דיפה תיתים – מילים על געגוע

                                                          

אומרים

שילדים להורים גרושים מגיעים לשקט הרגשי שלהם כשיש להם בית משל עצמם,

מקום שבו אינם סופרים את השעות שנשארו כאן או את שעות הגעגועים עד שיגיעו לשם.

אני מביטה בה,

בבת שלי שהיגרה לירושלים לטובת תואר שיעמיק את חוכמת הנפש העצמית שלה,

אני מביטה בה ומרגישה שיתכן שהספרים צודקים,

שהיא באמת  שקטה ורגועה "שם" באופן אחר שלא שייך לגיל, וחבר, ולגור מחוץ לבית,

שקטה במקום עמוק יותר ומשמעותי, ופשוט,

המקום שלה, אולי לא בית, אבל המקום בודאי, שלה,

בלי חלוקות זמנים וחפצים מפוזרים וזכרונות מפוצלים,

אבל אני, אני מתגעגעת לזמן ולשנים שכאן היה הבית שלה, כאן איתי,

גם כאן כמובן,

אבל כאן, בבית הולדתה וילדותה וחייה עד לא מזמן,

הבית המרכזי שלה,

זה שברור שממנו יוצאים ואליו חוזרים בכל טיול ונסיעה, לא משנה באיזה יום,

המקום שכשאת אומרת "אני רוצה הבייתה"

ברור לאן את רוצה להגיע, לשים ראש, לנוח.

אני עדיין המקום הזה, אבל אני גם לא יותר.

היא לא באה ויוצאת וחוזרת מכאן ולכאן באופן יומיומי, ורגיל.

ואני,

אני מתגעגעת לדעת שהיא חוזרת,

לא בהכרח הלילה או מחר או בעוד חודש אם היא בהרפתקאה אי שם,

פשוט לידיעה הפשוטה שהבית שלה זה כאן,

בדיוק במקום של הבית שלי,

כמו פעם, כמו תמיד, עד שהתמיד נגמר,

בדיוק כשהחיים החדשים שלה התחילו,

מי מאמין במקריות, מי.

.

אני לא מצליחה לפענח לעצמי למה ולמתי אני מתגעגעת,

או איזה סוג געגוע מציף אותי, ומתי ולמה

ואם יש טריגרים או סתם נוסטלגיה שאינה רצון לחזור לשם.

למה אני מתגעגעת,

לינקות, לזמן שעוד הייתה כאן משפחה,

לשנות הפלאות של הילדות המוקדמת,

כשכל דבר הוא תגלית, ונס, ופלא,

ותום וטוהר וסיפורי קסם וסיפורי לילה טוב עד שהגרון ניחר,

והתכרבלויות עם הכלבה הבלונדינית והחתולה הג'ינג'ית

והבריכה בחצר וארגז החול

וימי הולדת, וימי חופש סתם כי מתחשק לנו, וסרטים, וציורים,

וימי שישי, ומסיבות פיג'מות ובית ספר ושיעורי בית וחוגים ושעות שקט,

ושעות החסד של מילות סוד ושיחות נלחשות,

ורוגע וניחומים אין סופיים, ושמחה ואהבה שאין לה סיומת או שוליים,

רק עוד ועוד ועוד

כמו שכתבתי וחלקתי לא מעט בדיוק כאן, בבלוג הזה,

למה אני מתגעגעת.

.

למה את מתגעגעת, אני נשכבת על המיטה בחדר שלכאורה ולתמיד הוא שלה,

למה,

היית חוזרת?

והלב שלי גואה מוצף ומציף ולא מצליח  להכיל את עוצמת האהבה

שמפתיעה בכל פעם מחדש,

ואני מבינה לעומק את הפרידה והנפרדות של הורים וילדים,

אמהות וילדות,

בטח של תא משפחתי קטן שמוחזק בעבותות אהבה כבר שנים,

מאז שנפרמה המשפחה הזו,

ולמרות שאוחתה והתרחבה באופן מרגיע ומשמח.

והלב שלי גואה בגאווה באשה הצעירה הזו, מבריקה ואנושית ומקסימה,

שבאמת אין דומות לה,

בבת שלי שגדלה כל כך, שבאמת אין הרבה דוגמיות מסוגה על פני הכדור,

ואני שמחה עם כל צעד שהיא צועדת במעלה חייה,

שומרת על גבולות ה"אני" שלה מול שני הוריה בדרך מעוררת פליאה ממש,

ובכל זאת,

אם אפשר היה להחזיר לפעמים רגעים של פעם לזמן העכשיו,

כמו מכונת זמן פלאית,

הייתי חוטפת מלוא חופנים

רגעי תינוקות, ופעוטות, וילדות ונערות עם זאתי שלי, אהובת ליבי,

של בית ותגליות וסודות ולילות טרופים ודרמות וחיבוקים וצחוקים וניחומים

ואהבה אין סופית כמובן,

אלפי ת'לפים של רגעי חיים:

אמא מושיטה שתי ידיים מלאות קדימה לתינוקת בכסא גבוה

  • מה את מעדיפה איוייהלה, אורז או פתיתים?
  • דיפה תיתים

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אוסי  ביום 27 ביולי 2021 בשעה 14:44

    מקסים!

    Liked by 1 person

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 27 ביולי 2021 בשעה 15:51

    את כל כך מדייקת בכתיבה שלך, עד שאת מזככת גם את הרגשות שלי. ההימצאות הזו ברגע שחובק עבר והווה, רגש והבנה עמוקה, אחיזה ושחרור. איזה דבר נפלא זו הכתיבה והצילום שלך.

    Liked by 1 person

  • שרון רז  ביום 27 ביולי 2021 בשעה 19:21

    מקסים ממש. ביטאת כאן במלוא הכנות והעומק רגשות אישיים מאוד, אבל כאלה שגם קל מאוד להתחבר אליהם ולהבין אותם. פוסט נהדר.

    Liked by 1 person

  • ד.  ביום 27 ביולי 2021 בשעה 23:07

    נוגע ללב. אולי אחזור מדי פעם לטקסט הזה כשאני מתפוצצת על שלושת הבנים שלי…או כשאני מביטה בהם עטופים במיטותיהם ויודעת שיום אחד אתגעגע לרגעים האלו וגם אלו…

    Liked by 1 person

  • Lihi Lapid  ביום 28 ביולי 2021 בשעה 14:50

    מקסים

    ליהיא לפיד Lihi Lapid

    להרצאות ולספרים :
    https://lihilapid.com/

    אהבתי

  • אפרת  ביום 28 ביולי 2021 בשעה 23:12

    הו חלי. גם התינוקת שלי, בת שנה ושמונה, מעדיפה פתיתים. זו שבאכזריות כלפיה וכלפי פורק ביתנו. ולמדתי להבין, שאני הבית שלה. אני. מאז שהיתה עוברית, גם עכשיו כשהיא קטנטנה. כנראה לתמיד.
    כנראה לי שגם לבת שלך, את תמיד בית.
    ❤️

    Liked by 1 person

  • נעמי  ביום 8 באוגוסט 2021 בשעה 14:17

    נוגע ללב מתחברת למילותייך. געגועים לפעם ויחד עם זאת שמחה על מה שיש עכשיו.

    Liked by 1 person

  • ayeletboasson  ביום 22 באוגוסט 2021 בשעה 10:12

    מסמנת לי את הפוסט הזה, לחזור אליו. לפי התוכניות של הזאת שלי, שנה מעכשיו היא בארץ אחרת, מתחילה מסלול חיים שמתכננת כבר שנים.
    את תהיי עצובה כשאני אסע, אמא?
    לא. אני אשמח בשבילך שאת עושה את הדבר שלך בדרך שלך ומגשימה חלום.
    אני לא אהיה עצובה. אני אדאג. אני כבר דואגת.

    Liked by 1 person

  • קטי זוזובסקי  ביום 1 בספטמבר 2021 בשעה 09:34

    מקסים….
    וכל כל מדויק
    זה לא נגמר לעולם💕

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: