תקריב

.

לא התלוננתי כי לא ידעתי שאפשר, לא חשבתי שאפשר,

האפשרות הזו לא הייתה, ככה חד וחלק, חלק מהאפשרויות שעמדו בפני אז,

לא הטרדה מינית, כפיה, אביוז, מילים לא מוכרות, לא קיימות.

מגיל שתים עשרה, ארבע עשרה, שמונה עשרה, עשרים,

מנגיעות כאילו מקריות שנצרבות בנערה צעירה לשנות סיוט,

דרך שכן מבוגר שחמס וצילק והשחיר את נפשי לנצח,

דרך מילים והערות ונגיעות והטרדות ומניפולציות ודחיקה אל הקיר, הפיזי והרגשי,

כל מקרה לגופו, כל אחד והגבול ועזות המצח הגברית והכוחניות שלו.

מעולם לא באלימות כמו בסרטים, זה מה שבלבל,

בלי סטירות, איומים, הצמדת סכין לצואר, לא היה צורך,

הכפיה הגברית, הדי אן איי הישן,

חותם יחסי נשים גברים שמשתנה בימים אלה ממש לא הצריך יותר ממה שהיה בו.

ההבנה שאפשר להגיד בפשטות ובקול רם לא,

לא רוצה,

לא, זה לא בסדר,

ואם זה לא קורה לקום ולצעוק, להתנגד בכוח, לספר, להתלונן,

כשמה שקרה היה נקרא היום הטרדה מינית, אביוז, התנהגות שחורגת מנורמת ה"נסיונות",

לא הייתה אז חלק מהאפשרויות. 

היכולת לקום ולהפסיק את מה שקורה גם אם זו "רק" הערה מכוערת ברחו,

ליטוף מביך ודוחה, היכולת לצעוק שזה לא בסדר, לא רק להתחמק בכאילו נחמדות,

להגיד בברור, היי גבר, ככה לא מתנהגים, לא הייתה נוכחת.

.

לפעמים אני תוהה למה לא סיפרתי, לא סיפרנו, להורים, לחברות,

למישהו שיכול היה לשמור עלינו, להיות המבוגר האחראי ( גם כשהיינו גדולות),

שמישהו יקח אחריות ויפסיק את זה!

איך הבושה המוטעת הזו נטמעה בדורות שלנו וגרמה לכל כך הרבה נשים (וגברים גם)

לשאת משא נורא כזה לבד.

אבל מה שמשמח ואפילו היה שווה את המחיר ( לא בטוח, לצורך הדגשה )

היא המחשבה שהדפוס הזה משתנה, 

שיש סימנים קטנים שלא מעט גברים מתחילים להפנים ולהבין מה אסור, איפה הגבול,

מהי הטרדה ומהי הסכמה.

ומה שיותר משמח היא האמונה והתקווה שהילדות שלנו,

ברגע האמת,

ובואו נתפלל תפילה חילונית עמוקה ומלאת אמונה שאנחנו צודקות,

הן כנראה לא ישתקו.

.