אחרון

.

יש לילות כאלה,

ימים, רגעים, שברור שהם אחרונים,

שאחריהם יהיה ה"לפני" וה"אחרי".

כזה הוא הלילה הזה שלי, שלה.

תכף חצות,

אני יושבת מול המחשב

כמו בבקרים שהייתי חוזרת הבייתה מהסעות לבי'ס,

מתיישבת מול המחשב וכותבת פוסט ועוד אחד על מסע ההורות שלי,

מנסה לא לחשוף את זאתי שלי אהובתי

ולשמור על זכותי לכתוב עלי אם ככה אני בוחרת,

והנה,

כמו שקראתי לפני כמה ימים איפהשהו על הורות:

The days were long

the years were so short

הגיעה שעת חצות של היום הזה, כבר חלפה,

וכמו סינדרלה,

כמו הלילה האחרון לפני שנסענו לבית חולים וחזרנו עם תינוקת,

כמו הלילה האחרון בחדר אחד כי למחרת היא תעבור לחדר שלה,

כמו לילה אחרון במיטת תינוק,

הלילה האחרון שהיא ישנה עם שני הוריה תחת אותו גג

הלילה הראשון שהיא נרדמה בבית אחר (אבל עם אותו אבא )

הלילה האחרון לפני המשפחתון,

הלילה שלפני בוקר כיתה א' כי ממחר היא ילדת בית ספר

ואין דרך אחורנית.

כמו הלילה הראשון שבו ישנה אצל חברה, יצאה לטיול שנתי עם שק שינה,

הלילה הראשון בחו"ל בלעדי,

בפסטיבלי סרטים, מסיבות, מסעות,

ימי הולדת, מסיבות פיג'מה.

בטירונות, בקורסים, בנסיעות, הרפתקאות, מחנות קיץ בחו"ל, טיולים ומה לא,

המון לילות בלעדי,

מאות לילות לא בבית,

תמיד היו לילות אחרונים, או ראשונים,

אבל תמיד,

תמיד תמיד תמיד,

אלה היו גיחות לעולם וחזרה לבסיס האם, אלי, הבייתה.

והנה,

שעת חצות עברה

וכמו סינדרלה, אני מבינה

שהלפני והאחרי הפעם יהיו משמעותיים יותר,

בלי קשר לדרמטיזציה הבסיסית שלי,

ושעכשיו באמת הלילה האחרון במציאות החיים שלנו,

זו הרגילה של לידה, ילדות, נערות, צבא, חיים,

ומחר היא תישן את הלילה הראשון שלה בדירת הסטודנטים הירושלמית והמתוקה שלה,

זו שסידרה לה בכוונות שמחות והתכוונות חזקה וטובה

וגם אם תחזור, לא אם, גם כשתחזור הבייתה בסופי שבוע לפעמים,

לפעמים לא, מספרים לי הורים מנוסים,

ובאמצע השבוע,

ובחופשים,

וכשתהיה חולה, אומללה, חלשה,

עדיין ממחר היא תישן במקום שלה,

שאינו הבית שלי, שלנו, של אביה ( לזה אני רגילה ).

.

זה טוב, זה משמח, זה בזמן, זה נכון,

זה כל המילים הנכונות האלה,

אבל הלילה הזה הוא תמהיל מרוכז של כ ל הרגשות האפשריים,

הצפה רגשית גדולה והבנה שהיי, הכל טוב,

ובכל זאת,לילה אחרון במתכונת פשוטה, מוכרת,

וגם אם היא עוזבת את הבית מטעמי מעשיים, כדי ללמוד

( אין אוניברסיטה בתל אביב שואלת את עצמה אשה אחת? סתם סתם )

עדיין, מחר בלילה,

זאתי שלי, הבנויה מנוצות וברזל, נפש וחריפות, עפיפונים ויתדות,

תישן במיטתה במקום שאינו הבית,

ובכל זאת, ואני מאחלת ומקווה בשבילה,

יהיה לה מקום בטוח, נמל מבטחים מסויים, כזה שבסוף יום שמחים לחזור אליו,

או במילים פחות מסתובבות רחלי,

הלילה הוא לא כזה דרמטי,

אבל מותר לך להתעצב, לפחד, לשמוח עבורה, להיות מוצפת וסוערת עם עצמך

כי היי, זה לא צחוק,

זאתי שלך ע ו ז ב ת א ת ה ב י ת.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

ואולי הדרך המדוייקת, המועילה לחשוב על זה,

היא שנכון שהלילה הוא הלילה האחרון של מה שהיה,

אבל מחר,

כמו שאמרה סקרלט ( לא בדיוק כמובן ),

מחר הוא הבוקר הראשון של מה שיהיה,

ואם יהיה לה טוב,

אז הכל, הכל ממש בסדר.

 

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  ביום 10 באוקטובר 2018 בשעה 05:28

    כן, מותר לך. וגם- כן, הכל ממש בסדר ויהיה בסדר, טוב אפילו.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 10 באוקטובר 2018 בשעה 10:16

    חיבוק אימוש מהממת.
    יהיה לה טוב, וחובה עלייך לדאוג שגם לך יהא הטוב.
    בהצלחה לזותי.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 10 באוקטובר 2018 בשעה 10:36

    כמו תמיד כותבת ברגישות נפלאה. מזדהה עם כל מילה. ומנסיון, מתרגלים גם לזה.. העיקר שיהיה טוב.

    אהבתי

  • Yael Bar Costin  ביום 10 באוקטובר 2018 בשעה 15:22

    הזדהיתי עם כל מילה מפורשת ועם כל קשת הרגשות שמתחת למילים. כל כך מבינה.

    אהבתי

  • פרי אפרתי-טרייסטמן  ביום 10 באוקטובר 2018 בשעה 16:38

    מה זה לא פשוט…לנו האמהות הלשחרר הזה. אנחנו הכי רוצות שיהיה להם טוב , אבל אז הם מתרחקים ואנחנו פחות בחיים שלהם. בחוויות ובכל היום יום. ובכל זאת שלזואתי שלך יהיה הכי טוב שאפשר כך שפחות חרגיש בחסרונך. ואותו דבר בדיוק מאחלת לבני שעבר כבר שנה שעברה לירושלים . ואני, למרות שלא קל לי בכללל מלאת שמחה שטוב לו ( הוא גם בוגר אנתרופוסופי , שלא בדיוק במיינסטרים ..ולא מובן מאליו)

    אהבתי

  • סופי סדקה  ביום 10 באוקטובר 2018 בשעה 17:41

    כל כל מזדהה
    ולמרות העצב הקטן שלנו מקוות כל כך שיצליחו ויהנו ויחוו

    אהבתי

  • mzilberman  ביום 11 באוקטובר 2018 בשעה 01:31

    <3

    אהבתי

  • yardena  ביום 14 באוקטובר 2018 בשעה 11:06

    כתבה מקסים. מרגישה איתך את הקוועץ בלב, למרות שאצלי זה עוד די רחוק

    אהבתי

  • MH  ביום 18 באוקטובר 2018 בשעה 21:11

    בוגרת התיכון/ שרון אולדס

    במשך שבע-עשרה שנים, נשימתה בלילה
    בבית, פַּאף, פַּאף, כמו ענן
    קיץ מעל מיטתה,
    והקרקפת שלה, שריחה מִשְמְשִים –
    הישות הזאת שנוצרה בתוכי,
    שהשתופפה בי כצפרדע-עץ בהירה,
    שהפציעה מתוך ההיסטוריה כסוס קדום
    לאט, דרכי, אל אור היום,
    מדי יום ראיתי אותה,
    היא נמצאה לי כמו מזון או אוִיר, כמו אֵם,
    אני אומרת "קולֶג'", אבל מרגישה כאילו אֵיני
    יכולה להבדיל בין לֶכְתָּה לַקולג'
    לבין פרֵדתנו לנצח – אני מנסה לדמיֵן
    את הבית הזה בלעדיה, בלי עומק תחושתה
    המֻחלטת, בלי פַּלגי שערה
    החום, ידיה המיֻמנות ואצבעותיה
    הצרות, אישוניה הכהים כִכנף אדרת
    הבוקר, ולא מצליחה. לפני שבע-עשרה
    שנים, בחדר הזה, היא נעה בתוכי,
    הבטתי בנהר, לא יכלתי לדמיֵן
    את חיי עמה, הבטתי אל מעבר לרחוב
    וראיתי, בְשמש החורף הקפואה,
    עמוד קיטור נחפז להִפלט מן האדמה.
    ישנם יצורים שילדיהם מפליגים מֵהם והלאה
    בלדתם, וישנם שמניחים את המזון בגרונו של
    הצאצא, במשך שבועות, ולא רואים אותו עוד, לעולם, בִּתִי
    חָפשיה והיא בתוכי – לא, אהבתי אליה
    היא שבתוכי, נעה בלבי,
    מחדר אל חדר, כדבר הנִמזג
    מיד אל יד, כדי לאֶמוד את משקלו, ואז לאמוד שוב.

    (תרגום: שירה סתיו, מתוך: "קרקעית חיינו")

    אהבתי

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: