ארכיון קטגוריה: בלוגים ורשתות

להציל את "רשימות"

 

 

  

    טוב, האמת? הלב שלי לא נעצר כשקבלתי את המייל הזה:


    לא הייתה לי סיבה.

   בדרך כלל הוא מגיע עם הפתעות, צ'ופרים, דברים שמקלים על חיי הבלוג שלי.

 

   הפעם הוא היה אחר:

    זוהי הודעה מהאתר של חדשות קונטקסט
    באתר של חדשות קונטקסט פורסמה רשימה חדשה:
    פרויקט רשימות במשבר – מכתב פתוח לבעלי האתרים ולציבור הקוראים
   

    

    הפעם הוא הפחיד.

 

   "רשימות" בצרה. "רשימות" עשוי להסגר.

 

    הטכסט במלואו

 

    בחלקו האחרון כתוב כך:

 

     
   פרקטית: אתר רשימות והמערכת הטכנית ימשיכו לתפקד כרגיל,

   אבל החל מפרסום פוסט זה, צירוף כותבים חדשים לרשימות נכנס להקפאה.

   אם במהלך החודש הקרוב יימצא גורם שישתף איתנו פעולה –

   בין אם גורם עסקי או גורם ללא מטרות רווח, וניכנס עמו לתהליך, ננשום כולנו לרווחה,

   ההקפאה תוסר, ורשימות ימשיך קדימה, ובקצב מואץ. כולנו מקווים שזה אכן מה שיקרה.

אם נישאר במבוי הסתום שהגענו אליו,

לא נמשיך הלאה בדרך שאחריתה גסיסה איטית יותר או פחות של הפרויקט.

הקונספט הייחודי של רשימות הוא זה שהביא להצלחתו, והמטרה היא להמשיך במתכונת דומה.

אם מישהו רוצה להצטרף כשותף ולכתוב קוד שממיר את הפרויקט לפלטפורמה פתוחה כמו

וורדפרס MU, נשמח לשתף איתו פעולה, מאחר ונתיב כזה יקל את השמירה על אופי האתר.

אם לא נמצא שותף – הקפאת ההצטרפות תמשך ואנחנו נאפשר לכל גורם מקצועי שיציע,

בין בהתנדבות ובין אם בעלי אתרים יחברו יחד וימצאו נכון לשלם לגורם כזה,

להיכנס לקוד ולכתוב תכנת המרה של התוכן לפלטפורמות אחרות,

כדי שהכותבים הנוכחיים יוכלו "לעבור דירה" בקלות מרבית. 

אם לא יימצאו גורמים כאלה,

נאלץ להסתפק בלתת לכל בעל אתר עותק של מסד הנתונים שלו, ו

אחרי תקופה מסוימת של קיום ארעי שכזה, נאלץ לסגור את האתר

שלכם בדאגה

אורי ברוכין, ירדן לוינסקי , אילן גליני

 

 

 אוקיי, כמובן שאת רוב המונחים לא הבנתי וגם אין לי כוונה להתעמק בהם.

 הבנתי את העניין עצמו.

 "רשימות" בצרות. גדולות ואמיתיות.

האתר עלול להסגר, ומהר. חודש הם אומרים.

ואני רוצה להתעסק בת'כלס –

מה צריך?

מה אפשר לעשות?

צריך תורם? נדבן? פרסומאי? שותף עסקי?

 

האם אנחנו, אנשי "רשימות" שנהנים מפועלם, זמנם ורצונם הטוב באמת

של שלושת האנשים האלה לאורך כל כך הרבה זמן, יכולים להתגייס עכשיו

לעזרה, עזרה להם ובעצם לגמרי לעצמנו?

האם יתכן מצב שכל אחד מאיתנו יתן / יתרום / ישלם סכום כסף מסויים כל חודש

במהלך החודשים הקרובים כדי לאפשר להם למצוא פתרון טוב, בלי שסכנת

סגירה מיידית תאיים עליהם / עלינו באופן ממשי?

להרוויח זמן כדי למצוא את הדרך הנכונה ביותר, אולי עסקית, אולי לא לשמור

ולשמר את האתר הזה בצורה הטובה ביותר.

 

שאלות תשובות שאורי / ירדן / העלו היום

 

אני כותבת "הם" אבל מתכוונת "אנחנו".

אני אוהבת את "רשימות".

מאד.

זה מקום שאני שמחה וגאה להיות חלק ממנו.

רק טוב. הרבה טוב, הרווחתי ממנו ודרכו שנה שאני כאן.

אני רוצה להחזיר טובה.

אני רוצה להציל את "רשימות".

 

 

אורי, ירדן, אילן, רק תגידו איך.

 

 

 

 

 מעקב: ynet

 

 

אין לי חברים

 

 

אין לי חברים בקפה דה מארקר.

כלומר יש לי, אבל הם לא מסומנים ככאלה ברבוע משמאל.

כשהצטרפתי, סתם כי כל מה שאני מצליחה להרשם אליו בלי להכשל בדרך, מרגיש כהישג

טכנולוגי מרשים הבנתי שאני צריכה לקחת החלטה.

להוא מפעם יש כמעט 1000 חברים (יותר חברות מחברים, אבל מי סופר/ת…..  )

למיכל ינאי יש מעל 1000 חברים וחברות.

והבנתי שאני צריכה להחליט על מדיניות "קליטת חברים".

כי מה שיתחיל, הוא שיצטרך להיות.

בימים הראשונים שלי שם הוצפתי בבקשות חברות –

מכמה אנשים שאני מכירה היטב, חברים טובים ממש שבטבעיות ובצדק הצהירו שהם כאן,

מה ששימח כמובן, כמה אנשים שאני מכירה מהחיים ומחבבת ומתעניינת קפצו להגיד היי, 

גם קולגות ומכרים מעולמי ומקצועי נמצאים שם וגם, בעיקר, המון אנשים, ונשים כמובן,

שאני לא מכירה ב כ ל ל. חלקם מסקרנים כמובן, אבל עם חלקם האחר, היה ברור שאין לי

סיבה אמיתית להתחיל דיאלוג, אפילו לא דרך הבלוג.

הבנתי שחייבת ליפול החלטה, חייבת,

כי אני?

עם 1000 אנשים ברבוע מצד שמאל לא מסוגלת להתמודד.

לא בת'כלס, לא רגשית וגם עקרונית זה מרגיש סתמי ומנופח –

אפשר להתמודד עם 1000 אנשים?

אפשר לעקוב ולקרוא בלוגים או מיילים מ1000 איש?

אפשר להצליח לא לפגוע, להעליב, לתת הרגשה לא טובה ל1000 איש?

לדעתי, אי אפשר.

מצד שני, הבנתי, אחרי כמה נסיונות שלא עלו יפה, שגם ההסברים שלי לא מתקבלים בהבנה.

"מי את חושבת שאת" או" חשבתי שאת אחרת, לא סנובית" או חסימה אגרסיבית.

או.קיי. הבנתי.

יתכן שגם הבנתי יותר את א. ואת מיכל שבחרו לאסוף ולקבל את כ ו ל ם.

אני בחרתי אחרת.

בחרתי להיות חסרת חברים בקפה דה – מארקר.

ולקוות שאלה שיקראו אותי בתשומת לב, יחס שאני מצפה לו באופן בסיסי, יבינו.

וכך כתבתי בכרטיס. כל מילה אמת :

הבלוג שלי  – בלוג הבית שלי  – נמצא ב\"רשימות\" –
 
אופיו וגודלו של האתר הזה הביאו אותי לכאן
עם עניינים הדורשים אנשים.
עניינים מעשיים יתנהלו גם מכאן –
ענייני עצומות, עוולות, עניינים חברתיים, התרמות ודברים לא מאד אישיים.

עניין נוסף :)

ענייני החברויות קפה מורכבים מדי לטעמי –
אין לי צורך בחמש מאות / אלף חברים אישיים,
ואני לא מוצאת דרך ל'אסוף' לי את החמישים שמעניינים אותי
בלי לפגוע באחרים –
לכן אין לי ולא יהיו לי כאן חברים 'מסומנים' –
ואני אמשיך לקרוא
בשמחה ועניין רב
את האנשים והנשים שמעניינים אותי
ומעניינת אותי כתיבתם.

כל היתר נמצא כאן –
http://www.notes.co.il/chelli/

 

ועדיין בקשות חברות מגיעות, ואני תוהה –

מי טורח לבקש חברות, וירטואלית ככל שתהיה, בלי לטרוח ולקרוא מילה ממה שההוא

או ההיא כתבו בכרטיס ה'זהות' שלהם באתר –

ואני מסרבת בחיוך ובעיקר מ א ד שמחה בהחלטתי.

האגו שלי רגוע, באמת.

אין בי צורך להראות כמה אנשים נמצאים באוסף שלי.

כמה אני פופולרית, מבוקשת או רצויה בכרטיסים של אנשים.

זה נכון שיש כותבים/ות שאני מפספסת או מגלה באיחור.[

זה בהחלט נכון שיכולת העדכון של אלה המחובבים עלי מסובכת.

זה נכון שאני צריכה להשקיע יותר מאמץ כדי לאתר ולעקוב את הכותבים/ות המעניינים אותי.

אין שם את 'רשימת התפוצה' החביבה שיש ברשותינו ב'רשימות' –

בסדר. מצאתי פתרון.

אני מגיבה בבלוג של מי שמעניין אותי ואז הוא נמצא ב"בלוגים שהגבתי עליהם"ואני טורחת

להכנס לשם ולבדוק מה חדש. לפעמים באיחור של כמה ימים, לא נורא.

טירחה, אבל שווה את השקט והחוסר לחץ

.אבל אז הגיע facebook –

שמיד מצא חן בעיני. הממשק שלו מצא חן בעיני. היכולת לשלוט על רמת הפרטיות

והאינפורמציה שאני מחליטה לחלק עם כל אדם ואדם מצאה חן בעיני. השטויות והמשחקים

שילדי הקולג'ים האמריקאים הכניסו אליו העלו חיוך אווילי על פני ומיד נרשמתי –

אני מתחזקת אגב, אקווריום מפואר המחכה לתרומות דגים וקישוטים.

אני מקבלת דרינקים פה ושם, ובאופן כללי משתעשעת מאד.

אבל אז, שוב עלתה שאלת החברויות –

אבל באופן אחר. בfacebook  נוצרה דילמה אחרת.

המטרה העיקרית שלי בפייסבוק היא לאתר כמה חברות אמריקאיות שלי שנעלמו מחיי וכל

מאמצי לאתר אותן השנים האחרונות לא הצליחו. כאן, הייתה לי הרגשה אמיתית שאני

יכולה להצליח. ואגב, אחת, מצאתי :)

העברתי שעות ארוכות בשבועות האחרונים בהליכות ממושכות בנתיבים חברתיים של אנשים.

אנתרופולוגיה אישית, קצת רכילותית, מרתקת בעיני. הגעתי למישהו מוכר, פגשתי שם מסקרן,

מוכר, נכנסתי לחברים שלו ומשם הלאה והלאה, פוסעת בשרשראות סוציואקונומיות מרתקות –

פוגשת בעיקר את הילדים של החברים שלי, הרבה חברים מפעם. רואה איך ילדי שכונה

מסויימת מחוברים לשרשרת אחת גם אם הם לומדים בארבע מדינות שונות, איך הילדים של

יעל ושרון כבר כל כך גדולים, איך הם ניראים כמו האמהות שלהן מפעם, איך ראיתי צילום

של אורן וחשבתי שזה יוסי מתקופת הצבא, וכולם מחוברים זה לזה כמו ההורים שלהם,

פחות או יותר – רק פחות בחיים עצמם, יותר דרך המסך.

א ב ל

אני גם זוכרת כמה אנשים יקרים שאני באמת מחשיבה כחברים, וירטואלים נכון, אבל

חברים. למרות שעם רובם לא נפגשתי. אני מבקשת מהם עצות, ועזרה בקלות ופשטות,

ונותנת באותו אופן כשאפשר ומסתייע. ואני מאחלת איחולים בלב שלם ושמח. ומפרגנת

ועוזרת כשאפשר. והיום, אחרי שדבורית כתבה איזה סוד שלי בוולווט שלה קבלתי מיילים

כל כך שמחים ומפרגנים מאנשים שלכאורה זרים לי, ובדרך הפילאית של העולם החדש,

שמחים בשמחתי באמת.  בלי אינטרסים, ככה פשוט, ככה נעים.

אז מה להחליט? איך להחליט?

גם בעיתונות הכתובה כבר כותבים על התופעה של איסוף חברים –

אי אפשר לאסוף ולתקשר ולהתעניין במאות אנשים.

אפילו באופן הערטילאי שהרשת מאפשרת זה לא באמת אפשרי.

אני חושבת.

אז לקחתי החלטה זמנית. להתחלה. לבדוק ולהחליט מאוחר יותר.

החלטתי להתחבר כמעט, כמעט רק עם אנשים שאני מכירה באמת,

ועם אנשי רשימות כמובן, שזו מבחינתי כמעט הכרות של ממש ועם בלוגרים/יות

שאני בקשרים וקריאה רצופה וכמעט אינטימית איתם ועם חייהם דרך הבלוג כמובן.

ועם אנשים כל שאני ממש אשמח להכיר וליצור דיאלוג דרך

בינתיים ההחלטה מרגישה מדוייקת ונוחה.

יש סביבי שם רק אנשים שנעים לי עם נוכחותם, התזכורת התמידית בהם וההיי המקרי

כשמזדמנת איזו שטות שאפשר לשלוח הלאה – זה רמז לדגים לאקווריום.

אני לא מצליחה באמת להבין את ה fun או התועלת או הניחומים או מה ב א מ ת העניין

או המניע או התועלת בלאסוף לך מאות אנשים זרים, עם פרצופים לא מוכרים, לחלל,

וירטואלי ככל שיהיה, חשוף ככל שיהיה, אבל עדיין שלך, פרטי, מייצג אותך,את מה שבחרת

להציג, את עולמך במידה רבה –

איפה הfun בהמון אנשים זרים שאתה מכניס בכזו קלות לעולמך –

אני ב א מ ת מנסה להבין.

 

 

 

 

 

בינתיים אני מנסה להתעלם ב"אלגנטיות" מהמאה ארבעים ושניים אנשים שרוצים להצטרף

אלי למסע החברות הוירטואלית הזה בfacebook. בתקווה שלא יעלבו אם אחליט להמשיך

רק עם אנשים שאני מכירה או ישמחו אם אשנה את דעתי ואפרוש לכבודם ידיים וירטואליות

ואשמח להכיר אותם באמת.

 

נראה.

 

:)

 

האם ההחלטה לאשר טוקבק כזה, הייתה נכונה?

 

 

 

N R G היום בבוקר –

ב"בריאות" מתפרסם סיפור שקרה בבית חולים פוריה.

ילד בן 12 הגיע במוצאי שבת במצב אנוש.

מאג'ד אריידה הגיע במצב של אי ספיקה נשימתית קשה ודלקת ראות,

עם דימום לראותיו שלא נפסק למרות מאמצי רופאיו –

הוא היה בסכנת חיים ממשית.

דר' סעיד אבו-זייאד ודר' מוהנה חטיב מנהל החטיבה לטיפול נמרץ כללי.

רופאיו ידעו שעקב מצבו הקשה גם להעביר אותו לבית חולים אחר היה בלתי אפשרי,

הם אמרו להוריו שהמצב בכי רע ושיתחילו להתכונן לרע מכל,

ולאחר כמה שעות אמרו להם להכנס להפרד ממנו – איך אפשר בכלל –

אבל דר' חטיב לא הרים ידיים :)

הוא נכנס לרשת, שוטט, חיפש, התייעץ עם המטולוג והחליט להשתמש בתרופה שכנראה,

כפי שאני מבינה ממה שכתוב, משמשת לחולי הומופיליה

ולאחרונה גם במקרי פצעים מדממים תוך מוחיים.

תרופה שכנראה מעולם לא נוסתה במקרי דימום תוך ראתיים.

הדר' החליט לאחר קבלת אישור מיוחד להשתמש בתרופה במקרה הזה כיוון ש –

"לא היה לנו מה להפסיד" – למרות הסיכון הגבוה שבשמוש בתרופה.

ואכן, שיפור משמעותי, הדימום נפסק, הילד כבר אוכל בכוחות עצמו,

חייו ניצלו בזכות היוזמה של הרופא הזה.

יופי.

ספור יפה נכון?

שווה אייטם באינטרנט לא?

הרופא מרוויח קצת קרדיט לעצמו ולבית החולים שלו,

אולי גם יצרני התרופה מרוויחים משהו –

מה רע?

להצלחה אבות רבים לא?

העיקר שניצלו חיים. חיי ילד.

סוף טוב.

הכל טוב?

 

ו ב כ ן

הציצו נא בתגובה מספר 2 לידיעה זו בnrg

  2.   חבל
    אלברט,  כרמיאל,    27/09/07 10:16

אפשר היה להשתמש עם האברים שלו להשתלות.
הגב לתגובה זו

         חבל שאתה טורח בכלל לפרסם תגובה כזאת.  ל"ת 
        חבל,  תא,    27/09/07 10:51

הגב לתגובה זו

             למה?
            ציפורה,  כפר תבור,    27/09/07 11:54

אבל הוא צודק!
עכשיו "הילד" הזה יגדל ינהג על טרקטורון וידרוס יהודי ביום כיפור

 

 

 

מי העורך התורן ב NRG היום?

והאם לדעתכם נכונה החלטתו לפרסם את התגובות שפורסמו?

 

 

 

תודה בלב, זה נחשב?

 

 

ריקי צלצלה אחר הצהרים.

היא הייתה עם הילדים ברקע, אני הייתי ביום כזה שאבא…..

היא שאלה, אני עניתי,

אחרכך אמרתי לה כמה באמת אהבתי את שני השירים האחרונים שהיא פירסמה

בבלוג שלה, בעיקר את זה עם האיש והעינים השחורות ושלא הגבתי בפוסט עצמו,

כי אני מתאפקת, מנסה להתאפק מלהגיב אוטומטית על כל פוסט.

האוטומטיות לא לרוחי. לעולם.

ואחרכך,

בגלל שאני לפעמים אימפולסיבית כמו ילדה בכיתה שחייבת, ממש חייבת להביע

את דעתה, גם אם לא קבלה רשות לענות רציתי להגיד לה משהו שאני חושבת עליו,

בהקשר שלה בעיקר, ושל עוד כמה כותבים -בעיקר כותבות – כבר איזה זמן.

למזלי, התבגרתי מעט ולמדתי לנקוט אמצעי זהירות טקטיים –

אני יכולה להגיד לך משהו?

כן

בטוח?…

כן….

זה בקשר לבלוג שלך ולזה שאת כותבת תודה לכל אחד.

אמרתי.

והיא אמרה –

והתפתחה שיחה קצרה, קטעי מילים, הילדים…

 

 

אני אוהבת ושמחה ומאושרה, באמת, שיש אנשים ונשים שגם קוראים את המילים שלי,

וגם חושבים עליהן, לרוב, טפוטפוטפו, דברים טובים,

מה שאומר על הכתיבה שלי –

מה שמשמח אותי הרבה הרבה יותר מכל המחמאות על איך את ניראת נפלא 

וכמה הסרט פרסומת שגם נעימים מאד ומשמחים :)

אבל בכל זאת…

אני בעיקר אוהבת, ממש, כשמתפתח בפוסט מסויים דיון או ויכוח בקשר למה שכתוב,

לנושא שעליו כתבתי. לפעמים הנושא קשור בבלוג עצמו. שמחה גדולה.

חגגתי שנה לבלוג לפני חמישה ימים –

אני "מעתיקה" את הפיסקה האחרונה בו:

 

ועל הדרך הפרטית והמרתקת שעברתי בשנה הזו,

אני רוצה להודות גם לכם – ולכן כמובן –

לכולכם,

שותפי הוירטואלים, רשימת התפוצה שלי,

אתם הלא מוכרים, הזרים אך עם זאת.

כל אותם שטורחים לא רק לקרוא,

אלא גם להקשיב, ולראות אותי באמת.

 

תודה רבה :)

 

והתכוונתי לכל מילה. מכל הלב. ברצינות.

 

 

א ב ל

בלוג, לדעתי, הוא מקום שנוצר, מעבר לצורך הפרטי של בעליו לכתוב ולהביע

את דעתו, להראות ברבים, לפרסם, את יצירתו, את דעתו –  נוצר כדי ליצור דיאלוג.

לשמוע את דעתם של 'האחרים', הנסתרים מהעין,

אלה היכולים לרומם את רוחי ולחזק את בטחוני עד אין סוף

לחזק אותי, להגיד לי שאני צודקת בתחושה שלי לגבי לאן אני צריכה ללכת עם הכתיבה,

או להוריד אותי, למרות המלחמה הרגשית שלי בהם –

למעמקי הספק וההיסוס –

למילים הטובות קל לך להאמין ולרעות יש אינטרס?

נא להתבגר וללמוד לקבל בקורת, גם לא טובה.

קשה. קשה. קשה.

כי הנטיה הטבעית היא להאמין למילים המנמיכות, המרצצות נפשה של עלמה-

אותן זוכרים.

הטובות הן סם חזק, ממריץ שהשפעתו קצרת, אוף, כמה קצרת מועד.

אבל אנחנו, כך אני חושבת, כאן בעיקר כדי ליצור דיאלוג.

ודיאלוג לא מחייב נימוסים מדוקדקים כלכך.

כתיבת תודה לכל מגיב/ה "מסרסת" מעט ומכבידה, לד ע ת י,

על הפשטות שבהתנהלות הבלוג ובעליו –

אני קצת עובדת בלא להזניח אף מגיב/ה, כותבת ריקי –

חשבונאות כותבת ריקי.

אני לא רוצה כאן חשבונאות כותבת אני.

אני רוצה להרגיש בבית.

להיות חופשיה לנפשי, לרצונותי, לדרכי, לקצב שלי.

להיות אני בחלל הפרטי שבעמל רב ושמחה כה גדולה יצרתי לי,

במו מילותי.

 

תגובת התודה, לפעמים אחרי כל תגובה, עוצרת את רצף הדיון המתפתח,

אם מתפתח, ומרגישה כמשהו מעט מלאכותי. מנומס מדי.

אני לא מרגישה שקוראי צריכים אישור ששמעתי או שמחתי לקרוא,

אחרי כל פעם שהם 'מדברים' איתי דרך הבלוג –

אני לא עובדת בזה.

לא עובדת בבלוג שלי. אני חיה בו ומארחת בו בשמחה גדולה מאד.

כל מיני אנשים. המוני אנשים.

הרבה שקבועים. שאני מכירה וירטואלית ומזהה,

הרבה חדשים שפתאם מצטרפים,

וגם את אנשי רשימת התפוצה שלי ,

אנשים רבים ומצויינים :) שטרחו ורשמו עצמם –

חוץ מאמא שלי ודודה אתי, אותן רשמתי במו ידי – 

ואין מחמאה גדולה מזו –

ואני מאמינה שהם יודעים כמה אני שמחה איתם.

מודה להם על קריאתם?

מודה זו לא המילה הנכונה.

שמחה. הרבה הרבה שמחה.

 

אני מקווה שקוראי "רשימות" שמחים שרשימות כאן –

לפחות באותה המידה שאנשי "רשימות" שמחים שהם כאן.

 

 

אני מרגישה שקוראי יודעים שאני אומרת תודה גדולה.

בפוסטים מסויימים, לפעמים בתגובות, במיילים שאני מחזירה,

ובעיקר, בעיקר בלב.

 

בלב זה נחשב?

 

 

בלוגינג וכתיבה. דווקא בשבוע הספר.

.

.

אני תוהה אם יש למילים שאנחנו קוראים ערך "אובייקטיבי", "נקי" מהמסגרת שבה הן מתפרסמות.

האם אנחנו מצליחים לקרוא כתיבה של אנשים בלי להתייחס ולתת משקל נסתר, בלתי מורגש,

למיקום שבו התפרסמו המילים?

אם לתגובה לבלוג יש את אותו משקל אצל הקורא כמו לפוסט עצמו?

האם התוכן והמילים בבלוג "מוערכות" פחות מאלה המופיעות כמאמר באינטרנט?

האם מאמר באינטרנט "שווה" פחות ממאמר בעיתון מודפס?

ובעיתון פחות מבמגזין ובמגזין פחות מבכתב עת חודשי.

ובמגזין האינטרנטי של מייברג – עדכום 2010 – פחות מבמגזין ניירתי?

.

וסיפור באסופת סיפורים פחות מאסופת סיפורים של סופר אחד?

או שיש קנה מידה אחר שקוראים לו יכולת כתיבה?

אני יודעת ומבינה ומסכימה כמובן,

שבאופן 'נקי' ואידיאלי התשובה תהיה שמילים הן מילים,

וכשרון כתיבה הוא מה שהוא,

ואם הצלחת לכתוב מילים שנגעו באנשים אחרים,והעבירו תחושה, וסיפרו סיפור,

והעניקו רגע חי למי שקרא אותן, זה מה שחשוב –

לא המסגרת, המקום, התארים.

אבל בת'כלס, מה אתם באמת חושבים…..

.

נכתב אחרי כמה וכמה שיחות / פגישות עם אנשי בלוגים, לא אלה החיים את האינטרנט כעיסוק מרכזי

ועניינם הוא בו עצמו, אלא אנשים שחיים וכותבים הרבה כתיבה יצירתית, סיפורית, עם כשרון כתיבה

ברור, צורך גדול לכתוב, ורעב גדול להכרה וכל זה נעשה, והרבה, בתחומי האינטרנט.

בלוגים, במה חדשה, פורומים, רשתות חברתיות, איפה שאפשר.

וגם, הרבה דיונים עם עצמי ועם המילים שלי שמנסות לחבור לעצמן ולספר סיפורים.

וכולם, טוב, רובם, כך נדמה לי מרגישים שהבלוג הוא בלוג ויש בו הרבה מהטוב והמאיר פנים

והאינטימי והבטוח, אבל, מה שבאמת צריך –

מה שבאמת נחשב הן מילים מודפסות על נייר.

והשאלה כמובן, למה?

.

והאם התחושה שלי שזה דבר שהולך ומשתנה ממש בזמן הזה, נכונה.

.

עברו שלוש שנים מאז שכתבתי את הפוסט הזה. ולא, זה לא מקרי שדווקא בשיאו של שבוע הספר אני

שואלת שוב את אותן שאלות בדיוק. כי למרות שמדברים וכותבים לא מעט על השינוי, ולמרות שאמנון

אברמוביץ מדבר שטויות, לא בטוח שמשהו השתנה, נכון?

.

10 סיבות שאני שמחה שפתחתי בלוג. ב'רשימות'.

גם רשומה זו מצטרפת להוד בלוגותה הגברת אח'י דקר ולפרוייקט.
10 סיבות שאני שמחה שפתחתי בלוג ב"רשימות" –

 

1.    כי פחדתי מאד והעזתי.

2.    כי גיליתי שהפחד שלי היה מיותר.

 3.    כי הבנתי שלכתוב זה באמת, כמו שידעתי תמיד, הדבר שאני הכי מדוייקת  בו, הכי  ברורה.

4.    כי קבלתי שתי הצעות לכתוב במקומות 'עם נייר' ומתוך יהירות מסויימת, אני מקווה שלא

מסוכנת, אני מתמהמהת בתשובתי.

5.     כי למרות הוירטואליות, תחושת החברות במקרים מסויימים מוכיחה להפתעתי, שהיא מציאותית.

6.     כי קראתי ופגשתי בהרבה מאד מילים ודרכן באנשים מעניינים ומרתקים וטובים.

כי נפתחו בפני עולמות ועניינים של אנשים אחרים המשמחים ומספקים את העניין שלי. בכל.

7.    כי חשבתי לפתוח בלוג אנונימי והבחירה שלי ברשימות ובחוסר אנונימיות הוכיחה את עצמה,

ותודה לאורי שהלך איתי דרך ארוכה ומפותלת מלאה היסוסים הלוך ושוב.

8.    כי אני לא מרגישה מרוכלת ומטוקבקת כפי שחששתי וזה באמת נעים נעים נעים, ומשחרר.

9.    כי הבלוג שלי יצר לי בחיי, ביני לביני, וגם ברמה המעשית, טייפון קטן.

מעגלים טובים וחזקים נוצרו בעקבותיו ושחררו קפאון ארוך.  ארוך מדי.

10.    כי אני, בניגוד לגראוצו ווודי אלן, מאד שמחה להיות חברה במועדון שהסכים לקבל אותי כחברה בו :)

 

והזהרה אחת למי ששוקל/ת לפתוח בלוג –

הכתיבה כאן משביעה רעב. הכתיבה מיידית, התגובה מיידית.

מי שרוצה להגיע עם המילים שלו למקומות עם נפח פיזי. שיודפסו על נייר, עדיף ממוחזר,

מוטב לו להיות מודע לשובע המיידי המסופק כאן על ידי ההמונים ולעמוד על המשמר. זה קשה.

.

יולי 2012 – נכתב לפני חמש שנים בדיוק, מדוייק כאילו היום.

אחד-שניים-שלוש-ארבע-חמש

כש"התלוננתי" לריקי שלא הזמינו אותי לשחק, ובלב שרבבתי שפתיים, שלבתי ידיים
ואמרתי לעצמי ש "אף פעם אני לא יהיה חברה שלכם יותר, אפ'פם", היא כתבה לי –
" גם אני לא הייתי קוראת לך לחשוף את עצמך, תחשבי לבד למה.
באמת היית חושפת משהו? "

למה? כי אני מוכרת? מפורסמת? כי אתם יודעים איך אני ניראת? כי יודעים עלי
הרבה עובדות – טוב לא ממש זוכרים, ככה בכללי, בזכרון הקולקטיבי, נגיד שלושה
ארבעה סרטים בולטים, איך אני ניראת, איך קוראים לאבא של הילדה שלי,
ועוד כמה עובדות שהצטברו משנים של צילומים, סרטים, טורי רכילות וכתבות מוסף.

so?

עכשיו אני גם כאן. והדברים שאני כותבת/מספרת/חושפת בבלוג הזה – ככל שאני
זהירה –  וכבר כתבתי מאד במדוייק מבחינתי, על ההבדל בין הפרטי לאישי,
על הגבול הדק הזה – ואני חושבת שמי שמקשיב באמת, המילים  שלי כאן,
מספרות עלי, מגלות אותי, הרבה יותר.

אז תודה לאורית ובועז שחייכו אלי.

אז הנה 5 דברים שלא ידעתם עלי, שהם אישיים לגמרי אבל לא פרטיים מדי –

1 – היו לי ארבע "בליינד דייטס" בחיי. הראשונה בגיל חמש עשרה, איזה
חוכמולוד בעירוני ד' היה חייב להכיר לי את אחיו הגדול – אההה, לא.
השניה בשנותי בניו יורק, הייתי בת עשרים ושמונה, הוא היה חבר של חברים
מהחוף המערבי שדאגו לי, ובצדק. אמריקאי, יהודי, בטופ של השואו ביזנס
בארה'ב, ציני, שנון, כריזמטי ו….לא ולא.
השלישית והרביעית קרו בשנתיים האחרונות ואני לא אפרט מלבד להגיד
שוב לא ולא ולא. אין מילים מספיקות לתאר את האי נוחות. המתח.
מה בליינד מי בליינד איפה בליינד – כמו ששאלה גלי חברתי. איזה בליינד
יש בך בדיוק. והמחשבות שלפני. בטח שיקח אותי מהבית שלי, אלא מה?
ואם אני ארצה לעוף משם מהר? ואם הוא יהיה ממש, אבל ממש לא לרוחי?
אז רק קפה זריז בצהרים? זה נשמע יותר כמו אודישן – שונאת אודישנים.
להתלבש ממש? להראות כאילו לא התאמצתי? לא לדבר הרבה. אני?
בקיצור, פוסט חדש בדרך :)
וגם נפלה החלטה כנראה, ש n e v e r   a g a i n  –
אלא אם הוא נשמע ממש, אבל ממש מקסים לגמרי…

2.  סיפור קניוק שהנציח אותי בסיפור צדדי בספר שלו. הגדלתי לפוסט

3. מעולם לא הוטרדתי מינית בחיי כדוגמנית ושחקנית. במקומות אחרים,
מפתיעים ולא צפויים בוודאי – אבל במקום הצפוי והבנאלי ההוא, מעולם.

4. היה לי ספור אהבה גדול וארוך עם גבר של אשה אחרת – נא לא להכנס
לויכוח שאנשים לא שייכים לאנשים, אתם בוודאי מבינים למה אני מתכוונת.
הוא היה כמובן הרבה יותר מורכב ומסובך מסתם הרכבי מילים בבלוג.
אני ידעתי שהיא יודעת, היא ידעה שאני יודעת, כולם ידעו הכל. כולם לא רצו
לדעת כלום. רק אחרי שהתחתנתי, כמו שהתחתנתי, במובן הרגשי/מחוייבותי/
משפחתי, רק אחרי שהרגשתי שייכות עמוקה ובסיסית לגבר שאיתו חייתי,
למשפחה, רק אז הבנתי, מהלב, מהרגש,באמת, את גודל וחומרת ה'אסור'.
n e v e r  a g a i n.

5. אני מכינה, באחריות, את המרק עוף הכי טעים שאכלתם אי פעם. מוכח.

אני עומדת במ'גל ומביטה סביבי
אני מושיטה את ידי ל –

גיא מאירסון

יגאל סרנה

גילי בר הלל

הילארי

ורוני שנעלמה. בואי לרגע ותעלמי שוב :-)

נ.ב.ב. ימימה

%d בלוגרים אהבו את זה: