ארכיון קטגוריה: בית

ארבע המלצות, פעם בשבוע #6

.

הנה עמדתי בהבטחתי ( לעצמי ),

ארבע המלצות פעם בשבוע, עדיף ביום שלישי, לפניכן (ם)

חלק מההמלצות נובעות ומותאמות לקבוצת הגיל שלי פלוס מינוס, אני חושבת.

משמאל, בכיוון השעון

 

.

1. זכוכית היא חומר נהדר, משקף אור, משנה אותו, מוסיף עומק. התחילו לאסוף

בקבוקי זכוכית שמוצאים חן בעיניכן/ם. בקבוק וויסקי שמנמן באיזו מסיבה, כלי מעבדה

משוק הפשפשים, בקבוקי משקה קטנים במסעדה בחו״ל, צנצנת רוטב פסטה בשבוע

איטלקי בסופר, גדלים, צבעים, מה שמוצא חן. שמרו אותם ביחד, לפעמים שימו

בהם קצת ירוק, או פרחים בודדים, לפעמים תנו להם להיות סתם אוסף,

הם תמיד יצרו משהו יפה ויוסיפו עומק ויזואלי

2. אני שפנפנת נסיונות קוסמטיקה מנוסה, מהיקרים ביותר לכאלה שרוקחים בבית.

על הקרם הזה המליצה לי השולטת בקרמים שאם לא הייתה סופרת כל כך מוצלחת,

היא יכלה להיות בקלות אימפריית קוסמטיקה שווה, דקלה קידר. הייתי מאד, אבל

מ א ד חשדנית לנוכח המחיר המגוחך, אבל היי, כבר שלושה חודשים, משתמשת בו

כל הזמן ( לא לעינים ולא סביב הפה, זה לפעם אחרת ) ופשוט מרוצה ממש, אבל ממש,

גוגל איט.

3. זה נראה שההמלצה הרביעית פחות ירוקה ויזואלית, אבל הספר של מרי האנטר

אוסטין, שיצא לאור ב1903 הוא קלאסיקה בספרות הטבע אמריקאית. הוא

ספר יפייפה, פואטי, פיוטי, שעוסק ומתבונן במדבר, בחייה והאהבה עזה לטבע ולצורך

לשמור אותו. במהדורה הישראלית החדשה איורים מקוריים והיא פשוט נהדרת,

ארץ שמועט בה הגשם.

4. חטיף אצות שאין דומה לו, אבל באמת. יש קטץ׳, הוא בריא כי הוא אצות, הוא פחות

בריא כי יש בו המון, אבל ממש נתרן, מלח, וזה לא ממש בריא, בטח בגילאי הנו אתן

יודעות. אז אם אתן/ם כמוני, לא יודעים מתי להפסיק, קנו אחד שניים בודדים,

ואם אתם אנשים עם אופי, קנו חבילה גדולה של תשעה בודדים בחנויות טבע,

לי זה לא מצליח, זה טעים וממכר בטירוף!

 

.

נתראה בשלישי הבא ב #ארבעפעםבשבוע

 

ארבע המלצות, פעם בשבוע #4

.

ארבעה דברים טובים לעבור את השבוע 4#

זה נכון שארבעה דברים מספר אחת, שתיים, ושלוש עלו לפני שלוש שנים,

אבל מי סופר,

והפעם אני והפרעת הקשב שלי נחושות בדעתנו להתמיד.

פעם בשבוע, ארבע המלצות, ארבעה דברים מכל סוג וסגנון שווים לטעמי,

או במילים אחרות,

סגנון ונועם ופאן גם לבנות-אחרי-ארבעים-אבל-לא-רק, נקרא להן ככה.

מתחילה משמאל איך לא, וממשיכה  בכיוון השעון:

.

1. אחרי הביקוש לכובע הנהדר הזה שהפתיע, ועדיין לכתוב לי בפרטי כי נפתחה רשימת

המתנה שווה, אני מניחה לפניכן צעיף קיץ מושלם בתוספת שאלה בסופ הפוסט.

2. מתכון מושלם, נשבעת.

3. המוצר הזה מייצר גווני שמש מושלמים בשיער, אפשר לחמם אותם עם מייבש שיער

ולאו דווקא עם קרני שמש אמיתיות כמבוקש בהוראות. אני לוקחת שערות

ממש בודדות ועם כפפות עוברת עליהן וזהו.

4. ארונות של אמא, דודה, סבתא. חנויות יד שניה, איפה שתצליחו לשים יד על

קומביניזון, שימו. עם כפכפים, נעלי עקב, ג׳קט ג׳ינס או סוודרון קאשמיר. עם

פנינים, תכשיטי עור, חצופה, רגועה, מה שתבחרו, הוא הבגד המושלם, בטח

לאביב ולקיץ. 


.. ועד שבוע הבא שאלה:

..צעיפי משי מרפרפים בצבעים של קיץ, למזגנים של קיץ זה כן או לא?

.

.

.

בינגו

.

אמא שלי בת התשעים היא אמנית קווילטים, טלאים.

יוצרת עבודות טלאים מדהימות בדיוקן, באסתטיקה, במעוף, בכמות העבודה הלא תאומן

הנדרשת לחבר פיסות בד קטנות למעשה אמנות ואהבה.

לפני שנתיים הורע מצב הראיה שלה מאד – לכו להבדק אצל רופא עינים, ניוון מרכז הראיה

היא מחלה מרשעת – ויכולת היצירה הזו שמילאה את ארבעת, חמשת העשורים האחרונים

של חייה ניטלה ממנה.

היא לא יכולה

לגזור,

לחבר,

להשחיל מחט,

לתפור תפר ישר ומדוייק,

לראות את הכל מתחבר ומתהווה, נלקחה ממנה.

זה לא היה פשוט.

שברתי את הראש איך אני יכולה להחזיר את היצירה לחייה.

מה יעבוד עבורה.

הבאתי מסרגות, גזרות, צבעים, וכלום לא הצליח.

לא הצליחה לראות טוב מספיק, לא מצא חן בעיניה ודי רחלי, לא משנה.

אבל זה לא בא בחשבון. אדם יצירתי חייב ליצור אחרת אין טעם, לא?

והמשכתי לחפש בחנויות יצירה, פורומים, סתם שיטוטים

וכן, לפני שבועיים הצלחתי.

אין גבול לשמחה. בינגו אמא!

פסיפס בצבעים חזקים במיוחד,

שולחן שהזמנתי לגינה ואמא מאושרת.

שלש ארבע שעות ביום,

מחברת ריבועים לא מבד ולא בתפירה,

אבל נמצאת במקום מוכר ואהוב ומרגיע ויוצרת עולם צבעוני ומרהיב ומלא אהבה.

אין גבול לאושר

unnamed (2)

 .

.

.

למעלה, אחת השמיכות טלאים של זאתי, למטה, שולחן הגינה החדש שלי

 

צונמי של עצב

.

.

לא ראיתי טלוויזיה מחצות של יום הבחירות. מציצה בכותרות בהארץ פעמיים ביום.

מדפדפת בפיד כאן ובטוויטר פה ושם.

הולכת ברגל, משוטטת במקומות חדשים, מנסה לקרוא, לכתוב. מצלמת, שקטה ממש.

העצב שלי עמוק ולא מרפה.

הדרך היחידה שלי להתגבר עליו היא התכנסות והתרחקות,

כמעט כמו פעם, כשהתגרשתי.

אבל אז גם כעסתי, נורא כעסתי.

הכעס והעצב התעלו זה על זה, בתורות,

פעם זה הציף אותי עד כלות, ופעם השני, גלים של זה, צונמי של ההוא.

עכשיו אני רק עצובה, עצב עמוק, אישי ולא מרפה

בינתיים.

.

.

אינסטינקט ועצב

...

.

תמונה 4

.

בלי להיות מושי מדי,

הבית ריק באופן מוחשי ואינטנסיבי, ואינסטינקטים בני ארבע עשרה שנים פועלים ואינם מרפים (עדיין)..

אני מתעוררת וקמה מהמיטה בזהירות לא לדרוך על השטיח הבהיר שישן למרגלותי ובגלל חרשותו (ה)לא שומע שאני מתעוררת.

אני פותחת את הדלת כדי להכניס את העיתון הזרוק על השביל ומחזיקה את הדלת פתוחה עד שהיא

תדדה החוצה.

אני סוגרת את הפתח למטבח אחרי בתנועה אוטומטית כדי שהיא לא תאכל לאחותה הקטנה והמיללת

חתולית את האוכל.

אני סוגרת ונעצרת כמובן, את הפתח לסלון כדי שהיא לא תקפוץ על הספות בלילה (אין לי מושג איך היא

הצליחה לאחרונה)

אני מעיפה מבט במקום של הקערות אוכל מים לראות שיש מספיק מים (כאן גם היה אוכל לאורך היום

בניגוד להמלצות)

אני מזיזה את כסא המחשב ל א ט לאחור, יש סיכוי לא רע שהיא מרוחה שם למטה כשאני כותבת.

אני לא סוגרת עד הסוף את דלת חדר השינה שלי כדי להיא תוכל לשוטט בלילה בין החדרים.

אני בודקת חזור ובדוק שהשער סגור היטב כדי שהיא לא תצליח להזיז אותו עם האף שלה ותשוטט

קצת בשכונה.

אני בודקת כמה אוכל נשאר בשקית במזווה, כמה ממתקיה יש בשקית ליד מכונת הקפה.

אני שוכבת בסלון, רואה סרט ושולחת יד שמאל למטה ללטף ליטוף חטוף ומהיר.

אני מביטה סביב בסביבות שש שבע לפנות ערב לחפש את הרצועה האדומה ושקית ניילון.

אני ניגשת לאחורי החצר ומביטה למטה למקום שבו האבן האפורה מכסה אותה.

לולו איננה והבית כאן נורא נורא עצוב.

תמונה 3 (1)

.

.1999 – 2013

.

.

.

קיץ

.

פרחים צללית מוקטן

.

מה שכמה קרני שמש מצליחות לעשות

.

כשהן היו קטנות הן היו בסטי'ס כמו-שאומרים-כאן,

הזקנה הסכימה לקבל גורה בת יומיים ולהכיל עליה את כל אהבתה וחוקי אחות גדולה.

עברו בת מצווה שנים ואולי קצת יותר.

בזקנתן הן מתרחקות, בעיקר הכלבה הזקנה, העיוורת אך-מקשקשת-בזנבה-ללא-הרף,

אין לה הרבה סבלנות לבואי-נשחק-מחבואים של הג'ינג'ית, ו/או לאיך ההיא מזנקת עליה בהפתעה.

הן משפחה, מסתדרות.

כשהחתולים מנסים להשתלט על החצר וחורצים טלפים על הג'ינג'ית העדינה שלנו,

לולו פורצת מהבית לחצר בנביחות שאפילו החתולים המבעיתים בגודלם נמלטים ממנה,

בכל זאת אחות קטנה.

בשאר הזמן הן בסדר, לא מפריעות זו לזו,

לולו מחסלת את האוכל של החתולה והחתולה רק רוצה את אחותה הגדולה בחזרה, ולא מקבלת.

קצת עצוב לראות אותה מנסה ומנסה.

אבל היום,

אה….היום….

למען האמת זה כבר קרה פעמיים שלוש בחורף הזה,

אני מזהה יום עם קרני שמש, פותחת דלת לפאטיו ומניחה שמיכת צמר או שתיים ממש בפתח.

זה קורה לאט, אבל זה קורה. הן נשכבות זו ליד זו וסופגות שמש וסוגשל קירבה.

לא חלילה מכורבלות כמו פעם, הקטנה חפונה בזרועות הגדולה, המגוננת,

לא. זה כבר לא קורה,

אבל קירבה קורקטית – אני מנסה לא לגלוש לדוגמאות פוליטיות, קואליציוניות עתידיות –

קירבה קורקטית קיימת לאורך השעות שהן שם, זנב ליד זנב,

פרווה מדובללת נוגעת בפרווה מתוחזקת היטב,

ושתיים אהובות וזקנות נמסות בנועם מול השמש.

זנבות

חורף.

.

דודה

.

יש הרבה תפקידים במשפחה.

להיות בת למשל, הילדה של אמא, של אבא.

להיות אחיינית, בת דודה, אה, על זה דווקא כתבתי.

להיות אחות גדולה, אחות קטנה, גיסה, בת דודה שניה, יש כל מיני תתי תארים נוספים כמובן.

להיות אמא זה בכלל המנצח הגדול שאין לו רע ומתחרה,

אבל אני, אני מאד אוהבת להיות דודה.

אני דודה לארבעה, ועוד שתיים שאני מרגישה אליהן ככה למרות שהסטטוס הפורמלי שלהן אחר.

.זה תפקיד שיש בו את כל הטוב שאפשר להרוויח מהמורכבות הנפלאה הזו,

באינטימיות,

באהבה,

ברצון לתת, בפשטות שמקבלים בחזרה.

ביכולת להגיד הכל כמו לאמאבא, אח אחות. כמו למשפחה שלך באמת, לא זו שבחרת, זו שנולדת בה.

דמי זורם בדמם, אני חלק מחייהם מהרגע שנולדו,

הזכרונות שלנו שזורים,

כל הסבתות, סבאים, ימי הולדת, חתונות, בר מצוות ושאר עניינים אנחנו עוברים יחד,

בימי שישי אנחנו שם כמעט בלי חיסורים.

אנחנו DNA  אנחנו,

ואני אוהבת אותם באמת. באמת ובפשטות.

.

אני זוכרת את הראשונה, קילו ושלש מאות גרם, כןכן, 1.300 גר', רבעוף ממש.

קרחת, קטנה שאין כאלה ומיד הלב התמלא שמחה ושייכות. הבת של אח שלי. אני  דודה.

את אחיינית מספר ארבע ראיתי מגיעה לאוויר העולם באופן ממשי, בחדר הלידה.

ומאז זה בדיוק ככה.

מצד אחד, אהבה גדולה,

ומצד שני, איך להגיד, זה תפקיד שלא שוחה בתוך הורידים,

אין בו (כמעט) צרכים פולניים מובהקים,

אין בו (כמעט) חובות,

 

והוא מביא איתו (כמעט) רק שמחה, ובלי כמעט, פשוט הרבה אהבה.

דודה אתי ויוחנן

דוד ודודה מצטיינים

.

 

 

 

 

סוֹפיוֹם

.

זה היה יום שהציף בהכל.

תכף יגיעו השעות הרכות שלו.

הבית יוצף אור שקיעה וטרום קיץ,

זאתי תחזור עוד מעט משיטוט עם אביה,

ונחליט מה להכין לארוחת ערב, ונדליק נרות כי-זה-נעים וערב שישי ויהיה שקט. סוֹפיוֹם.

.

פיטנגו בארבעה טעמים

.

זה התחיל בגיל שנתיים אני חושבת, באפריל.

הגדר בבית ממול – זה שנהרס כמובן, כמו רוב בתי השכונה – הִתְכַּתְמה בכתמים

אדומים וגדולים. אחרי שטעמנו אחד, עיגול ארגמני ומתוק כמו שרק פיטנגו מתוק

יכול להיות, אחרי שחצינו לשניים, הוצאנו את החרצן הגדול, נתנו לה לטעום בפעם

הראשונה, וראינו, כמו שרואים ברגעים הקסומים האלה שתינוק טועם טעם חדש

ומיד רואים על הפרצוף הזה אם כן או לא, ראינו שאין ספק, מדובר באהבה מטעימה

ראשונה.

אז נכנסתי לשכן המבוגר-שלא-נגיד-זקן ונחמד שגר שם ובקשתי רשות להכנס ולקטוף.

הוא הסכים ומאז היינו פושטים על הגדר שלו בכל אביב, מערימים אדמדמות כאלה.

אחרכך הגיעו הבולדוזרים והטרקטורים והרסו את הבית, המחסן והגדר המתוקה ההיא,

וגם מי שקטף איתנו, איתה ואיתי, פיטנגו לא גר כאן יותר,

אז אחרי שהרסו את מקור המתיקות, הפה המוכתם וההרפתקאה בבית ממול,

נשמנו עמוק ויצאנו מצויידות בכלבונת, עגלת טיול, בשלב ההוא, ונחישות למצוא מקורות

פיטנגו חדשים. זו לא הייתה, ועדיין לא, בעיה גדולה למען האמת,

השכונה שלנו משופעת בגדרות פיטנגו,

אבל אחרי מחקר ארוך שנים אנחנו יכולות להצביע בבטחון, על ארבעת השיחים

המניבים ביותר בשכונה שלנו, אלה שהם הכי, אבל ממש הכי הכי מתוקים.

.

ומאז, באמצע אפריל אנחנו יוצאות ל"רוצה לצאת לסיבוב פיטנגו?"

בטח! לפחות פעם בשבוע, לפעמים יותר.

לפנות ערב, בלי לולו, עם קופסת פלסטיק וחיוך פנימי משיגרה מוכרת ומרגיעה אנחנו

יוצאות לשיטוט בשכונה ולציד אדום. מסלול קבוע. עצירה ראשונה, הגדר של אריאלה

המבשילה ראשונה, אחרכך ממשיכים לשיח שעדיין שורד בבתים ההרוסים, הוא זה

שאני מעדיפה את טעם פירותיו. היא מעדיפה את הגדר של הבית שאחרי הבית של

מיכאל וליאן ועובדת קשה לקטוף את אדומיו כי  הפיטנגו מתחבאים היטב בדרך כלל,

והדרך היעילה לצוד אותם היא להתכופף ולאתר אותם מלמטה, ככה:

.

ואז, אחרי חצי שעה בערך של שיטוט, איסוף ושיחות "על הדרך" שהן בדרך כלל הטובות

מכולן, כל השיחות שקורות במקרה הן השוות, וקופסא כמעט מלאה, כשמתחיל להחשיך,

אנחנו עוצרות לרגע בגינה השכונתית, ליד מתקני הספורט יש גינה קהילתית, ואנחנו, אני

למען הדיוק, קוטפת כמה ענפי רוזמרין, זעטר, טימין וגרניום שאין לנו את הצבע שלו.

 

.

.

ומה שנשאר הוא לחזור הבייתה, לשטוף אותם, ולהיות כל כך, אבל כל כך מרוצות.

.

בשכונה

. בין ערביים בשכונה הוא זמן נעים. לפעמים אני עוברת בבתים בודדים שנראים עדיין כמו הבית שלנו, לראות שהם עדיין שם, לא נהפכו לבתים עם חלונות מאורכים וחללים ריקים כמו בתים וארכיטקטים מעכשיו. .. לפעמים אני לוקחת את לולו לנסות, ולהכשל, בהברחת חתולי רחוב מדושנים או ציפורים

לפעמים אני מציצה

. פולשת למחסנים ובתים שכבר אינם, ואחרכך, חוזרת הבייתה. . ח ג ש מ ח. .

בתים שבורים

.

.

. אני מכירה אותם למעלה מעשור, משיטוטי אחר הצהרים עם זאתי בשכונה.

שני בתים שבורים ומנותצים, כמעט בלי שריד למי ומה היו פעם כשפעמו בהם חיים.

היה שלב שהשתלטו עליהם צעירים סוערים וחסרי בית, רואים בשברי הרהיטים והגרפיטי.

אחרכך הגיעה הגדר שהעלימה אותם מעיני.

היום כשנהגתי ברחוב ההוא, לפעמים אני חוזרת הבייתה בדרך עקלקלה בתוך השכונה,

לראות מניינים, הגדר הייתה מקומטת ומונחת בחלקה על החרציות והחובזות המכסות את החצר,

הניילון שכיסה חלונות חשופים רשרש, הקירות חשופים ומגלים שכבות חומר וצבע רבות,

ולא היה זכר וסימן לכלום, חוץ מכורסא, כמה ציורי גרפיטי על הקירות, בית בובות מחליד, וקירות. קירות מקולפים ומרוסקים בכל כך הרבה יופי, וחיים. וחשבתי מי היה חבר של הילד בחלון שממול, אם. וטפסתי במדרגות מתעקלות בחן וסגנון שלא ראיתי הרבה זמן בבתי העכשיו. . וידעתי שהילד שיגור בבית החדש שיבנה כאן אחרי שהקירות הקלופים והיפים האלה ימחקו יחייך לחבר בחלון הסמוך בדיוק כמו הילד ההוא, מהבית הזה שאני מתעדת כרגע את קץ חומריו, כי חיים. אפקה. מרץ 2012 .

סרבתי לענות, גם לעצמי

/

המקום הכי אישי בבית בעכשיו הגלובלי, הוא זה, אני חושבת


.

היום מישהו שרק הכרתי שאל אותי, כמה שעות ביום את ליד המחשב? כולל ה כ ל שאלתי, צילומים,

כתיבה, מיילים, בלוג, רשת, פייסבוק, שיטוט, גלישה, סקרנות, סיבובי גלריות אוןליין וכל היתר….?

כן הוא אמר.

סרבתי לענות.  גם לעצמי…

.

.

רוחב התחושות

.

.

.

כבר לפני שעה היה אמצע הלילה. הגירוד בדלת היה רמז גדול, וגם הנביחה שהיא נובחת.

אני פותחת את הדלת ומריחה ריח חדש. צונן ומפתה מדי.

מושיטה יד למפתח ולרצועה שלה: בואי, טיול הפתעה.

היא מזהה את הרצועה, מסתובבת על ציר זנבה ונובחת כמו שרק היא יודעת,

שששש…

אנחנו יוצאות.

השכונה שלנו שקטה מאד גם באור יום ובכמעט-שתיים-אחר-חצות-ערב-שישי-חג אפשר לשמוע

אפילו את הקיפודים – אני לא זוכרת אם הם מצייצים או נוחרים קלות אבל שתי האופציות מאד מאד

נחמדות בעיני –

ולראות איך בתי השכונה הישנים, המרובעים ברובם כמו זה שלנו הפכו אחד אחרי השני, כמעט בלי

הפסקה, למפלצות ארבע קומות, בריכות, סבכות ברזל ועצי פרי מוארים מתחפשים לטוסקנה לעניי

נפש מגלומנים.

אין לי כלום נגד בתים גדולים, ככל שיהיו, אבל מה עם מעט מידתיות, שלא נגיד טעם טוב.

עוד מעט לקיפודים בכלל לא יהיה איפה להסתובב ולטרוף את הטרפים הקטנים שלהם או

להתחבא בשעות האור, ואז – אני חושבת לעצמי באנוכיות חסרת בושה – יש סיכוי שאז

הם יגיעו כ ו ל ם לחצר שלנו ואת, אני אומרת לכלבה הזקנה שלי בקול רם, בכל זאת

הרחוב ריק ואיש לא שומע, את, ממש, אבל ממש לא כדאי  לך לנסות להתעסק איתם.

פה ושם יש חלון מואר באור לילה וכשאנחנו מגיעות למגרש הריק בסוף השכונה,

זה שהרסו את הבית משנתון הבית שלנו אבל השאירו את עץ המנגו הצומח בפינה –

צר לי, אין מילה אחרת למרות ששנות השמונים כבר הרבה מאחורינו – אני מפלחת אחד

שניים לטובת העונג.

הירח יפה הלילה, הגופיה הדקה כבר לא מספיקה, הסתוו כאן

ואני כל כך רוצה לראות קיפוד.

.

.

רחובות ריקים, אוויר צונן, שקט, חושך והיין הטעים ששתיתי לפני אפשרו ללב שלי להתרחב,

לפוך הדק שלי להיפרש סוף סוף על המיטה, ולרוחב התחושות, להתרחב.

.

שלימעזל או איך שלא כותבים את המילה הזו

.

.

נניח שקנית גלון צבע במטרה – תיאורטית, אבל לא נכנס לזה כרגע – לצבוע קיר אחד בבית,

ונניח שחזרת מסיבוב הבוקר הרגיל שלך במצב רוח מעט מהורהר,

ונניח שלא שמת לב והפלת מהספסל שעליו הנחת בפיזור נפש את הגלון הזה והוא התנפץ –

עזבי נעלי אצבע, כפות רגליים וכו' – מה היה לנו עכשיו?

שני מטר רוחב ארבע אורך, מין מבואה קטנטנה, מרוצפת ונעימה המובילה מהחצר אל דלת

הכניסה ועליה גלון צבע מנופץ ושלולית הולכת וגדלה של "לבן עם נגיעת שמנת".

נניח שאת קופאת לרגע ואחרכך לוקחת דלי ומכניסה לתוכו את הקופסא הלא מפסיקה להנפיק

עוד ועוד צבע לבן – עם נגיעת שמנת לא לשכוח –  ומחליטה שאין ברירה, חייבים לצבוע את

המרצפות האלה בצבע שכבר נמצא עליהן, את פוסעת מעדנות לכיוון המקרר פפסי שהפך ארון

אחסון בצד השני של החצר – אל תשאלו – לוקחת גלגלת כזו, חוזרת לדלת הכניסה, מביטה לאחור

ורואה את כ ל הדרך הלוך וחזור מסומנת בסימני כפכפי הגומי שלא חשבת להוריד בעודך משוטטת.

את אומרת אחרכך, קודם הצבע בכניסה.

רוכנת, צובעת,חושבת שזה צבע המיועד לקירות, מעניין מה יקרה עם זה עוד שבועיים שלושה

ומתנחמת במחשבה שאם הצבע ירד, יתקלף, ידהה, זה לפחות יראה אחיד, מכוון, וינטאג'י…..

האאםם.

.

צובעת, נכנסת הבייתה ומשפשפת את הטביעות הלבנות של עצמי – זוכרים? הליכה לקחת את הגלגלת? –

שכבר הספיקו להתייבש מעט. ספוגית מתכת, מי סבון חמים, הרצפה נקיה, את לעומתה עם סימני צבע על

הברכיים, רגליים, כפות רגליים ואיךשהו הפנים. פונה למקלחת, ואז, אז את שומעת את לולו נובחת את

נביחת ה"למה את לא נותנת לי להכנס הבייתה" ואת פותחת לה את הדלת:

.

את לא מאמינה. לולו לאמבטיה, סיבון מסיבי, בעיקר כפות רגליים.

עכשיו, נניח שאת מוציאה אותה מנוגבת, סמרטוטית ומלאה רגשי אשם כלביים – wishfull thinking –

ונועלת אותה להתייבש בפאטיו, ואז את פותחת את הדלת לראות מה הנזק ש ה י א עשתה.

מי שיוצאת להכניס את הכלבה שלה הבייתה בלי לחשוב, ובלי כפכפים, שלא תעיז תתלונן :

.

צוחקת, לוקחת את הגלגלת, ולא מאמינה שעכשיו רק עשר וחצי בבוקר…..

.

שבוע טוב גם לכם :)

ההבדל בין שני, חמישי, וכל שבת שניה ליתר ימי השבוע

.

.

בלילה של שני לפני שהלכתי לישון הוא נראה ככה –

.

בשלישי כשיצאתי בבוקר מהבית ככה –

.

בלילה יום שלישי – לא הולכים לישון בבית הזה עם כלים בכיור, החלטה שאנחנו מצליחות להחליט

אחת לשבועיים, ולהחזיק איתה יומיים שלושה – הוא נראה ככה –

.

ואז הגיע  בוקר רביעי, וכמו בכל חמשת הבקרים הטובים, הרגילים שאנחנו מתעוררות באותו בית, הוא שוב –

ואין לי מושג איך זה קורה כל כך מהר ובכזו עוצמה, מה כבר עשיתי בין שבע ועשרה לשמונה ועשרה חוץ

מארוחת בוקר, ארוחת עשר, ארוחת צהרים חמה לבית ספר וקפה לעצמי – או אולי זו אני, חזרנו לעצמנו….

.

וכן, מסתבר שזה כבר הטריד אותי פעם, ואולי אפילו פעמיים…..

.

עגנון, ראנד והרולד רובינס נפגשו על המרפסת

.

.

.

החלון הגדול שהיה חבוי מאיתנו בוילון מתחילת הסתיו נגלה לעין הבוקר על כל כתמיו וסימני המים שהגשם

צרב עליו. גם צידו הפנימי אם נודה על האמת לא ממש בהק בצלילותו. וילון, מנקה ערמומית, מבוגרת לא

אחראית וזאתי שממש לא מבינה מה זה משנה אם לא רואים את זה בינכווכה אימי, הן כל הסיבות.

בקבוקמים כחולים, אני עדיין לא מבינה למה כל מנקי הזכוכיות למיניהם מכילים מים כחולים, ועיתונים.

אל תקרעי את גלריה של שישי מותק, ליסה תעלב, וחוץ מזה, תזכרי את הפטנט של סבתא יפה.

והתחלנו.

התזה, פיזור, ניקוי ואז מתכווצץ העיתון אל תוך ידה, או ידי, ומתחילים, אופס, מתחילות.

אנחנו מעמידות את כפות הידים שלנו זו מול זו כשהזכוכית הרטובה ביננו ומנסות לתאם תנועה וקצב.

אחד מהתרגילים הראשונים כשלומדים משחק הוא תרגיל המראה – את עומדת מול בן זוגך לתרגיל

וחוזרת כמראה על תנועותיו. זה יותר קשה ממה שזה נדמה, אבל כשמנקים חלון ענק בתחילת אביב

זה בסדר איך שזה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

היא תלויה על הסורגים מצידו החיצוני באופן כל כך טבעי נאחזת ביד אחת, ובשניה מבריקה את השמשה,

שאני חושבת לעצמי בעודי מנסה לתאם את קצב ותנועות הידים שלנו, מעגל מעגל סטופ. מעגל מעגל

סטופ, שנה כיוון, שיתכן שאני מגדלת לי כאן גורת קופים מוצלחת במיוחד.

– יש לך מזל

– שמה? היא שואלת

– שלא היית ילדה בבית של סבתא לפני פסח

– למה? מה היה?

– מה היה הכי מה?

– תבחרי

.

– מה היה הכי מעצבן ונעים ביחד?

– נניח היא עונה בטון ההוא

אבל אני מזהה סקרנות, בכל זאת צריך לגמור עבודת שורשים עד סוף החפש:

אז ככה,

בערך שבועיים שלושה לפני פסח סבתא הייתה נכנסת למצב שאין לי ברירה אלא לקרוא לו

קדחת. אי אפשר היה לדבר איתה על כלום חוץ מעל תוכנית העבודה שבסופה, הבית יהיה,

א. נקי אבל זו ממש לא הייתה המטרה העיקרית

וב. כשר, כלומר פרור חמץ ע'ע לחם, קמח, בייגלה וכו' לא יהיה בבית הזה.

.

סבתא ולולי, המנקה רבת השנים ובעיקר הסיפורים והאהבה שאין-לי-מושג-איך-לא-סיפרתי-לך

-עליה-עד-היום היו מתחילות במבצע על פי סדר קבוע מראש.

לכל אחד, אחת ליתר דיוק, היה תפקיד קבוע שהשתנה רק מעט עם השנים.

היה יום שהמיטה של סבא וסבתא הייתה נגררת לחצר,

וכל בגדי הקיץ והחורף והסתיו והאביב היו נתלים על חבלי הכביסה שאת מכירה,

כן, אלה שליד עץ הלימון, והיו חוטפים מכות רצח עם המכשיר הזה נו..זה העשוי עץ ובקצה הוא

נראה כמו קשר.

היה יום שארונות המטבח כלומר מה שבתוכם היו פשוט על שולחן וריצפת המטבח ונרחצים

כאילו אנ'לא יודעת מה עבר עליהם ובתוכם, וניירות חדשים היו נפרשים עד-היום-אני-נשבעת

-לך-אני-לא-מבינה-למה-הם טובים, ולהכל היה ריח חדש.

לפעמים, עד היום, אל תגלי, אני מתפלאה, שכשהארונות מסודרים מבפנים, גם אם הדלתות

שלהם סגורות, מרגישים את הנקיון….נכון?

אבל היום שאהבתי היה היום של הספריה הגדולה.

ספרי קריאה אין טעם לקנות אמרו פעם. חבל.

בשביל מה יש ספריה?!

ספרי קריאה קוראים ןמחזירים, ואם ממש רוצים לקרוא אותם שוב, לוקחים שוב.

אבל אנציקלופדיות, אה…אנציקלופדיות זה עניין אחר.

ואז סחבנו בזרועות חזקות, כשהסנטר תומך ערימות ספרים למרפסת האחורית הארוכה והצרה

והנחנו אותם על המעקה לכל אורכו ואת היתר על הרצפה. אמא הייתה נותנת לנו סמרטוטים

טבולים במים וסבון והיינו מנקים את המדפים ומייבשים ואז היה מתחיל הזמן הארוך.

שעות ארוכות ורכות.

מתיישבת מול אנציקלופדיות, מילונים, אטלסים, מבחר הסיפור – הסיני והאמריקאי האהובים עלי –

אלבומי נצחון, כיבוש ושאר נפלאות, זה יש בשפע. מדפים עמוסים במכלל, ההיא הגדולה,

הבג'ית עם מליוני הכרכים והטכנאי הצעיר – בכל זאת היה שם אח גדול שלמד ביד סינגלובסקי –

ושאר גדולי העולם, ממציאים, מגלי עולם ומה לא…

וביניהם התחבאו כן כן ספרי קריאה שהיו רכוש הבית,

חלקם הושאלו ממקורות אחרים וחלקם פשוט היו.

עגנון, איין ראנד או אפילו אלוהים ישמור הרולד רובינס שהיו מילים אסורות ומרגשות בספרים שלו.

אני מתיישבת על רצפות המרפסת המשובצות כתמי אבן,

השמש מענגת בחום אביבי ראשון את הכתפיים ואמא אומרת תזהרי עוד לא ממש קיץ,

ואני מתחילה.

במטלית יבשה מנגבת ספר – אחד אחד, את כולם, בלי יוצא מהכלל – על ארבעת צלעותיו וכריכתו

ואז מדפדפת את דפיו כדי לאוורר אבק נלכד, סוגרת אותו בנקישה, אוחזת בשתי ידיים ומכה מכה,

שתיים על המעקה, למגר שאריות אבק שהצליחו לחמוק מהטכס השגור על ידי.

ספר ספר עבר את ליטוף מטלית האבק שהשחירה במהירות והוחלפה באחת אחרת, ספר אחר ספר,

דפדופים מהירים ומלאי אבק ומוך שהניבו לפעמים הפתעות.כרטיס קולנוע ישן של אבא ואמא,

צילום מימים רחוקים שאמא שמחה למצוא – באמת התפלאתי איפה הוא, תראי, דודי היה בן שנתיים

וירד שלג בתל אביב! בתל אביב רחלינקה, אי אפשר להאמין –

ואני מצליחה לקרוא מילה, קטע ולפעמים אפילו פרק שלם לפני שאמא מזכירה שזה לא יום כיף,

ויש הרבה מה לעשות, וצריך לנגב שוב את המדפים.

.

– תגידי אמא – אני רואה ניצוץ מוכר בעינים שלה – תגידי,  בימי הביניים, כשהיית ילדה,

לא היו שואבי אבק….?

– אם היית ילדה אז….זה מה שהיית עושה ביום שני בבוקר.

– אבל זה מה שנעשה ביום שני בכל מקרה….

– בדיוק.

.

קופסא אחת וזכרונות

.

.

חיפשתי משהו בשביל זאתי והיד שלי נתקלה ונרתעה בגלל האבק,

בחיי שעשיתי פו כזה ארוך כמו שעושים בסרטים ובפרסומות, אבל כבר למדנו שהסרטים

מחקים את החיים, ורק לעיתים רחוקות הסדר מתבלבל,והעפתי, מטאפורית וגם לא את האבק ממנה.

אני מאד אוהבת קופסאות-  כבר סיפרתי – וארגזים ותיבות ומסגרות של תמונות. בכולם טמונה הבטחה

למשהו מרגש, חדש, מופלא. אתמול בבוקר פתחתי קופסא שלא פתחתי שנים, ממש שנים, בסקרנות,

בצפיה בדיוק כמו לפני דף ראשון של ספר, כמו הרגע שהאורות באולם הקולנוע יורדים והכל מיד יתחיל.

מה מסתתר בתוכה,על שריטותיה, סימניה שהזמן חרט כמו שרק הוא יודע, וסודות שהיא לא מספרת ….

.

קבלתי אותה ממי שיתכן יכולה לשאת בתואר הבחורה-הכי -יפה-שהכרתי -בחיי, לי ריצ'ראדס שמה. דוגמנית ניויורקית, חרוכת קול, חרוכת אף וחיים ונשמה טובה ונדיבה שבשלב מסויים נתנה לי בית בבדידות החורפית ההיא. 56 בין השדרה השניה לשלישית היה הבית שלי לתקופה מסויימת, בזכותה. גם בפייסבוק, גוגל ושאר אמצעים לא הצלחתי לאתר אותה בשנים האחרונות, אבל כשפתחתי את הקופסא הבוקר וווווווום, כמה זכרונות וריחות ואנשים התעוררו והתחילו לרקוד סמבת זכרונות – או אולי כדי לדייק נקרא לרקוד בשמו, רוקאנרול סוער ומסעיר – בתוך הראש שלי, ובלב. אז החלטתי שלצאת למסע ממוקד בתוך קופסאת העץ שLeigh ריצ'ארדס הביאה איתה מלואיזיאנה או מדינה דרומית אחרת כשהגיעה לכבוש, ואכן כבשה לזמן מה, את ניו יורק סיטי אלף תשע מאות שמונים אחת שתיים שלש והלאה.

.

.

.

.

.

.

.

.

הדבר הראשון שראיתי ומיד הזכיר לי שעם כל הכבוד למוצא הקופסא, המוצא שלי הוא מכאן, הייתה סיכת הבסיס שלי, גאוותי הגדולה, הכמעט שנתיים – פחות שלושה חודשים מזעזעים בתל נוף, אל תשאלו – מהטובות בחיי עברו עלי בחצרים.

.

וניקיתי ממנה אבק והרמתי את השעון של סבתא שלי, אני חושבת, יתכן ששל אמא שלי שנקרעה הרצועה שלו ואני תוהה כמה הוינטאג' צריך להטמע בתוכנו כדי להעיז לענוד אחד כזה היום

.

ואז ראיתי את הסיכה והסמלים שקניתי במוסקבה אני חושבת, בחודשים הראשונים ממש של הפרסטרוייקה, כשהאופטימיות לגבי העתיד והחיבור עם המערב, ותחושת החופש מתקרב הייתה ממש בשיאה, אפשר היה להרגיש אופוריה ממשית באוויר ובחיוכי המוסקבאים שתרגלו עלינו את האנגלית בחודשים שהיינו שם, יון כושל להרים קופרודוקציה אמריקאית-רוסית-ישראלית, ומצד שני השווקים היו אותנטיים כמו הזמן הישן. גן עדן לציידי זכ

.

ומשם הוקפצתי על ידי צ'יפ פאונד אחד כמו גם בעזרת יכולת הזכרון האנושי והזכרון הרגשי אל הקזינו הכי הכי מפנק בלונדון נכון לאז, ולימים מלאי כל טוב ושמחה ואהבה, ויינות טובים ולובסטרים משובחים ובכלל…

.

ועוד ספור אהבה קרץ לי מצעצוע ששכחתי שקבלתי פעם. מזמן, ממש ממש מזמן. אם מחזיקים את החתן

כלה האלה בין שתי אצבעות, ומזיזים את כף היד הם מתנשקים, אז התנשקנו. והתחתנו. הזכרונות שלנו

נמצאים בקופסא מטאפורית אחרת והמזכרת הממשית והיומיומית שלנו תכף חוגגת יומולדת.

.

.

.

ומצאתי את הסרט האדום. אני חושבת שזה היה הראשון שקבלתי, והמשמעות של ההתגייסות העולמית האמיתית למען המלחמה באיידס כל כך שימחה וריגשה אותי שהנה, שנים אחרכך, ושבוע בדיוק לפני התערוכה הבאה של הועד למען המלחמה באידס, והעבודה שנתתי בשמחה גם השנה, אני מוצאת את הסרט האדום המקומט ומאובק ועדיין מסמל משהו חשוב כל כך

.

וראיתי עכביש שמצאתי מי זוכר באיזה שוק פשפשים ואיפה ולמה שמישהו יסביר לי קניתי אותו

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז ראיתי שני מצתים ולא הבנתי, אני עדיין לא מבינה איפה הזיפו הזהובה שלי וכאן אני מפסיקה לדבר עליה בגלל הגעגועים לכל העניין הזה. שש, וחצי, שנים, לא צחוק

וכל מיני חתיכות פיצ'פקס שאין לי מושג או זכרון איפה ליקטתי ואיך ומתי ננעלו בקופסא, ולמה.

.

והיו שם גם שקופיות, ושתי קופסות גפרורים ששמרתי לא-זוכרת למה, ואסימון, וטוקן לסאבווי, וכרטיס אוטובוס,ועוד כמה סיכות די הזויות, וקסמי שיניים, ואבנים ששמרתי בבטחון שאזכור מאיפה הן ולמה הן נשמרו או מי נתן לי אותן, ומברק ששלח לי אהוב אחד שבכתיב עברית באותיות לועזיות ולא הצלחתי לפענח וזכרונות שהתעוררו הבוקר בגלל החפצים שהיוו טריג, אבל מצד שני הבנתי שהזכרונות חפונים בי כמו בכף יד סגורה, עד שלא ארצה לא יפתחו, זה תלוי רק בי. אז נשמתי, הורדתי אבק מהכל, שטפתי ונגבתי יפה יפה את הקופסא של לי היפה והנדיבה, החזרתי את הכל, טוב, כמעט הכל, השארתי לי את השעון הקטנטן לבדיקה, לתוך הקופסא ושמתי אותה במקום.

.

עד הפעם הבאה כמובן…

.

בלונדינית וג'ינג'ית נפגשות על השטיח…..

.

.

.

זה קרה לפני עשר שנים בדיוק.

החזקנו את האסופית/היתומה בת היומיים על כף היד, הושטתנו אותה בלב נרגש וחרד להוד כלביותה

וחיכינו לגזר דינה. הנ'ל הריחה את היתומה, הרהרה רגע' לקחה ת'זמן שלה וכן, ליקקה את ראשה.

ברגע ההוא הפכנו לשבט ארבע הנשים. שתי בלונדיניות, ג'ינג'ית אחת וחומת השער והעינים..

.

ככה הן נראו בחודש הראשון:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

וככה הן נראו לפני יומיים בדיוק באותו מקום

..

אחרי עשור של אחיות מופלאה, שינה כרבולית, הגדולה נובחת ורצה לחצר עם כל יללת חתול הנשמעת

כדי להגן על הטריטוריה של שתיהן, משחקי מחבואים ותופסת שרק מי שרואה יכול להבין כמה זה

באמת משחק מחבואים אמיתי, עם התחבאות, הצצה וקינטור של לא ראית אותי ולא ראית אותי.

בזמן האחרון,אחרי עשור קיפצוצים והרמוניה, המבוגרת, זו הרואה בעינה האחת

אחרי סאגה רגשית לא פשוטה, זו שאם הייתי אוהבת קצת פחות הייתי אומרת זקנה,

כבר מאבדת מסבלנותה אל הקטנה ולא מוכנה לישון לצידה, המיטה של הבת שלי נעימה לה יותר.

גם למשחקי תופסת אין לה כוח, או אולי סבלנות,

וכשהג'ינג'ית מנסה לשלוח כפה ולתפוס בפרוותה, סימן ישן לבואי נשתולל קצת אחותי,

לולו מביטה בה בעינה ונוהמת נהמה גרגורית כלבית ברורה: מותק, עם כל הכבוד,

תזכרי מי כאן המבוגרת ובעיקר, אם יש לך שכל, מי כאן הכלבה. עכשיו שקט.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועדיין יש עדיין רגעי ביחד, מלאי נהמות והשתולליות, וציפורניים, ואמא שצועקת תורידי אותן ממיטה שלי,

החלפנו מצעים היום! ושמחה וצהלולים ונביחות וצווחות והנוער, החומה היחידה עומדת לאורך

כל השנים על זכותה לבת ברית כהת שער בבית הזה, דרושים כלב או חתול חומים,

ואני מתרצת את סרובי המוחלט בהרצאות מניפולטיביות על כמה זה גזעני לשפוט על פי צבע,

פרווה או לא פרווה. והנוער שמבינה שמתעתעים בה, אבל בעלת מוסר פנימי גבוה, הגינות בסיסית

ומודעות פי.סי. נושכת שפתיים בתסכול נכנעת בכל פעם מחדש.

ואני?

אני מחייכת לעצמי כמו השמנת שהצליחה לשמור על עצמה הפעם, למרות החתולים:)

.

מה כבר עשיתי

.

.

.

מה כבר עשיתי,

לחצתי על השתקת השעון, הוצאתי כלבה שאותות גילה מתחילים לאותת בכבדות התעוררותה או

שמיעתה בבוקר, לטפתי חתולה מתלוננת, הכנסתי עיתון, שתיתי כוס מים, הדלקתי מכונת קפה,

לטפתי ולחשתי פיתויי התעוררות לאורך ישנונית במיוחד, הצצתי מיילים ונכנסתי למטבח.

עכשיו חזרתי מהסעת בוקר פטפטנית לבית הספר ותראו.

הכיור היה צח נקי ומבריק כשהתעוררתי הבוקר, נשבעת.

אני לא מבינה, מה כבר עשיתי?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

שני סנדוויצי שוקולד, כבר לא מיוחדים, לבית הספר.

שתי קלמנטינות נארזו גם.

פרנץ טוסט לארוחת בוקר.

תה עם לימון.

ת'קפה שלי.

בקבוק מים לבית ספר.

בשלתי פסטה מסולסלת, חממתי בולונז, שמתי בתרמוס לצהרי בית ספר.

.

או בקיצור, למה הכיור נראה כך שעתיים אחרי שהתעוררתי אני לא מבינה,

מה כבר עשיתי?!

.צ

ועכשיו גיליתי שכבר התלוננתי תלונה זהה לחלוטין פעם, שכחתי :)


געגועים לעתון בוקר

.

.

אחרי שנה בדיוק – בטלתי את המנוי האחרון  בראש השנה הקודם – אני מתגעגעת לעיתון בוקר.

מתגעגעת להתעורר, לפתוח דלת לכלבה, לדשדש יחפה על השביל המחוספס, לחשוב שאני מקווה

שאיש לא מציץ מהחרכים בגדר ורואה איך-אני-באמת-ניראת-על-הבוקר, להתכופף להרים אותו

ולפעמים לרטון על המחלק למה-הוא-ח י י ב-לזרוק את העיתון למעמקי השיחים ואז להתחרט.

להכנס הבייתה, להוריד את הגומיה במקרה הטוב, השרוול ניילון-לא-ממוחזר-עד-מתי במקרה הרע

והכה לא אקולוגי, לשתות כוס מים.

לגשת לחדר שבשעות הלילה מרגיש כמו חדר-של-ילדה עד שהמתגוררת בו מתעוררת ומבינים שכאן

גרה נציגת מין הנעורים ללא ספק ואין להתבלבל או לטעות – בוקר טוב אני אומרת, מלטפת כתף חשופה

ולחי חמימת לילה, בוקר טוב אני מוסיפה כינויי חיבה למיניהם, זמן לקום – ואני יוצאת מהחדר,

מציצה לכותרת ולדף האחורי – לא חשוב איזה עיתון, כותרת ודף אחורי תחילה –

ומתחילה שיגרת בוקר די נמרצת.

אחרי כמעט שעה, כשזאתי יושבת לארוחת הבוקר ואני מולה עם ביס קטנטן ועוד כוס מים מדפדפות

ביחד בעיתון, היא מראה לי מה לכד את עינה, אני מקריאה לה משהו מעניין ממחלקת הדברים המעניינים

שיש: מחקר, חיות, אקלים, אקולוגיה……בלי אקטואליה קשה או מפחידה על הבוקר, אין סיבה.

מכינה קפה,

מאיצה בה,

מכונית,,

נסיעה לבית הספר,

שיחה רגילה, לפעמים יותר מרגילה

היא הולכת,

נהיגה הבייתה עם רזי  ברדיו,

בית, עוד קפה, כסא מחשב, מיילים, עי ת ו ן.

.

אני יודעת שיש הכל ברשת.

אני זוכרת שזה ירוק ואקולוגי וחסכוני הרבה יותר, גם באנרגיה, גם במזומנים,

ובכל זאת מתגעגעת.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

נפלה החלטה, אין ספק, עכשיו צריך לבצע בלי שנציגי מכירות יבלבלו לי במח ויעצבנו אותי עד טירוף.

.

piano man לאם ולבת

.

.

היום הראשון לחופש.

היא מול הטלוויזיה כ מ ו ב ן. אני נותנת לה צלחת-ארוחת-בוקר-אפילו-שכאן-לא-אוכלים-אפ'ם- חוץ-מימי

-מחלות-מול-הטלוויזיה כי חופש ואין טוב מלשבור חוקים בחופש. אני ממהרת ועושה את עניני הבוקר

במהירות כדי להגיע בזמן לזו שמקבלת-כסף-ובכל-זאת-אני-מאמינה-שאיכפת-לה-באמת ומוצאת את עצמי

מנענעת ושרה די בקול רם למען האמת:

Now John at the bar is a friend of mine
He gets me my drinks for free
And he's quick with a joke or to light up your smoke
But there's someplace that he'd rather be
He says, "Bill, I believe this is killing me."
As the smile ran away from his face
"Well I'm sure that I could be a movie star
If I could get out of this place"

.

.

.

Oh, la la la, de de da
La la, de de da da da

ואני מחייכת ומנסה להבין למה השיר האהוב הזה, המזכיר לי חודשים סוערים במדינה רחוקה, עץ

אשוח מקושט וביקיני בעולם של שעון הפוך וכריסמס בקיץ ופיטר אחד גבוה ומקסים- רומנטיקה,

בטח רומנטיקה, מתנגן בתוכי עכשיו בין שאריות רוח הסערה השרבית של אתמול וסידורי בית רגילים,

ואני צועדת בלי משים בעקבות הצלילים…… לכל אורך נעוריה היא שרועה שם, על הספה הבהירה,

מכרסמת פלפל אדום כן-יש-כאם-דיקטטורת-אוכל-מסויימת, מקושקשת וחתיכת לחם ומחייכת בעונג

מול שחקניglee

– אני לא מאמינה

– מה הפעם?

– השיר הזה

– מה איתו?

– זה פיאנו מן

– נו?

– זה בילי ג'ואל

– מי זה בילי ג'ואל?

– איה?!

– זה גליי אמא…..

אני מצהירה כאן:  Glee , תוכנית גאונית.

הדרך האולטימטיבית לעשות להם הכרה עם מוסיקות כל הזמנים בדרך כל כך מתוחכמת ומבינה עניין,

שרק כבוד. רק. תוכנית נוער עם תכנים "שלהם" וקאברים של כל השירים "שלנו" "של ההורים שלנו".

מוסיקה מימים ושנים שהורי רקדו לצליליה, דרך המוסיקה שלי ועד שנות התשעים שנשמעות להם

ר ח ו ק ו ת כלכך, ממש היסטוריה….ודרך סיפור מסגרת, שחקנים, דמויות ובעיקר מוסיקה, המון

המון מוסיקה הם מתיידדים איתה. ואיזה עונג שזה קורה בשמחה ולא רק דרך אמא/אבא המנסים

די בניג'וסים להכיר לך את השירים הענתיקיים-כמעט-כמוה שהיא/הם מ ש ו כ נ ע י ם שתאהבי.

תראו, תראו מה היא אוהבת בזכות גליי –

גאונים, כבר אמרתי

ריבועים ריבועים

.

.

פעם.

קיץ וכבר אחרי הצהרים, השמש ערמומית כתמיד בשעה הזו ומצליחה להתגנב דרך

חרכי התריס, והמרצפות שוב מסומנות בפסים צהובים. אני מנסה להתעורר, לפתוח

עינים. קייטנה בים, מלח,לחמניה ושוקו בשקית ומלחמת הלו-אגד-זוז-הצידה-הנה-דן

-באאאא מצליחים להפוך אותי לרכת גוף, שחומה והיפיפיה הנרדמת של שנת הצהרים

כמו שסבתא קוראת לי בחופש הגדול המשתרע הזה.

הכל חם ואיטי.

אני מושיטה יד להסיט שער צהוב וצרוב שמש מהלחי ונעצרת. הריבועים שלי חזרו.

בדייקנות, בדיוק כמו השמש, הם מגיעים בכל יום בסוף השינה. אולי בסוף החלומות.

ריבועים ריבועים חצובים בעורי.

אני עוצמת עינים, מעבירה אצבע, בעדינות, לאט לאט ומרגישה שקע ופס גבוה, שקע

ופס גבוה, אני מרגישה את עצמי כמו חומר. ממשיכה עד שאני מגיעה לזוית העין ושם

הם נעלמים.

אני כבר יודעת שאני ניראת כמו ופלה, טבלת שוקולד חלומות ענקית, לא רק להרגיש.

גם אם אני מתרכזת ומנסה לתפוס את הרגע אני לא מצליחה, אני אף פעם לא מצליחה

להרגיש בדיוק את הרגע שהם נמוגים אל תוכי, אל הפנים שלי ומתיישרים לעצמי הרגילה.

אבל, אם מחכים מספיק זמן – כמו בסרט טבע – ומביטים, רואים שהם נעלמו.

אפילו שלא מבינים לאן.

פעם קרוב יותר.

הבת שלי נולדה ממש אל תוך החורף. פלנל, פוך, חימום – זה שהיא לא הפכה לתבשיל,

למרק זאתי נפלא, זה עדיין בגדר נס לדעת מקורבים.

הילדה באמת – ואני סוף סוף מודה, כאן, לראשונה – בושלה בחודשים הראשונים לחייה,

היה אמצע החורף, ולי תמיד קר, אז החדר שלה, והבית, ואם היה אפשר היקום, חוממו

עד כמה שאפשר, ועוד קצת ליתר בטחון.

אבל אחר כך, כמו שאחר כך יודע,

החודשים התמשכו באהבה ותגליות אין סופיות והגיעה השמש והנועם שלה גם.

מאי 1996, אביב וכבר חם בחוץ,

יש רגעים חשובים בחיי אמא-פעם-ראשונה. ורודה, תכלת או לבנה. לבנה.

כבסתי אותה בשלושה ימים כמעט עשר פעמים. שתתבלה ותתרכך ותרגיש מהחיים.

רציתי שתהיה לה שמיכת פיקה משומשת, רכה, עשויה, כבר מההתחלה.

למי יש סבלנות לחכות שהחיים יישנו את החומרים במציאות המהירה של היום.

שמיכת פיקה רכה רכה, בדיוק כמו שצריך.

.

עכשיו. רק השבוע עברנו מהפוך קיץ הדקיק לפיקה.

והיה חיוך כשההבנה נפלה שחם מדי לשמיכת מעבר, וזמן הפיקה הגיע.

מה יש בבד הזה שמרגיש לכל כך הרבה – אפשר להגיד לכולם? – מוכר וביתי ומרגיע?

הוא מוזר. כולו גומות  מגודרות . ריבועים. מי המציא את אותם, ולמה?

ומה יש בה שמחייך בשמיכה הזאת?

זה לא השם שלה, למרות שהוא מוזר ומצחיק בפני עצמו.

פיקה. פ י ק ה.

קיץ. תירס. אבטיח. קרטיבים. שמיכת פיקה. כולנו.

לכולנו התרבעו הלחיים בסימני שינה מתוקה של קיץ. סחבנו אותה בבלותה לשפת הים,

לשקיעות ותירסים. לטיולי בית הספר, פיקניקים שכונתיים, אוהלים בבית על השטיח,

חיבוקים, כרבולים, אהבות וחלומות, בעיקר קייציים, מתארגים לזכרונות.

.

אם רק היה אפשר לכלוא זכרון בכל רבוע.

.

100% הצלחה

.

.

בשישה לאפריל הייתי מבוהלת ומבועתת. כתבתי איך אני מרגישה, התלבטתי ובעיקר פחדתי.

זה נגע בפחד הראשוני שלי. האפל והמפחיד מכולם.

אחרכך, כמו תמיד, נרגעתי ויצאתי לסדר את העניינים.

בארבעה עשר לאפריל היינו אחרי הניתוח.

חודשיים וחצי אחרי, עם קצת דרמות, ניתוח רציני, סטרואידים, כדורים, טיפות,  בקורות עד אחרית הימים

ושעור טוב באהבה הנה ההוכחה לניסים.  לולו רואה. לולו שמחה. לולו נובחת ואני מאושרת שאני

מתעצבנת עליה כרגיל. כרגיל זה טוב. כרגיל זה מצויין.

תראו,

תראו בעצמכם:

בלונדינית וסתומת עין

.

.

ברביעי באפריל לולו התעוורה, אולי בשלישי. ברביעי שמתי לב.

בשישי כתבתי פוסט מבוהל שתהה מה יקרה אם היא תשאר עיוורת ואומללה לתמיד.

האם אני יכולה לדעת אם היא מאושרת?

על מי אני שואלת?

מי אני להחליט על חייה?

מי אם לא אני?

.

היום היא עברה ניתוח. עין אחת נעקרה והשניה עברה ניתוח קטארקט, שהצליח.

כן. הצליח.

דוקטורית קולית ומופלאה הצליחה להרגיע את כולנו.

העין אדומה, מוזרה ושטופת דמע ודברים, אבל הכלבה שלנו לא עיוורת.

נפנף את ידך מול עינה והיא תמצמץ.

מי ידע שמצמוץ יכול להביא כל כך הרבה שמחה.

אז לולו תזכה לשחק מחבואים עם אחותה הג'ינג'ית המיאותית, לנסות לתפוס חגבים כאילו היא

עצמה חתול, לנבוח את הנביחות הכי מעצבנות שמוציאות אותי מדעתי בימים רגילים, להביט לי

בעינים במבט כלבי מובהק ולהרוויח, בטח להרוויח עוד ביס שניצל או מה שזה לא יהיה.

באופו כללי, לולו תתזכה לחיות את חייה,

ואני, מעבר לשמחה האמיתית בהחזרת ראיתה,

אני אזכור כמה דברים חשובים מהשבוע הזה.

אני אזכור כמה אני אוהבת אותה וכמה היא יקרה לבית הזה.

אני אזכור כמה הייתי חרדה וסבלנית מולה כשהייתה אפשרות לאבד אותה.

אני אשמח במובן מסויים שיש לנו כלבונת סתומת עין – שתומת עין? מי יחליט סוףסוף מה הנכון –

ולא מושלמת, זה שיעור טוב באהבה ובחוסר מושלמות לילדה שלי.

הוכחה פשוטה שכשאוהבים, אז אוהבים.

.

ועכשיו, אחרי שטפטפנו לה טיפות, נתנו לה סטרואידים, לקחנו אותה לטיול ראשון אחרי

שהתאוששה מההרדמה, עכשיו היא ישנה עם אחותה האנושית במיטה כמו בכל לילה.

היא ניראת כמו מנורת קריאה שוכבת.

שרועה על בטנה עם האהיל הזה סביב ראשה, עיניה, כלומר עינה האחת עצומה,

אבל כאן בבית יודעים שמאחורי העפעף הסגור הזה, בניגוד לאתמול, יש עולם שלם,

שיהיה כאן, בשבילה, מחר.

בשבע ועשרה כשהתעוררתי

בשבע ועשרה כשהתעוררתי הכיור היה ריק, השיש נקי והריצפה חסרת פירורים.

עכשיו  שמונה וחצי, חזרתי מהסעת בוקר לבית הספר –

מה כבר יכול  לקרות בשעה וחצי.

וככה השיש נראה עכשיו. והכיור.

והרצפה? עליה כבר סיפרתי.

אז עכשיו אני מצלמת.

בוקר טוב.

.

קולקציה

.

.

מוקדם בבוקר, כשהתעוררתי משיחת הפועלים במגרש הסמוך – אין לי כמובן מושג על מה –

וזו הפולשת למיטתי בימים / לילות האחרונים הסתובבה ורטנה שאמא…חופש, שמתי על עצמי

משהו כי פועלים, וכי הזמנים שיכולתי להתגנב לשביל as is כנראה נעלמו מהשכונה שלי,

וגם מאחרות,על פי שרון רז. המוכרות נעלמת.

פתחתי את הדלת לבלונדה הנובחת ויצאתי בעקבותיה. היא לענייניה ואני א. עיתון וב. להוריד

מהחבל את מגבות המטבח שזרקתי עליו אתמול באמצע הלילה – כן כן הקיץ כאן מרגש במיוחד

– וגם החלטות בתחום חסכון באנרגיה, חשבון החשמל ויסורי המצפון הירוקים שלי.

שש עשרה מגבות נמשכו בחוסר סבלנות – בכל זאת בוקר, מוקדם,פועלים, קפה וכו' – מהחבל.

הבת שלי, וגם אני אם לנסות לרגע להתנהג ביושר ובלי העמדת פנים, מתייחסות למגבות המטבח

כאל מגבות חד פעמיות כמעט. לכל פעולה ועניין נשלפת מגבת מטבח מהמדף עליו הן מונחות

ואחרי שימוש זניח הן נזרקות כלאחר יד לאיזו פינה בבית ואז…….. נאספות, מתנקות בדרך פלא

– לא כך רואים ילדים את העולם? כמקום שדברים מלוכלכים חוזרים אליך איזה כיף נקיים וריחניים?

– ומושלכות לניקוי/ יבוש וחוזר כגלגל ענק ואין סופי.

התיישבתי ורגע לפני שהושטתי יד ובתנועות יד משועתקות גנטית מאלפי שנות עבדות נשית

התחלתי לקפל אותן נעצרתי ובהיתי בערימה הבלויה והמסמורטטת הזו שחפנה בין סיביה כל

כך הרבה מכתמי חיי וקמתי להביא את המצלמה.

ערימת סמרטוטים

תראו, תראו את ערימת הסמרטוטים הזו. חסרת כל אסטטיקה, עניין, תשומת לב, או משהו.
וחשבתי לעצמי כמה זה מוזר. או אולי לא? אני מחשיבה את עצמי כאדם עם מודעות ורגישות אסטטית די גבוהה. בעיקר לחומרים, ועוד יותר להרמוניות וצבעים. ארון הבגדים שלי, פעם הראתי לכם אותו, מורכב משלושה צבעים בערך ועשרות גווני ביניים. גם הבית שלי כזה. אין בהיר וכהה. אין כמעט ניגודים חדים. או או. או בהיר ואז הכל מתייחס לצבע הבסיס ולגווניו או ההיפך, מה שעדיין לא קרה, אבל אם יקרה ככה זה יהיה. הרמוניה. מגבות האמבטיה שלי גם הן בשלושה צבעים – לבן, לבן כהה יותר ותכלת על גווניו הרכים – מגולגלות בארגז שלהן בשלווה, בלי לעשות עניין. מצעי המיטה קצת יותר מורכבים, אבל גם שם אפשר להרגיש בקלות שהמדובר בבחירות של אדם עם טעם ספציפי ומוגדר עד מאד אבל כאן, בערימה הזו של הטכסטיל השמיש ביותר בבית, זה ששולחים אליו יד יותר מלכל בד אחר, הצטברו שאריות שונות של אין-לי-מושג-מה-ומאיפה לערימה חסרת חן ואופי. אין בה כלום מכלום. הלוואי והייתי יכולה להדביק לה את המילה הנחמדה הזו, וינטאג', הלוואי. אבל לא. לא וינטאג' ולא כלום. סתם.

הנה, תראו לבד.

כמה מהדוגמאות המלבבות האלה יש לכם…?

או שזו באמת רק אני??!!

מהסופר בערב חג?

מהסופר אחרי החג?

מה זה?

איקאה. שלישיה.

קולקציה

אזהרה: שהיה ממושכת וחסרת מעש בבית ובמזגן, כן חופש גדול, לא חופש גדול, עשויה להביא אותך לכדי עשיה וכתיבת דברים מוזרים.

סיבוב לילה

.

את התבלינים המתמקמים במקום חדש, זה עדיין מצחיק אותי שצומחת לי בחצר פטרוזיליה, מה

פתאום פטרוזיליה, גם את הבזיליקום והנענע והפטל הקוצני שבני השכן שעזב נתן לה במתנה

והעברתי לחצר שלנו והשבוע הניבה סוף סוף ארבעה שחורים ומתוקים השקתי. וניסיתי לקבוע לגפן

וזרועותיה וקנוקותיה לאיזה כיוון לטפס – אני מתגעגעת לסבכה שהייתה ועטפה אותי ואת הבית שלי

לפני שהשכן הזה התחיל לבנות בכל כך הרבה אגרסיביות וגסות רוח את הבית הגבוה הזה, מצודה

נובו רישית, שלושה מטר מהחלון שלי – ומנסה לגדל שוב את הגפן עם מעט שליטה כי אם הייתי

נותנת לה היא הייתה עוטפת את הבית על יושביו, אבל ידעתי שאין סיכוי שזרועות האוקטופוס שלה

יצייתו לי, ובכל זאת המשכתי לנסות. והרקפות כבר ממש עייפות ומזדקנות לידֵי קמילה ואני לא

מוותרת ומזינה אותן בחמצן לרקפות. קוביות קרח. והגרניום והלימונית והקיווי המנסה ליצור

חיץ ירוק ביננו לבין העולם קיבלו מים, וכולם, כולל אני, מנסים לשרוד בחצר המִתעַרֶמֶת

מהירוק שנחמס ממנה.

וקראתי לבלונדה להכנס הבייתה כי כלבות זקנות ישנות בקצה מיטה של נערונת ולא מול הירח,

מלא או חסר, ונעלתי את הדלת בשני סיבובי מפתח ובריח גדול שהורכב לפני  הרבה שנים, בערב

לוהט אחד מלא דמעות וצער אין סופ כשהבנתי שאני הולכת להיות זו הממונה  החדשה על סיבוב

הלילה לפני השינה.

אני יכולה לשמוע אותו, את צעדיו, עובר חלון אחר חלון, נועל בתנועת יד סיבובית תריסי עץ,

עובר מיטה מיטה, אפילו שרק שלש, חדר חדר, אפילו שרק בשניים ישנים ילדיו. מהדק שמיכה

סביבי טוב טוב – "שלא תכנס רוח" הוא אומר " נבנה לך בית מהשמיכה" והוא חופן את לחיי בידו

כמו שרק הוא יודע, אבא שלי. נועל את הדלת ובודק שהיא אכן נעולה. קולות לילה מוכרים

מרדימים אותי יותר מכל שיר ערש – אבא שלי מצחצח שיניים, מכוון את השעון המעורר, שם

בפינת החדר ואמא ממלמלת אליו משהו בקול שלה כשהם רק שניהם, בלעדינו. זוג. ונרדמתי.

.

ועכשיו אני ערה, השביל רחב ובהיר, השמים גם, ואני יוצרת בגופי ותנועותי, קולות הֵרַדמוּת ביתיית,

אלה הנחרטים ברגע זה ממש, כמו כל אתמול וכל מחר, חוץ משני, לפעמים חמישי, וכל שבת שניה,

יוצרים את זכרון חושיה וילדותיה, ונעוריה של הבת שלי.

מה אני רוצה לשמוע עכשיו,

רגע לפני שהיום הזה מסתיים, רגע שבו היום שהיה, מִתַמְצֶת.

מה אני רוצה לשמוע שידייק אפילו יותר?

אני ניגשת לערימות ובוחרת דיסק צהוב שתמיד, תמיד, מאז שקניתי אותו במוסקבה מכל המקומות

מי היה מאמין לפני כמה הרבה שנים, הוא הבצוע המועדף עלי. ממלא אותי בתוגה ואופטימיות.

אני לוחצת p l a y , עוטפת ידיים בכפפות ושוטפת כלים כדי שבבוקר.

הפסנתר אכן עושה לליבי ונשמתי מה שחשבתי שיעשה.

מנגבת ידיים בתנועת שיכפול גנטי של סבתא שלי,

ממלאה בקבוק מים קרים ללילה, מכבה מנורות.

אחת אחת, לאט.

בסדר קבוע שהגוף שלי, והידיים, מבצעים כמעט בלי מחשבה.

למעלה מעשר שנים, כמעט ערב ערב. אני מכבה את האורות, חוץ מהאור במרכז הבית, בין החדרים

שלנו, זה עם האור הרך, האדמדם בגלל הורדים המצויירים עליו. בלילה כשמתעוררים, דרך החרך

בדלת אפשר לראות ולהרגיש שהחושך לא מוחלט, שהאור, רך ככל שיהיה, קיים.

אני רואה את החתולה מתכרבלת על הספה החרדלית בסלון, מתערמת עלי, ואני מעמידה פנים.

לא, אני לא יודעת שתוך פחות מדקה תהיי במיטה שלי, או לפחות תנסי למצוא דרך להגיע אליה,

מה פתאום….אני יצור נחות ההולך על שתיים, לא חיית על גרגרנית. אני הולכת לאורך המעבר הזה,

מניחה מצלמה חדשה וכל כך משמחת לטעינה, שתי קבלות במעטפה מיועדת, הצצה מהירה אם

התחדש משהו בממלכת המיילים, ואני כאן, מציצה אל חדר בו נושמת נערונת שתמיד, אבל תמיד,

מסבירה שהיא לא עייפה עדיין בכלל ונרדמת תוך פחות מדקה בפשטות תינוקית ממש.

אני מעיפה בה מבט, סוגרת וילון על חלון שכבר פתוח בעונה הזו, ובכל זאת, צינת בוקר.

פרחים צללית מוקטן

זה היה יום טוב.

זה היה למען האמת שבוע שהפתיע אותי.

תפס אותי לא מוכנה ואמרתי הרבה "כנים" לשם שינוי.

ככה זה עכשיו.

עונת הכנים.

.

תעלומה

.

.

– אני לא מוכנה שתגידי לי מילה …

– על מה מותק?

– על העובדה שאני יחפה..

– למה? את יחפה?

– כן ולא באשמתי

– כלומר?

– כלומר שתמו גרבי

– כלומר…?

– כלומר אמא יקרה שאין לי גרביים!

– בארגז כביסה?

– לא.

– במייבש? בסל התכלת שליד המייבש?

– לא.

– במגירות שלי?

– לא.

– אצל אבא?

– לא. אמא אין לי גרביים יותר.

– גם לי לא.

– א מ א

– מה?

– מה יהיה? לאן הן נעלמות כל הזמן?

– בואי, הגיע זמן תחקיר

אספנו את כל הבודדות בבית. ממגירות עלומות, שקיות ניילון שכוחות, פינות אפלות, מדפי ספרים,

מתחת למזרונים ובתוך ערסל מקופל, כל הבודדות כונסו בשבת סגרירית – אם כי פחות סוערת מציפיות

הבית הזה שהתכונן לסערה כמעט כמו לסוף העולם – לכביסה, מסדר זיהוי, מיון ומסקנות:

ארבעים ושמונה גרביים בודדות. אין לי מושג. באמת שלא אין-הגענו-למספר-הזה  נזרקו על השטיח

בעלת עניין נדרשה למיון ראשוני,

והתוצאה הסופית:

נ.ב. אלה ממשיכות להוות תעלומה

כמה זה יקח? חודש? חודשיים?….

מחסן

.

.

כשהיו שואלים אותי איפה אני גרה הייתי עונה ברמת החי"ל ומסבירה לעינים השואלות שזו השכונה

בין שכון דן לצהלה, ליד גבעת הצבעונים. תחנה אחרונה של קו עשרים.

עכשיו אני כבר לא צריכה להסביר כלום כמו שזה מרגיש היום.

בזכות הזכייניות ומשרדי הפרסום וההפקה, ובודאי שבזכות כבוד המועמדת ( הציפי לבני)

מה שמשמח כמובן, ההורים שלי שמורים ומוגנים יותר מאי פעם.

אבל היי,

זו השכונה שלי.

זו השכונה שלי מאז ומתמיד. מהיום הראשון בחיי.

ההורים שלי גרים שם עדיין. באותו בית עם השער הירוק, המנגו השופע שנה כן שנה לא, הדשא,

הורדים שאבא שלי סוף סוף הצליח להפריח ולהניח לאימי במחווה מתוקה ליד המחשב, שתריח,

והכלבה הנובחת כבר דור חמישי אבל מי סופר.

רמת החיי"ל. קו עשרים עדיין נוסע לשם, קו ארבעים בוטל, נוספו חדשים, בגן שושני האמפי דשא

מפתה להתגלגל על הבטן והגב בשבתות, את בניין טיפת חלב מאכלס המשמר האזרחי, אמא שלי

ואחותה הקטנה עדיין צועקות זו לזו מהחלון לפעמים ובית הספר שלי עומד אצור זכרונות ונוסטלגיה.

אני גרה בשכונה לא רחוקה.

דומה ואחרת. קרובה ורחוקה.

חמישה רמזורים והבדל של ממש בין הבתים הדו משפחתיים של שכונת ילדותי, גם הם בחלקם

שכחו צניעות מהי ועומדים גבוהי גו וארוכי חלונות כמקובל בימי הקבלנים והכמו כולם שלנו ורשיונות

ניצול שטח לבין השכונה המתחדשת ומתברגנת שלא נגיד נובו מתברגנת עד מאד בה אני גרה היום.

חמישה רמזורים, ארבעים דקות הליכה לא מהירה במיוחד ועדיין,

אותו קו רוחב כמו שלמדנו בשיעורי גיאוגרפיה.

אני נושמת את רוח השרב שנושמים הורי,

נעצבת על לבי או שבעת רצון ורוגע בלי סיבה מיוחדת מול אור דמדומים זהה

ולפעמים מצליחה להריח את החורף רגע לפני שהוא מתחיל בדיוק כמו פעם,

שם.

השכונה שלי הייתה שייכת פעם לאנשים אחרים ומשתנה ברגעים אלה, בימים של עכשיו.

מבית נהרס אחד לשני, פני השכונה הקטנה והצנועה-כבר-לא-כל-כך משתנים במהירות בלתי נתפסת.

אני גרה כאן, בבית הקטן, השכור, הישן שלי כבר שלוש עשרה שנה.

השבוע נזכרתי איך הגעתי אליו בסתיו 96' עם בטן גדולה, אושר נקי מחישובים, המון המון ספרים,

חתולה לבנה ומפונקת ובחור שמח לפחות כמוני. עץ ניטע, שער עץ נצבע, מיטת תינוקת, תריסי עץ,

דוד שמש, פקעות נרקיסים שעדיין בוקעים בימים האלה וקלאס מצוייר על השביל ליד הנדנדות.

הבית שלי חי ומתבגר, שלא נגיד מזדקן, ומשתנה איתנו, נשותיו. הנובחת, המיללת, המתבגרת ואני.

ומסביב,

כמה הרבה קורה כאן מסביבנו –

לבית הגבוה, ממש גבוה והלבן כל כך ממש מולי, זה שסיימו, סוף סוף, לבנות ברעש והמולה ובאלאגן

יוצאי דופן, כבר נכנסו השכנים. גם גדי ורזי, השכנים מהבית האחר, זה הנבנה בשנה האחרונה ויותר

על המגרש האחורי החולק איתי גדר חיה ועץ כבר נכנסו לגור בבית היפה והגבוה אף הוא שלהם,

זה שלקח וחמס ממני את הנוף ואת השמים הברורים שהיו לי תמיד,

על שקיעתם, ענניהם, ומגדלי החלונות המוארים ששימחו אותי באורותיהם,

ובעיקר במרחקם ממני, והחליפם בחלונות גדולים מכוסי ציילונים חצי שקופים כדי שנוכל בכל זאת,

הם ואנחנו, לפחות בלילה כשאורות ביתם מאירים את חייהם כבתוך מסגרת מוארת ותוכנית ריאליטי

של ממש 24/7 מול שולחני וחיי.

והמגרש הצמוד אלי? מימין?

אה, הוא נחפר לעומקים מפחידים ממש בימים אלה, חומס את בקרי שהיו שקטים לרגע, ממש לרגע,

ומבטיח לי עוד שנה וחצי לפחות של חריקות, רעשים, צלצולים וצעקות כמעט אין סופיים.

השכונה שלי משנה פניה.

בשישי בבוקר כשהלכתי למכולת ראיתי את הבית הגדול ליד יוסי שאוהב את המכולת שלו ואותנו כבר

הרבה מאד שנים ונזכרתי שהבית הפינתי עומד עזוב עם שלט "נמכר" כבר לא מעט זמן.

שאלתי את יוסי מה קורה. יוסי שיודע הכל אמר שהמגרש נמכר למישהו בחו'ל שלא מתכנן לעשות איתו

כלום, ממש כלום בשלב הזה ובעתיד הנראה לעין. סתם קנה בית אמר יוסי.

מיד שאלתי אותו בתור חובבת ג'אנק-גם-אם-לא-קוראים-לו-וינטאג' אם הוא חושב שאני יכולה לעשות

סיבוב במחסן הפרוץ בחצר ההיא ויוסי אמר שלדעתו אין שום בעיה.

למרות שהייתי עם סוג של פיג'מה, טוב, שישי בבוקר, עיתונים, חלב, חלה וחוץ מזה, יוסי כבר באמת

עבר איתי כל מיני בקרים, ותלבושות של בוקר, שלא נדבר על מצבי רוח….למרות כל זה ולמרות

קול ההגיון ולמרות שנעלתי נעלי גומי מה שלא ממש מומלץ לשיטוטי מחסן נטוש בשלהי קיץ ונחשים

מתעוררים או מתכוננים לחורף, לא התאפקתי כמובן.

ילדה טובה, מחכה לאישור, ויוסי אישר.

עברתי את הקטע הפרוץ בגדר הברזל החלוד,

הצצתי אל הבית שחלונותיו חסומים בקורות עץ ונכנסתי למחסן.

הריח.

נשמתי נשימה מכווונת וארוכה, כזו שרוצה לספוג לגוף ולנפש ולזכרון את הריח כדי לזכור, או להזכר.

ככה נשמתי את הילדה שלי בהתחלה, אל תוכי, כדי שהגוף והנפש והלב שלי יספגו את ריחה לעולמים,

שיהיה מוכר לי כמו הריח שלי עצמי. ככה נושמים אהוב חדש.

במחסן הישן הריח היה מוכר אבל לא מזוהה.

נשמתי עוד נשימה איטית, מתכווננת אליו במלוא היכולת והרצון, לאט…והזכרון צץ ועלה.

זכרון חושים קרא לזה סטניסלבסקי.[

זה הריח מהמרתף של אבא שלי. חפצים ישנים, כלי נגרות, שמן מכונות, אבק, ריח מחפצים ישנים,

זכרונות אגורים בקירות וחפצים, ברגים חלודים, כיור זרוק בפינה, קופסאות צבע חלודות, עיתונים

ישנים, סמרטוטים שאפשר לראות ידיים מגויידות מנגבות שמן או גריז ועבודה סיזיפית וסבלנות של

דור חסר אבחונים ואפשרויות.

נשמתי עמוק ונכנסתי. לאט. מפחדת מנחש שיופתע, נרגשת ומסוקרנת מה מהאצור כאן יצטרף אלי,

אל הבית שלי ולזכרונותיה הנבנים של הילדה שלי.

הנה:

שרפרף זהה לזה שהיה בבית הורי. צבעתי קצת, שייפתי קצת.

IMG_3506 by you.
 שעון שהוחלפה בו סוללה וחזר לתקתק כאילו לא עמד מלכת עשרות שנים.

וארגז לא עמוק שאחרי ביקור / שיפוץ קצר ובהול במרתף של ועם ידי הזהב של אבא שלי
זכה למדף והפך למקום אחסון נוח וחסכוני ומקסים לכוסות יין יומיומיות.IMG_3581 by you.
 וספר מקסים "יומנו של דוייל" שאני מתאפקת לא למסגר את כל עמודיו –

וצרורי מפתחות רבים שאספתי לקופסת עץ קטנה, אוצרי סודות ודלתות שנפתחו או ננעלו בשמחה או
שלא. כמה הרבה מפתחות אסף הבית ההוא וכמה חסרי חשיבות הפכו להיות בלי בעליהם.

IMG_3599 by you.
וציור קרטון ממוסגר ועוד מגירת עץ מחולקת באופן ידני ומסגרת משקפים מצחיקה
והדברים נאספו בשמחה אמיתית והרגשתי שאני מקבלת ונותנת חיים נוספים
לחפצים שכבר איבדו לנצח ערך בעיני מישהו, קטנים ונשכחים ומעלי חלודה ורקבון
ואצלנו הם יאספו ויתווספו לזכרונות חדשים, שלנו.

IMG_3622 IMG_3595

insitu_init_page_photos_user_description_div('2915475136', 240);
.
.

מה בסך הכל צריך כשחוזרים הבייתה

.

מה בסה'כ צריך כשחוזרים הבייתה מטיול שנתי שארך שלושה ימים ולילות?

.

.

.

.

.

.

.

אמבטיה חמה וקצף? אולי מקלחת לוהטת, מגבת נקיה ורכה?

פיג'מת פלנל חדשה לאורך הזה?

תה חם כדי לנסות להרגיע את הצרידות?

אמא, אבא, ליד השולחן לשמוע חוויות?

מרק עוף של אמא שלך?

נודל'ס שאת הכי אוהבת גם?

לשנות הודעה במסנג'ר שהיה כיף, שזה נס שהצלחתם ושהכי, אבל הכי שווה בבית?

לישון שתים עשרה שעות?

להתעורר בבוקר ולהתכרבל מול הטלוויזיה לתוכניות שאת הכי אוהבת ולפנקייק?

להכנס בצהרים למיטה שלך עם ספר שחיכה לך, חתולה וצלחת קלמנטינות?

להרדם באמצע הקריאה ולהתעורר לפנות ערב בפנים כל כך מתוקים ושקטים שהלב של אמא שלך

פשוט יוצף? זה מה שצריך?

.

.

.

.

.

.

.

.

כן. כנראה שזה בדיוק מה שצריך. בכל פעם מחדש….

           

קופסאות, תיבות וארגזים

השבוע ירדתי עם אבא שלי למרתף הקסמים שלו לצרכי מדַפִיוּת וחיטוטים.

אין הרבה דברים שמצליחים לעקצץ אותו, את אבא שלי,
אבל יש דבר שהוא ממש לא סובל. שאני מחטטת.
שונא, ממש שנוא שאני מחטטת. חומדת לעצמי קופסאות ישנות, ברגים חלודים,

צינורות מוזרים ומה לא, והוא, שטוב ליבו ונדיבותו ואהבתו אלי אינם עומדים כלל לשאלה 

הופך כילי זקן וחשדן:

את לא צריכה את זה…בשביל מה? מה תעשי עם זה? רחלינקה…זה ישן…זה חלוד.

בשביל מה אתה צריך את זה…? אני רוטנת בחזרה

ואנחנו ממשיכים לשחק את משחק האוגרנים הכפייתיים הכל כך מהנה שלנו שבסופו אני
מצליחה כמובן לצאת עם אוצר קטן, ועדיין בלי קופסת הפח לתה הודי נדמה לי השוכבת שם
כבר שנים מאחסנת מסמרי-עץ בגודל-מי-יודע-איזה שאני לא מצליחה לשכנע אותו לתת לי.
לא בלי תמורה אגב..אני מציעה קופסת פלסטיק איכותית ועכשווית כי אבא-נו-באמת-מה-איכפת-למסמרים-איפה-הם-נמצאים-אבא והוא נשאר בסרובו ועולה להתלונן בפני אמא שלי
ש"זו סכנת נפשות לרדת איתה -הוא מצביע עלי -למרתף, סכנת נפשות"

אני אוהבת קופסאות ותיבות וארגזים.
בכל פעם אני מרגישה שיתכן, יתכן שיקרה כאן משהו חדש, יתגלה משהו שאני לא מכירה.
משהו שלא היה. שלא הכרתי.
דומה מעט לאולם הקולנוע החשוך מפעם, עדיף "גת" או "תל אביב", האורות כבים
והכל, ממש הכל יכול לקרות עכשיו. החוויה המרגשת ביותר יכולה להתחיל בעוד עשר דקות,
אחרי הפרסומות, הסיפור המצויין ביותר שסיפרו לך, יתכן ומיד יתחיל.
אין גבול לשמחה, לצפיה, להתרגשות.
קופסא, מכסה, ואין סוף אפשרויות.

את ב א מ ת צריכה?  הוא שואל ואני מרגישה, מרגישה איך קופסת הפח הזאת,
מתחילה למצוא את דרכה אלי ממעמקי ליבו הרך של אבי המתוק.
בטח – אני עונה בפנים הכי הכי תמות שלי,
ויוצאת מטעמי יסורי מצפון לחפש ברחבי ומעמקי הבית שלי למה ב ד י ו ק אני חייבת,
אבל ממש חייבת את קופסת הפח הישנה ההיא מהמרתף של אבא שלי.
. קופסאות. ארגזים. תיבות.

הירקות בארגז שהגיע בפסח עם נייר גרוס, שוקולד משובח, יין ושאר ענייני שי לחגים.

הארגז שמצאתי בחצר נטושה. נרחץ היטב. מודף בידי מר גולדנברג ומצא את מקומו הפופולרי בבית זה.

זכרונות, צילומים ומשחק חשיבה.

קופסא, מתנה מחתונה בלונה פארק.

וכלי עבודה ומברגים ומברגים ודיבלים ומסמרים ופלס ופלייר ודבק נגרים וכל מה שהילדה של אבא שלי למדה ממנו ואיתו כל השנים האלה ויודעת לישם בעצמה.

 

וחלק קטן מאלפי הכפתורים שקניתי בחיסול חנות כפתורים ישנה ואין לי מושג מה לעשות איתם, אבל מי יכול לזרוק אותם.

ואת זו מצאתי במחסן נידח בדרום דקוטה מכל המקומות. כבר היו בה מכתבים שוברי לב, מברקים מלאי געגועים והצהרות מופלאות במיוחד. היום יש בה הרבה שטויות נוצצות וסתמיות

את הציור ציירה זאת שחושבת שכל מה שהיא עשתה, ציירה, כתבה פעם הוא תינוקי, ילדותי ומיותר. אבל אמה חשבה שהציור הזה מקסים במיוחד והדביקה אותו על קופסת עץ מלאה בגולות.

גומיות וסיכות לקוקיות וצמות

מה זאת אומרת למה היא טובה? לדברים ארוכים

קופסא לקופסאות, מה לא ברור?

ואחת שאוספת מטבעות כסף לשליחי הפיצה סושי למיניהם

בקופסא היה שעון. עכשיו היא מונחת ליד דלת הכניסה/היציאה ועוזרת לי לזכור איך לחזור הבייתה.

.

.

.

ועכשיו כשאני מתחנפת באופן כל כך ברור וגלוי, מול כל כך הרבה אנשים,

אני יכולה, ב ב ק ש ה לקבל את הקופסא הזאת אבא?

מה עושה בחורה כועסת?

.

.

התעצבנתי ממש.

ה ו א כמובן לא יודע, אין לו מושג. ובצדק.

אין לו שום אפשרות בעולם לדעת, שלא נדבר על להבין. שום אפשרות.

אבל אני פשוט עליתי באש עם טיעוני הלא הגיונים, ילדותיים ובעיקר לא מציאותיים.

עכשיו כמה אפשרויות עומדות בפני בחורה בוערת, עולה באש ממש, בצדק או שלא?

1. לעלות על נעלי התעמלות ולקרוע את חוף הים בהליכה מהירה.

2. לעלות על הכרטיס אשראי ולקרוע את החנויות.

3. לעלות על הטלפון ולעלות על העצבים של החברה הכי טובה שלך.

4. לעלות על רגליים יחפות, סמרטוטי בגדים, דלי, סבון, חומץ, סמרטוטי אבק, כפפות לידיים –

כי עם כל הכבוד לעצבים, יש גבול, ולקרוע את גופך ואת הבית.

בחרתי בארבע. גם מפעיל את השרירים, גם קרוב לבית וגם חסכוני.

עוברת במהירות  בבית, מרימה את כל הכסאות, כריות שינה של חיות,

מתקני  אחסון מכל סוג, תיקים, בגדים, על השולחנות –

מגב גדול הוא הפטנט הבא.

עוברת על כל הרצפות בבית, כולל פרקט עם המגב. המגב אוסף חול, אבק, תלתלי אבק, שער חיות, גומיות, פתקים,

סיכות ראש וכל היתר לערמה נאה. יעה מברשת קטנה, לפח.

שתי קופסאות אחסון ריקות מפלסטיק ארבעיםXארבעיםX ארבעים שזו מטרתן מונחות על שולחן האוכל.

הלבנה שלי, הכחולה שלה. איסוף קוראים לזה כשהיא נקראת למלאכה.

מתבוננים סביב. כל מה ששייך לבעלת הקופסא ולא שייך לחדר שבו מתבצע האיסוף, מוכנס לקופסא.

ספרים, גומיות שער, גרביים לא נקיות שנשכחו, עפרונות (איה), מצלמה(אמא של איה), חשבונות –

נחשו מי, פתקאות, צילומים, אייפוד, הזמנות לכל מיני, קבלות, קלפי משחק, סווטשירט, פיג'מה,

מגבת לחה מהמקלחת אתמול – כמה פעמים אפשר להגיד את אותו הדבר וכמה אני לא מאמינה על עצמי

שזה מה שאני אומרת – כדורגל – לא יודעת  איך הוא הגיע לכאן….עיתוני השבת, משקפי שמש,

צרור מפתחות מנופח ממפתחות חסרי שמוש אך בעלי עבר, ספר בישול שנתן אשליה שיתכן ויבשלו

כאן משהו יותר מתוחכם מפתיתים וצלי וסלט ירקות חתוך קטן קטן ובכלל.

כל מה ש ל א במקומו המדוייק, או לפחות בחדר היעד שלו, מוכנס לארגז.

עוברים למטבח, חדר מחשב, דלפק מעבר, חדרי אמבטיה,

הכל בארגזי השינוע המופלאים המונחים אחר כבוד, כל אחד בחדר שלו לטיפול במועד מאוחר יותר.

מברשת אבק ארוכה וצבעונית. בדיוק כמו של סבתא שלי רק בצבעים.

עוברת על: הספרים בכל הספריות, מדפים, כונניות, בין הספרים לכונניות, מעל הדלתות, משקופים,

שולחן כתיבה, שולחן מחשב, מקלדת, חוטים היוצאים מהמחשב, חומרי יצירה, תמונות ממוסגרות

ואף הצלחתי להגיע, על קצות האצבעות אומנם, לרשת קורים עכבישיים בפינת התקרה.

נייר עיתון, מוסף כלכלה + קערה עם חומץ וקצת, ממש מעט סבון כלים.

מראה באמבטיה שלי, שלה, החדר שלי, שלה, במסדרון ואפילו חלון אחד גדול, משני צדדיו, כ

די שיראו את הרקפות ששתלתי רק עכשיו.

סל הכביסה ממויין.

ממי הילדה הזאת למדה שלובשים כל בגד רק פעם אחת וזורקים לכביסה?

ממי? מכונת כביסה גדושה בהרבה בגדי ילדה וכמה בגדי אמא.

אבקת כביסה + חומץ במקום מרכך. כןכן. גם מרכך, גם זול וגם שומר על הצבעים –

ועל הכדור הזה, כדור הארץ – עשרה דברים קלים שאפשר לעשות עבורו, בקלות.

שואב אבק. חדר איה. גם את התופים. חדר אמא. חצי חדר מגורים. טיק טק, נגמר.

דלי. מים חמים + כוס חומץ + מעט סבון כלים + סמרטוט רצפה + מגב גדול עם מקל גבוה במיוחד.

אין לי סבלנות, שופכת את הדלי במרכז הבית ומעבירה עם המגב לכל הכיוונים,

לכל החדרים שיכולים לשאת מים.

עדיין חסרת שקט. צריכה מהירות.

מפזרת עם המגב, עוברת בכל זאת עם הסמרטוט.

גורפת גורפת גורפת מים וסבון החוצה.

מתנשמת.

בודקת את מצב עודפי התזיזות בגופי ובנפשי.

לגופי הספיק, לנפשי לא ממש.

פותחת את הצינור, סוחבת אל תוך הבית, נותנת לו לרבוץ ולמלא את הרצפות במים,

פושרים נו מה, ושוב תופשת מגב וגורפת מים.

יש בהם משהו שמאפשר לנשום.

מתחילה, מתחילה להרגיש הקלה.

נעמדת,

נשענת על מקל המגב ולא מאמינה לתנועת הגוף שלי.

כל הנשים בעולם, כנראה, מאז ומתמיד, כך אני מרגישה,

נשענות באותה צורה על המגב כשהן שוטפות רצפה.

סיסטרהוד היא הרגשה שממלאה את ליבך שמחה גם כשהיא מגיעה עטופה בתלתלי אבק.

לפעמים כשאני מבשלת, אני מנגבת ידיים במגבת ומניחה אותה במין חצי זריקה על הכתף.

לפעמים כשאני תופסת את עצמי באמצע התנועה,

אני מחייכת לסבתא שלי בצילום הגדול שמוצמד על הלוח במטבח.

אני יודעת, בודאות גנטית איך וממי הגיעה אלי התנועה הזו. אני זוכרת.

אני מביטה בחתולה שקופצת על השולחן ומביטה בי בתמהון.

אני נושמת.

מתחילה להנות. גם מהמים. גם מהעייפות.

לוקח זמן אבל זה מצליח.

נושמת לאט יותר. עמוק.

גם האוויר בחוץ הצטנן מעט. כמוני.

מזג האוויר ואני עברנו מלהט הקיץ לצנינות סתווית ביחד. בסינק. ממש עכשיו.

אני סוגרת את הברז ונשארת בלי עצבים, בלי כח ועם בית שחייבים לייבש.

.

10 + 10 דברים שאני אוהבת בבית שלי

.

.

זה פוסט ישן. רשימה רשומה שפרסמתי, באמת, ב22 דצמ 2006 –

נתקלתי  בה היום ולכבוד הפרוייקט הכל כך נחמד של אח'י דקר

ובגלל שאני ממש מחבבת פרוייקטים ורשימות ילדותיות כאלה, אני מפרסמת אותה שוב –

את 10 הדברים שמכריחים אותך להבין שאת ממש מבוגרת כבר כתבתי.

עברה למעלה מחצי שנה, לא הרבה פעמים ניתנת אפשרות אקראית, לא כבדת משקל,

לבחון דברים שכתבנו, שעשינו שוב. הפעם ניתנה לי, ואני שמחה. לא הייתי משנה בה דבר –

הדברים שאני הכי אוהבת בבית שלי :

1.    י ל ד ה –

2.    מ ח ש ב –

3.    מ כ ו נ ת  ק פ ה –

4.    א ל ב ו מ י ם, נגטיבים, את קיר ההמון צילומים –

5.    ח ל ק מהספרים שלי וגם את כולם –

6.    מכונת פ י נ ב ו ל ישנה שמתאכסנת אצל חברים –

7.    אורי ליפשיץ אחד ישן, עדין ויפה במיוחד מסדרת המלאכים והאופנועים-

8.    ה ר ע ש  ש ע ו ש ה  ה ת נ ו ר חימום עם הארובה בחורף –

9.    ה ס ר ט י ם  ה נ ב ח ר י ם בקפידה לאוסף שלי –

א10.   ה מ צ ל מ ו ת  ש ל י  –

ב10.  י ל ד ה  ס פ ר ת י ? ליתר בטחון. עוד פעם ילדה –

.

ע ש י ר י ה  ש נ י ה

1.  קופסת מכתבים ופתקים – בלי סרט, אבל עם הרבה עבר –

2.  שמיכת ט ל א י ם. צד אחד תכננה ותפרה אימי ואת השני תכננתי אני –

3.  ת ס ר י ט  ע ב ו ד ה  של  "הלהקה" –

4.  טביעת ידיים של  ה י ל ד ה  שלי על השביל –

5.  ח ו ל צ ת  ה פ ל נ ל  המשובצת שלי  –

6.  ציור מים שדודה אן ציירה ב ב ו ס ט ו ן בשנות ה- 30 –

7.  עץ הלימון שנטענו רק לפני חודשיים –

8.  ח ל ק   נ י כ ר  מ ה ז כ ר ו נ ו ת  –

9.  המסגרת הכבדה של המראה שהחלפתי עם הילדים ההם במדורה  –

10. ה ק ו מ ב נ י ז ו ן  השחור שלי –

.

א ר ב ע   ש ע ו ת   מ ו ק ד ם   י ו ת ר –

http://www.notes.co.il/chelli/26779.asp

 

%d בלוגרים אהבו את זה: