Category Archives: אוכל ודומיו

עצה לעקרת הבית או: מרתה סטיוארט ואני

.

העקרות בית שלי היא איך נאמר, סבירה,

הרבה פחות מגרביים מסודרות לפי צבעים במגירה (יש כאלה, אני לא ממציאה )

או כלים של טאפרוור במגירות,

אבל אין אבק מעל הדלתות, קנה המידה של אמא שלי,

והכיור נקי לפני שאני הולכת לישון ( חוק שלי שמוכיח את עצמו בבקרים).

אבל באלוהים ( למרות ששבת)

שאם תאמצו לחייהם את הדבר הבא,

בתחום השיגרת מטבח ובישולים תודו לי בכל פעם מחדש, וזה הולך ככה:

בפעם הבאה שתגשו להכין פתיתים או עדשים או כוסמת (כאן אוהבים מאד)

או צלי עוף (התגלתה כאן צמחונית צעירה, צלי עוף זה נוסטלגיה),

או בקיצור כל אוכל מבושל שדורש במתכונו בצל מטוגן, קחו נשימה ו:

קצצו ביד או במקצץ או בפוד חמישה, ששה, שבעה, או בקיצור,

כמה בצלים שנדמה לכם שאתם משתמשים בממוצע בשבוע,

קצצו (סכין, קוצץ, בוד פרוססור),

קחו מחבת גדולה ועמוקה או סיר או מה שתרצו,

שימו שפע שמן זית.

חממו לרגע, שפכו פנימה את כל כמות הבצלים, תנו רגע על האש החמה.

ערבבו והעבירו לאש קטנה, וקחו זמן, בין חצי שעה לשעה, אבל שווה ולא חייבים לעמוד ליד,

אם האש לא חזקה, רק לבדוק ולערבב מפעם לפעם.

מפעם לפעם ערבבו, אני מוסיפה טיפות מים לפעמים,

בדרך כלל כשהבצל כבר רך וזהוב (אקסיוס מיי אינגליש)

אני מוסיפה שום לדקה האחרונה.

זהו.

צנצנת כאילו מעוקרת,

כלומר אני מעבירה אותה מתחת למים רותחים כי קראתי פעם באיזה מקום,

הכניסו לצנצנת, שפכו שמן זית למעלה שיכסה את השכבה העליונה 

אחרי שמתקרר קצת, סגרו היטב ( עם מכסה טוב) ולמקרר.

זהו.זה סלט עדשים שחורות

 

החיים שלכם בשבוע הקרוב ( מתחום הבישול בלבד) הופך לקל שבקלים, מבטיחה.

נסיון ראשון ולא אחרון # אורז מלא

.

.

בשבוע שעבר אכלנו צהרים באיזו בר בריאות ומי יודע למה הזמנתי את המנה שהשתיים האחרות

הזמינו, היה ממש, אבל ממש לא רע, אפילו טעים, בלי קשר לבריאות, אז אתמול דחפתי חבילת

אורז מלא לעגלת הסופר והיום, בעודי מרותקת לבית מטעמי זאתי מתכוננת לבגרות ואמא משנעת

דברים טעימים ומעודדים לחדר הסגור החלטתי (בלי קשר לחזה עוף, פתיתים וירק שזאתי קיבלה)

לנסות להכין את מה שבזכרון שלי היה עד לא מזמן עיסה חומה ודביקה.

אבל בימינו, כמו בימינו, איך תעשי משהו בלי להתייעץ קודם עם חבריך/ותיך הוירטואלים?

רק שבמקרה שלי רובם הגדול מאד מאד הם אנשים שאני מכירה כך שהרגשתי שאיש או אישה

לא יפילו אותי במלכודת הבריאות הנוראה, אז קבלתי שפע  עצות בפייסבוק ויצאתי לדרך.

כמו בכל דבר, גם הפעם, הפרעת הקשב הנחמדה שלי מאפשרת לי חופש פנימי (הנשען עליה

כמובן) לעשות כמעט מה שמתחשק לי ולצאת מזה בשלום (תשאלו את המורים שלי והמפקדים

שלי) אז ערבבתי עצות, מתכונים ושאר עניינים, והרי היא, התוצאה, המנה, הוא, האורז החום

לפניכם הצעת הגשה ראשונה ומשתדלת שכללה גם סויה וסילאן מעורבבים קלות וקצת

פטרוזיליה, ככה לקישוט וקורטוב טעם  גזורה למשעי.

היה טעים, הנה הWaze למנה:

אורז עגול מלא ומוקטן

– כוס וחצי אורז חום,

אה, והוספתי חופן חיטה שיש בבית,

השרתי בקערת מים, שעה, שעה וחצי. החלפתי מים פעמיים,לא בטוח שצריך.

בינתיים (כמו שאומרים) בסיר לחץ עם הקרקעית המוצקה (כמו שאומרים) טגנתי שני בצלים

גדולים חתוכים בתנין עם החותחן הגדול וחמש שיני שום כתושות בשמן זית ל א ט ל א ט.

– כשהבצל והשום  הריחו כמו שהם יודעים, הוספתי ארבע כוסות מים (כוס המדידה הייתה כוס

מים לא גדולה במיוחד ובה מדדתי כמובן גם את המים), כפית מלח, כמה סיבובי פלפל שחור

וזיפ קטן של שמן זית. סיר לחץ הוא המצאה נפלאה, לא צחוק. על אש גבוהה, ברגע שהתחיל

הלחץ הנמכתי את האש, שש עשרה דקות בדיוק כמו שקראתי איפהשהו, אחרכך עוד עשר דק,

רבע שעה, אני חיכיתי שעה – אף אחת לא הייתה כאן רעבה –

בינתיים

– קשיו, שקדים, אגוזי מלך, ערמונים בואקום נכנסו לשקית ניילון וקבלו על הראש בעדינות יחסית

עם מערוך עד שהפכו לחתיכות בגודל נעים ללעיסה (את הערמונים חתכתי בסכין למען האמת)

ונקלו עם מעט מלח על מחבת ברזל יבשה.

– פטריות נחתכו ונחרכו/טוגנו על מחבת עם טיפטיפה שמן עד ש"התייבשו" וזהו.

.

כשהיינו, סופסופ, רעבות,

סדרתי אחת ככה כמו בצילום למעלה ואת השניה אחרת,

בצלחת עמוקה, את האורז החמים ישר מהסיר ועליו שפע טובין עם קצת שמן זית ומלח גס.

היה טעים, יהיו עוד נסיונות, אין ספק.

.

לזכור, לא מתאים לילדים קטנים, המון אגוזים וכו.

.

ומבחר מתכוני הבית לכבוד החופש הגדול: בולונז. מרק עוף. נודלס. פנקייק. עוגת תפוזים :)

.

.

פיטנגו בארבעה טעמים, לפחות.

.

זה התחיל בגיל שנתיים אני חושבת, באפריל.

הגדר בבית ממול – זה שנהרס כמובן, כמו רוב בתי השכונה – הִתְכַּתְמה בכתמים אדומים וגדולים.

אחרי שטעמנו אחד, עיגול ארגמני ומתוק כמו שרק פיטנגו מתוק יכול להיות, אחרי שחצינו לשניים,

הוצאנו את החרצן הגדול, נתנו לה לטעום בפעם הראשונה, וראינו, כמו שרואים ברגעים הקסומים

האלה שתינוק טועם טעם חדש ומיד רואים על הפרצוף הזה אם כן או לא, ראינו שאין ספק, מדובר

באהבה מטעימה ראשונה, אז נכנסתי לשכן המבוגר-שלא-נגיד-זקן ונחמד שגר שם ובקשתי רשות

להכנס ולקטוף. הוא הסכים כמובן ומאז היינו פושטים על הגדר שלו ומערימים צלוחיות אדמדמות

אפילו יותר מהכלניות של שושנה דאמרי.

אחרכך הגיעו הבולדוזרים וטרקטורים והרסו את הבית, המחסן והגדר המתוקה ההיא,

וגם מי שקטף איתנו פיטנגו לא גר כאן יותר,

אז נשמנו עמוק ויצאנו מצויידות בכלבונת, עגלת טיול – בשלב ההוא – ונחישות למצוא מקורות

חדשים. זו לא הייתה בעיה גדולה למען האמת, השכונה שלנו משופעת בגדרות פיטנגו, אבל אחרי

מחקר בין חמש עשרה שנה אנחנו יכולות להצביע בבטחון – לא שנעשה, המדובר ברכוש משפחתי

כמעט – על ארבעת השיחים המניבים את אלה שהם הכי, אבל ממש הכי הכי מתוקים.

מאז באפריל אנחנו יוצאות לרוצה לצאת לסיבוב פיטנגו?

בטח!

לפחות פעם בשבוע, לפעמים יותר.

לפנות ערב, בלי לולו, עם קופסת פלסטיק וחיוך פנימי משיגרה מוכרת ומרגיעה אנחנו יוצאות לשיטוט

בשכונה וציד אדום. מסלול קבוע. עצירה ראשונה, הגדר של אריאלה המבשילה ראשונה

אחרכך ממשיכים לשיח שעדיין שורד בבתים ההרוסים, הוא זה שאני מעדיפה את טעם פירותיו.

היא מעדיפה את הגדר של הבית שאחרי הבית של מיכאל וליאן ועובדת קשה לקטוף את אדומיו כי  הפיטנגו

מתחבאים היטב בדרך כלל והדרך היעילה לצוד אותם היא להתכופף ולאתר אותם מלמטה, ככה:

ואז, אחרי חצי שעה בערך של שיטוט, איסוף ושיחות "על הדרך" שהן בדרך כלל הטובות מכולן, וקופסא

כמעט מלאה, כשמתחיל להחשיך, אנחנו עוצרות לרגע בגינה השכונתית, שם ליד מתקני הספורט יש גינה

קהילתית מלבלבת שדור חדש של הורים וילדים קטנים מתפעלים, ואנחנו, אני למען הדיוק, קוטפת כמה

ענפי רוזמרין, זעטר, טימין ואפילו גרניום שאין לנו את הצבע שלו להנבטה…

.

ומה שנשאר הוא לחזור הבייתה, לשטוף אותם, ולהיות כל כך, אבל כל כך מרוצות.

.

הפטנט של סבתא יפה

.

.

.

הנוער עשתה מה שהנוער עושה וחצתה בשלווה את השעה האחת עשרה של שנתה ולא הראתה סימני

תזוזה שירמזו על התעוררות. השעה הייתה כבר כמעט עשר והבנתי שהטיול שתכננתי לשדה הגדול עם

הכלבה הזקנה, הנוער הרוטנת אבל נכנעת לאמא שלה ובסופו של דבר מחייכת לזכר שבתות של פעם,

כבר לא יקרה היום, אז החלטתי להכין מרק. את מרק העוף הפילוסופי שלי או מרק אחר…..אפונה?

עדשים?…..האאםםםם….אצל אמאבא היה אתמול בערב מרק עוף מופלא….הצצה מהירה למקרר

ולארגז הירקות הביאה להחלטה ברורה, מרק ירקות. את המתכון, שהוא בעצם תרוץ לצלם את הכל,

אנסה להעלות אחרכך. בינתיים בזמן שהוא מבעבע ומתעבה, בזמן שזאתי עובדת עם חברה על אינפרא

אדום, אני יושבת מול המחשב ומחייכת לסבתא שלי. אני יודעת שהיא מביטה בי  במבט ההוא שלה,

ככה חצי באלכסון, בתבונה שרק השנים מצליחות לתבל בה את נפשינו ואומרת: הגיע זמן, רחלי,

ומחייכת. הפטנט של סבתא יפה הוא כל כך פשוט והגיוני שאין לי מושג למה היום, בפעם הכמעט,

באמת שכמעט בפעם הראשונה, השתמשתי בו. הגיל והתבונה כנראה. כבר אמרתי.

המצרכים והשלבים הדרושים:

1. גליון עיתון פרוש על השיש. עדיף כפול, עדיף כמה שכבות.

2. כל הירקות שצריך כדי להכין את מה שהוחלט

3. כלי חיתוך, קילוף ושאר

.

לעשות מה שצריך. לקלף, לחתוך, לפרוס, לקצץ, לג'ליין או כל פעולה אחרת שאפשר לעשות בירקות או

בבשר או בכל דבר וכל זה או ישר מעל העיתון ע'ע קילוף גזר או מועבר מקרש החיתוך ישר ובאופן מיידי

לעיתון הפרוש. המצרכים בסיר, העיתון נראה כך.

ימינה, שמאלה, למעלה למטה או בכל סדר אחר

לפח. המרק עדיין לא רתח, הכלים כולם בכיור שמולא במים חמים וסבון לפני שבכלל התחלתי, והשיש

שלי, או. השיש שלי נראה ככה:

.

המרק הצליח ממש, מתכון אחרכך, העבודה לבית הספר מתקדמת היטב ואני מתגעגעת לסבתא שלי :)

.

עוגת תפוזים והתכוננות

 

היא חוזרת מארבעה ימי מסע במדבר,

לא דברתי איתה, רק שלחתי לאמא מלווה חיבוק ולילה טוב אחד וקבלתי תשובה:

אמסור בשמחה. הכל מצויין.

אני מתרגשת ומתכוננת כאילו מגיע לכאן גבר חדש ושווה בפעם הראשונה.

אני יודעת שזה טפשי. אני יודעת שזה הבית שלה והיא חוזרת אליו. אלי. בשמחה,

אבל,

אני רוצה שכשהיא תכנס הבייתה, הוא יהיה מאיר פנים אליה כמעט כמוני.

שהיא תשמח שזה, שזה בדיוק הבית שלה.

הבית מסודר ממש ונקי.

החדר שלה מסודר, מצעים נקיים. הפיג'מה המועדפת, בגדול. הבגדים במקום. מגירות גם.

מעריב לנוער בעטיפה הסגולה מחכה על המיטה.

באמבטיה שלה המגבת הכי שעירה ומפנקת, השמפו שהיא הכי הכי אוהבת,

חלוק רחצה יצא מהמיבש לפני כמה דקות.

גם הכלבה מכובסת. אותה לא הכנסתי למייבש, אותה ייבשתי במו ידי כדי שהזקיינה לא

תצטנן מצד אחד, ושתהיה נעימה לחיבוקי געגועים מחברתה הטובה בעולם מצד שני.

מרק עוף. אורז לבן למרק. שקדי מרק בארון. בולונז של אמא. סלט כרוב. ארטישוקים.

במקרר תפוחים מהסוג שלה, תפוזים למיץ. דניאלה.

ותכף – שאלוהים יעזור לי כי זה שהייתי הגם יפה גם אופה המקורית לא עוזר ב כ ל ו ם לכישורי

האפיה הדלים שלי – אני הולכת לאפות את עוגת התפוזים של דודה שלה שהיא כל כך אוהבת:

6 ביצים גדולות

1.5 כוס סוכר

0.5 כוס שמן

1 כפית תמצית וניל

1 אבקת אפיה

1 כוס מיץ תפוזים

2 כוסות קמח

– להפריד חלמונים – חלבונים.

– חלבונים להקציף עם 1 כוס סוכר לקצף חזק ויציב ולהניח בצד.

  להקציץ 6 חלמונים עם חצי כוס סוכר לקצף אוורירי ולהוסיף חצי כוס שמן בהדרגה ותוך כדי הקצפה

  מהירה. להמשיך להקציף עוד בערך שתי דקות.

  להוריד מהירות מיקסר ותוך כדי ערבול איטי להוסיף:

  1 אבקת אפיה, 1 כפית תמצית וניל, 1 כוס מיץ תפוזים ו -2 כוסות קמח.

  לערבב לתערובת אחידה.

– אל תערובת החלמונים להוסיף את הקצף ולערבב לתערובת אחידה.

  להוציא לתוך צלחת כוס מהתערובת ואת היתר לשפוך לתבנית משומנת קלות.

– אל התערובת שהשארנו בצד, בצלחת להוסיף כף קקאו וכף שמן ולערבב.

  לשפוך לתוך התבנית המלאה ולערבב עם האצבע עד שיהיו פסים חומים.

– להכניס לתנור שחומם מראש ל 150 מעלות ולאפות שעה ורבע.

 

 

 היה כאן אם אני אצטט את עצמי: נסיון לבדוק תיאוריה שפעם-מזמן-מציאות שיש מצבים בהם,

 אם את יוצאת מהבית, כשאת חוזרת, הבית נראה ב ד י ו ק באותו המצב….

 אחרי יום דיווחתי ש: השעה שמונה וחצי. הבית נקי, בכיור כפית ערבוב הקפה של הבוקר,

 על השיש אין, אני חוזרת, אין פירורי לחם, קליפות ביצה וכתמי שוקולד השחר וחוץ מהחתולה

 ששינתה מקום ותנוחה, הסלון נראה כמו אתמול בצהרים. גם החדר של זאתי מתוקתק והכרית

 ספוגה בריח שלה, הרחתי לרגע תעזבו-אותי-בשקט-טוב? ובאופן כללי התיאוריה עובדת.

 אתמול בלילה, מאוחר כתבתי ש: הניסוי מסתיים יום לפני הזמן הפורמלי במסקנה חד משמעית

 שהייתה ברורה מראש כמובן: עדיף בית הפוך ורועש עם ילדה, מבית מסודר ומתוקתק בלי ילדה.

 יאללה, הכל מוכן. שתחזור כבר.

 

 

 

ועכשיו, הודיעו לי שבחמש ורבע האוטובוס יגיע.

בעוד כמה שעות, העוגה כבר תהיה מוכנה, הופ'פולי לא שרופה, והניסוי הזה יגמר בילדה בטח צרודה,

בטח הרוסה מעייפות, בטח שזופה וללא ספק מאושרת גם ממה שהיה וגם לחזור הבייתה,

ובאמא אחת, שאוהבת נסויים ונסיונות, אבל הרבה יותר את הבת שלה…

 

אוכל שאוכלים לבד

.

כשדליה הייתה ישנה אצלי,

אחרי שכל הבית, אפילו אבא שלי – אני מחבבת את הביטוי הזה כ ל ה ב י ת – היה נרדם,

ואנחנו היינו עדיין בתוך הדיבורים, ציחקוקים, רכילות, שיחות על החיים, הבנים ומה לא,

היינו פושטות על המטבח ומכינות בשקט בשקט את המאכל המסורתי של הלילות האלה שלנו

ולא סותמות ת'פה כמובן בלעיסה, שתית בירה שחורה וצחקוקי שקט-כולם-ישנים. תשתקי כבר.

פרוסות לחם עבות ממש, הרבה פרוסות. חומוס מקופסאות שימורים קטנות של מחנה קיץ וטיולים

שנתיים, המון המון בצל פרוס, פפריקה ויאללה אל תוך הלילה וצחצוחי שיניים.

