תקריב

.

אני גרה במרחק רבע שעה הליכה, בהליכה מהירה אפילו עשר מבית ילדותי בו ספונה

אימי המתוקה בת התשעים וארבע עם המטפלת שלה. בחודש האחרון אני מביאה לשם

כל מה שצריך, אוכל, תרופות, קצת פינוקים ולפעמים פרחים לשבת. אני פותחת את

השער, עוצרת באמצע השביל, ואמא שלי, עם ההליכון ולצידה אניטה המטפלת המסורה

שלה יוצאות למרפסת, היא מנופפת לי לשלום, לפעמים מתיישבת ומדברת איתי שלוש

דקות, לפעמים מנופפת בידה לכי רחלינקה, נתחבק בעוד כמה ימים.

כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה, אבא שלי איננו בדיוק שנה, שנת אבל ראשונה

אחרי שבעים ואחת שנות נישואים, שבעים ושתיים שנות חיים יחד, עד לפני חודש היינו

אצלה, אני או אחי או אחותי בכל יום, יושבים איתה, מחבקים, מפטפטים, מחבקים עוד

קצת, דואגים לסידור שניים וממשיכים.

כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה למרות שיחות הפייסטיים הרבות, לפעמים היא

מחייכת אלי, לפעמים אומרת תבואי מחר ונתחבק, הלב שלי נחמץ. לפעמים אני שוקלת

להשיג סרבל ניילון ולהתמגן ולהכנס לחבק אותה, אבל מתאפקת.

כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה, היא בת תשעים וארבע, המחשבה שהיא עלולה

לחלות, לאו דווקא בקורונה הארורה הזו, ושלא תהיה מחובקת, כי מטופלת זה ברור, אבל

להרגיש נאהבת ומחובקת, בטח בגילה, לא רק, אבל, זה הכרחי, גורם לי לשינה טרופה.

וכל הפוסט הזה קורה בגלל זוועות בתי האבות ונסיון לדמיין איך הייתי מרגישה אם היא

ונניח אבא שלי היו מחליטים לעבור לבית אבות ( אין סיכוי במקרה שלהם כמובן, הוא

טיפס על הגג לנקות את קולטי דוד השמש בגיל תשעים ושתיים, ולא היה מוותר על

המרתף ופינת הנגרות שלו לעולם ), אבל נניח שהיו בבית אבות עכשיו, אם הייתי מבינה

מה קורה שם, שחלק מאנשי הצוות והדיירים אובחנו עם קורונה, איך המדינה מפנה להם

עורף, פיקוד העורף, אולי בצדק אולי לא אנ'לא מבינה בזה, מסרב לקחת אחריות על מה

שהמדינה מטילה עליו, פשוט משאירה אותם נעולים ( לא חולים, רק חשופים להדבקות

מעצם היותם שם ) במתחם שהסיכויים לצאת ממנו בחיים בגילם הוא כמעט אפסי, ולא

היו מאפשרים לי, באיזו זכות הייתי מעוניינת להבין, לא לראות אותם, לדבר איתם,

להרגיע, לנחם, לחזק, או לקחת אותם הבייתה כדי לשמור עליהם, לטפל, להחזיר אהבה,

כאילו הם שעשו את שלהם ועם כל הצער יש סדרי עדיפויות.

רמת התסכול,

חוסר האונים,

הבטן המתהפכת

והזעם של הילדים של הזקנים בבתי האבות צריכה להיות של כל אחד ואחת מאיתנו,

כי אלה יכלו להיות ההורים שלנו, או בעתיד אפילו אנחנו, אפילו אתם.

נ.ב. בתמונה, געגועים מסוגים שונים

ונתניהו, גם זה עליך וגם על ליצמן ודרעי ושאר המושחתים בממשלת המחדל המתמשכת

הזו, עשור של מחדלים, שחיתויות והעדר מוסר ציבורי, ממסדי, אישי.

נ.ב.ב לבת שלי, לא יקרה מותק, sorry