.
זאתי שלי נסעה אתמול שעות ארוכות ברכבת שניראת כמו חללית כסופה במעמקי
היבשת האמריקאית.
במהלך הנסיעה, באחת ההתכתבויות ביננו שאלתי אותה אם יצא לה לפטפט עם מישהו,
בכל זאת שעות רבות של נסיעה מונוטונית, ונופים יפים ככל שיהיו, אינם בני אדם.
חוץ מזה, לי יש בזכרוני המתעתע אך לפעמים מדוייק במיוחד,
עשרות שיחות והכרויות ( לא מהסוג הרומנטי ) שהתחילו ככה במקרה,
על הדרך.
חלקן מסעירות ומשאירות חותם,
חלקן סתמיות ומעבירות זמן,
עם זרים וזרות,
בטרמפים ( אסור היום )בזמן הצבא,
בטיסות, חדרי המתנה, אוטובוסים,
תחנות רכבת, שדות תעופה, לובי של מלונות,
בתור בחנויות, בתור להופעות, ואיפה לא,
שיחות שהתחילו מחווית הכאן ועכשיו עם אנשים שחלקו איתי את ההווה,
והרווחנו הכרות, פתיחות, לפעמים מעשירה ונהדרת, לעיתים נדירות מפחידה,
וגם סתמית,
אז סתמית, אז מה.
מה פתאום, היא ענתה לי, כולם או בנטפליקס, או בפייסבוק/אינסטא או ישנים.
עצוב כתבתי לה,
ממש היא ענתה לי,
וצדקה.
.
האם הם יחזרו לדבר באמת, פנים מול פנים, בלי מסרים כתובים לפני או במקום?
.
תקריב 
תגובות
עצוב. בהחלט. הם מפסידים חוויות של אינטראקציות אנושיות שיכולות להיות מרתקות.
אהבתיאהבתי
ורק אני נדפקתי עם החינוך מהבית של "לא מדברים עם זרים", ולכן לא מצליחה להכיר אף אחד בטיסה או בנסיעה. נורא עצוב ובודד.
אהבתיאהבתי
גם אני כמובן, אבל תמיד הייתי מרדנית בדרכים ערמומיות :)
אהבתיאהבתי
מכה אמיתית. חמישה נכדים באים לצהרים בשבת. דממה מוחלטת. כולם בסמרטפונים. שעות.
אהבתיאהבתי
הגרוע הוא שגם כשיוצאים החוצה ומטיילים, לא רק ששקועים במכשירים שלהם אלא גם מצלמים בלי סוף עם הטלפון ולא חווים את המקום. כי מה שחשוב זה לא מה שעוברים אלא מה שאפשר להראות שעברת.
אהבתיאהבתי
גיליתי שאני, שפעם הייתי מעבירה בקלות שיחה תרבותית בנסיעה בין ירושלים לבאר שבע, מצליחה בקושי להחזיק שיחה מהבית לעבודה (35 דקות). צריך לתרגל, אין מה לעשות
אהבתיאהבתי