תקריב

                                                          

אומרים

שילדים להורים גרושים מגיעים לשקט הרגשי שלהם כשיש להם בית משל עצמם,

מקום שבו אינם סופרים את השעות שנשארו כאן או את שעות הגעגועים עד שיגיעו לשם.

אני מביטה בה,

בבת שלי שהיגרה לירושלים לטובת תואר שיעמיק את חוכמת הנפש העצמית שלה,

אני מביטה בה ומרגישה שיתכן שהספרים צודקים,

שהיא באמת  שקטה ורגועה "שם" באופן אחר שלא שייך לגיל, וחבר, ולגור מחוץ לבית,

שקטה במקום עמוק יותר ומשמעותי, ופשוט,

המקום שלה, אולי לא בית, אבל המקום בודאי, שלה,

בלי חלוקות זמנים וחפצים מפוזרים וזכרונות מפוצלים,

אבל אני, אני מתגעגעת לזמן ולשנים שכאן היה הבית שלה, כאן איתי,

גם כאן כמובן,

אבל כאן, בבית הולדתה וילדותה וחייה עד לא מזמן,

הבית המרכזי שלה,

זה שברור שממנו יוצאים ואליו חוזרים בכל טיול ונסיעה, לא משנה באיזה יום,

המקום שכשאת אומרת "אני רוצה הבייתה"

ברור לאן את רוצה להגיע, לשים ראש, לנוח.

אני עדיין המקום הזה, אבל אני גם לא יותר.

היא לא באה ויוצאת וחוזרת מכאן ולכאן באופן יומיומי, ורגיל.

ואני,

אני מתגעגעת לדעת שהיא חוזרת,

לא בהכרח הלילה או מחר או בעוד חודש אם היא בהרפתקאה אי שם,

פשוט לידיעה הפשוטה שהבית שלה זה כאן,

בדיוק במקום של הבית שלי,

כמו פעם, כמו תמיד, עד שהתמיד נגמר,

בדיוק כשהחיים החדשים שלה התחילו,

מי מאמין במקריות, מי.

.

אני לא מצליחה לפענח לעצמי למה ולמתי אני מתגעגעת,

או איזה סוג געגוע מציף אותי, ומתי ולמה

ואם יש טריגרים או סתם נוסטלגיה שאינה רצון לחזור לשם.

למה אני מתגעגעת,

לינקות, לזמן שעוד הייתה כאן משפחה,

לשנות הפלאות של הילדות המוקדמת,

כשכל דבר הוא תגלית, ונס, ופלא,

ותום וטוהר וסיפורי קסם וסיפורי לילה טוב עד שהגרון ניחר,

והתכרבלויות עם הכלבה הבלונדינית והחתולה הג'ינג'ית

והבריכה בחצר וארגז החול

וימי הולדת, וימי חופש סתם כי מתחשק לנו, וסרטים, וציורים,

וימי שישי, ומסיבות פיג'מות ובית ספר ושיעורי בית וחוגים ושעות שקט,

ושעות החסד של מילות סוד ושיחות נלחשות,

ורוגע וניחומים אין סופיים, ושמחה ואהבה שאין לה סיומת או שוליים,

רק עוד ועוד ועוד

כמו שכתבתי וחלקתי לא מעט בדיוק כאן, בבלוג הזה,

למה אני מתגעגעת.

.

למה את מתגעגעת, אני נשכבת על המיטה בחדר שלכאורה ולתמיד הוא שלה,

למה,

היית חוזרת?

והלב שלי גואה מוצף ומציף ולא מצליח  להכיל את עוצמת האהבה

שמפתיעה בכל פעם מחדש,

ואני מבינה לעומק את הפרידה והנפרדות של הורים וילדים,

אמהות וילדות,

בטח של תא משפחתי קטן שמוחזק בעבותות אהבה כבר שנים,

מאז שנפרמה המשפחה הזו,

ולמרות שאוחתה והתרחבה באופן מרגיע ומשמח.

והלב שלי גואה בגאווה באשה הצעירה הזו, מבריקה ואנושית ומקסימה,

שבאמת אין דומות לה,

בבת שלי שגדלה כל כך, שבאמת אין הרבה דוגמיות מסוגה על פני הכדור,

ואני שמחה עם כל צעד שהיא צועדת במעלה חייה,

שומרת על גבולות ה"אני" שלה מול שני הוריה בדרך מעוררת פליאה ממש,

ובכל זאת,

אם אפשר היה להחזיר לפעמים רגעים של פעם לזמן העכשיו,

כמו מכונת זמן פלאית,

הייתי חוטפת מלוא חופנים

רגעי תינוקות, ופעוטות, וילדות ונערות עם זאתי שלי, אהובת ליבי,

של בית ותגליות וסודות ולילות טרופים ודרמות וחיבוקים וצחוקים וניחומים

ואהבה אין סופית כמובן,

אלפי ת'לפים של רגעי חיים:

אמא מושיטה שתי ידיים מלאות קדימה לתינוקת בכסא גבוה

• מה את מעדיפה איוייהלה, אורז או פתיתים?
• דיפה תיתים