אומרים לי שזה אמיץ

.

אומרים לי בימים האחרונים, אחרי הראיון ב"אינטימי" עם רפי רשף, כותבים בעיקר,

והמון, מאות תגובות שהוממות אותי (באמת) במילים טובות במיוחד. שלכתוב ככה, לדבר

ככה על הפרעת הקשב שלי, בהרצאות, בטח בבראיון טלוויזיה ארוך, ל"לחשוף" חולשות

כמו זכרון לקוי בנושאים מסויימים ( אבל מעולה באחרים ), כמו כאוס פנימי,

אימפולסיביות שהורסת לא מעט, שמזיקה. לפעמים על הדחיינות שהיא באמת אחת

מהאוייבות הגדולות ביותר בחיי אדם, ממש חולד מזיק, או קושי שהיה לי בלמידה

בעל פה ( ועבר כי גיליתי מה הטכניקה הנכונה בשבילי ), ועוד, כשאני לא

שוכחת לנפנף גם בדברים הטובים, המתנות, היכולות הרבות, הנצנצים והקסם

שהיא מפזרת עלינו, ויש שפע כאלה, ובכל אלה,

המילה אומץ חזרה וחזרה,

וזה מוזר בעיני.

אני לא מרגישה אמיצה.

אני מרגישה שאני מספרת על עצמי את האמת,

והפרעת הקשב שלי היא חלק ממני, זה ככה פשוט,

מעבר לזה, אחרי שאובחנתי וכו,

אחרי שהבנתי כמה נזק וכמה ברכה היא מעתירה על חיי,

אחרי שחשבתי כמה דעות קדומות יש עליה,

כמה ילדים וילדות ס ו ב ל י ם כי ה"גדולים" לא באמת מצליחים

להבין איך זה מרגיש לחיות איתה, בטח בשנות הילדות,

זו הפכה למשימת חיי, להסביר "אותנו" לכל מי שרק רוצה לשמוע,

בבלוג שלי, בפוסט הראשון שכתבתי מתוך סערת רגשות מטורפת,

בהרצאות בבתים, בתי ספר, מוסדות, ארגונים, ימי עיון,

ימי חינוך, ספריות עירוניות, בראיונות ואיפה שרק אפשר,

וכל זה,

בעיקר, ב ע י ק ר,

לכל מי שיש להם נגיעה בילדים,

הורים, מורים, אנשי חינוך, מדריכים, אחים, חברים,

וגם כל מי שחי ועובד עם הילדים האלה כשגדלו להיות מבוגרים.

אם הורה אחד, ילד אחד ינשמו עמוק בשקט לרגע כי יש מי שדומה להם,

אם מורה אחד ירגיש שהוא מבין אותנו קצת יותר, וישבע לעצמו להתאפק

עוד קצת בפעם הבאה, אני את שלי עשיתי. זה ככה פשוט.

כי

זה לא קשור לאהבה ולא לחיזוקים ולא להשקעה ולא לסבלנות ואפילו לא לָתוצאות
ולא להוריךָ ולא למוריךָ – אוהבים ומשקיעים ומנסים בכל כוחם.
רק אתה יודע. ילד. נער. ילדה. נערה.
יודע את האמת. את הבהלה הפנימית. השיתוק.
המשהו שעוצר אותך.
המשהו שחזק ממך.
שאי אפשר עליו.
שגם אם תנסה בכל הכוח שלך זה לא יעזור.

.

אינטימי עם רפי רשף. הייתי בהיפר מטורף, אתם יכולים לראות, נכון?

אין שאלה אחת שעניתי לו ישר בלי להקיף אותה בכל כך הרבה מסביב,

אבל זה מה יש, וזה בסדר גמור. אני מקווה…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תחיה  ביום 11 בינואר 2021 בשעה 10:37

    זה שכתבת "הפרית קשב,
    זה גם פרוידיאני
    אבל גם פיוטי.
    ליקתי.

    אהבתי

  • chellig  ביום 11 בינואר 2021 בשעה 10:59

    נכון, :) אבל תיקנתי :)

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 11 בינואר 2021 בשעה 22:15

    מרגש וחשוב וכן, גם אמיץ.

    אהבתי

  • rubh,  ביום 12 בינואר 2021 בשעה 12:35

    חלי, ברוכה תהיי על הפשטות והטבעיות בה את מספרת על התנהלותך עם הפרעות הקשב שלך. הגיע הזמן שנדבר על כך בצורה הטבעית והפתוחה, כמו שהתחלנו לדבר על להיות בהריון וללדת ולהיות בדכאון שאחרי לידה ובכלל.
    מרומם נפש שיש מקום לדיבור על מה שאנחנו באמת חווים מאחורי הקלעים של האינסטוש והפייסוש, ומבינים שאלו החיים האמיתיים וההתמודדויות האמיתיות.
    את אכן סופר מודל

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: