ארכיון קטגוריה: משם אני באה

50 עצות והפרעת קשב אחת

.

בוקר אחד, בשכונה תל אביבת

התעוררתי בלי יכולת לעשות כלום, אבל ממש,

ככה היא, הפרעת הקשב הזאת, הדחיינות הנגררת אחריה, השיתוק שמצליח לגנוב

כל כך הרבה מהחיים שלנו, הרצון, שלא נגיד הכורח, להיות שותפים פעילים בחיים של

עצמינו גם כשזה כל כך, כל כך קשה.

אז החלטתי לטובת עצמי לעשות ולכתוב, לעשות ולדווח,

1. ליסט שירים ששמו: שירי סיקסטיס מטופשים במיוחד
2. משימות קצרות טווח: עברי בבית ואיספי עשרה דברים לקופסא
3. עצרי באינסטגראם למכסימום זמן של שיר אחד
4. אל תעיזי לזוז בלי הקופסא עם עשרת הדברים שאספת
5. החזירי את הדברים למקום. בלי קיצורי דרך, בלי להניח לאחרכך. ב מ ק ו ם
6. הציצי בפייסבוק ועשי מכסימום חמישה לייקים, מכסימום.
7. הגבירי את הווליום ופני את הכיור. כלים או שטיפה והנחה במדיח, לבחירתך.
8.קחי סיר גדול והניחי בתוכו את המוצרים למרק. זהו.
9.פתחי את הווטסאפ ורשמי על פתק נייר(!) לכמה אנשים את חייבת לענות.
10. לדעת מה עומד לפניך זו גם משימה לא פשוטה
11. ספרי לעצמך שגם המקלדת של המחשב צריכה רענון והתיישבי ליד המחשב
12. הפכי את המקלדת, נערי אותה ואמרי לעצמך בקול רם: זה לא היה תירוץ
13. קומי
14. נסי להזכר למה קמת
15. התיישבי
16. הכנסי לחדר עבודה עם שעון. כווני לשמונה דקות. נסי לסדר. את יכולה
16א. חוץ משריפה, לא יוצאת מהחדר לפני שהטיימר מצלצל.
17. שלמי מעמ אוןליין
18. בדקי באיזו סידרה יש פרק חדש
19. החליפי לרשימת שירים הנקראת: שירים שחייבים לזוז איתם
20. הגבירי ווליום
21. שבי על הריצפה ומייני את עשרות ה גרביים השחורות ובודדות
21ב. ב מ ק ו ם, את כולן. ואת אלה שעדיין נשארו בודדות, במכונת כביסה.
22. שלושה/ ארבעה שירים וזה מאחוריך
23. התחילי את הסטטוס הזה
24. התבונני סביבך ביאוש
25. בחרי עשרה דימויים מהמחשב ( באיזו תיקיה הם?!)לפופאפ הזה
26. עמדי
27. נסי להזכר למה קמת
28. וותרי, אין סיכוי שתזכרי
29. קחי את הקופסת פלסטיק ועשי סיבוב עשרה דברים נוסף
30. לפניך עוד כמה וכמה כאלה
31. ספרי כמה ימים עברו מאז שהיה כאן המנקה ואל תאמיני
32. התנחמי שע"ע החלטה חינוכית, את לא מתעסקת עם החדר של זאתי
33. חייכי
34. שימי בבקשה את כל מה שקנית אתמול בשוק במקום # שלושה שירים
35. צאי לפאטיו ועשי תנוחת עמידה א ח ת
36. עברי בבית ואספי כל מה שצריך להזרק, קבלות מהסופר, עטיפות קטנות
37. פני את הרצפה בחדר שינה ( הא! כל הארון שם) ושימי את רומבה
38. עמדי מול הראי ועשי פרצופים
39. קחי מצלמה וצאי לגינה שלך לחמש דקות
40.חזרי אחרי סיבוב בגינה השכונתית וזר תבלינים בלי להבין איך זה קרה
41. הסתכלי סביב ותביני שאין לך מושג מה לעשות
42. או איך להתחיל
43. או להמשיך
44. ורק, או כבר, עשר וחצי בבוקר
45. התנחמי בעובדה שהתעוררת בשש וחצי
46. הכנת ארוחת צהרים חמה וסנדוויצים ותפוח וארוחת בוקר לבת שלך
47. אספי את כ ל הניירות לערימה אחת
48. תנשמי
49. שימי על שולחן האוכל
50. בואי למחשב מותק, כאן הכל בסדר, לרגע.

uuu

.

25,845 ימים ולילות – עדכון

.

ל"ג בעומר 2018

עוד שנה עברה ומחר הם חוגגים שבעים ואחת שנות נישואים.

לפני אחת עשרה שנים כתבתי את הפוסט הזה בפעם הראשונה,

לא חושבת שהאמנתי שנגיע לספירה הנוכחית,

והנה הם כאן, מזדקנים זה לצד זו, וההפך,

עדיים מחזיקים ידים, מתנשקים כשהיא יוצאת מהבית לפעמים,

מתנשקים כשהיא חוזרת.

מתעוררים בשעות אחרות, יושבים על המרפסת, מול הטלוויזיה,

מתווכחים מעט, אוהבים הרבה,

כמו בשבעים ואחת השנים האחרונות, שבעים ואחת,

זה באמת מספר לא נתפס,

עד שרואים אותם ביחד, ומבינים שזה אפשרי,

צריך אהבה ועוד כל מיני דברים כנראה,

אולי אנסה להבין מחר, כשאביא פרחים, וגלידה.

אבא שלי ואמא שלי, אהובי, אהובי עצמם.

