תקריב

.

1997 – כבר אז היא רצתה ללכת וללכת וללכת וכמו כל הילדים הגדלים במקום בטוח כמעט לא סובבה ראש לאחור כי ברור שיהיו שם אחד מהשניים הגבוהים האלה ששומרים עליה, והם באמת היו שם תמיד.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

2003 -זה היה טיול עם ההורים, טיול קצת קשוח, הליכה ארוכה יחסית, כמו שאוהבים בבתי ספר אנטרופוסופיים, ובסופו היא באמת כבר התעייפה. 

.

2017 -ואתמול, זאתי שלי הרימה את תרמילה – איך אפשר להסתדר עם כל כך מעט דברים תגידו -אחרי כמה ימי מנוחה אצל חברים נדיבים שארחו אותה ברוחב לב ונפש ויצאה לדרך.

היא אחרי שנות לימוד, צבא אינטנסיבי, מלצרות לצרכי איסוף כסף נסיעה בדיוק כמו רוב חבריה. סיימה השבוע חודשיים וחצי במחנה קיץ ועבודה קשה, ואתמול התחילה ההרפתקאה האמיתית שלה.

אני מביטה בצילום הזה מטיול בית הספר, בתמונות רבות אחרות, בטח שבזכרון שלי שאוצר אלפי רגעים שמה שהרגיע וניחם וחיזק ואיפשר מנוחה קצרה מעוצמות החיים היו הידיים שלי, והשקט שהן איפשרו. שקט לא לפחד, לנוח, לנשום, לאזור עוצמות ואומץ וכוחות נפש להמשיך הלאה. ואני מבינה שבשיטוט הנוכחי, בדרכים האלה, ברגל, באויר, ברכבות ובכל היתר, לא אוכל לאסוף אותה אלי כשתתעייף כדי שתתחזק ותנוח לרגע. היא כבר שם, במסעה, בהרפתקאה, בחייה. אני כאן, הלב שלי יוצא אליה ואני רק מייחלת ומאחלת שיעברו עליה חודשים מסעירים, מעניינים, ובעיקר בטוחים.

.

אז  יאללה, צאי לדרך איויי, אני כאן, את יודעת.

/