תקריב

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהגבר המבוגר הזה, עדיין קשה לי להגיד עליו זקן,

אני בן תכף מאה הוא אמר לרופא השבוע, ואמרתי לו מה אתה משוויץ, עוד לא,

שיושב בביתו חלש כל כל ומתוק,

הוא גם הגבר הצעיר, החזק, האמיץ, היפה, ההורס, שרכב על אופנועים, עישן סיגריות,

חיזר אחרי איטלקיות יפות תואר, צילם את גופת מוסוליני תלויה בכיכר, ניגר, פירנס,

עבר משברים ולא נשבר, ניגן במפוחית, שתק הרבה, דיבר מדוייק, אהב את אימי.

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהאשה המבוגרת ( מאד, אבל גם לה אני לא מצליחה לחבר את

המילה זקנה ) הזו, שמאתגרת אותי לפעמים כאילו הייתה אני עצמי, זאת שיושבת

בגלל אילוצים אכזריים חסרת מעש רוב שעות עירותה חסרת שקט, היא גם האשה

הצעירה היפייפיה, הצחקנית, מלאת האנרגיה, היצירתית, היפר אקטיבית, זאת

שליבה מכיל את כל העולם ומלא חמלה ותום, זאת שקראה בלי הפסקה, תפרה,

חיברה, בישלה בתחושת שפיות נדירה, שפעה חום וחן, שנפגעה כמו ילדה מכל

כך הרבה דברים והסתירה. אימי שאוהבת את ילדיה עד סוף היכולת, ואת בעלה.

.

המשימה,

לזכור

שאבי, עוגן חיי, אהבתי הגדולה,

שאמא שלי, אהובתי התמה, הבית של חיי,

שהורי, אלה המדירים שינה מעיני בימים האלה מדאגה ואהבה וחוסר אונים,

הם בני האדם שהם, על עברם וההווה שלהם,

אבל הם עליזה ומאיר, מאיר ועליזה.

.

המשימה,

לזכור כל הזמן מי הם,

היום יום יכול לבלבל ולתעתע,

ואסור לתת ליחסי הכוחות המעשיים העכשוויים להשפיע על סדרי בראשית,

על מערך הכוחות האמיתי,

הוא אבא, היא אמא,

ואנחנו לנצח הילדים שלהם.

זו משימת החיים עכשיו.

.