Category Archives: "מילים אל הלב"

הם שבו לבתיהם ( לא סופי )

.
.
לראשונה בחיי ניסיתי לתרגם שיר. זה עונג גדול.
.
אין לי מושג איך מבחן התוצאה.
.
זה השיר הראשון בספר "The complete poetry" של מאיה אנג'לו הנהדרת.

                   .

.

.

הם שבו לביתם / הם חזרו לבתיהם/ הם חזרו הבייתה

 

הם שבו לביתם וסיפרו לנשותיהם

שמעולם, אף לא פעם אחת בחייהם,

הם ידעו a girl  כמוני

אבל…הם חזרו לבתיהם.

 

הם אמרו שהבית שלי נקי, ללקק (מהרצפה)

שלא אמרתי מעולם מילה רעה

( שמעולם לא אמרתי מילה רעה )

שהייתה בי אווירת מסתורין

אבל…הם חזרו לבתיהם.

 

דברי הלל עלי נישאו על שפתי כל הגברים,

הם אהבו את החיוך שלי, שנינותי, ירכי,

הם בילו איתי לילה, או שניים או שלושה.

אבל…

%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%9c%d7%95
 
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
                                                          They went home
.
                                           ,They went home and told their wives
                                                   ,that never once in all their lives   
                                                      ,had they known a girl like me
                                                               .but… They went home
 
                                          ,They said my house was licking clean
                                                  ,no word I spoke was ever mean 
                                                                ,I had an air of mystery
                                                               .But… They went home
 
                                                ,My praises were on all men's lips
                                            ,they liked my smile, my wit, my hips
                                        .they'd spend one night,or two or three
                                                                                            …But
.
.
.

מילותיה, מילותי

.

שירה גפן בראיון ל"הארץ":

"בשבילו אני אעשה הכל, בשביל העתיד שלו, אם הולך להיות פה ליברמניה אז זה שיקול.

הילד שלי הכי חשוב לי. זה ברור שהממשלה הזאת היא ממשלת ריב ומדון. זה מה שיודעים פה

ולא רוצים אחרת, ביבי לא באמת רוצה שלום, זה עצוב.

אני יפת נפש גם אם זה נחשב קללה היום,

אבל אני מסרבת להתכער, ומסרבת שיכערו את נפש בני.

חייב להיות פה שלום. זה לא הזוי, זה הכרחי. וכל עוד אני פה אני אלחם על זה בדרכי”

.

אני מכירה אותה מאז שהייתה ילדה קטנה, והיום, היא אמא ואני גם.

הילד שלה הוא קטן עדיין, שלי עוד מעט יוצאת מרשותי, עניין של שנתיים שלש,

ועדיין, ברמת האחריות שאני מרגישה מול חייה של זאתי, שלא נגיד אהבה,

מילותיה של שירה, מילותי:

בשבילה אני אעשה הכל, בשביל העתיד שלה, אם הולך להיות פה ליברמניה אז זה שיקול.

הילדה שלי הכי חשובה לי. זה ברור שהממשלה הזאת היא ממשלת ריב ומדון. זה מה שיודעים פה ולא

רוצים אחרת, ביבי לא באמת רוצה שלום, זה עצוב. אני יפת נפש גם אם זה נחשב קללה היום, אבל אני

מסרבת להתכער, ומסרבת שיכערו את נפש בתי. חייב להיות פה שלום. זה לא הזוי, זה הכרחי.

וכל עוד אני פה אני אלחם על זה בדרכי”

venic 1998

.

אל תסרב לאושר בשנה החדשה

.

.

אט אט גווע/ פבלו נרודה – לא נמצא שם המתרגם

אט אט גווע
מי שלא נוסע
מי שלא קורא
מי שלא שומע מוסיקה
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו

אט אט גווע
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת

אט אט גווע
זה המשועבד להרגליו
החוזר יום יום על אותם מסלולים
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר

אט אט גווע
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות
המחזירות את ברק העינים
והמשקמות את הלב ההרוס
אט אט גווע זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר בעבודתו, ממעשיו, מאהבתו

אט אט גווע
זה שלא מסכן את הוודאי או הלא וודאי
בכדי ללכת אחר חלום

אט אט גווע
זה שלא מרשה לעצמו אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות.

חייה היום! סכן היום!
עשה היום! עשה מיד!
אל תסכים לגווע לאט!

נצל את החיים בקצב שלך!
הסר את המכשולים – אל תסרב לאושר.

.

.

.

אני לא מוותרת עליה, ועליו, כותבת נעה. ישראל אחרת.

.

.

זה המכתב קבלתי היום.

כתבה אותו נעה, בת של חבר של בן דוד.

צלצלתי ודברתי איתה. צעירה, אינטליגנטית, מעורבת בכל עומק נפשה בסיפורי חיים של בני אדם.

לא מספרים,לא עובדים זרים, לא כותרות. בני אדם. ילד בן שש שנולד כאן ואמור להתחיל ללכת לבית

הספר בעוד חודש.

סיפור של משפחה אחת, אם חד הורית וילד בן שש ואלף שקל עושים את ההבדל. לבכות או לצרוח.

.

המכתב של נועה

לכל מכריי שלום
אתם יודעים שאינני נוהגת לעשות זאת, אבל יש פעם ראשונה לכל דבר, וזו הפעם שבחרתי בה.
כפי שאתם ודאי יודעים, אני מעורבת במאבק למען מהגרי העבודה כבר שנים רבות, ובמיוחד בשנה האחרונה-
במאבק למען אזרוח הילדים.
ישנה הצלחה, חלקית לפחות, ומשפחות רבות יקבלו מעמד בקרוב.
אני מניחה כי חלקכם יודעים יותר וחלקכם פחות,
אולם הדבר המשמעותי בעיני הוא לאו דווקא אי-הגירוש של חבריי, אלא העובדה שאנשים שאני מכירה
שנים רבות, אנשים יקרים לי מאוד אשר חלקם חולים וזקוקים לטיפולים יקרים-
יקבלו תושבות אשר תאפשר להם גם גישה לביטוח בריאות כללי.
לצערי הרב, חלק מן האנשים אשר עומדים בקריטריונים, נתקעים בשלב הבירוקרטי. למה הכוונה?
זוהי בעצם מהות הפניה.
אשה טובה ומדהימה, אשר אני מכירה שנים רבות, זכאית ע"פ הקריטריונים להכלל בהסדר.
הבן המתוק שלה בן ה 6 עולה לכיתה א', הוא נולד בישראל ומדבר עברית (לא סותם את הפה למעשה).
אולם אותה אשה מגיעה ממדינה באפריקה בה חייבים להגיע למדינה עצמה בכדי להוציא דרכון.
כאן טמון המלכוד-
ברגע שאותה אשה תעזוב את הארץ היא תאבד את זכאותה למעמד.
אולם ללא הדרכון שלה ושל בנה,לא תוכל להגיש בקשה למעמד
אחותה של אותה אשה הגיעה לנציגות במדינת המוצא ונאמר לה כי אם תשלם 300$ תקבל את הדרכון
תוך שבוע – עצוב, אך כך זה עובד במדינות רבות באפריקה.
לשמחתי ידידתי הסכימה להחשף,
ולכן אני מצרפת כאן כתבה שנעשתה עליה לפני מספר שבועות, בכדי שתכירו את הפנים שמאחורי המייל:
אין לכם מושג כמה פעמים כבר עמדתי לנסח מיילים בסגנון זה במהלך עבודתי במרפאה של רופאים לזכויות אדם:
אשה חולת סרטן שצריכה "רק" 10,000 ש"ח בכדי להציל את חייה,
ילד בן 4 שצריך רק 2,000 שקלים לניתוח.
ותמיד אמרתי לעצמי שמאוד חשוב למתוח גבולות ברורים, וכדי להצליח לעשות את העבודה כמו שצריך,
חייבים קצת להתנתק ואי אפשר להציל את כל העולם.
אבל אחרי 8 שנים של עבודה עם הקהילה הזו,
אני יודעת כמה צר ונדיר חלון ההזדמנויות שנפתח בפני קבוצה קטנה של אנשים, לקבל מעמד,
לנסות לצאת ממעגל העוני, ולחיות חיים של כבוד בישראל.
מרילין, אם תקבל את הטיפול הרפואי המתאים, ולא רק את הנדבה שהיא מקבלת כיום מרופאים
מתנדבים, אם תקבל סיוע הוגן בהיותה אם חד הורית, ובנה יוכל לקבל סיוע בלימודים שהיא לא
תוכל לתת לו – לא תצטרך שנגייס שוב כסף עבורה.
אני לא מוותרת עליה ועליו, לא כשהגענו קרוב כ"כ.
לכן אני פונה אליכם, בבקשה לקבלת תרומה לפספורט עבור אשה זו.
פספורט שהוא כרטיס הכניסה שלה לחברה הישראלית,
בה היא ובנה יקבלו סוף סוף את היחס המגיע להם כאזרחים שווים.
כרגע אין לי קבלות להציג תמורת התרומה,
אולם אני מבטיחה כי אם זה מה שיעמוד ביניכם לבין הסיוע- אסדר גם זאת דרך אחת העמותות שאני  בקשר איתן.
אני מבקשת שתעבירו את המייל בין מכריכם.
300$ הם סכום פעוט עבור רבים מאתנו, ומשמעותם חיים שלמים עבורה.
בתודה מראש
ובתקווה רבה
נועה
noaka84@gmail.com
.
ומי שרוצה מספרטלפון שיפנה אלי במייל. ח ל י
.

קניוק, אבישג השונמית והבלונים על הגג שלי

.

.נכתב פעם, לפני שלש שנים שלמות, וקצת.

.

הרבה שנים אני מכירה אותו.

היה הקיץ ההוא ואדם ברוך וקניוק

וכתבה ל7 ימים שהוא כתב עלי, ועל תל אביב, בעצם ההיפך.

וכתבתי פעם על אחד הספרים הכי כנים וחזקים שלו בעיני  –

על החיים ועל המוות

והוא הנחה סדנת כתיבה בבית אריאלה שהשתתפתי בה,

ובכלל,

אני אוהבת אותו.

.

אבל הדבר הכי אישי ומרגש שקשור בי ובו קרה מזמן לפני שנים, והרבה.

האהבה הגדולה של חיי, המיתולוגי שללי, ארוך השנים קראו לו רוני.

שש שנים מקסימות . גרנו ברח' אלכסנדר ינאי, מעל המכולת של דויד, והחיים היו חיוך.

יום הולדת אחד חזר הרוני הבייתה ורצה שנעלה לגג.

לא רציתי, התעקש. לא רציתי. כן רציתי, התווכחתי, התפנקתי ובסוף כמובן עלינו אל הגג.

גגות תל אביב, סוף מאי,  דודי שמש, חוטי כביסה, רמז לשקיעה, ים, ורוני ואני עם יין על הגג.

אני מסתכלת עליו – מה הוא זומם יקיר לבי?

כלום…הוא מביט בי במבטו הזך, כלום.

מה..? אני שואלת

רגע

סבלנות הוא מחייך, ואז מסתכל עלי ואומר, תראי…..

פ  ת  א  ם…

באמת פתאם, התמלאו השמיים מעל הגג בלונים. מאות בלונים,

אולי עשרות רבות מאד, למי הייתה נשימה כדי לספור –

עלו מהרחוב ומלאו לי את השמים, את החיים ובעיקר את הלב. בלונים.

את רוני הם מילאו באסירות תודה לנצח לחבריו מהחוג לקולנע בבית צבי שחיכו למטה, ברחוב,

אוחזים בלונים אפופי הליום לסימן ממנו, וסובבו אותי בשמחה, אהבה וזכרון מופלא לתמיד.

.

זה הכל קרה בזמן ההוא,  בשבועות שיורם "הסתובב" בחיים שלי ובבית ההוא באופן אינטנסיבי למדי,

בגלל כתבת השער לשבעה ימים,  שמיכל צילמה והוא כתב על תל אביב ועלי, או על ההיפך.

אחר כך עברו שנים של זמן.

הכתבה ההיא פורסמה ומוזכרת באוזני עדיין למרבית הפליאה פה ושם,

הרוני ואני כבר נפרדנו, תל אביב המשיכה להיות כמו שהיא יודעת,

סדנת הכתיבה בבית אריאלה הייתה מצויינת,

ואז הוא כתב ופירסם את "אהבת דוד".

קבלתי, קראתי כמו תמיד

ואז, כמו מתנה ארוזה בשכבות נייר משי מתפורר, בתוך משפטיו המפותלים שאני אוהבת כלכך

נתקלתי במשפט הזה: "איש מעולם לא הפריח לה על הגג מאות בלונים ליום הולדתה".

אבישג שלא ידעה בחייה אהבה ופלאות,

שאיש מעולם לא הפריח לה על הגג מאות בלונים ליום הולדתה.

.

סופר מקשיב וזוכר ואוסף ואורג סיפורי אנשים לחומר שלו. כמה יפה.

כמה החמצה מועברת במשפט אחד על אבישג, שלא זכתה.

כמה שמחתי (ועדיין אני שמחה) במשפט ההחמצה של אבישג שהנציח והסביר לי קניוק במה זכיתי אני.

לתמיד.

איזה עונג לראות אדם אוסף פיסות וסיפורים ומילים, חתיכות חיים ואורג למסכ אמיתית אחרת.

שמחה ועונג.

.

יומולדת שמח יורם יקר הרבה בריאות, אהבה ושיגיע אליך השקט. מגיע לך.

..

ציטוט מדוקטור סוס

 

 

 

 

 

 

"HOW DID IT GET SO LATE, SO SOON?" Dr. Seuss

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ילקוט ישן ומחברות, קלמרים, עפרונות וכל היתר, זה מה שהם צריכים

17 אוגוסט 2015

אני לא רוצה לחשוב כמה חם בנגב, בצריפים ובאוהלים של הילדים השקופים של המדינה.

פותחת מבצע בזק, איסוף עד חמישי הבא, סידור ילקוטים בשישי,

ובשבת הרופא הטוב של ילדי הבדווים יבואו עם טנדר או משאית ( תלוי בכולנו) ויעביר לבית

 הספר שלהם ילקוטים מלאים . אין לתאר את הצורך, והשמחה.

עברה שנה.

בשנה שעברה עשינו פלאים, בחיי.

כמעט מאה וחמישים ילקוטים ואין ספור מחברות, ניירות, עפרונות ומה לא הועברו לילדים לקראת

היום הראשון של הלימודים. שפע של ציוד וצעצועים וילקוטים הועברו לילדים ומשפחות שאין לנו

בכלל יכולת להבין באיזו מצוקה וחוסרים הם מתמודדים.

את תקציב משרד החינוך ודרכי הפעולה של המדינה הזו אי אפשר לשנות ולתקן עד ה1 לספטמבר,

זה ברור.

אבל לעזור לכמה עשרות ילדים להתחיל את השנה עם תחושה טובה ואופטימית אפשר, לעזור להם

לא להגיע כפופים ומבויישים בלי עפרון ומחברת ליום הראשון בבית הספר. זה בטוח שאפשר.

אני יודעת שזה ברגע האחרון וצר לי שנזכרתי רק עכשיו –

אבל אנא, עשו מאמץ.

כל מה שצריך זה להסתכל סביב בחדר הילדים שלכם, בבית מסביב ובחדר העבודה/משרד

ולראות מה לא צריך. הכל הולך, ועכשיו, שבועיים לפני תחילת הלימודים, לפני שמתחיל הסתיוו,

זה זמן מצויין ומדוייק לעשות סדר – גם לילדים יהיה מה לעשות לרגע – ולערום מה שהצטבר כל

השנה וכבר לא באמת צריכים.

מה שאנחנו צריכים ומבקשים הוא בעיקר ציוד לבית הספר.

ילקוטים.

תיקי גן.

דפי ציור.

טושים. מוחקים ( חצי גם). מחדדים. עפרונות (שבורים גם) . קלסרים. סרגלים.

מחוגות. מחברות ( גם חסרות כמה דפים). הרבה מחברות.

דפי ציור. דפי טיוטות. לוחות שנה. משחקים. מחשבונים. קלמרים ומה שמסביב.

וגם אם אין לכם ילדים, צעצועים, בגדים או קלמרים,

אולי יש לכם במשרד ניירות לציור? עטים? מחקים? ציוד משרדי?

קשה להאמין שיש ילדים שמחברת ריקה היא מתנה עבורם נכון?

שלא נדבר על חוברת עבודה, חוברת צביעה או סתם עטיפה צבעונית למחברת.

קשה לקלוט שילקוט ורוד עם ציור או כזה עם כדורגל יכול להעלות חיוך אמיתי של אושר?

שעפרון ומחק וסרגל יכולים ב א מ ת לשמח שלא נדבר על לעזור ממש לילד בשנת 2009,

נכון?

קשה אבל אמיתי.

אני יודעת שזה ברגע האחרון ואפשר להגיד – וואלה נכון, נחפש מחר ולהמשיך בשיגרה.

ואפשר לעצור לרגע.

היום השבעה עשר לאוגוסט.

בראשון, בעוד שבועיים מתחילים הלימודים.

כבר מאוחר. ממש מאוחר.

עשו טובה. חפשו עכשיו.

זו עצירה קטנה מהחיים המטורפים והמהירים והלחוצים של כולנו שיכולה באמת באמת לעזור

ולשמח ובעיקר להועיל באמת לילדים קטנים שחייהם קשים משלנו בהרבה. במאד הרבה.

טנדר יגיע מהנגב בסוף החודש, בעוד כשבוע – ממש תכף אם רוצים להספיק משהו –

עם אנשים טובים לקחת ולחלק למי שבאמת צריך.

אסי סיקורל, שכן מרשימות ובעיקר אדם ורופא עם לב ענק לעולם כולו אבל בעיקר לחסרי הישע

האמיתיים יקח על עצמו את חלוקת הדברים לילדים ולמשפחות ש ב א מ ת אין להן כ ל ו ם.

מכלי מטבח ועד מצעים.

זה קשה להאמין או לדמיין את המחסור בו חיים אנשים.

החורף מתקרב אף הוא אז אם תצליחו גם בגדי חורף, שמיכות או בקיצור כל מה שאפשר יהיה

מצויין.

הדברים יחולקו בעיקר לילדי הפזורה הבדווית בנגב –

מי שאנחנו קוראים להם "האנשים השקופים" – אלה שאיש לא מוכן להודות בקיומם,

הצלחנו לארגן משאית גדולה וקיבוצניקים חסונים שישמחו לסחוב כל משא למען מטרה טובה.

וילדים, הם תמיד תמיד מטרה טובה, לא?

כי לא כולם הולכים ככה לבית הספר,

ומי ששפר עליו גורלו…..ובשמחה.

ב"כתבו אלי" מתחת לצילום שלי, למעלה מימין, אני אספר לאן להביא את הדברים ואודה מאד :)

sms – עשרה ש'ח – מלחמה על חיים

 

מכתב מאשחר

קוראים לי אשחר. אני יוצא סיירת מובחרת, אני בן 36 ומאז שחרורי מצה"ל שירתתי כלוחם בכוחות
הביטחון בתפקיד מסווג. אני קיבוצניק, בעל להילה ואב לגיא בן השש ואייל בן הארבע.

הקדשתי את כל חיי למען המדינה ועכשיו אני מבקש מכם שתקדישו כמה דקות לקריאת הסיפור שלי.

אתם יכולים להציל את חיי.

לפני כשנתיים התגלה במוחי גידול סרטני
(מסוג אוליגודנדרוגליומה בשילוב עם גידול בשם אליגואסטרציטיומה).

בחודש יולי 2007 עברתי ניתוח להסרה חלקית של הגידול. כתוצאה מדימום במהלך הניתוח, נותרתי משותק בפלג גופי השמאלי. במהלך חודשיים לאחר הניתוח שכבתי במחלקת טיפול נמרץ ולאחר מכן אושפזתי במחלקת שיקום של בית החולים תל השומר. כמה פעמים עמדתי על סף המוות בשל הכשלים והזיהומים שתקפו אותי. אני סובל גם עד היום מפגיעות קוגניטיביות שלצערי באות לידי ביטוי בשינויים בהתנהגותי ובמצב רוחי ובבעיות זיכרון. מאז עברתי עוד שני ניתוחי מוח, האחרון בחודש אפריל 2009.

אינני רוצה להישמע כקלישאה, אבל לצערי הביטוי "העיקר הבריאות" קיבל באוזניי משמעות אחרת לחלוטין, ומאדם עצמאי, חובב ספורט אתגרי ופייטר הפכתי לנכה, על כל המשתמע מכך. אני זקוק לעזרה בכל פעולות היומיום וקשה לי לתאר במילים עד כמה זה קשה לי. למרות שהרופאים אמרו לי שלא אוכל ללכת לעולם,למען משפחתי וילדיי, וגם למען עצמי, עשיתי מאמצים אדירים ואני ממשיך ונאבק כדי שאוכל ללכת בכוחות עצמי.

אינני מוכר כנכה משרד הביטחון בגלל שקשה מאוד להוכיח מהו הקשר שבין סרטן מוח ובין תנאי עבודתי ולכן כל הטיפולים, הרופאים המומחים ואמצעי העזר לשיקום הם במימון המשפחה. אולם ההוצאות גבוהות, והן הולכות וגדלות והמשפחה אינה עומדת בנטל הכלכלי. גם חברי ליחידה, שלא נטשו את מיטתי לילה ויום, ניסו לעזור, אך ההוצאות הולכות וגדלות.

בפברואר האחרון הגידול חזר ובצורה אלימה יותר.

כדי לחיות אני זקוק לטיפול חיסוני שמתבצע בחו"ל ושהומלץ לי על ידי פרופסור רם, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית חולים איכילוב. בטיפול הזה מכינים חיסון לגידול על ידי הזרקת תאים מהגידול עצמו. הטיפול אמור להתבצע בבלגיה במשך 4 חודשים ועלותו היא 200,000$. כמו כן יש צורך בטיפולים משלימים נוספים בעלות של אלפי דולרים נוספים כגון "הווירוס ההונגרי" ותזונה מיוחדת.
אני זקוק לכסף הזה בחודשיים הקרובים! כל סכום הוא עזרה!

כשקורה לבן אדם מה שקרה לי, הוא לומד להוריד מעצמו שכבות של אגו ולקבל עזרה מאחרים.

הרבה זמן לא רציתי שיתרימו בשבילי, אלא רק רציתי לחזור לחיים רגילים. היום אני כבר מבין שלא אחזור לחיים כפי שהכרתי אותם, ואין לי ברירה אלא לפנות אליכם. אני רק בן שלושים ושש. אני רוצה לחיות. אני רוצה לראות את ילדי גדלים. אני רוצה לחבק אותם ואני מבקש שתעזרו לי.

אני אופטימי, אני חזק ואני מאמין בכל הלב שאנצח. משפחתי וחבריי יהפכו עולמות בשבילי.
אנא עזרו לי.

 

לתרומות: עמותת "שקמה"

עבור אשחר הוכמן

בנק פועלים

חשבון בנק: 114085

סניף 646 גדרה.

תודה מקרב לב, אשחר       

 

 http://eshchar.com  / 

 

SMS ל 3399 = 10 ש'ח

 

5.5.1953

 

 

אני מבטיחה

 

 

 

 

     שאני אשמור עליה ואהיה לצידה תמיד.

     

     גם בשבילךְ.

 

 

     מבטיחה.

 

 

 

 

 

 

 

 

רגע

 

 

 

איך לפתור תרגיל באלגברה או קשר סבוך עם אחיך,

מהות החיים או איך הקלאץ משתחרר מתחת לכף רגלך,

זה לא באמת משנה.

 

לפעמים מגיע רגע של הבנה.

תחושת חסד ממש.

רגע עומד בריק.

צלול.

פתאום,

ממש פתאום,

נפתח מקום בהבנה, בתודעה,

ומשהו

שלא

היה

ברשותך

קודם

הופך לשלך,

לתמיד.

 

אני? אני הקלברי שכזאת

.

אני מתגעגע לְמַשהו הוא אמר לי.

ישבנו לארוחת בוקר ליד הים כמו שאנחנו עושים מפעם לפעם.

עכשיו כבר לעיתים נדירות.

אני לא יודע לְמה

הוא ענה על שאלה שלא שאלתי,

אבל אני לא מסוגל לעשות שום דבר עד שאני אדע.

.

הוא לנצח התום סוייר שלי

ואני

אני הקלברי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

פעם,

עשורים של פעם, ככה מזמן,

הייתי הולכת אחריו, מושכת בזנב חולצתו ומבקשת עוד הרפתקאות.

.
.
.
.
.

לא יכולתי שלא לחייך ממשפט של אביב גפן :)

 

 

 

 

 

"היא גילתה לי שאפריקה זאת יבשת ולא ארץ. ואז הבנתי שעזבתי את בית הספר

 טיפה מוקדם מדי…. ולשבּוֹנוֹ יש כנראה יותר עבודה ממה שחשבתי"

 

 

אולי זו הפרעת הקשב המשותפת לשנינו, אולי זו פשוט אני,

אבל אני מחייכת לא מעט מאז שקראתי את המשפט המתוק, אמיתי והמוכר הזה,

לאו דווקא בענייני אפריקה או גיאוגרפיה, 

אלא בתחושתו, תלישותו וההפתעה האמיתית שבגילוי :)

 

 

 

הפרעת קשב. עדות אישית.

 

גגלתי את עצמי ומצאתי אוצר

.

.

האמת שגגלתי עצמי למוות….

עד עמודים נידחים ממש, שבהם הוזכר שמי כבוגרת בית ספר תמונת מחזור.

זה לא הרגל יומיומי שלי, you know, אפילו לא תלת שבועי,

אבל קורה,ואפילו נעים לפעמים לגגל את עצמך.

היו הרבה דברים שאני מכירה. הלהקה, אקס או שניים, בלוג, חשופים, עד החתונה

מעט מאד רכילות לשמחתי כי רבה, וכמה הפתעות.

לא מעט איזכורים שלא הכרתי, צילומים שלא זכרתי, ובכלל…

אבל בעמוד שמונה הופיע השם שלי עם הפניה ולינק לאתר אמהות.

באתרי אימהות אני כבר לא משוטטת כמעט בכלל.

אז הסקרנות החתולית .שלחה אותי מיד ללינק

והלינק הובילאותי להפתעה מקסימה ממש.

הספר שלי, ספר הילדים השני שלי, הוצאת "ידיעות אחרונות".

מהדורה שלישית תכף יוצאת מיינד יו,

ספר הנמכר בשלווה ויציבות כבר באמת הרבה זמן,

שהפך להצגה, ומככב בשעות סיפור רבות מספור קפץ מולי,

הגיע בהפתעה. ככה פתאום.

כסרט קטן, הפקה בייתית, פרטית ושובת לב. 

אמא אחת מקסימה.

שלוש משפחות, אני חושבת, אם ספרתי נכון, והרבה מאד שמחה, יצירתיות,

משפחתיות, ילדים קטנים, מתיקות, פרוייקט קיץ, הפקת סרט על פי הספר,

ואהבה. כמה אהבה.

תראו מה הם עשו מהמילים שלי :)


והמקור:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הפתעה מ ק ס י מ ה. תודה רבה.

.

יזכור מי שחטא

   .

.

      

          יזכור מי שחטא,

          לאוהביו,

          לחבריו,

          למשפחתו,

          להביט בעיניהם

          ולבקש סליחה.

          בכוונה מלאה.

          רק בכוונה מלאה.

          ירכין ראשו בבושה

          ולא יסלח לעצמו          

          עד שיסלחו לו אלה שחטא להם.

          ואם לא סלחו,

          שישאר עם חטאו כפי שמגיע לו.

         

            הנה מגיעים ימי הסליחה והתום והחסד.

על החיים ועל המוות של יורם קניוק

.

אוגוסט 2007 תל אביב, כשיצא הספר.

.

כבר קניתי, כמובן את הספר החדש של קניוק

והרבה לפני כבר כתבתי עליו ועלי ועל אדם ברוך ומוסף 7 ימים ועל קיץ 86'

מה שלא כתבתי אז, לפני ארבעה ימים ולפני הרבה הרבה תגובות מרגשות –

בעיקר במייל – הרבה מאד תגובות, הרבה מאד תגובות מרגשות ומפתיעות במייל –

ותודה לכל מי שקרא וטרח והגיב, באמת.

על סופה של תקופה, על הקיץ ובעיקר על הכתיבה שלו. של קניוק.

.

סיימתי עכשיו לקרוא את "על החיים ועל המוות" –

ואני לא באמת מסוגלת לנשום.

כלומר, אני נושמת אבל עם ערך מוסף, המילים שלו עדיין עוטפות אותי.

אני הולכת ונושמת וכותבת והמילים שלו לא מרפות.

תחושות מלוות אותי היום. נראה מה יהיה מחר.

זה לא ספר. בוודאי שלא במובן הרגיל של סיפור מסופר.

זה מסמך שכתוב בגוף ראשון, ברצף אחד, בנשימה אחת.

וכך הוא גם נקרא. בבת אחת. בנשימה. בעצירת נשימה.

מבולבל, סוער, מתעד, משלים, מצטער, שמח, בוחן, אוהב, מתנצל,

מתבייש, מושפל, מכירבערך עצמו, מתגעגע ליפי נעוריו, אסיר תודה לאשתו

היפה מירנדה, על נעוריה ואהבתה אותו ולנעמי בתו, וגם את איה שלהם.

והוא רדוף עברו, פוגש את נעוריו, זכרונותיו, הוריו, הים שלו, תל אביב שלו ואת

ילדותו בתל אביב, עוד פעם תל אביב, כל הזמן תל אביב – ואת וכל הפעלים

ושמות התואר שאוכל למצוא במוחי ובנפשי הסעורה מהמילים האלה שלו –

יורם קניוק עושה סדר בחייו, במחלתו ובמותו.

הוא עושה את כל זה בדרכו –

עם המון מילים יפות, סוערות, מתחברות, אורגות וצובעות תחושות ומראות ורגשות

וסיפורים וזכרונות והרגשות ואת חייו למסמך שאי אפשר לנשום בין מילותיו.

הוא נשאר הוא. מרוכז בעצמו, מעט ילדותי, עשיר כל כך בשפתו, מילותיו, תחושותיו,

תאוריו שמצליחים להעביר את המקום, התחושה, הריח, הרגש כאילו הייתי שם, כאילו

הרחתי את הריחות,שמעתי את הגניחות, כאילו הייתי הוא, שם שרוע –

אני איני רוצה להיות אינני, אני רוצה להיות ישני –

כתב אלכסנדר פן –

ואני קוראת את קניוק גם ברגעים שהרגיש איננו או הרגיש ש'הם' חשבו שהוא איננו

ובעצם הוא היה מאד ישנו – והוא מפוקח בהתבוננות שלו על העולם הקרוב לו,

על העולם השני, הרחוק, אסיר תודה לרופאיו, מפרט בחדות ובכל זאת בעדינות את

הסרטן, הניתוחים, הנחיתות וההשפלות, התקוות, האכזבות, הטלטלות, הפחדים,

ההשלמות ומה לא, שעברו הוא וגופו ונפשו –

והוא בעיקר, מטלטל את נשמתך בהתבוננות הישירה שלו על עצמו, על חייו, ועל מותו.

הוא כותב על אשתו, אהבתו, אהבתה, על גופו המתפרק, האנשים בבית חולים,

הכאב, האין, הריק, מה שנדמה לו שהיה לא היה מהעבר השני, הזכרון שלו שכנראה

זוכר, ואולי מדמיין, לך דע –

והמילים שלו, כמו תמיד, עושות בנפשך, בנפשי, כרצונן. כרצונו.

לכו קנו וקראו מיד.

מסמך חד פעמי. שווה כל רגע,

והחיים, אתם יודעים, קצרים, מלאי הפתעות,

ואם לא עכשיו,

מי יודע….

.

יוני 2013 עכשיו הודיעו שיורם איננו. כמה עצוב, כמה כמה עצוב. יורם.

.

ח מ ש

 

 

 

" כי הרבה לפני שאני יהודי, אני בן אדם"

 

        דרור פויר –  דצב' 2006 "החיים בהיר" – בלוג ב'רשימות

'

א ר ב ע

 

 

 

"את מה שאני אוהב אני לא יכול להסביר"
               
                   רפי לביא – "טיים אאוט" – אוקטובר 2006

 

 

 

 

 

ש ל ו ש

 

"אתה לא יודע איזה טעם יש לזה?"
"אני לא יודע איזה טעם יש לזה בשבילךְ"

                            

 מגי – מג ראיין לסת' – ניקולס קייג' – 
                    "עיר של מלאכים" – בראד סילברלינג – 1998

 

 

אחד

 

 

"הנה מתממשת במפתיע המשאלה העתיקה שהחיים כיסו במפולות עפר, להיות אהובה ומובנת, מובנת ואהובה, שני אלה יחדיו, שהרי אחד מהם אין בו די" –

צרויה שלו -"תרה"

 

%d בלוגרים אהבו את זה: