תקריב

.

יש לילות כאלה,

ימים, רגעים, שברור שהם אחרונים,

שאחריהם יהיה ה"לפני" וה"אחרי".

כזה הוא הלילה הזה שלי, שלה.

תכף חצות,

אני יושבת מול המחשב

כמו בבקרים שהייתי חוזרת הבייתה מהסעות לבי'ס,

מתיישבת מול המחשב וכותבת פוסט ועוד אחד על מסע ההורות שלי,

מנסה לא לחשוף את זאתי שלי אהובתי

ולשמור על זכותי לכתוב עלי אם ככה אני בוחרת,

והנה,

כמו שקראתי לפני כמה ימים איפהשהו על הורות:

The days were long

the years were so short

הגיעה שעת חצות של היום הזה, כבר חלפה,

וכמו סינדרלה,

כמו הלילה האחרון לפני שנסענו לבית חולים וחזרנו עם תינוקת,

כמו הלילה האחרון בחדר אחד כי למחרת היא תעבור לחדר שלה,

כמו לילה אחרון במיטת תינוק,

הלילה האחרון שהיא ישנה עם שני הוריה תחת אותו גג

הלילה הראשון שהיא נרדמה בבית אחר (אבל עם אותו אבא )

הלילה האחרון לפני המשפחתון,

הלילה שלפני בוקר כיתה א' כי ממחר היא ילדת בית ספר

ואין דרך אחורנית.

כמו הלילה הראשון שבו ישנה אצל חברה, יצאה לטיול שנתי עם שק שינה,

הלילה הראשון בחו"ל בלעדי,

בפסטיבלי סרטים, מסיבות, מסעות,

ימי הולדת, מסיבות פיג'מה.

בטירונות, בקורסים, בנסיעות, הרפתקאות, מחנות קיץ בחו"ל, טיולים ומה לא,

המון לילות בלעדי,

מאות לילות לא בבית,

תמיד היו לילות אחרונים, או ראשונים,

אבל תמיד,

תמיד תמיד תמיד,

אלה היו גיחות לעולם וחזרה לבסיס האם, אלי, הבייתה.

והנה,

שעת חצות עברה

וכמו סינדרלה, אני מבינה

שהלפני והאחרי הפעם יהיו משמעותיים יותר,

בלי קשר לדרמטיזציה הבסיסית שלי,

ושעכשיו באמת הלילה האחרון במציאות החיים שלנו,

זו הרגילה של לידה, ילדות, נערות, צבא, חיים,

ומחר היא תישן את הלילה הראשון שלה בדירת הסטודנטים הירושלמית והמתוקה שלה,

זו שסידרה לה בכוונות שמחות והתכוונות חזקה וטובה

וגם אם תחזור, לא אם, גם כשתחזור הבייתה בסופי שבוע לפעמים,

לפעמים לא, מספרים לי הורים מנוסים,

ובאמצע השבוע,

ובחופשים,

וכשתהיה חולה, אומללה, חלשה,

עדיין ממחר היא תישן במקום שלה,

שאינו הבית שלי, שלנו, של אביה ( לזה אני רגילה ).

.

זה טוב, זה משמח, זה בזמן, זה נכון,

זה כל המילים הנכונות האלה,

אבל הלילה הזה הוא תמהיל מרוכז של כ ל הרגשות האפשריים,

הצפה רגשית גדולה והבנה שהיי, הכל טוב,

ובכל זאת,לילה אחרון במתכונת פשוטה, מוכרת,

וגם אם היא עוזבת את הבית מטעמי מעשיים, כדי ללמוד

( אין אוניברסיטה בתל אביב שואלת את עצמה אשה אחת? סתם סתם )

עדיין, מחר בלילה,

זאתי שלי, הבנויה מנוצות וברזל, נפש וחריפות, עפיפונים ויתדות,

תישן במיטתה במקום שאינו הבית,

ובכל זאת, ואני מאחלת ומקווה בשבילה,

יהיה לה מקום בטוח, נמל מבטחים מסויים, כזה שבסוף יום שמחים לחזור אליו,

או במילים פחות מסתובבות רחלי,

הלילה הוא לא כזה דרמטי,

אבל מותר לך להתעצב, לפחד, לשמוח עבורה, להיות מוצפת וסוערת עם עצמך

כי היי, זה לא צחוק,

זאתי שלך ע ו ז ב ת א ת ה ב י ת.

ואולי הדרך המדוייקת, המועילה לחשוב על זה,

היא שנכון שהלילה הוא הלילה האחרון של מה שהיה,

אבל מחר,

כמו שאמרה סקרלט ( לא בדיוק כמובן ),

מחר הוא הבוקר הראשון של מה שיהיה,

ואם יהיה לה טוב,

אז הכל, הכל ממש בסדר.

 

.