ל"ג בעומר 2017

חגגנו להם שבעים שנות נישואים לאמא ואבא שלי, שלנו.

לצמד אהובינו הזקנים כבר באמת ועדיין יושבים על המרפסת, מחזיקים ידיים,

מתלטפים יותר מתמיד ואוהבים אותנו כל כך, ואנחנו אותם.

בורכתי עד חוסר מילים, עד קצה יכולת האהבה.

ל"ג בעומר 2016

עוד שנה עברה ושני אלה ממשיכים לשבת על המרפסת,

לפעמים להחזיק ידים, לפעמים לקנטר, לפעמים לריב, בדרך כלל לצחוק.

הייתה שנה לא פשוטה, הזיקנה מקשה על פשטות החיים

אבל שני אלה יכולים אך יכולים לה בינתיים.

ששים ןתשע שנות נישואים, עוד שנה לפני ( למרות שהחליטו להנשא אחרי חודש),

כל מה שאני מבקשת בשלב זה הוא לחגוג להם שבעים שנות חיים, נישואים,

ומשפחה, אחרכך נפתח את המשא ומתן שוב.

אין מילים מולם, אבא ואמא שלי, מאיר ועליזה, עליזה ומאיר. אין להפריד.

ל"ג בעומר 2015

שנה נוספת במניין שנות הנישואים של ההורים שלי. שישים ושמונה שנים,

עשרים וארבע אלף שלש מאות שמונים ותשעה ימים ולילות ועדיין מתחבקים,

מתווכחים, מתפייסים, מתנשקים וצוחקים זה עם זו וזו עם זה. נס של חיים.

הייתה שנה לא פשוטה,

אבל שני אלה עשויים מחומרים שכבר לא בונים כאלה היום, 

יעידו כל הרופאים שלהם,

והם הורים נפלאים, זוג מצויין וזו שמחה להחזיר להם אהבה יום יום,

עד ל"ג בעומר הבא.

ל"ג בעומר 2014

עוד שנה הסתיימה במניין המופלא של החיים המשותפים שלהם,

והם חוגגים 67 שנות נישואים ההורים הנפלאים שלי.

 ל"ג בעומר 2013

עוד שנה עברה ואני מעדכנת את מספר הימים והלילות ששניים אלה

סופרים יחד, והיום הם חוגגים שישים ושש שנות נישואים האדון והגברת גולדנברג,

ארוחות ערב טעימות, ויכוחים רגילים, אבא-אל-תעלה-על-העץ-תבקש-ממישהו-תפסיקו-

לפטר-אותי-לפני-הזמן אבל חוץ מזה, קטונתי מלהביע את חשיבותם ואת אהבתינו אליהם

ל"ג בעומר 2012

עוד שנה עברה, היום הם חוגגים שישים וחמש שנות נישואים שני אלה.

שישים וחמש שנים, 23,660 ימים ולילות. הייתה שנה רגילה, בלי דרמות גדולות מדי

בחזית האישית, המשפחתית. הוא נסע למשרד קצת יותר ממה שהיא חושבת שהוא צריך

היא ישבה ליד המחשב, קצת יותר ממה שהוא חושב שצריך, וחוץ מזה מרקיז, הכל בסדר.

טפוטפוטפו

ל"ג בעומר 2011

23,296 ימים ולילות עברו מאז. היום הם חוגגים שישים וארבע שנות נישואים

שלושה ילדים. כלה וחתן מקסימים. ארבע נכדות ונכד. נכדה מאומצת. שתי נינות ונין,

ושותפות גורל אהבה, משפחה וחיים, אתם יודעים, כמו שחיים יודעים להיות.

ל"ג בעומר 2010

 22,995זה מספר הימים שעברו מאז ל'ג בעומר אלף תשע מאות ארבעים

שבע מאז שעליזה בן ישראל-וייספיש ומאיר גולדנברג נישאו באולם של מעונות עובדים ח'

בתל אביב. אמא שלי ואבא שלי. שישים ושלוש שנים. היום

ל"ג בעומר 2009

אני מנסה לחשוב כמה לילות לא ישנתם באותה מיטה. היו ימים ולילות שאבא

היה במילואים, ואמא ילדה לידה שתיים, שלש. ניתוחים פה ושם. אבל חוץ מזה, לדעתי

אתם ישנים זו לצד זה וההיפך שישים ושתיים שנים. היום. 22568 ימים ולילות.

אין עליכם. באמת.

.

. . . . . . . . . . . . . . . .

. ל"ג בעומר 2007

עוד מעט איה תחזור משעור תופים, ניקח את הציור – שקיעה בהרים שהיא ציירה לכם, עם המטוס הקטן שטס גבוה ומאחוריו שלט.

ארוך צר: מזל טוב סבא וסבתא – נכנס לאוטו וניסע אליכם. עד סוף הרחוב שלנו, פניה שמאלה, שבעה רמזורים, עוד קצת כביש, פניה ימינה, עד לככר

פניה שמאלה, שני במפרים, אחרי הסופר ותחנת האוטובוס, קו 20 שכבר איננה, רחוב ללא מוצא, מספר 12, הגענו. אני הבייתה, היא לסבא וסבתא

שער ירוק. מכונית רנו

ישנה חונה בפנים.

שביל. דשא. עץ מנגו ענק שהשנה לא מניב. עץ פומלות. את האבוקדו הגוייבה

והתפוז הוא עקר מזמן. לימונים. ולנסיה, פיטנגו והכי כיף, עץ התות שקנינו לכם

בשנה שעברה, מניב פרי השנה.

שולחן עגול מתחת למנגו, אם מתבוננים למעלה, רואים את הענפים נפגשים בצמרת,

הבית הסודי שלי. מפלט ילדותי ונעורי. ספרים, שמיכת פיקה, כרית לטוסיק, מים.

רחלי נעלמה.

שלושה ילדים. ארבע נכדות ונכד. כלה אחת, חתן אחד ואחד שכבר לא, שתי נינות

ואחד את השניה, אחת את השני. שישים שנה היום. ל'ג בעומר.

הוא שמאלן והלאה, אידיאליסט ותיק, היא שמוצניקית שחצתה את הקווים.

היא כולה רגש ואינטואיציות, הוא בנוי משכל ישר ועקרונות ברזל.

היא ספונטנית ואימפולסיבית כילדה, הוא זהיר ומחושב.

היא יכולה לשנות את דעתה כל רגע הוא מקובע ונחרץ בדעותיו.

היא שחרחורת ירוקת עינים, הוא בלונדיני ועיניי, עיניו. כחולות.

היא בלאגניסטית, אם החיים היו מאפשרים לה, כלי העבודה שלו משורטטים על הלוח

במרתף, הוא סמל לשלווה והגיון היא חסרת סבלנות וקפיצית.

הוא יקרא רק ביוגרפיות ומאמרים פוליטיים, היא קוראת רומנים וסאגות.

היא מבשלת שלוש ארוחות ביום כבר שישים שנה, הוא לא יודע להכין ביצה, באמת,

אבל רוחץ כלים מיומן.

היא רוצה לראות, לרקוד, לחוות, ללכת רחוק, הוא רוצה הבייתה. שקט. רגיל.

היא סוערת, מוחצנת, רעשנית לפעמים, הוא? שקט, מתבונן. סלע.

היא ניראת עקשנית אבל גמישה, הוא ניראה גמיש אבל עקשן גדול.

באופן עקרוני, ובמיוחד בשנת בחירות אף אחד משניהם, וגם אנחנו,

לא באמת מבין מה הם עושים ביחד – שני ההפכים האלה, אבא שלי ואמא שלי,

עד שרואים אותם ביחד.

מתבוננים אחד בשני. צוחקים. הם כל הזמן נוגעים אחד בשני. מצחיקים אחד את השני.

ש להם את המבטים האלה, ביניהם. מבטים מהירים, מסמנים.

הם רבים כמו ילדים קטנים, ומתפייסים באותה פשטות ומהירות.

לדעתי, הם כבר לא מבדילים בין הריחות של עצמם.

שישים שנה.

כמה רגעים, חוויות, שמחות, אובדנים, משברים, חגיגות, אורגזמות חלקו שני אלה.

שישים שנה. מה הם יכולים לחדש אחד לשניה ואחת

לשני? לא יודעת. ואולי כבר לא צריך, ולא רוצים לחדש.

אולי הריגוש והחידוש מאבדים מכוחם ואתה רוצה

.

את המוכר והפשוט. אולי הרגיל והפשוט מפסיקים להפחיד

אחרי השנים הראשונות אולי אז מגלים את כוחם האמיתי

אם לא נבהלים באמצע ונמלטים.

אני רק יודעת שהם כנראה יכולים. להיות ולחיות ולהרגיש ולחזק ולהשתעמם

ולהכיר ולצחוק ולריב ולתת ולשמור. קוראים לזה זוגיות. נישואים. משפחה.

כמה הם שומרים אחד על השני. לא רק בויטמינים ובתרופות. גם אבל לא רק.

היא לוחשת לי מה לא להגיד לו שלא יתרגז, הוא מבקש ממני להצחיק אותה

כשהיא במצב רוח מזופת. היא עושה לי סימני עיניים שהוא לא כל כך שומע,

והוא מסמן לי לגשת לכלים.

ההורים שלי. לפעמים אני נזכרת שהם עליזה ומאיר. מאיר ועליזה,

גבר ואשה שנפגשו על שפת הים בתל אביב. 1946. חוף גורדון.

הוא היה בן עשרים ושש,

היא, אסור לי לספר, אבל קצת פחות.

הם התאהבו ממבט ראשון, החליטו להנשא אחרי חודש

 והנה אנחנו פה.

אנחנו אוהבים אתכם מאד מאד מאד.
.

פמיניזם זה עניין של אופי # דוגמא מהחיים

.

תכירו, יפה ברי'ל, ילידת 1907.

.

.

.

הצילום הזה צולם בשנת 1935.

עלתה לארץ בשנת 1929, חיה בתל

אביב עם בעלה, אברהם, אבי שלושת

ילדיה. עשר, אמא שלי, שמונה, דודה

אתי, ושש דוד אלכס.

הם גרו בצריף על חוף הים. בגורדון.

היא הייתה אמא קשוחה ואוהבת והגונה,

כמו שנשארה עד יומה האחרון.

דורשת הרבה אבל נותנת בתמורה

תמיכה ואהבה וקסם אישי וזכרונות

אין ספור לשלושת ילדיה. היא גם

מטפלת כמובן בבעלה העובד בבנק

כמו שטיפלו אז נשים בגברים,

ואני אכן משתמשת במילה טיפלו.

ועובדת.

.

.

.

.

ובנוסף היא עבדה אז כפועלת בניין בבניית בית החולים תל השומר.

פועלת בנין. עבודת כפיים עברית. בניתי את המדינה היא אמרה לי, בטיח ולבנים, ממש ככה.

.

אחרכך,

בגיל ארבעים,

כששלושת ילדיה התחתנו,

קמה ועזבה את הגבר שהיה אהבת חייה

הגדולה. נמאס לי לחיות עם לב שבור

היא אמרה לי, הוא מעציב אותי.

קמה ונסעה לחיות באמריקה הגדולה

עם החצי השני של אחיותיה. אלה שבחרו לא להיות חלוצות בפלסטינה אלא מהגרות בבוסטון וקווינס.

הפכה לאחות, עבדה, פירנסה את עצמה, ושלחה לנו חבילות מלאות ריחות זרים וקסומים של חוצלארץ,

בובות מכוסות מלמלה ורודה שהולכות (!!) ואגרות דואר אויר כחלחלות שהגיעו בכל שבוע.

סבתא שלי לא בנתה זוגיות פורמלית נוספת – בשנותיה המאוחרות הביעה סוג של חרטה, בגלל הבדידות

היא אמרה, רק בגלל הבדידות -למרות שהייתה אשה פעילה וחייתה חיים נשיים מלאים ושמחים.

בגיל ששים, ברגע שזכותה לקצבת פנסיה אמריקאית נכנסה לתוקף, יומיים אחרי התאריך, היא הייתה

על האוניה הגדולה ההיא שהחזירה אותה על המטען הזו והמרגש שלה לנמל חיפה, ומשם הבייתה.

התחנה הבאה, היא הופכת לגננת, לגננת המיתולוגית של רמת אביב לעוד עשר שנים לפחות.

היא הייתה אשה מרשימה וחזקה שחייתה את חייה ברגישות ואומץ נדירים לזמנה,

עם זקיפות קומה פנימית וחוסר מורא ולקחה אחריות מלאה על חייה, עד לנשימתה האחרונה.

סבתא שלי. אדם נפלא, אשה מקסימה ופמיניסטית בלי הרבה מילים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

יום האשה שלי השנה מוקדש לה. יפה בר'יל 1996- 1907.

.

צ'רט וייספיש ובן-ישראל # דפי עד משפחתיים

.

.

אלה דפי העד שמילא סבא שלי ב"יד ושם" בשנת 1955.

זה כתב ידו הזכור לי מפתקים ומכתבים מצהיבים בקופסאותיה של אימי, בתו הבכורה.

אני אברהם בן ישראל וייספיש מצהיר בזאת ששני אחי ואחותי נספו בשואה.

אני מצהיר בזה כי העדות שמסרתי כאן היא נכונה ואמיתית, לפי מיטב ידיעתי והכרתי.

אני מצהיר שהייתי אחיהם הבכור של דויד, פרץ ומלווינה

ומבקש להעניק לנ"ל אזרחות זכרון מטעם מדינת ישראל.

אזרחות זכרון לאנושות.

.

.רציתי להעלות את כל הדודים

והדודות ובני דודים וכל הילדים

ההם, אבל החלטתי שלא.

שלושה אחים זו עדות מספקת.

שני אחים ואחות.

דוד, פרץ, מלווינה לבית

וייספיש.

זה מה שעשיתי בשעות

האחרונות. אני מנסה לסמן לי

סימונים קטנים בימים חשובים.

. לפני שנתיים כתבתי

פוסט עם סיפורים אישיים .

השנה נכנסתי לאתר "יד ושם".

חיפשתי ומצאתי אנשים,

שמות, פנים. תאריכי לידה,

ניסיתי לאתר סיפורים ושמות

שאני מכירה.

מצאתי שם משפחה שלא

הכרתי כשייך "אלינו".

הבנתי סוף סוף למה שם

המשפחה של סבא שלי

מילדות,

היה שונה משאר המשפחה,

מדודיו, אַחֵי אביו,

מסתבר שסבארבא שלי,

עזריאל צ'רט

נקרא להתגייס גיוס חובה

לצבא הפולני,

וכדי להתחמק שינה את שם

משפחתו ואימץ את שם

המשפחה של אשתו,

ששמה מהבית היה וייספיש.

חנה וייספיש.

ומאז כל השושלת הגדולה

שהצליחו להקים, למרות הכל,

נושאת את השם וייספיש,

והענפים המשניים המשיכו

את השם המקורי,

צ'רט.

וכתבתי שמות משפחה זרים

והצצתי  לדפי-עד אחרים,

והבטתי בפנים זרות שהיו,

סיפורי משפחות אחרות,

וחשבתי שפרוייקט ההנצחה הזה

של ספילברג חשוב כלכך

ואיך אפשר להתנדב

בו ולשמוע עדויות אחרונות.

.

.

.

.

והכי התרגשתי, ככה זה תמיד, מהדבר הכי קטן, אישי.

יש סעיף מתחת לשם בדף עד שכתוב בו: שם נוסף או שם מושאל,

וסבא שלי הוסיף בכתב ידו: דובצ'יו…פוניא… מלווינה…

כינויי החיבה של אחיו ואחותו….

שיזכרו אותם כמו שהם היו לו, אחים ואחות צעירים, אהובים,

שיזכרו אותם תמיד גם בשמות החיבה שקראו להם בבית…

.
.
.
.
.
.

  .

      .

.

.

                                 ואז הוא שינה את שמו לבן ישראל………

.

בנידודים

.

.

בני דודים זו קרבה משפחתית אופטימלית.

מצד אחד קרבת דם ממשית ומרוכזת, מצד שני לא על בסיס יומיומי, בלי אהבה/עצבים/חשבונות עבר/

מיקומי במשפחה, שלא מעט פעמים מהווה סוג של סיר לחץ לא פשוט מול אחים אחיות.

הם בדרך כלל בני אותו גיל, פחות או יותר.

מקובצים בשכבות גיל. הגדולים, אלה שחוגגים הכל ראשונים. בר מצווה, צבא, חתונה.

אלה שמביאים לסבאסבתא נכד ראשון ובכלל, אלוהי הבכורות והראשונות מבודדיפ בענייני "הגדולים".

האמצעים, שזה אנחנו, שכבת ביניים רבת משתתפים –

משחקי כדור, מונופול, שינה בחופשים אצלינו או אצלם – לפעמים נשאר מהחופש זכרון חזק במיוחד

פטפוטים, קינטורים ושותפות גילאית מול הגדולים וגם מול הקטנים, אלה שנשארים הקטנים לתמיד,

לא יעזור להם כלום.

ואין כמעט חשבונות וחשבונאות , כמעט.

מי גנב את האפיקומן הכי הרבה פעמים כשהיינו ילדים, או ויכוח על איזה זכרון או מה סבתא אמרה או

באיזה צבע היו הכסאות בפינת האוכל של סבא, זה בתנאי שהפוליטיקה מחוץ לטריטוריה.

בדרך כלל פוגשים אותם בארוחות משפחתיות. אצלם, אצלינו, אצל הסבים כמעט תמיד לשישי, שבת,

וגם כמובן בליל סדר, חגים, ימי הולדת מצומצמים – אנחנו והאחים והאחיות של ההורים פלוס הילדים,

חתונות, בר מצוות, בריתות ושאר שמחות, עד שאחרכך מצטרפים שבעת ימי אבל ואזכרות.

.

ובת דודה גדולה.

בת דודה גדולה היא מעמד נפרד.

כשאת ילדה, בת דוד גדולה היא בדרך כלל דמות על-סף-האלוהות.

אמא, אחות גדולה, חברה, אפילו הגננת או המורה שלך, אף אחת מהן לא מצליחה להרטיט – כן,

להרטיט – את לבך, את האוויר בחדר, את ההתרגשות שנוכחותה מאצילה על כל ארוחת ערב,

חגיגת יומולדת או סתם מפגש משפחתי. כשהיא משחקת איתך, את מאושרת, כשהיא נותנת לך

שמלה שכבר קטנה עליה, או מצמה את שערך לשתיים מדוייקות, את נשבעת שלעולם לא תפרעי

את שערך וכשאומרים לכן שאתן דומות או שואלים אם היא אחותך הגדולה, אז בכלל….

.

לי הייתה כזו.

היא הייתה / עדיין גדולה ממני בשש שנים והייתה מופלאה מכל בחינה אפשרית.

ג ד ו ל ה בשש שנים. יפה להתעלף. אמריקאית. לבושה בורודים מהודרים ומהוקצעים.

מדברת אנגלית עם אמה ואחיה, עברית במבטא קל איתי, מתולתלת כחולת עינים.

גרה רחוק. מגיעה לעיתים נדירות, וחגיגיות ממש. מסתורית בעיני. מלכותית. נסיכה ממשית.

היא ניראתה כמו היילי מילס, גם אני.

כשאמרו לי שאנחנו נראות אחיות, הלב שלי היה נעצר מעונג.

אחר כך כולם גדלים ומתפכחים מתחושת האלוהיות וההערצה עד….

עד שלבת שלך יש בת דודה גדולה ואת מחייכת ולבך חם מול אהבה נקיה כזו,

ואת אוהבת את בת אחותך בגלל עצמה כמובן וגם בגלל שהיא בת דודה גדולה מוצלחת כל כך.

.

.

פוסט מוקדש לנטע, בת הדודה הגדולה של הבת שלי ולרוני הרפז גולדנברג הבן דוד הכי גדול שלי שמת הרבה יותר מדי מוקדם יוני2017


.

למה זרקו אותי ומה אני לא

.

יש עלבונות ויש עלבונות.

כשבעירוני ד' לא הסכימו שאני אשאר איתם עוד שנה –  מי שאמר שהעובדה שפעם לא ידעו מה היא

הפרעת קשב גרמה לדורות שלמים לגדול ולהתבגר עם רמות תסכולים וקשיים שהדעת לא סובלת, צדק –

נעלבתי, בטח נעלבתי. מבחינתי נורא השתדלתי ובשטח חוץ מאמא שלי שנלחמה עלי באמת והביאה

אותי לאבחון שקבע כמה בדיוק, במספרים, שווה המוח שלי –  לאף אחד לא היה איכפת כנראה מנערה

צעירה אחת, בלונדינית, חכמה אש ורגישה כאילו היא הסבא של הסביון, והחיים? החיים הם הוריקן.

נעלבתי גם כשקבלתי תפקיד של חיילת גימל בהצגת סוף שנה ח' למרות שהבנתי שזה כנראה קרה בגלל

טראומת ההצגה ההיא בכיתה ה'.

בכלל במקצוע שלי נעלבים כל הזמן, גם אם לא רוצים.

כל אודישן שהתשובה היא לא, כל בקורת שמהללת בקטן ולא בענק, כל טוקבק ועניין.

נעלבתי כששברו לי את הלב. נעלבתי כשהבנתי שאני מבוגרת מדי לתפקיד. כשמישהו צעק לי  ברמזור

בואינה, מה זה הייתי הרוס עליך כשהיית צעירה. כשגבר התייחס אליך, או נגע בך, באופן שהעליב, אבל

רק בשנים שעכשיו אנחנו לומדות שאסור.

כששובינזם או התנשאות או גזענות או דעות קדומות או ערלות לב מוחצים לך את הלב ואת נעלבת.

מין מילה קטנה וחמוצה כל כל. עלבון.

.

עם רוב העלבונות הקטנטנים האלה למדתי לחיות. כמו שכולם לומדים.

חמוץ. צובט. נשאר עוד קצת או נעלם מיד וזהו.

את הגדולים שחרטו וחרצו חריצים אפשר לנצל היטב בפעם/פעמיים בשבוע, חמישים דקות מה-זה-אומר

ו-איך-זה-השפיע-עליך-ומה-למדת-מזה. ועל אלה שלא הלכו לשום מקום אפשר כ מ ו ב ן לכתוב בבלוג :)

.

שלום. לי קוראים רחלי וסילקו אותי מהתנועה.

כן כן.

כיתה ח'. חוג "דפנה" "מחנות עולים" סניף….לא לא סניף…לא זוכרת איך קוראים לזה…..אה נזכרתי,

קן. קראים לזה קן "רמת החי'ל".

כמו דודי אח'שלי הגדול הצטרפתי לתנועה. כמו דורון בן דוד שלי מהבית ממול.

כמו כל הילדים ברחוב, רוב הילדים בכיתה, בשכונה.

חולצה כחולה והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים,

חולצה כחולה, והיא עולה ……

חולצה כחולה ושרוך כחול גם – היום הם מובדלים בשבעה כפתורים לבנים, לא בצבע השרוך –

שרוך אדום זה הנוער העובד, שרוך לבן הם שמוצניקים אמא אומרת, השומר הצעיר, ועל החאקים ההם

בכלל לא מדברים. יאק. הצופים. סנובים.

מכיתה ד'. פעמיים בשבוע, פעולה. אש לילה. מסדר.

הליכה עם כ ו ל ם מהרחוב, מכל הגילאיים, השכונה מתכוננת למה שהיום נקראת ככר פקין, בגלל כל

הפועלים הסינים הרובצים בה, מחכים לעבודה בלירה – הסוציאליזם בשיאו כבר אמרנו.

יש מדריך. יש ועדת חוג. יש טיולים. פגישות. פעולות. גאוות יחידה ממשית. זקיפות גו,

והליכה משותפת בחזרה הבייתה. כולם מהשכונה.

חבורות חבורות, ציחקוקים וקינטורים, בנים בנות, וחצי מנה פלאפל ק ב ו ע  בקיוסק של שלמה.

שלמה עם השפם, הפלאפל שהיה הכי, אבל ממש הכי וארטיקים במקרר שאסור לפתוח לבד.

וסוכריות מחליפות צבעים גם.

אז חמש שנים בתנועה.

מחנות. אוהלים. משחות שיניים. פעילויות, שירים, כל מה שתנועה יודעת להיות….

ואז הגיע  הקיץ ועוד רגע, ממש, אנחנו מסיימים כיתה ח' ועולים לתיכון – כן, זה שהזכרתי בהתחלה –

ואני צריכה סנדלים. אלה משנה שעברה קטנים ואמא דוחה ודוחה ואני כבר לחוצה וגם לא ממש מבינה

עניינים שהיום אני כן, על מיתון ובתי חרושת שנסגרים ואחריות הורית, ורוצה כבר את הסנדלים שלי.

אימי הטובה, אחר הצהרים של הצגת סוף שנה, ממש ממש ברגע האחרון נסענו לקנות סנדלים.

לבנים. יפים. מ ו ש ל מ י ם.

את השורות שלי לא בלבלתי הפעם, הצגת סיום כיתה ח' וטכס הפרידה מבית הספר עברו נפלא.

התרגשות מהולה בעצב, סערת העתיד נמהלת בהבנה שמה שהיה כבר לא יהיה,

בדיוק כמו שצריך.

ארבעה מים מאוחר יותר, בפעולה הראשונה אחרי ההצגה הוחלט להעמיד אותי מול ועדת חוג.

הסנדלים שלי היו על עקבים. אני בוגדת בערכי התנועה. אני הופכת סלונית.

דין התנועה, החוג, חברי הטובים בעולם, בני הכיתה שלי, החוג: גירוש.

.

אני לא באמת זוכרת הרבה מהאחר כך.

אבל אני זוכרת עלבון צורב. כל כך נעלבתי. כל כך הרגשתי שלא מגיע לי הנידוי הזה.

אלה היו הסנדלים הכי הכי יפים שהיו לי אי פעם ואני לא סלונית!

ולא יעזור לכם.
.

מתי בפעם האחרונה

.

.

כבר היה כמעט שש אז הרמתי את עצמי ממיטת שישי ועיתונים – אם הייתם אומרים לי לפני כמה

שנים שהשעות הנפלאות האלה של שישי ועיתונים במיטה יחזרו לחיי, לא הייתי מאמינה לכם –

התווכחנו עם הכלבה אם היא רוצה להשאר בתוך הבית או בחצר –

אנחנו היינו בעד החצר, היא ניצחה כמובן, ונסענו.

שישה רמזורים, שמונה דקות. הגענו.

חלון המטבח היה פתוח ומואר ויכולתי לראות דרכו את התמונות הצמודות למקרר –

פעם החתול שלנו נעלם.

אחרי כמה חודשים, בלילה חורפי אחד, הם כבר היו לבושים ומוכנים לצאת לתיאטרון ראינו

אנחנו-כבר-לא-זוכרים-מי-ראה-ראשון צללית של חתול יושב על אדן החלון. הוא חזר הוד ליטופו והמשיך

לחיות איתנו במלוא רודניותו החתולית כאילו לא קרה כלום הרבה, ממש הרבה שנים –

מאז אני מעיפה תמיד מבט אל החלון המלבני הזה. לכי דעי מה יצוץ עליו במפתיע.

אבל הבית הזה מלטף כבר הרבה שנים כלבים ולא לחתולים למגינת ליבה של גברת הבית,

ואתמול כשהגענו, הגוש השחור והקופץ שהצליח לחמוס – על חשבוני כמובן – כל כך הרבה אהבה

מההורים שלי בשנים האחרונות כבר קפצה ליד השער מהתרגשות לקראתנו.

הקדמנו. היינו רק שתינו.

אני התנדבתי מראש לבשל משהו אז ניגשתי למטבח, אמא שלי לקחה את הנוער למכונת התפירה

ללמד אותה משהו על תפרים ישרים – מי אמר בית ספר אנטרופוסופי ולא קבל רגעי נחת – ואבא

שלי עמד לידי ועזר לי לקלף ירקות, למצוא את המחבת שחיפשתי ולהיות.

אחר כך הגיעה הקטנה, שלש וחצי שנים ביננו והיא הקטנה לתמיד. לא חשוב כמה תתמרד, זה לא

יעזור לה. והגיע הגיס הכי נחמד שמישהי יכולה להרוויח – ולא, הוא לא קורא את הבלוג הזה –

ושני הארוכים. הוא תכף משתחרר, היא תכף מתגייסת והעולם שותק על מהירות הזמן הגונב את

שנותינו בלי שבכלל הבנו מתי התחילו לספור.

הגדול, אח שלי, זה שנולד ראשון. הבן הנבחר שמלך במשפחה הרבה שנים עד שהתחלנו להופיע

ולדרוש את ליטרת האהבה שלנו, לא מגיע באופן סדיר אז היינו אנחנו, הגרעין הרגיל של ימי שישי.

אבא, אמא, שתי בנות, גיס ושלושה נכדים.

והיה נעים. לא היו עניינים כמעט בכלל. אי אפשר בלי עניינים בכלל.

בקשנו מהם לעזוב לנו את הכלים בבקשה שישבו איתנו – אני לא מצליחה להבין את הצורך לפנות את

ה כ ל מהשולחן ברגע שמסיימים לאכול – אני לא מסדרת…אני כבר חוזרת לשולחן….. – הנוער יצאו

לקטוף פומלות מהעץ המטופח של סבא שעמל אחר כך בתנועות מוכרות כל כך לקלף אותן עבורם,

הקטנה זרקה עלי מבט זועף אחרי הערה שהערתי בשקט למרות שיכולתי להתאפק ואני עברתי את

הכביש להגיד שבת שלום לדודה הכי הכי אהובה שלי.

כשחזרתי הם היו מול הטלוויזיה. כרגיל. יום שישי, חדשות, והפעם גם ארץ נהדרת you know.

עמדתי בהול – אני לא מצליחה להתרגל למילה המוזרה הזו – והבטתי עליהם.

גבר ואשה מבוגרים ממש.

אשה עם בעלה ושני ילדיהם.

אמא ובת.

וחשבתי על אח'שלי הגדול שנמצא בביתו עם המשפחה שלו –

עבור בנותיו הוא ואשתו והן עצמן זה הגרעין.

והאחיינית שלי, יודעת שהגרעין הוא אחותי וגיסי ואחיה.

והגרעין – הסדוק משהו בסגנונו אבל לא במהותו – של הבת שלי הוא אמא, אבא והיא.

ובעיקר חשבתי שאני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיינו רק אנחנו.

חמישתנו.

אבא שלי. אמא שלי. אח שלי. אחותי ואני.

.

ארבעה אנשים שאיתם ומולם אין בי כלום למעט אני.

אין לי צורך להגדיר את עצמי, אין לי אחריות הורית, אין לי פאסון לשמור, אין לי צורך להיות במייטבי,

להראות טוב, להשוויץ, להוכיח משהו – טוב, חוץ מעניינים פסיכולוגיים הנידונים בחדרים אחרים –

אלא פשוט להיות. לטוב ולרע הם שלי. אני שלהם.

אני חתומה בחותמם של ארבעת האנשים האלה, בלי יכולת לחמוק, והם בשלי.

ואני לא יכולה לזכור את הפעם האחרונה שהיינו לבד, רק אנחנו.

לבד בצפירה

.

.

כתבתי את הפוסט הזה בגרסתו הקודמת, לפני שנתיים.

הרבה זמן ויש ימים, רגעים, טכסים – גם פרטיים – שלא משתנים.

שנתיים, ולא מעט דברים השתנו והתקדמו והתבגרו שלא נאמר….,

אבל מסתבר שלא מעט נשארו דומים לעצמם עד מאד,

לפחות כאן, בבית הזה, בחיים שלי.

הבוקר, בדרך הבייתה אחרי הסעה לבית הספר – בהצלחה בהקראת המכתב של אנה פרנק בטכס –

שוב היא מקריאה  – מצאתי חבילה מאיתמר שמוצא ספרים.

לפני כמה ימים ניהלנו שיחה ארוכה על ספרים שאפשר להתחיל איתם לילדים/ות רגישים במיוחד

מול עצב ופחד, דבר המדיר שינה מעיניהם. אני רציתי את המיתולוגיים שלי:

"מאה ילדים שלי".

אלה שקראתי באמת מאות פעמים יחד עם אחרים בשנים שהשואה הפכה בלהט נעורים למשהו

מושך ומפחיד ומבעית ומרתק ומחייב עוד ועוד מילים וסיפורים ואנשים.

ובכל פעם דימיינתי איך אני לבד בעולם וקר לי ואיך זה להרגיש רעבה ואיך זה לפחד כל כך ואיך

אין אל מי לבוא כדי להרגיש בטוחה מעט, אפילו לא אמא ואבא ואיך הספרים האלה הצליחו

להרגיש בי את כל הרגשות האלה וגם להצליח לטעת בי בטחון שתמיד תמצא מי שיחבק אותך

וירגיע את בדידותך, אפילו לרגע קטן. אפילו מישהו זר.

איתמר מציע  את "התחנה טהרן" של דבורה עומר ואת "הילדה משם" של שרון רכטר .

בחרנו ובחרנו והמיועדת לא רוצה לקרוא ספרי שואה עדיין חוץ מיומנה של.

זכותה. הן מחכים לזמנם, לזמנה, שיגיע אין לי ספק.

עברו שנתיים. עדיין בודקת מיילים, גולשת לאתרים שמספרים לי דברים מעניינים, שומעת את

ספרינגסטין כי הוא תמיד עוזר לי להתחזק ולאסוף אנרגיה ושמחה על בוקר שקט ופנוי

שבורכתי בו היום, ואז מתחילה הצפירה.

אני לבד בבית.

מסיטה את הכסא, מחברת כפות רגליים, מיישרת ידיים מאוגרפות, כי ככה לימדו אותי, ונעמדת.

הבוקר, בדיוק כמו לפני שנתיים – הריטואליים האישיים כמעט לא משתנים מתברר -תפסתי את

עצמי מנסה לחשוב על מה אני חושבת בשישים שניות האלה המסויימות –

שוב חשבתי על הבת שלי, נכדה לדב קווסטלר ששרד כנער צעיר ומיוסר את השנים ההן וחי את

חייו בצילן, נכדתו שעמדה בחולצה לבנה והקריאה בהרבה השתדלות וחולצה לבנה מילים חופנות

כאב שאין ביכולתה וביכולת חבריה להבין. חשבתי שאם ניסע סוף סוף הקיץ לאמסטרדם כבר

תהיה משמעות לביקור בבית ההוא, עכשיו אחרי הקריאה של אנה פרנק.

חשבתי שזה גם מגוחך, וגם לא, שאני נעמדת בזמן הצפירה גם כשאני לבד בבית.

אני יכולה להסיט מבט מהמחשב או הספר שאני קוראת ולפנות מקום במחשבתי, בלבי, כדי לציין

לעצמי את הצפירה.

איך בכל פעם המבט הזה על מליוני אנשים הקופאים על מקומם מתמיה בעוצמתו, ביחודו.

הסמל הרגיל והמובן מאליו שלנו, חלק רגיל ומוכר ופשוט מחיינו, הרגע הזה, שבו אתה מנסה

ללכוד ולסמן ולהזכר באני הפרטי ובאנחנו הקולקטיבי. בנו העצום ההוא שנכחד, ואולי בדרך

סמלית להאחז באנחנו הקולקטיבי המופרד ומפוצל ומסוכסך שהפכנו להיות.

וגם כמובן, ככה הוא הטבע האנושי, להזכר ולהאחז באנשי וסיפורי השואה האישיים שלי.

בצילום של סבא שלי ליד נחלת הקבר הקטנה שבנה לו ולהוריו בנחלת יצחק וביניהם בצורה

גרפית וסימטרית חבוקות שתי מצבות קולקטיביות, חסרות גופות של ממש, המסמלות את אחיו

ואחיותיו ודודיו ושאר משפחתו שלא זכתה לחיות.

ונזכרתי איך התגנבתי למחוז הולדתם ברוסיה פעם, בלי אישור מעבר – פעם אני אספר – והגעתי

לעיר מולדתם סטניסלבוב שהיום בכלל נקראת בשם אחר –  ובשולי העיר, אפילו אחרי אחרי פאתיה,

הגעתי לבית קברות מוזנח מלא בשלדי מקררים וסימני פיקניקים משפחתיים, ובתוך העזובה,

מצבות עתיקות, מכוסות אזוב ואותיות קודש.

סטניסלבוב 1990

נזכרתי בשעות שניסיתי לגרד זוהמה מהקברים ולנסות לזהות שם מוכר: ברי"ל, וייספיש, בוך,

לאוטמן…ולא מצאתי.

נזכרתי במייקל, שודריך, בן דוד – שני, אבל אצלנו בן דוד הוא בן דוד – ששייך לקלרה,

אחותה הגדולה והאהובה של סבתא שלי, שנסע עם עוד שתיים מאחיותיה לאמריקה ולא כמו שני

אחיה ואחותה הקטנה לחלוציות בארץ ישראל. מייקל שגדל בוושינגטון, שעובד בשמונה השנים

האחרונות בלהיות הרב של יהדות פולין, שבועיים בורשה ובדרכים, שבוע במנהטן בבית ושבוע

בארץ. משמר את הקהילה הקטנה בפולין, מנסה לשמר בעיקר את מה שניתן מההיסטוריה

האיומה של יהדות פולין, מגלה קברי אחים, מביא לקבורה מה שניתן, ובעיקר מזכיר להם אותנו.

מייקל שהיה השבוע לרגע סוג של נס.

.
ועמדתי הבוקר. אפריל 2010 .
הכלבה שהפכה עיוורת שלי נובחת,
פועלי הבניין הפלסטינים בטירה הנובורישית הצומחת לצידי כבר הגיעו לטיח החיצוני .
ממול הפסיקו את הרעש לרגע. הוא יחזור.
גדלתי בשנה, גם הבת שלי. גם הורי.
אני חושבת לעצמי שיש כל כך הרבה שלא זכו פעם לגדול בשנה, מחשבה פשוטה, קטנה, בנאלית.

.

אני מול עצמי. לבד בבית. הצפירה החלה.

נעמדתי, הצמדתי רגליים, ידיים לצידי הגוף,

חייכתי לעצמי ולקחתי החלטה בלי הרבה מחשבה,

או היסוס, והייתי לרגע אנחנו.

ואז חזרתי להיות אני, עד הצפירה הבאה.

.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: