תקריב

.

.

.

ככה באמצע הדרך. תכף שקיעה. תכף חתונה. והיופי הזה עצר הכל.

.

הצפרדעים הגדולות – כתבתי פעם על צפרדעים אחרות – העומדות ברחובות על לועיהן הפעורים

מסקרנות אותי בכל פעם מחדש. החולשה שלי לוינטאג', לרהיטים נושאי היסטוריה וצלקות,החיבה

שלי לכסאות עץ ישנים ובעיקר חותמו של אבא שלי, ניגורו ושנות ילדותו מעמידים אותי לא פעם

ולא פעמיים לצידי צפרדעי ענק צבעוניות – אמא-אל-תעצרי-את-האוטו-אמא-פליזזז – 

עומדת כבדרך אגב, מעמידה פני תם ומציצה מזווית העין, אולי האוצר הבא מסתתר בדיוק כאן,

מתחת לקירות גבס מפורקים וניירות גליים אפור פלדה ושאף אחד שמכיר את אמא של איה לא יעבור 

ויזהה אותה שולפת שרפרף עץ מתפרק או סתם גזע עץ שהתאהבה בו ברגע. פוטנציאל.

הצפרדע האדומה הזו  ואחיותיה על מגוון צבעיהן חונות ליד הבית שלי בשנתיים האחרונות – סאגת הנובורישיות, לא עכשיו, לא היום – לפני כמה חודשים הגיעו משאית ומנוף – אני אוהבת מנופים, עגורנים – בכלל אני אוהבת דברים – עם הרבה מאד כאלה.

אחרי שרוקנו מתוכם את הררי השיש העברתי כמה מהם במקום למזבלות, לגינה שלי. ברשות כמובן.

חשבתי להעביר אותם לבית הספר לצורכי אחסון, מיחזור וכו'  והשארתי לי שניים, בכל זאת. והם רבצו שם. ארגזים גדולים מעץ פשוט, סופגים אל עצמם את הקיץ, מי הממטרות – בצמצום, אבל בכל זאת, ואת החיים בגינה שלנו, והתבלו והתפרקו. אני במקביל, התחלתי לערום בצד מה שהתפרק.

לפני שבועיים, בסערה הגדולה החלטתי שמספיק וניגשתי להביט בהם מקרוב.

כשהתקרבתי, ידעתי מה זה יהיה.
ליתר בטחון מדדתי, ואכן, ממש על המילימטר כמו שאומר האיש עם תשע אצבעות – אחת נתרמה
לצבא הבריטי – קסומות, מדוייקות ולא יודעות חיפוף מהו ובקשתי ממנו לרדת למרתף הקסמים שלו
שsoon אני ארד עם מצלמה ואתעד עולם קסום של מוטרות ושייבות ופצירות ומלחציים וקלאפות
ומה לא להחליק לי בבקשה את ה………לא- יודעת- מה-זה-יהיה-אבא-אבל-יש-לי-רעיון.
ואז,
ב ד י ו ק. על המילימטר, כאילו נבנה במיוחד,

הונחו החלקים המחוספסים לשעבר של ארגז אריחי השיש שניצל מרקבון במזבלה והפכו למדף חובק דיסקים, מכונית ישנה – וולוו נדמה לי – ואוצרות קטנים אחרים.

על המילימטר.

…………………..  :)

 שישי. בוקר. 

 אני אוהבת את התערוכה – ארוע – מפגן – איך שלא תבחרו לקרוא לתערוכת האמנות הישראלית

 של  הועד למלחמה באיידס בבניין בנק הפועלים בתל אביב פעם בשנה, בחורף. יש בו ערבוביה

 מקסימה של תל אביביות, ישראליות, פרובנציאליות, רצון טוב, הרבה, מאות יצירות אמנות וערב

 רב, רב ממש  של אנשים. הרבה אנשי חברה, ממון, פילנטרופיה וגם ציירים, צלמים, עיתונאים,

 ובאמת מכל וכל. 

 ארוע מגאלומני. הרבה אומנות. טובה יותר, טובה פחות, מודעת לעצמה, חובבנית, הכל מהכל,

 כבר אמרתי, והרבה רצון טוב, מצליחים להרים שנה אחר שנה בוקר רוטט שמביא בעקבותיו את מה

 שחשוב באמת. מודעות למחלה הארורה הזו שלא הולכת בינתיים לשום מקום, וכסף, הרבה כסף. 

אז התלבשתי באופן פחות שכונתי מהרגיל, אפילו התאפרתי מעט כי אנשים, צלמים ולכי דעי את מי תפגשי שם בכל זאת – ובאמת פגשתי איזה אקס מצויין במיוחד – אבל לשכנע את עצמי לקפוץ לרגע למספרה לא הצלחתי, יש גבול. שונאת מספרות והשמים האפורים – כמעט – שחורים שראינו, וצילמנו מהאוטו בדרך לבית הספר הרתיעו להתרוצץ בחוץ וסיפקו תירוץ מצויין.

יודה הלוי, חניה חוקית בכחול לבן מי היה מאמין וכניסה לבועה.

אמרתי הרבה היי והיי, ושלומי מצויין, וכן, היא כבר ממש גדולה, ותודה רבה, באמת, כן אני

ממש נהנית בצילומים ואפילו מצליחה לחבב אותה לפעמים את הדמות הזאת שאני משחקת,

וכן, אנחנו חוזרים לצלם עונה שניה של "עד החתונה" במאי אני חושבת, והכי הרבה אמרתי

תודה רבה, כן? ראית? באמת? ולא, אני לא מגלה מה מצולם שם וכן, אני מנסה לארגן תערוכה

ואין לי מושג איך עושים את זה, לך יש? ח י ו ך.

 כי השנה, בניגוד לשנים הקודמות שאמרתי שאזכור וכמובן שלא, הצלחתי לתרום צילום.

אומנם, אומנם ממש ברגע האחרון, אפילו לא נעים לי לספר כמה ברגע האחרון – ותודה אישית

להילה שהבינה ועזרה – כל כך ברגע האחרון שהצילום שלי שם אפילו לא בגודל המתוכנן – 70X100

כי שלחתי אותו ברזולוציה לא אופטימלית וזה מה שאפשר היה לעשות ברגע הממש ממש מאוחר

ההוא, אבל בכל זאת. היי, צילום שלי למכירה. 1300 ש'ח. תרומה לועד במלחמה באיידס.

עדכון של יום אחרי: נמכר במהלך התערוכה :)

השנה חסכו, ובצדק, ולא הדפיסו את קטלוג התערוכה.

הוא יעלה באמצע השבוע לרשת. לצפיה ורכישה.

 http://artisrael.org.il/ – עוד לא פעיל. עוד כמה ימים הם אומרים.

שווה. מחלה ארורה.

פעם בשנה זה קורה.

האוויר נשטף מהבל ואבק ואובך הקיץ ומראה פנים חדשות.

הנחיריים מתרחבים, שלא נדבר על הלב.

מנסה לנשום מה שנדמה לנו לטבע. כי שכחנו.

אוויר נקי מאבק. רענן, מחדש לחושים.

כמו עוגת דבש בראש השנה, כמו משב רוח שרבית ראשונה.

נסענו הבייתה כשכבר היה חושך והגשם הפתיע. מאד הפתיע.

תמיד היורה מפתיע משום מה.

הוא היה חזק ותקיף ונוכח עד מאד.

שום זרזיפי גשם.

מטח של ממש.

קצר ורטוב עד מאד.

נהגתי בתוכו ארבע חמש דקות ואז הוא פסק ואנחנו, הגענו הבייתה.

היא יצאה מהמכונית, עצרה לרגע והייתה מרוכזת ושקטה.

לא הבנתי למה וחשבתי לעצמי שלפעמים אני יכולה לראות את האשה שהיא תהיה,

את האדם המבוגר שלפעמים, בדרך שאני לא מצליחה לפענח מביט אלי מהעתיד.

היא עמדה מרוכזת לרגע קצר

ואז

הפנים שלה התמלאו אור, בחיי, והיא אמרה:

תריחי אמא, את לא מאמינה.

בטח מאמינה מותק.

פעם בשנה, פעמיים בעצם – זה קורה גם בשרב הראשון – הזמן קופא.

רק החושים חיים. בלי מודעות, זמן, נוכחות.

זכרון חושים מתעורר בחדות ורכות כאחת.

מריח בהתרגשות ריח שלא הריח הרבה זמן, מזהה אותו

ומחייך.

בואי אמרתי לה, איזה מזל שכבר הורדנו את הפוך?