תקריב

.

לפני חמש עשרה, כן חמש עשרה, שנים, רק מלכתוב את המספר הזה החוורתי,

קבלתי תסריט לקריאה, "צעד קטן" שמו,

סיפור התבגרות של נער רגיש ומתוק שבחצר האחורית בביתו, אביו בונה טיל,

זה לא הסיפור המרכזי של הסרט, אבל רגע, יש פואנטה.

את התסריט כתב גיא מאירסון, ביים שחר סגל  והפיק רפי בוקאי זצ"ל,

את ארבעת הנערים והנערה שיחקו חמישית מוכשרים, את בעלי בסרט שיחק אבי נשר, המיומן

בדרך כלל על תפקיד אחר על סטים, צילם אמנון זלאייט ובצוות עוד עשרות אנשים מצויינים.

גיא, כמו כל תסריטאי מודאג, במיוחד בסרט ראשון שהופך ממילים לתמונה זזה הגיע לא מעט.

אני זוכרת כמה שיחות איתו, במיוחד את זו בנסיעה לפרמיירה של הסרט בחיפה, בדרך הוא דיבר

על בלוגים, הסביר לי מה זה בלוג, וסיפר על מקום מצויין לבלוגים שנקרא "רשימות", והשאר הוא

היסטוריה.

אבל משיחות על הסט, אני זוכרת במיוחד את נדנודי בעניין הטיל הנבנה בחצר האחורית של הבית.

שחזור שיחה אופיינית:

–  גיא, זה הרי לא הגיוני, הדמיון שלך הרחיק לכת

–  אני אומר לך שיש כאלה

–  מה? אנשים שבונים טילים בחצר האחורית שלהם

–  אנשים שבונים דברים לא מתקבלים על הדעת בחצר האחורית שלהם

–  כמו מה?

–  כמו אבא שלי

–  שבנה מה?

–  שבנה סירה בחצר האחורית שלנו

–  אז מה לא נורמלי בזה?

–  גדלתי בעומר

צילמנו את הסרט, השנים עברו ובכל פעם שנזכרתי בגיא, נזכרתי בסירה שאביו בנה במשך שנים

כל כך רחוק מהים, וחשבתי שאולי גיא המשיך באוזני את הפנטזיה הקולנועית שלו, וכמו תסריטאי

מצויין, הגדיל והעצים ומיקם את האבסורד בחצר אחורית במדבר ליד באר שבע, ושבעצם כל עניין

החצרות האחוריות, ומה שקורה בהן לא מתקיים במציאות.

עד

שלפני שנתיים,

במסגרת פרוייקט הבתים הדוממים שלי, בו אני פולשת עם מצלמה לבתים קפואים,

כאלה העומדים בין החיים שהיו לחיים שיהיו,

הגעתי לשכונה אחת בתל אביב, לבית קפוא, נכנסתי, המשכתי אל החצר האחורית,

דרך שיחים וגרוטאות וחמציצים וחבלי כביסה ונדנדת עץ ישנה וראיתי את זה

.

ומאז אני מאמינה לכל מה שמספרים לי בספרים ובסרטים.