היה טעים כמו שזכרונות יכולים להיות.

בזמני העכשיו, בימי שני וחמישי האלה,

בלילות שאני לא מנסה לסגור פערים ולספק תאוות במקומות שאחרים מבשלים ונשארת בבית,

אני לא מבשלת בדרך כלל. מי רוצה לבשל לעצמו אחרי ארבע עשרה שנה של יום יום, כל הזמן?

אז לפעמים יש מקרר מלא – בכל זאת היה כאן נוער רעב הבוקר ויחזור שוב מחר בצהרים –

לפעמים יש שאריות משלוחים – מי אמר נודל'ס קרים, סושי רך, מי אמר פיצה קרה.

אבל אני עורכת שולחן באיזה אופן,

גם מכינה סלט לפעמים ויושבת עם היין לכמה דקות שקטות,

ולפעמים אני עושה את אותו הדבר מול הטלוויזיה או המחשב –

ולעיתים ממש נדירות, במיטה. ספר וכל הפירורים ועונג צרוף גם.

לא איה, ס ת ם כתבתי בבלוג. לא אוכלים מול הטלוויזיה בבית הזה כאילו-שאת-לא-יודעת –

ולפעמים……

לפעמים,

לא לעיתים תכופות כמו פעם בשנות הדירה משלי – תל אביב – חבר כן או לא,

אבל בכל זאת,

לפעמים מתחשק לי אוכל שאוכלים לבד. כמו שאוכלים לבד.

לא מבולמוס אכילה.

לא ממצוקה – ע'ע סרטים אמריקאים ובחורות רגשיות ודומעות.

לא משעמום, הפרעות אכילה ושכאלה.

לא,

סתם כי מתחשק לי אוכל כזה, שאוכלים כשאתם לבד, ממש לבד, בבית.

כזה שאוכלים בלי חשבון בכלל.

לא לנימוסים. לא להליכות. לא קלוריות. לא לאחוזי שומן. לא לריח מהפה אחר כך.

לא לכלום.

בסרטים הם אוכלים מעל הכיור כשהכל מטפטף ונוטף.

את זה האמת אני פחות מכירה באופן אישי.

אני מכירה חברה אחת של קורנפלקס בלי כלום.

אחרת של נקניקיות מהפריזר. אין תגובה.

מישהו שאני מכירה מכין כריכי שוקולד למריחה וחרדל אלוהים ישמור.

ואני,

אני בעיקר לחם שחור, פשוט מהסופר או חלה שנחצים לחצי אורכם וממולאים ב…

טוב כבר סיפרתי,

חומוס או טחינה, פרוסות בצל בשפע, צנוניות ופטרוזיליה כאפגרייד, פפריקה ובירה שחורה.

למה פפריקה? אין לי מושג. תשאלו את דליה.

פייסבוק, ג'ון טראבולטה ומתכון לפנקייק

.

.

באחת וחצי נשברתי.

הוצאתי את הכלבה לפיפי אחרון בחצר, מלאתי לשתיהן מים בצלחות, נעלתי את דלת הכניסה,

הצצתי עליהן שרועות במלוא אורכן ודקיקותן מצחקקות מול ג'ון טרבולטה וכריסטי אלי ב"תראו

מי מדבר" – הנה הוכחה שאם מחפשים, וצריך לחפש, אפשר למצוא סרטים מדוייקים לגיל

המתנדנד הזה, המסובך הזה, בין ילדות לנערות. לא פשוט אבל אפשרי, והלכתי לישון.

זה מה שמצאתי בבוקר. כולל החתולה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אז נתתי להן לישון כמעט עד אחת עשרה כי ההנחה שלי הייתה שהן נרדמו בסביבות ארבע ובינתיים….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ומייפל, שוקולד למריחה, חמאה וכל היתר גם

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז הערתי אותן ואחרי התמתחויות, ושפשופי עינים כאילו היו עדיין בנות חמש הן ניגשו לשולחן.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אחר כך הן הלכו לים – איך מהפחד – לא בדיוק פחד אבל חוסר רצון גדול להיות אמא מחרבת ומבאסת נתתי להן ללכת לים באחת בצהרים אני עדיין לא מבינה. אני יודעת בברור שהגיע הזמן הקריטי שחייבים לברר, עם עצמי ועם אחרים/ות  ולהגיע להחלטה עקרונית לכבוד השנים השרועות לפנינו במלוא אורכן: מה עושים עם הברור-לי-ההורה-המבוגר-המחליט-שאני-צודקת- במאה-אחוז- ומה עושים עם זה ברגעי אמת. בגילאים צעירים אין – לא היה לי מעולם אפילו לרגע – ספק מה צריך לעשות. בטיחות ובריאות עמדו מעל לכל ספק, כל היתר, היה פתוח לדיונים ומשאים ומתנים. מה שמסתבר בימים אלה ממש, באופן ברור וצלול הוא, שמה שהיה, נעלם עם הקוקיות והשמלות המתנפנפות והלו אנד well come הליכה לים עם כ ו ל ם בצהרי יום הגיע ובגדול. טוב לא עכשיו אמרה סקרלט גולדנברג לעצמה, עכשיו שבת וחופש גדול ופנקייק שהצליחו. שילוב מופלא.  הנעורים סיימו לאכול, פינו את השולחן בלי שהזכירו להן כן כן ונעלמו לחדר שלה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מוזרה, שלא נלחש אובססיה יש להן, לכולן, לצבעי ציפורניים ולעיסוק המוזר, הנראה מהצד כטכס חניכה: להוריד לאק עם אצטון ומיד למרוח חדש, וחוזר: להוריד, לצבוע, להוריד, לצבוע עד שנרגעים. והן מפטפטות קצת ויש גם מילים שאני שומעת על ספר שזו אוהבת וזו לא סבלה, והחלטה להיות מצויינות בלימודים בשנה הבאה ועוד קצת לאק, פעם אחרונה. אחרכך הן ראו סרט ואחר כך אכלו ושוב נעלמו לחדר שלה. אחרי כמעט שעה הבאתי גלידה ואבטיח, בכל זאת גם שבת וגם חופש גדול וגם אני מכירה אותן כל כך הרבה שנים את כולן. אני מכירה את הפיג'מות שלהן, איך הן מתעוררות בבוקר ומה הן לא אוהבות לאכול ואני מחבבת אותן עד מאד את החברות של הילדה שלי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הן ישבו ליד המחשב שנכנס לחדר שלה לנסיון לפני כמה חודשים ומתנהג יפה עדיין – גם היא –  וכתבו

בפייסבוק האחת של השניה כמה כיף להן ביחד:

– סליחה שאני שואלת…
– כן אמא..
– אתן כאן שלושתכן עכשיו
– נכון…
– אז למה אתן מספרות אחת לשניה ולשלישית שכיף לכן בפייסבוק?
– אמא
– שאלתי את אופיר…
– חלי…
– אופיר….
יש סיכוי שממנה אני אשמע תשובה הגיונית, אחרי הכל, אני לא אמא שלה, אני אמא של חברה שלה.
– חלי
– כן מותק
– כי זה ככה. זה כיף.
– מה כיף?
– לכתוב עכשיו בפייסבוק

הבנתי. כלומר לא באמת הבנתי אבל הפנמתי באיזה אופן שככה זה. זה כיף לכתוב לחברה שלך שיושבת

שכיף לך איתה ובלי קשר לתובנה הזו, החלטתי ללכת להשתרע באיזו פינה ולסיים סוף סוף את הספר

הזה, אבל שכחתי שהן ישנו בסלון….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה לקח זמן עד שהגעתי לספר. שכחתי גם שצריך לכבס לפחות שתי מכונות כי יש איזה ג'ינס שאנחנו רוצות

לקחת איתנו וצריך להשאיר לדפנה המתוקה שתשמור על הבית ובעיקר על החיות וגם תקבל שבוע חופש

מהחיים הרגילים שלה מגבת שתיים נקיות ולחפש איך נראה דגל ספרד כי שתינו שכחנו, ואז כמובן

הגיע זמן להאכיל אותן ארוחת ערב.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עכשיו כמעט חצות. מסודר ושקט כאן עכשיו. אולי ההיפך.

.

נ.ב. מתכון פנקייק

כוס חלב – לפעמים אני מוסיפה קצת יוגורט או לבן או מה שיש במקרר.

כוס קמח – לפעמים אני מערבבת מלא ורגיל, לפעמים תופח ואז לא צריך אבקת אפיה

1 ביצה

תמצית וניל. קצת.

ו כפית סוכר כי יש מספיק במייפל, שוקולד וכו'.

קמצוץ, ממש קורט קטנטן מלח

1 כפית אבקת אפיה ועוד חצי כפית א.א. או סודה לשתיה – אם קמח תופח לא צריך כלום.

זהו.

את הקמח מנפים. גם את אבקת האפיה. מערבבים היטב.

הבלילה – אני מכחישה שאני מכירה את המילה הזו – צריכה להיות לא סמיכה מדי.

מחבת חם חם חם, חמאה לשימון, מצקת קטנה או כף גדולה וזהו.

הראשונים לעולם לא יהיו מוצלחים. כשיש בועות על פני הפנקייק להפוך במהירות,

לספור עוד חתשתייםשלש ולהוציא.

על השולחן שוקולד למריחה או מייפל או שניהם. חתשתייםשלוש א י ן.

.

מתכון פילוסופי למרק עוף

.

.

–    אמא

–    הממ

–    אמא….

–    מה מותק?

–    נכון אני הדבר הכי חשוב לך בעולם?

–    נכון לגמרי. למה את שואלת?

–    ביום ראשון יום המשפחה.

–    נו..?

–    אז אני חושבת לי..

–    ש…

–    אם נ ג י ד היית פוגשת אותי בכיתה של הבת שלך, גם אז היית הכי אוהבת אותי  בעולם?

–    ………..

–    כי אולי את אוהבת אותי ר ק בגלל שאני הבת שלך…

–    …………

–    ולא בגללי בגללי. בגללי האמיתית ……..

–    אני אוהבת אותך הכי הרבה מכמה וכמה סיבות גיברת פילוסופיה קטנה.

כי את אדם אהיב מאד מאד,

.    כי את ילדה עם נשמה, וגם בגלל שאת שלי  למזלי הטוב. המשפחה שלי.

–    אז את אוהבת אותי בגלל שאני משפחה?

–    תגידי…….של מי המרק עוף הכי טעים בעולם?

–    שלך!

–    לא של סבתא עליזה?

–    שלך!!

–    לא של סבתא אורה בירושלים?

–    ש ל ך !!

–    את רואה? את אוהבת אותו בגלל שהוא המרק עוף שלי

ולא בהכרח בגלל שהוא באמת הכי טעים..

–    זה לא קשור לאהבה אמא, זו עובדה אובייקטיבית לחלוטין.

המרק שלך הכי טעים ב ע ו ל ם, ביקום

.     ובהיסטוריה האנושית.

–    או.קיי. זה לא קשור לכלום גברת גלעד-גולדנברג,  את הילדה הכי 

מתוקה ואהובה בעולם, ביקום

.    ובהסטוריה האנושית, הבנת??

–    אוף אמא…..את מ'זה מגזימנית.

.

.

המרק עוף של אמא של איה

עוף טרי – מכלול חלקיו  (חוץ מהשניצלים )

מוכשר – כי ככה אנחנו מכירים את המליחות שלו.

בשר נוסף חובה. הכי מוסיף ועדיף – הודו.

אפשר קצת בקר / עצמות –

מים קרים + מלח +  הרתחה +

כף גדולה להסרת הקצף האפרפר –

קיפוי, מקפידה האקדמיה ללשון. קיפוי.

רק אחרי רתיחה ארוכה עם קיפוי / ניקוי הקצף האפרפר

ההוא להכניס

3-4 גזרים

1-2 בצל

שן שתיים שום

שורש סלרי לא קטן

שורש פטרוזיליה

3-4  קישואים

קולורבי – אם יש

בטטה לא גדולה או חתיכת דלעת קטנה / דלורית

לעתים רחוקות חתיכת כרישה

סבתא שלי הייתה מוסיפה מעט, ממש מעט, כמו זורה מלח, גריסי פנינה, ממש מעטים,

שלא יספחו את נוזלי המרק…

להביא לרתיחה נוספת + קיפוי / ניקוי הקצף החדש שנוצר אחרכך לכסות ולהנמיך את עוצמת האש.

רק אחרי שריח המרק מתחיל להגיע ולהרעיב את הלב, רק אז להוסיף:

הרבה פטרוזייה +שליש כמות שמיר+כמה מענפי הסלרי קשורים בחוט כדי שלא יתפזרו ברחבי המרק –

מלח כמובן + פלפל שחור

ואם חייבים, ממש חייבים למרות שלא תצטרכו, נשבעת,  אבקת מרק אז רק את הישנה בשקית הבודדת

הירוקה עם התרנגולת הצהובה עליה.

vrcv nts zni chauk gk ta eybv unv atbh ngshpv uvfh nmuhhi vut vxhr kj. cnerv vzv/

איטריות או אורז וכמובן….ש ק ד י  מ ר ק.

נ.ב.  המרק עוף שבאמת הגיע לו כבוד וכפיים, היה של הגברת היפייפיה הזו המציצה אליכם מכאן

ואלי מתוך הגעגועים. תעצרו רגע. אני יודעת שהיא סבתא שלי. אבל תעצרו שניה.

תסתכלו בפנים האלה, בקמטים ובעיקר, בעיקר תראו את העיניים.

מה הייתי נותנת כדי לשבת מולה, במטבח הקטן שלה, לקבל על הראש כמו שרק היא ידעה לתת,

לראות אותה מביטה במבט ההוא  שידע שהוא יכול עלי ברגע, אבל מחליט בנדיבות גילאית לוותר,

ולטעום את הטעם ההוא, של המרק עוף הכי, אבל הכי טעים בעולם. המרק של סבתא שלי.

.

נ.ב.

למען הצדק וכדי שיתנו לי משהו לאכול בערב שישי, גם אני הכי אוהבת את המרק של אמא שלי….

.

.

כנופיה, אוכל, אופניים – יום כיפור, גרסת האמא

.

.

.

11:30

כשאומרים לך: אנחנו נפגשים בבית ספר בערך בשתים עשרה וחצי

יהיה הגיוני מצידך, לתכנן כמה שעות שקט לא?

הלא ציידת אותה באופניים, קסדה, חברה טובה, הוראות איך להגיע, וידאת שיש בקבוק

מים, טלפון נייד, נעלי ספורט, מכנסיים שיכסו את הברכיים אחרי השפשופים הדרמטיים

של אתמול ושילחת אותן לדרכן. צמד ארוך גפיים, עם שתי צמות, כל אחת, ואושר ענק

של החברה – החדשה – הכי – טובה – שלי. אמן סלע כן יהי רצון.

13:00

ואת מתפנה, אשה עם הגיון צרוף ויכולת שכלית מוכחת לשעות יומכיפור שקטות –

ארוחת צהרים של בחורה – סלט ירוק חתוך בקפידה, רוסטביף חתוך עוד יותר בקפידה,

מעט טחינה, אחרכך להכנס למיטה, להחשיך מעט את החדר, ספר ביד, דפים אחרונים,

והבנה שהיי, לא עובדים היום הרשעים שבונים את הבית ממש מול חדר השינה שלי,

אלה שחמסו לי הרבה שעות חיים בשנה האחרונה, שקט שם ממול. יאללה, לישון.

13:45

– א מ א, אנחנו עוצרים לרגע בבית

– מה מותק

– אנחנו עוצרים לרגע בבית

– מי זה אנחנו?

– הכיתה אמא, ביי

הכיתה.

עושה חשבון מהיר:

אין סיכוי שעשרים וששה ילדים ועשרים וששה זוגות אופניים מתקדמים עכשיו לכיוון

הבית שלי. פשוט אין סיכוי.

– היי מותק, אתם כל הכיתה? – מנסה להדחיק ולהעלים את הפניקה מקולי.

– לא אימי, מה פתאום

– אז כמה אתם?

– רגע…..אולי ארבע עשרה, אנחנו תכף מגיעים….

– אין מה למהר…

סקנינג מזווה. המקרר. המקפיא.

אני יודעת שאין לי אוכל מוכן במקרר או במקפיא בכמויות כאלה,

חוץ מהבולונז ההוא, שמוקפא בקופסאות קטנות ואין סיכוי שאני משתמשת בו היום.

ש י ת ה פ ך העולם.

החלטה: התעלמות. הדחקה. אולי הם לא יהיו רעבים.

הם כבר גדולים, אולי הם אכלו ארוחת בוקר מאוחרת כמו כאן בבית וזהו.

אני חוזרת למיטה,

ובאותה שניה,

כמובן,

שומעת את הכלבה הבלונדינית מתחילה לנבוח את נביחות השמחה שלה.

אני מזהה אותן. בטח מזהה.

איה חוזרת הבייתה ולולו יוצאת מדעתה. שומעים.

14:00

לא עשרים וששה.

לא ארבעה עשר.

שנים עשר. עשר בנות ושניים בנים.

– היי כולם

– היי חלי

– מה העניינים?

– סבבה

– איך היה?

– סבבה

– אתם ממשיכים?

– לא עכשיו. באנו לנוח.

– יופי. קחו מים.

– תודה

– רוצים עוד משהו? שואלת אמא של איה בלי לחשוב

– א ו כ ל

אוכל. הם רוצים אוכל. צודקים.

כבר צהרים. שתיים בצהרים. הם רגילים לאכול בשעה הזו.

מי יכול לעמוד מול ילד שרוצה צהרים?

אמא של איה – טוב, תמצאו מה לעשות, זה יקח קצת זמן

– יש!! בואו ניכנס לבריכה!

– חלי?

– כן

– אפשר בגדים של איה להחלפה?

– עדיף לא – אני עונה ביושר – אבל אפשר…

– וצריך גם מגבות אמא

הסיר של החמין, כן זה הענק, מוצא ממקומו, קומקום חשמלי מתמלא מים.

נקניקיות קטנות במיוחד מוכנסות לסיר אחר עם מים רותחים.

2 בצלים נחתכים. 4 שיני שום.

סיר. שמן זית. בצל + שום פנימה. קופסאת עגבניות מרוסקות גם.

כוס מהמרק עוף שבמקרר. בכל זאת, שיהיה קצת טעם.

גם הנקניקיות לסיר. מלח. קצת סוכר. אורגנו.

המים רתחו. המלח נשפך פנימה. שלוש חבילות פסטה –

מי אמר שאין מקרי חרום ולא צריך לאגור?

קעריות מכל מיני סוגים, מזלגות מכל מיני גדלים, פרמזן.

14:45

אמא של איה: מי שיוצא מהבריכה ומתנגב שיגיע לקחת אוכל.

אחד אחד, אחת אחת הם מגיעים.

כנופיה.

רטובים, סמוקים, נרגשים ומאושרים כל כך.

ניגשים אלי, לוקחים קערית פסטה, מזלג, אומרים תודה, חלקם,

ומתיישבים בחוץ ליד השולחן.

אין מספיק מקומות ישיבה, הם מצטופפים. ילדים גדולים.

אינטימיות של מי שנפגשים יום יום כבר שש שנים. הבנים נוסעים לדרכם.

הבנות נשארות. יושבות יחד. בשקט לשם שינוי. בלי מתחים חברתיים.

מדברות, צוחקות, הרבה צוחקות. ניצני רכילות, ניצני נעורים.

הן מתרגלות אינטימיות נשית. כמה חן, כמה מתיקות ותמימות.

מקבלות קינוח שנמצא באחת ממגירות הממתקים ויוצאות לעוד סיבוב.

אני לא מצליחה להתלונן אצל עצמי מול הפנים החייכניים האלה.

16:00

נשארו שלוש. סיבובי אופניים בשכונה. לחם עם שוקולד למריחה. פירות.

סיבובי אופניים עד אבא וחזרה. שפשופים. שריטות. בכי.  יוד. פלסטרים.

קרטיבים. עוד סיבובי אופניים. דגדוגים. חיבוקים. צחוקים. דיבורים.

21:15

החברה – החדשה – הכי – טובה. מותק באמת. גם אמא מצויינת, הלכו לפני חצי שעה.

האופניים בחצר. הברכיים שלה חבולות וכואבות, גם המרפק. הילדה מפהקת.

מקלחת בבוקר. הבית הפוך. ערימת מגבות לחה מחכה למחר. המדיח מלא.

ואני, אני שמחה על היום שנתתי, וגם על העובדה ששלמתי את המסים שלי היום :)

.

.

.

.

.

.

.

.

תכף סוכות.

.

ץ

הבולונז הכי טעים, באחריות

/

 

גולדנברג / גלעד / ויינריב / עטרי /  גת / אוהד ובכלל, ובאופן כללי מתכון מנצח.

רוטב ב ו ל ו נ ז –

2 בצלים + 2 – 4 גזרים + 2 – 4 עלי סלרי עלים +
כבר קרה שלא היה, והשתמשתי באלה מהשורש סלרי שחיכה למרק –
כמה שיני שום אם רוצים. לא חייבים.
סיר גדול. לעיתים קרובות, סיר לחץ.
לחמם שמן זית. שליש כוס בערך, אני מתקמצנת בשמן –
אם אני רואה שהבצל ספג את רובו ועדיין לא הזדהב, אני מוסיפה –
בצל. אש נמוכה יחסית. הבצל הופך שקוף.
גזר חתוך לקוביות קטנטנות –
יש עכשיו את המכשיר המרבע ירקות, הוא מצויין + סלרי חתוך דק דק + שום כתוש או חתוך
מלח.
אש בינונית לכמה דקות קטנות.להגביר לאש גבוהה.
בשר בקר, קילו – אפשר יותר, אפשר פחות, אפשר בלי.
אש גבוהה אמרנו?
לערבב את הבשר עם הבצל, גזר, סלרי. להוסיף מלח.
לערבב. לערבב. לערבב עד שהבשר הופך ורדרד ולא אדום כהה –
לשפוך לסיר כוס יין לבן – לפעמים אדום, עדיף לבן. פעם שפכתי ברנדי מחוסר ברירה –  עדיין אש גבוהה –
כשמבעבע, להנמיך להבה, לערבב ולחכות שהיין יספג בתוך הבשר.
בינתיים:
להרתיח מים. לשים בקערה גדולה 4 – 6 – 8 עגבניות אדומות מאד ובשלות מאד,
לשפוך מים רותחים על העגבניות. חליטה כן :)
בינתיים. לפתוח קופסת עגבניות משומרות  של 800 גר של "טל",
או שתיים מהסוג שתכף תראו בצילום

או אחת מכל סוג שזה תמיד הכי טעים.
לשלוף עגבניה שלוקה וסדוקה מהמים הרותחים –
הקליפה מתקלפת בקלות גם מתחת למים הזורמים.
אם יש זמן או סבלנות חותכים החוצה את לב העגבניה הבהיר והקשה –
בעיתות מצוקה וזמן דולג השלב הזה –
את העגבניות הקלופות לחתוך לקוביות קטנות ביד או כמה 'וישים' בקוצץ / מעבד מזון –
את כל העגבניות, מכל הסוגים, לסיר.
אם יש מוסיפה ציר/כוס מרק עוף, אם לא, לא.
ערבוב. קורט נדיב ובעצם, קצת יותר, סוכר. מלח. בזיליקום או אורגנו.
אם יש עלה שניים דפנה יופי, אם לא, לא. סיר לחץ. הכי הטוב.

שילוב שני סוגי עגבניות מוסיף ת מ י ד ערך מוסף לטעם הכללי.
גם כשאני טורחת ומכינה מעגבניות טריות, אני מוסיפה קופסא קטנה
של משומרות מצויינות

גם כשאני מכינה מעגבניות משומרות, אמצא, שתיים שלוש טריות. לעולם לא רסק עגבניות.הכי טוב סיר ענק ולהקפיא בשקיות אחסון. הן הופכות לשטוחות כשממלאים אותן, מונחות אחת על השניה, תופסות הרבה פחות שטח, מדוייקות במידתן לשתיים/שלוש מנות וקל עד מאד להפשירן אֶז אִיז.

*   *   *   *   *

נ ב. – ת ז כ ו ר ת – עגבניות מבושלות בריאות מאד..
מסתבר, מעבר לעניין הטעם, שהן גם מאד בריאות כשהן מבושלות: העגבנייה היא המקור הטוב ביותר בטבע לליקופן, נוגד חמצון  (אנטי-אוקסידנט) רב-עוצמה הלוחם ברדיקלים החופשיים. מחקרים שנערכו בשלהי המאה ה-20 הוכיחו שצריכה מוגברת של עגבניות ומוצריהן קשורה בהפחתה משמעותית של הסיכון לחלות בסרטן.
עוד הוכח כי הליקופן בעגבנייה לא רק שאינו נהרס בבישול אלא משתחרר ומתגבר בתהליך החימום  – הללויה.

נ.ב.ב. פסטה טעימה, מאד, מקמח מלא, מי שמספר לילדה שלי ……

 

 

 

.

הסנדוויץ של אמא של איה והמרכיב הסודי, אה.

.

.

בוקר. ההסעה הגיעה. הלהתראות מתוקה נאמר. כבר בגיל שאסור לנשק ליד הילדים האחרים.

נשימה. קפה. עיתון. אני כאן. יום שני ה- 18 ספט. 2006.

.

אני אמא עם המון סבלנות. באמת. הרבה סבלנות לעיסוק הזה ששמו הורות.

למקצוע הזה ששמו אמהות. לילדה האישית שלי.

ופעם יכתב הפוסט, כשיולדים והורים בגיל מאוחר, אין שם בחוץ דבר המעניין יותר ממה שיש לךְ בבית.

ויש לי אליה סבלנות כמעט אין סופית, באמת.

מהיום שנולדה. לסיפורים שלה, למשחקים שלה, להוויה שלה, לטכסים שלה.לקצב שלה. באמת הרבה.

ואני אוהבת מאד טכסים קבועים של בית, אמבטיה, הרדמות, סיפורים.

כל דבר האומר בית, יציבות, 'רְגילוּת', פשטות. 'מוּכָּרוּת'.

אוהבת שדברים רבוצים, מונחים אצלי בחיים לאורך זמן. חפצים. אנשים.

אוהבת. המילה רגיל מתורגמת בלב שלי למוכר. בטוח. משמח.

שהכל יהיה רגיל. פשוט. שגרתי. עַלַי. אני שמחה.

חוץ מדבר אחד –

מכל ה'רגילים' – המטלות, המשימות, הדברים לזכור, הדברים לעשות, הכלים, הכביסה, השעורי בית,

הימים של אבא, החשבוניות, הרואה חשבון, הקניות, הקורנפלקס, הויטמינים, הגומיות לצמות,

לנקות נעלי התעמלות, לקנות מתנה ליומולדת של נגה, למצוא מורה לתופים, למצוא חוג קומיקס,

לבטל מינוי, לחדש מינוי, לצלצל למורה, לקפוץ להורים, שוב כביסה, שוב לפנות את המדיח.

שוב ה כ ל. שוב כל הזמן. ודבר אחד קטן שובר אותי.

הכריך של הבוקר :

07:06 שעון. קימה. הזדחלות לחדר ממול. ב ו ק ר ט ו ב ….ליטוף. נשיקה.

כוס מים. מכונת קפה נדלקת. יד נשלחת למקפיא. ארבע פרוסות לחם נשלפות, מונחות על קרש חיתוך.

שלוש צנצנות מורדות ממדף.

שתי פרוסות מונחות זו לצד זו – פרפר לחם היא קראה לזה כשהייתה קטנטונת – ועוד שתיים –

מגירה נפתחת, סכין רחבה, שיהיה קל למריחה. צנצנת נפתחת.

ק ו מ י…מ ת ח י ל   ל ה י ו ת   מ א ו ח ר.

סכין נטמנת במעמקים חומים, נשלפת ומורחת בתנועות ארוכות שוקולד בריא על כנף פרפר הלחם.

עוברת לפרפר השני. נמרח.

שוקולד בריא – V.

ע ב ר ו   ח מ ש   ד ק ו ת !

צנצנת שניה נפתחת.

ה'שחר', השוקולד שהצליח להגיע למעמד תושב קבע במטבח שלי בדרכים ערמומיות שעוד ילמדו –

נמרח בקמצנות על שתי הפרוסות.

שוקולד טעים וקצת פחות בריא –  V.

את השכבה השלישית, שהיא גם מאד בריאה וגם מעניקה את הטעם המ י ו ח ד של ה'סנדוויץ של איה'

אסרו עלי לספר. זה סוד. הסוד שלנו. –

שכבה סודית – V.

ועכשיו… כמה, ממש בודדות, התנצלה האם, רק כמה סוכריות יומולדת צבעוניות.

אלה הקטנטנות של קישוט עוגה, ממש בודדות מתפזרות על השוקולד.

סוכריות קטנות -V

זהו? מה פתאם….

ק ו מ י   מ מ ש   מ א ו ח ר !

איחוד. כל שתי פרוסות נפגשות. שני כריכים מונחים אחד על השני.

קיצורי דרך. סכין לחם משוננת נשלפת. בתנועה מהירה, מיומנת, נו מה, נחתכים גבולות.

רק  בכריכי  בית ספר.

שוליים קשים עם ניקודי שוקולד נותרים על הקרש.

איזה מזל שאת אוהבת את הקשה אמא ואני רק את הרך – הרמוניה.

זהו? מה פתאם.

ב ו ק ר   ט ו ב   מ ת ו ק ה.  ק ח י   ל ך   ח ל ב.

כריך א' נחתך ביעילות לשני משולשים. מונח בצד.

לכריך ב' תפקיד מסובך יותר. הוא נחתך ל 2…4….8…10…16 משולשים.

קטנטנים. אין ברירה. יש מינויים. לי יש מינוי ל'הארץ' –

ל 16 ילדים בכיתה ה' יש מינוי ל"משולש קטנטן ומיוחד של לחם עם שוקולד של אמא של איה'.

נייר אריזה. עטיפה.

שני כריכים חתוכים, ארוזים, בתוך התיק –V

.

עכשיו כאן כולם בכיתה ה'.

פרוייקט המינויים בעידודה של היזמית הצעירה החל בכיתה ג'.

מזה שנתיים הם מקבלים מבעלת הזכיון דוגמית בזמן ארוחת עשר.

יומיום. ראשון עד שישי, כולל.

נוריד חופשים, שבתות, ימי אבא, מחלות, עדיין נשארנו, נשארתי, עם בערך 400 כריכים בשנה.

7200 משולשים. גדולים כקטנים.

כבר עברו שנתיים. 14400. לפנינו  ה' ו- ו' עד החטיבה. עוד 14400.

28800. נעגל. שלושים אלף משולשי לחם עם שוקולד.

ת ז ד ר ז י.  ה ה ס ע ה   ת כ ף   כ א ן.

.

אין לי מושג איך לסיים את סאגת הסנדוויץ הזאת בפוסט הזה,

גם בבית היא לא תסתיים כל כך מהר. נסו אתם להתנתק ממינוי בyes או hot,

אם תצליחו, ספרו לי איך…

.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: