?

.

ונזכרתי בטיולים האין סופיים שלנו איתה כשהייתה בת שנה, ושנתיים ושלוש, כשחול הים, ושעת

השקיעות, והחול בתוך הטוסיק, התערבבו עם קרטיבים ראשונים, פטפוטיםחדשים ומרגשים וחיפוש קפדני –

הנה צדף מתוקה, תראי – מצאנו אוצר. ליקוט זכרונות ואיסוף צדפים פושטים בדלי פלסטיק קטן או בקופסא

שכבר אין בה ענבים. וחול ודביקות במכונית ושטיפתם של ילדה דביקה וצדפים באמבטיה, ובואי נניח אותם על

המדף טוב? ובכל פעם שנסתכל עליהם נזכר כמה היה נעים לחפש אותם…ואני שוב בעכשיו, ממשיכה הלאה,

למצוא את "השווים" .

מתי –  חשבתי  –  מתי התחלנו להצביע על ה"מיוחדים", ה"שווים", "האחרים" כראויים יותר לאיסוף. כמו אלה,

נניח –

או זה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

או אלה שנחשבים מיוחדים ממש

.

ואבנים שחלקות באופן שקשה להסביר, חלקן מנוקבות בהזמנה לשרוך. וחלקן פשוט חייבות להיות שלי….

.

וגם שברי  זכוכית  שהמים, והמלח והזמן, כמו שרק הזמן יודע, רככו קצוות חדים לתחושה מנחמת.

.

והכי אני אוהבת את האבנים שהים חרט בן לבבות

.

ואת זאתי משמאל

.

א נ י א ו ה ב ת ק י ץ. אפילו שחם.

.

לא על חשבון איש

זה ארוע שאני אוהבת, התערוכה של הועד למלחמה באיידס בחסות בנק הפועלים.

ראשית כמובן בגלל התערוכה עצמה. יש בה כזה ערב רב של עבודות, צבעים, רחש וחד פעמיות.

כמעט שוק. קרנבל. קליידוסקופ. לונהפרק ומטרה מצויינת ממש.

מסתובבים, מסתחררים מכמות מציפה של צבעים, סגנונות, כשרונות כן או לא – יש אוצרת, יש רף –

אבל הוא רחום ונדיב במידה מסויימת. יש ציורים, איורים, צילומים, פסלים, עבודות.

יש אמנים מפורסמים, אנונימים, תלמידי בצלאל, חולי איידס, חברי הקהילה, ידידי הקהילה,אמנים

מחפשי חשיפה וקהל, כאלה שלא צריכים ותורמים בכל זאת, וכאלה שפשוט תורמים.

יש קפה, תה, מים, מיץ תפוזים ועוגות שאפו והכינו אנשי ונערי/ות "לילית" עוד מפעל מבורך.

ויש מינגלינג, בטח שיש.

.

.

.

יש את אנשי ההון הגדולים, יש את שרי עם פמליה לא קטנה, יש שר שנואם, כמה יושבי ראש כמובן,

יש את האמנים שתרמו, יש את אנשי הועד למלחמה באיידס, נשאים, אנשי קהילה, יש את רני והילה.

יש עיתונאים, צלמים, שיעזרו להגביר את המודעות, כן, גם דרך טורי הרכילות וצילומי האנשים שהיו –

כן, גם אני – ואני שמחה לתרום עבודה גם השנה, להיות שם, להתמנגל ללא הכרה ולקוות שהצילומים

שלי יעבירו לקופתם כסף, הלוואי. ויש אלפי אנשים שגם אם התלבשו יפה בבוקר הזה והלכו לארוע

חברתי מבחינתם, עדיין חיזקו בנוכחותם, ובעיקר, כן בטח שזה העיקר, בכספם ועד אקטיבי וחשוב.

ובימים ושנים של אדישות ועייפות כה גדולים, זה לא מובן מאליו במקום הזה.

יש הרבה סיבות להעביר בקורת על קשרי הון – ממשל או בכל סדר שיתחשק לכם לסדר את המילים

האלה. יש הרבה בקורת, לפעמים אוטומטית, לפעמים לא, לעיתים מוצדקת ולעיתים לא, לפעמים

מעוררת מחלוקת וסערה ממשית, ראה מקרה יאיר לפיד והמסע לפולין ולפעמים, הייתי שמחה אם

קורה משהו שהתוצאות שלו חיוביות, שיהיה פרגון, או לפחות, שיהיה שקט לרגע.

התערוכה הזו לא פוגעת באיש. לא לוקחת כלום מאף אחד. היא לא "על חשבון".

גם אם יש בה מהאינטרסנטיות של הגוף שמאחוריה, אז מה?

לי זה לא מפריע שבנק הפועלים מאמין שהוא מרוויח משהו טוב וחיובי לתדמיתו,

שירוויח. מבחינתי המטרה שווה את המניפולציה.

התערוכה הזו נערכת כדי שהועד למלחמה באיידס יוכל להתקיים.

ככה חד וחלק.

או שאתם חושבים שהמדינת תומכת בו? אז זהו שלא.

בלי הכסף המגיע אחת לשנה – זו השנה האחת עשר – מהתערוכה, לא היה הגוף כזה הדואג להלחם

במחלה, לדאוג לנשאיה, לתמוך במשפחות, להזכיר שהיא לא נעלמה ולהיות פה לקהילה שלה,

לא מסוגל להיות. פשוט ככה. לא מסוגל להיות. אז מבחינתי, שווה. בטח שווה.

וגם בשנה שעברה.

אתר התערוכה וגם, פתוחה הערב, מוצאי שבת ה – 6 פברואר – כניסה חופשית כמובן.

ושלושה צילומים שלי שאתם אולי זוכרים.

את הטכסט הדבקתי, כהפתעה, לקונה מאחורי הצילום האמצעי, שיגלה כשיגיע הבייתה. נמכרו :)

על המילימטר

 

 

הצפרדעים הגדולות – כתבתי פעם על צפרדעים אחרות – העומדות ברחובות על לועיהן הפעורים

מסקרנות אותי בכל פעם מחדש. החולשה שלי לוינטאג', לרהיטים נושאי היסטוריה וצלקות,החיבה

שלי לכסאות עץ ישנים ובעיקר חותמו של אבא שלי, ניגורו ושנות ילדותו מעמידים אותי לא פעם

ולא פעמיים לצידי צפרדעי ענק צבעוניות – אמא-אל-תעצרי-את-האוטו-אמא-פליזזז – 

עומדת כבדרך אגב, מעמידה פני תם ומציצה מזווית העין, אולי האוצר הבא מסתתר בדיוק כאן,

מתחת לקירות גבס מפורקים וניירות גליים אפור פלדה ושאף אחד שמכיר את אמא של איה לא יעבור 

ויזהה אותה שולפת שרפרף עץ מתפרק או סתם גזע עץ שהתאהבה בו ברגע. פוטנציאל.

 

 

 

 

 

 

 

הצפרדע האדומה הזו  ואחיותיה על מגוון צבעיהן חונות ליד הבית שלי בשנתיים האחרונות – סאגת הנובורישיות, לא עכשיו, לא היום – לפני כמה חודשים הגיעו משאית ומנוף – אני אוהבת מנופים, עגורנים – בכלל אני אוהבת דברים – עם הרבה מאד כאלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

אחרי שרוקנו מתוכם את הררי השיש העברתי כמה מהם במקום למזבלות, לגינה שלי. ברשות כמובן.

 

 

 

 

 

 

 

 

חשבתי להעביר אותם לבית הספר לצורכי אחסון, מיחזור וכו'  והשארתי לי שניים, בכל זאת. והם רבצו שם. ארגזים גדולים מעץ פשוט, סופגים אל עצמם את הקיץ, מי הממטרות – בצמצום, אבל בכל זאת, ואת החיים בגינה שלנו, והתבלו והתפרקו. אני במקביל, התחלתי לערום בצד מה שהתפרק.

 

 

 

לפני שבועיים, בסערה הגדולה החלטתי שמספיק וניגשתי להביט בהם מקרוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשהתקרבתי, ידעתי מה זה יהיה.
ליתר בטחון מדדתי, ואכן, ממש על המילימטר כמו שאומר האיש עם תשע אצבעות – אחת נתרמה
לצבא הבריטי – קסומות, מדוייקות ולא יודעות חיפוף מהו ובקשתי ממנו לרדת למרתף הקסמים שלו
שsoon אני ארד עם מצלמה ואתעד עולם קסום של מוטרות ושייבות ופצירות ומלחציים וקלאפות
ומה לא להחליק לי בבקשה את ה………לא- יודעת- מה-זה-יהיה-אבא-אבל-יש-לי-רעיון.
ואז,
ב ד י ו ק. על המילימטר, כאילו נבנה במיוחד,

 

הונחו החלקים המחוספסים לשעבר של ארגז אריחי השיש שניצל מרקבון במזבלה והפכו למדף חובק דיסקים, מכונית ישנה – וולוו נדמה לי – ואוצרות קטנים אחרים.

על המילימטר.

מתנהל מעצמו

.

.

אחד הדברים הקבועים ביותר בחיי בשמונה שנים האחרונות הוא הבוקר.

מתנהל מעצמו בדייקנות ובקצב שלו כפעימות לב, כתוכנה דייקנית להפליא.

בשבע אפס שבע, בחיי, השעון מצלצל ובין שמונה לשמונה ועשרה הסקיני על שערה, ילקוטה, הנייד

וכסף לקיוסק יוצאת מהבית. אחריה אמה. מסמורטטת, לא תמיד, אבל לרוב, עם קפה ביד, משקפי

שמש ותחנונים לכלבה לצאת מהבית רק עד שאחזור, למטרת ניעור עצמותיה הזקנות.

כשאני חוזרת היא רובצת במקום שהייתה כשעזבתי כמובן.

הילקוט לרגלי הנוער במושב הקדמי, אני מנסה ודי מצליחה סוףסוף, לא להעיר שיש המון מקום

במושב האחורי – למה הילקוט חייב להדחף לקדמי – ככה. כי נוח לי – ואנחנו בדרך.

סוף הרחוב, שמאלה לקק'ל, גשר, שמאלה לאיילון צפון, ימינה לכיוון הכפר, חיוך לשומר שנותן לנו

להכנס לכפר ממש, לא רק לחניה – שנים של השתדלות אל תראו את זה כל כך פשוט –

והיא יוצאת מהאוטו. נשיקה. לפעמים. אני אוהבת אותך, תמיד, ואני כבר במסלול הקבוע בחזרה.

קבוע. אני אוהבת קבוע. תמיד אהבתי.

לא מפחד הלא קבוע. לא מפחדת.

קבוע כי בקבוע יש מקומות וזמן שמאפשרים הרבה.

המסגרת מאפשרת חופש, הקביעות משחררת דמיון ורצונות ומילים.

בתוך הקבוע אפשר להבין. להרגיש. לראות תהליכים. שינויים. כמעט כמו בספרי האצבעות.

flip books הם ממתק אמיתי.

אני מנסה לזכור לקחת מפעם לפעם את המצלמה הטובה לנסיעות בוקר האלה.

לצלם את הדרך לבית הספר. זו המשתנה מדי בוקר באופן המשקף גם את עונות השנה כמובן,

גם את השלטים באיילון – אבא יצליח או לא? – גם את דרכי האספלט המשתלטות על השטחים

הירוקים בין הבית שלנו לכפר הירוק, ומבנים שמופיעים בתוך השדות תוך ימים, ובכלל את הזכרון

הויזואלי שיתחבר לזה הרגשי בדרך הקבועה שלנו. זו החרוטה לתמיד.

נסיעות רגילות של בוקר.

לפעמים התרגשות גדולה. לפעמים חששות, עלבונות. שיחות קצרות וטובות.  ויכוחים וטענות.

צחוקים, הרבה צחוקים, נסיעות של שקט גם, ולא מעט נסיעות שהמצלמה או הטלפון מצלמים.

אני מצלמת, והיא. אני מראה לה משהו ששווה פריים, והיא רוצה לבד, ומראה לי גם.

צילומים מכוונים, מקריים, עם עצירות בצד הדרך לעיתים רחוקות.

מה שקורה בדרך באותו יום מכתיב אם לצלם, ומה.

בדרך כלל אני לא יכולה להגיד מי צילמה מה. לפעמים אני זוכרת פריים מסויים, אז כן.

הנה הבוקר של הסערה הגדולה לפני שבוע –

והנה זו מהבוקר 

נראה מה יקרה בהמשך.

חייזר או חרגוזאור?

/

/

שבת בהירה באמצע החורף. הגינה ניראת כמו אחרי צונאמי.

יאללה, אמרתי לה, מגרפה, מטאטא גינה, כפפות עבודה ופח ענק.

המשימה: איסוף עלים.

אספנו אספנו אספנו עד שהגענו לחלק האחורי של הבית שם מונחים כמה כאלה.
.

נגשתי אל אחד כדי להזיז אותו. יקום התגלה יפה ומלא הוד קדומים

וכשהתקרבתי, משהו לא ברור צד לי את העין

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אז התקרבתי….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועוד קצת

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועוד

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עד שהעדשה כמעט נגעה בו.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועכשיו אתם יכולים לנסות לשכנע את הבת שלי שאין חייזרים……

.

טרטקובר 2010

 

 כל שנה טרטקובר מזכיר לי איזו שנה הייתה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 כל שנה. מחכה וחוששת מהמראה שהוא מציב.

 Happy new year –

אבל הפעם,

באמת.

 –

לילה לבן, מורה וסמרטוטים

.

.

.

הגעתי ביום שישי בצהרים לבית הספר. זה מה שראיתי על מגרש הכדורסל.

.
.
.
.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

וגם זה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ככה אני רואה דברים, תראו איך קוראים לבלוג הזה.

מה זה? שאלתי את א. – אחרי הכל אני מכירה אותו מגיל שלוש כמו שהוא מזכיר לי בכל פעם מחדש

. מה זה שאלתי שוב. כחחח הוא גיחך בחדוות נעורים הורסת ממש, ת נ ח ש י.

טוב, אל תהיה רשע, תן רמז

רמז..? או קיי…אנחנו בתקופת תולדות האומנות

תן עוד רמז

ז ה ו הוא אמר, הסתובב כטווס צעיר, גחך ונעלם אל החושך.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

את צילום הלילה הזה הורדתי היום מהפייסבוק של אחד מהם, ככה היה הלילה שלהם.

אחר כך הוא כבר התקדם לזה:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אבל אני הייתי בהווה, בצהרי יום שישי, מאותגרת על ידי הנוער, מנסה להבין דרך העינים שלי

ודרך העדשה של המצלמה הקטנה שהייתה איתי מה אני רואה. מה הם עשו כאן כל הלילה עם

מאות, אלפי גזירי בד בשחור ולבן.

לאט

לאט

לאט

לאט

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כשעליתי לקומה שניה לקחת משהו, הצצתי דרך החלון והבנתי.

תעשו טובה.

גללו ל א ט. נסו לנחש מה הם עשו כל הלילה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כנראה לא צריך להיות גאון כדי להבין, רק להסתכל מזווית אחרת :)

I rest my case

 

זה צילום מצב חדר.


כנראה של בת. כנראה עם התוספת עשרה בסוף הגיל שלה.

לא שלנו. לא מכאן. לא מכירים אותה. לא יודעים מי היא, מה פתאום.

חדר תיאורטי. נערה אלמונית.

אני מנצלת הזדמנות שנפלה לי ב מ ק ר ה כדי לשאול שאלה לא כל כך תיאורטית:

אז מה אם זה החדר שלה? של הנערה האלמונית מהחדר שבצילום…

מי צודק/ת?

והכי הכי חשוב

מה יהיה?

ועוד יותר חשוב:

מ ת י? 

 

מה שהים שלח לי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

…………………..  :)

 

אבל אין לי משהו מעניין ללבוש אמרתי לה

ר' היא עיתונאית סימפטית במיוחד, יש לה מדור בגדים שהיא כותבת ועורכת –

יתכן שהמעניין מכל מדורי המה-יש-לי-ללבוש-בארון-שלי.

מתנהל בו לא פעם שיח מעניין בענייני אופנה, ביגוד והמשוייך אליהם לא רק ברמת

הname dropping מה קניתי, של איזה מעצב איפה בעולם וכמה עלה לי לא נעים להגיד –

אלא גם התייחסות מעניינת לפעמים, מתחברת להשקפת עולם, רצון לאמירה אישית ויתר עניינים.

–  אבל אין לי מה ללבוש

–  נו, באמת

–  בחיי. נשבעת לך. אני מחבבת את המדור שלך, מחבבת עד מאד את ל. וגם…..

"חשופים" עכשיו באוויר ואני טובה וצייתנית, עושה יחסי ציבור כמה שאפשר…

–  נו, הנה סיבה מצויינת….

–  אבל אין לי משהו מעניין ללבוש, נשבעת לך….אני לא בתקופת בגדים…

–  ח ל י

–  נשבעת. וחוץ מזה…משעמם….הכל שחור וחום ואפור….

–  סיבה קלושה.

–  נשבעת לך!

 אז אחרי כל כך הרבה שבועות, הלכתי לבדוק אם אני מגזימה. שלא יאשימו אותי בשבועת שוא.

 

 

למה חשבתי שאין צבעים?
בארון א' גיליתי קולבים צהובים, אדומים ולבנים

וגיליתי הרבה מאד. ממש מאד בגדים שחורים. שחורים כהים, שחורים בהירים, אפורים כהים, אפורים בהירים, אפורים לא כהים ולא בהירים ועוד קצת שחורים. בגדים. גופיות, חולצות, סריגים, שמלות, חצאיות, מכנסיים, קרדיגנים, עוד חולצות, קומבינזונים, גרבונים. בגדים יקרים, זולים, ישנים, מסמורטטים כמו האפורה הזו, חדשים, אהובים, נסבלים, מוכרים לגוף שלי כמו פיג'מה ישנה, מנוכרים והכרחיים, לא הרבה, יצוגיים, בייתים, מה שתרצו, מה שתגידו, ויותר.

 

והמשכתי וגיליתי כמה, חומים…
ועוד כמה בצבעי אדמה, צבעים טבעיים, בג'ים, קרמיים, זהובים, צבעי עור, גסים למגע, עדינים, משי, קשמיר, כותנה, טריקו, צמר. חומרים. טקסטורות.

והלבנים, הרבה לבן. גופיות, חולצות, עשרות כותנות עם כפתורים, סריגים, וזהו. להוציא מהג'ינסים כמובן ומכנסים שחורים וחצאיות ארוכות מאד בקשת הצבעים הזו אין בארון שלי שום סוג של כחולים, ירוקים, סגולים, כתומים, ורוד שאינו דהוי וצהובים. וכדי להרגיש בכל זאת לא מועמדת לאשפוז בכפיה, או בהתנדבות, אוסיף בגאווה שספרתי בארון שלי שנים עשר פריטים אדומים וסוודר אחד ורוד.

עכשיו את מאמינה שהארון שלי מ ש ע מ ם?

ד'ש לל. :)

נ.ב. אפריל 2017 – כלום, כלום לא השתנה

יודה הלוי פינת בנק הפועלים. נמכר.

 

 שישי. בוקר. 

 אני אוהבת את התערוכה – ארוע – מפגן – איך שלא תבחרו לקרוא לתערוכת האמנות הישראלית

 של  הועד למלחמה באיידס בבניין בנק הפועלים בתל אביב פעם בשנה, בחורף. יש בו ערבוביה

 מקסימה של תל אביביות, ישראליות, פרובנציאליות, רצון טוב, הרבה, מאות יצירות אמנות וערב

 רב, רב ממש  של אנשים. הרבה אנשי חברה, ממון, פילנטרופיה וגם ציירים, צלמים, עיתונאים,

 ובאמת מכל וכל. 

 ארוע מגאלומני. הרבה אומנות. טובה יותר, טובה פחות, מודעת לעצמה, חובבנית, הכל מהכל,

 כבר אמרתי, והרבה רצון טוב, מצליחים להרים שנה אחר שנה בוקר רוטט שמביא בעקבותיו את מה

 שחשוב באמת. מודעות למחלה הארורה הזו שלא הולכת בינתיים לשום מקום, וכסף, הרבה כסף. 

 

 

 

 

 

 

אז התלבשתי באופן פחות שכונתי מהרגיל, אפילו התאפרתי מעט כי אנשים, צלמים ולכי דעי את מי תפגשי שם בכל זאת – ובאמת פגשתי איזה אקס מצויין במיוחד – אבל לשכנע את עצמי לקפוץ לרגע למספרה לא הצלחתי, יש גבול. שונאת מספרות והשמים האפורים – כמעט – שחורים שראינו, וצילמנו מהאוטו בדרך לבית הספר הרתיעו להתרוצץ בחוץ וסיפקו תירוץ מצויין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יודה הלוי, חניה חוקית בכחול לבן מי היה מאמין וכניסה לבועה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אמרתי הרבה היי והיי, ושלומי מצויין, וכן, היא כבר ממש גדולה, ותודה רבה, באמת, כן אני

ממש נהנית בצילומים ואפילו מצליחה לחבב אותה לפעמים את הדמות הזאת שאני משחקת,

וכן, אנחנו חוזרים לצלם עונה שניה של "עד החתונה" במאי אני חושבת, והכי הרבה אמרתי

תודה רבה, כן? ראית? באמת? ולא, אני לא מגלה מה מצולם שם וכן, אני מנסה לארגן תערוכה

ואין לי מושג איך עושים את זה, לך יש? ח י ו ך.

 

 

 

 

 

 

 

 כי השנה, בניגוד לשנים הקודמות שאמרתי שאזכור וכמובן שלא, הצלחתי לתרום צילום.

אומנם, אומנם ממש ברגע האחרון, אפילו לא נעים לי לספר כמה ברגע האחרון – ותודה אישית

להילה שהבינה ועזרה – כל כך ברגע האחרון שהצילום שלי שם אפילו לא בגודל המתוכנן – 70X100

כי שלחתי אותו ברזולוציה לא אופטימלית וזה מה שאפשר היה לעשות ברגע הממש ממש מאוחר

ההוא, אבל בכל זאת. היי, צילום שלי למכירה. 1300 ש'ח. תרומה לועד במלחמה באיידס.

עדכון של יום אחרי: נמכר במהלך התערוכה :)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השנה חסכו, ובצדק, ולא הדפיסו את קטלוג התערוכה.

הוא יעלה באמצע השבוע לרשת. לצפיה ורכישה.

 http://artisrael.org.il/ – עוד לא פעיל. עוד כמה ימים הם אומרים.

שווה. מחלה ארורה.

אפורה ורכה

.

.

אתמול הבנתי שהזמן מתקרב, שכנראה אין ברירה.

עוד מעט היא תהיה יותר חורים מאריג והשקיפות שלה תהפך לכלום אמיתי.

היא תהפך לDNA של עצמה.

אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות איתה כלום חוץ מהפעולה הפשוטה והיחידה שאני יודעת.

אני לובשת אותה, היא נענית, ואני ונרגעת.

קניתי אותה, טוב, אותן, קניתי שתיים, בסתוו אלף תשע מאות תשעים וחמש.

הריון, סוף קיץ, אהבה, מסיבה גדולה, בית חדש, קינון ורצון להתכרבל.

מהרגע הראשון שנגעתי בה ידעתי.

כזו אני, מאמינה באהבה ממבט, מגע ראשון.

היא מגיעה מבית טוב, 100 אחוז כותנה ופשוט, איך להגיד, פשוט מושלמת. באמת.

ארוכה, גדולה, חופשיה סביב הכתפיים, וכמובן אובר סייז כמו שאני אוהבת.

עם חברים, בלי חברים, כפיות, אהבה, לילות, הריון, תינוקת, הנקות, סבובים בשכונה,

שינה טובה, חיוכים של בוקר, נסיעות לחופש, מלונות, בית, בבוקר להליכות, לקפוץ להורים,

למכון, לסופר, לגן, להסיע לבית ספר בלי לצאת מהאוטו כמובן, ובבית, כל הזמן בבית.

היא עברה איתי את הימים השמחים בחיי, את הלילות הקשים שהגיעו בגלים.

היא עטפה אותי, ועדיין, ואת הבת שלי ברגעים טובים וקטנים וברגעים גדולים ודרמטיים גם.

היא פשוט כל הזמן כאן.

בחורף עם גופיה, בקיץ, מדליקים לכבודה מזגן.

אבל עכשיו, ממש כרגע, בימים האלה, בעונות האלה, היא במיטבה.

גדולה, עוטפת, מוּכֶּרֶת, ובעיקר רכה. כמה רכה. כמו העור שלי רכה.

שלוש עשרה שנים מפוררות ומרככות הכל.

כבר היינו צריכים להפנים.

    

לפעמים אני מרגישה שאם אסתכל עליה לאט, כמו בפריחות המצולמות בנשיונל ג'יאוגרפיק,

אצליח לראות אותה מתפוררת בתנועה איטית.

אני יודעת שמספיק. באמת מספיק. הגיע הזמן.

לא לזרוק כמובן, אולי פשוט להפסיק להתעטף בקורי כותנה השקופים, המהוהים, הקרועים האלה.

אולי עוד קצת.

עוד כמה ימים, ולילות.

.

תמיד מפתיע

 

 

פעם בשנה זה קורה.

האוויר נשטף מהבל ואבק ואובך הקיץ ומראה פנים חדשות.

הנחיריים מתרחבים, שלא נדבר על הלב.

מנסה לנשום מה שנדמה לנו לטבע. כי שכחנו.

אוויר נקי מאבק. רענן, מחדש לחושים.

כמו עוגת דבש בראש השנה, כמו משב רוח שרבית ראשונה.

 

נסענו הבייתה כשכבר היה חושך והגשם הפתיע. מאד הפתיע.

תמיד היורה מפתיע משום מה.

הוא היה חזק ותקיף ונוכח עד מאד.

שום זרזיפי גשם.

מטח של ממש.

קצר ורטוב עד מאד.

נהגתי בתוכו ארבע חמש דקות ואז הוא פסק ואנחנו, הגענו הבייתה.

היא יצאה מהמכונית, עצרה לרגע והייתה מרוכזת ושקטה.

לא הבנתי למה וחשבתי לעצמי שלפעמים אני יכולה לראות את האשה שהיא תהיה,

את האדם המבוגר שלפעמים, בדרך שאני לא מצליחה לפענח מביט אלי מהעתיד.

היא עמדה מרוכזת לרגע קצר

ואז

הפנים שלה התמלאו אור, בחיי, והיא אמרה:

תריחי אמא, את לא מאמינה.

 

בטח מאמינה מותק.

פעם בשנה, פעמיים בעצם – זה קורה גם בשרב הראשון – הזמן קופא.

רק החושים חיים. בלי מודעות, זמן, נוכחות.

זכרון חושים מתעורר בחדות ורכות כאחת.

מריח בהתרגשות ריח שלא הריח הרבה זמן, מזהה אותו

ומחייך.

 

בואי אמרתי לה, איזה מזל שכבר הורדנו את הפוך?

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: