תקריב

/

אז מה אני יודעת על זה אחרי חצי שנה?

אני יודעת שעם כל העצב העמוק, המציף, לפעמים חד, לפעמים רך,

וזה שמפתיע ומגיע בלי הכנה, שוצף וקוצף במעמקים,

בעצב הזה יש משהו טבעי,

כמו בפרידה ממנו שהפתיעה למרות שלא הייתה אמורה.

בפרידה מאבא אהוב כל כך וזקן כל כך היה גם משהו רך ופשוט ומתקבל על הדעת,

ומה שלא ידעתי שיקרה, וקרה וקורה היא העובדה המפתיעה

(כי לפני שאת נפגשת עם האין, אין לך מושג מה ואיך יהיה )

שהוא לגמרי ישנו. הוא פשוט אבא שלנו, חלק מאיתנו וזהו, אין אין,

והוא נוכח וחלק טבעי ופשוט ומתוק כמו תמיד ממני ומהחיים שלי,

לא באופן רוחני, בלי סימנים ועניינים, פשוט נוכח בי.

ולמרות שאת כף ידו חופנת את פני בתנועה המרגיעה בעולם, המקום הבטוח שלי,

את זה אני עדיין לא מצליחה להרגיש למרות כל תרגילי הלי סטרסברג שלי, זה בסדר.

אבא שלי, שלנו, איננו, סדר העולם נשאר כאן כפי שהוא אמור להיות,

והאהבה היא אותה אהבה.

.

היום יום הולדתו התשעים ושמונה.