תקריב

.

השלוש המשפיעות של חיי,

שתיים באופן יומיומי ממש ( ככה זה כשגרים בית מול בית, חלון מטבח מול חלון חדר

שינה, דשא מול עץ מנגו ) ואחת שגם כשהייתה רחוקה, מעבר לאוקיינוס הגדול,

השפעתה עלינו הייתה נוכחת כל הזמן, ואז חזרה והמשיכה כאילו לא עברו עשרים

שנות אמריקה.

שלוש משפיעות בכל רמה, מהחלק הגנטי,

צורת הלסת של כולן, החיוך של זו, השכל הישר של האחרת,

האימפולסיביות, חוסר הסבלנות, הלב הרך, הצלוליטיס והפרעת הקשב,

את כולם אני מוצאת בעקבות שחרצו בי אימי, דודתי, סבתי.

אני יכולה לעקוב בדיוק ולראות מה שייך למי, מה הגיע משלושתן.

ההחלטיות, הטעם הטוב, הטעם של המרק עוף ( והכוסמת),

חוסר אומץ כאן, ואומץ לב במקומות אחרים,

סינורומן ומשה שמיר מתערבבים בשמלות תוצרת בית ומכנסי ג'ינס מאמריקה.

סיפורי שואה רחוקים וסיפורי מלחמות מקומיים,

הגברים שהיו,

סיפורי נעוריהן,

סיפור חייה של האמיצה שנפרדה מבעל וילדים נשואים וחיפשה את אושרה בגיל מבוגר,

סיפורי משפחה, מילים ביידיש, באמריקאית,

זכרונות, נשיות, שייכות ואהבה שהן אהבו אותי שלושת אלה,

שתיים עדיין מחייכות אלי לפעמים ולעיתים רחוקות האחת קוראת לי בשם החיבה שלי,

הן האהובות של חיי ואני מתגעגעת אליהן ביחד,

כיחידת הצבא הנשי שעמדה מאחורי, ולרשותי שנים כל כך רבות.

המפקדת העליונה כבר מנהלת צבאות שמיים, ותהיו בטוחים שהיא אכן מנהלת זאת,

ושתי האחרות הפקידו את הפיקוד בידיים שלי, שלנו בכמה שנים האחרונות.

ואני מתגעגעת למה שהיה מאחורי וכבר איננו, ולא יהיה.

.

אני כבר חלק מצבא הנשים העומד ( בלי יידיש ופתגמים ), אבל ניצב חזק ויציב

ועם מודעות גבוהה יותר לתפקידו מאחורי הדור שאחרינו,

נשים צעירות ומקסימות שגם עליהן אני יכולה לסמן את עקבות הדי אן איי והחיים של

סבתא שלי, של אמא שלי, של דודה אהובה, של אחותי, שלי,

את כולנו אני יכולה לראות (לפעמים)  בברור, ממש לסמן ולהצביע בילדות שלנו,

למרות שברור שגם הן, בדיוק כמוני, כמוני מורכבות מהרבה יותר מקופי-פייסט גנטי,

ויש עוד מאגר גנים שמגיע ממשפחות אחרות, נשים וגברים נוספים,

ובכל זאת, אני רואה מבטי עינים, תנועת גוף, ג'סטה ויודעת שזה מכאן, או משם.

אני עומדת זקופה מאחורי הבת שלי, ובנות הדוד שלה, והמעגל הנשי הרחב שלנו,

חלק מקיר מגן משפחתי, נשי וחזק, עוטף באהבה, מנדנד במידה, ומציל בשעת הצורך.

אני שמחה עם מיקום העכשווי, באמת,

מרגישה מבוגרת דיי ( ברוב הימים ) וחכמה ומנוסה דיי ( כמעט תמיד ) כדי למלא אותו,

אבל

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע, את אלה שלי,

בנקודת הזמן ההיא, המצולמת, קרובות מאד לגיל שלי אני מנחשת,

שיתנו רמזים, עצות, סימני דרך,

איך להתנהל איתן עצמן בזמן העכשיו, כשסימניהן מתחילים לדהות,

ואני מחפשת כל כך את הדרך, ואת התבונה, ואת הכח להתנהל נכון,

להיות להן ילדה טובה, וחכמה, ככל שרק ניתן,

כי ילדה אהובה אני יודעת שאני, תמיד, בדיוק כמותן, לתמיד.

.

אהובותי, סבתא, אמא, דודה. קיץ בתל אביב 1986