תקריב

.

.

זה טכסט שהוזמן עבור "אתה נמצא כאן" גליון מספר 3 (ואחרון).

בגלל שאין אפשרות לרכוש את הגליון יותר ועבר זמן מאז שיצא, אני מקווה שכל מי

שקנה אותו כבר הספיק לקרוא אותו, וכיוון שהוא חשוב ומשמעותי עבורי

, אני מפרסמת אותו גם כאן:

.

.* * * * *

זה זמן פרידות שמתקרב עכשיו, אין בכלל ספק,

מתגנב כצינת שחר מפתיעה בתחילת אוגוסט, כזו הגורמת לי למשוך בפליאה גם מתוך חלום

סדין, לכסות את הכתפיים ולהתכרבל. רמז ראשון לסתיו שעדיין לא כאן,

וצריך להתחיל, או ללמוד, להתכונן, ואני כל כך רעה בפרידות, ולא מתכוננת לכלום, לעולם.

ד ר ך א ם

ירדתי במדרגות בית חולים "אסותא" מוצפת ומאובנת, דקות אחרי חיוכה הגדול של האחות

במעבדת הדם. גבר ממהר ניסה לעקוף אותי במהירות ואני זזתי הצידה, הנחתי שתי ידיים

על הבטן והפכתי לאמא. כך ואז התמקמה נקודת  האל חזור בנפשי, בחיי.  זמן אמת בו

הבנתי בבהירות מפתיעה שאני חווה רגע משנה חיים, כאן ועכשיו, שהרגש המציף אותי

שייך לקבוצת רגשות חדשה, לא מוכרת.

שהקו נחצה. נחצה מאי-ידיעה לידיעה, מזרות למוכרות, התודעה מבינה ומרגישה, מזהה את

המעבר, ויודעת שהרגש הזה כאן כדי להשאר, מעכשיו עד הרגע שלא תהיי יותר מי שאת, עד

שלא תהיי. ומהרגע ההוא, שנחצה בו הקו, ידעתי להיות אמה ומאז איני יודעת אחרת.

פרידות הן מעברים קבועים בהורות. חלק מפאזל מליון החלקים הזה, חיים והורות.

חלק הפתיעו אותי, לחלקן הקטן הייתי מוכנה, את חלקן ידעתי לזהות בזמן אמת, את חלקן

בדיעבד. ידעתי להפסיק להניק ולבכות בכי מר, לעזוב את ידה בצעדיה הראשונים, למחוא

כף בלילה הראשון בלי חיתול. ידעתי לתת ללב שלי למות משמחה ועצב ביום הראשון בגן,

בלילה הראשון שהיינו כאן לבד, בלי אביה.

ידעתי שזו פרידה קטנה כשקראה בעצמה סיפור לפני שנרדמה, כשחגגה יום הולדת לחברה

ונשארה לישון שם. ידעתי שטיולים שנתיים, וגם שני, חמישי כל שבת שניה מלמדים פרקי

פרידות קבועות ולא פשוטות, ידעתי שגיל העשרה המטלטל הוא התרחקות ופרידה שתעשה

רק טוב, שויכוחים, מחנות קיץ, חברים, חברות, לילות לא בבית, דברים שלא מספרים, דברים

שבוחרים לספר, נפרדות, התבגרות ואהבה, המון אהבה, כולם פרידות הכרחיות וטובות בתוך

מסגרת יום יום קבועה וסדורה. יש עוגן, בסיס, שיגרה. ארוחת בוקר, צהרים וערב, בית ספר,

הסעות, קיפול כביסה, שיחות קטנות, גדולות. יש עריכת שולחן, דמי כיס, ארוחות סבא סבתא,

ליל סדר, ימי הולדת ןטקסים, מים חמים, לסדר את הבית, את החדר, ערוץ שמונה, סרטים

מצויירים, סרטים בשחור לבן, הצגות, שיעורים, טייק אווי, חיי יומיום רגילים ומיוחדים כמו כולם.

ה ת ר ג ל ו ת

בעכשיו הבת שלי לא בבית כבר כמעט חודשיים, היא מתנדבת בפרוייקט זהות יהודית אי שם אחרי

האוקיינוס הגדול. בעוד שבועיים תחזור, תסיים את שירותה הצבאי ואז יתחילו החיים.

זו הפעם הראשונה שנפרדנו ליותר משבועיים, (כולל טירונות וקורס) וזה זמן שלא היה כמותו

מעולם. זה תמיד תהליך מעניין, פרידה קצרה בתוך שיגרת חיים.

זמן הלבד שלי הוא תמיד זמן רחב. השעון הפנימי שלי מוצא את קצבו לאט לאט, זמן שלא

מתחשב באחרת, רק בי. חדרים ישנים ופרטיים נפתחים, מאפשרים גישה לאשה אחרת שהיא אני.

זה זמן חסר שעון אמא. נשימתי עמוקה, פרטית, הקשבתית, והקצב בו אני עוברת ימים ולילות

משתנה. זמן הבלעדיה שלי שקט, שמח, לפעמים פעיל מאד, לפעמים בטלן. לפעמים תוקפים

אותי געגועים מוחשיים אליה והגוף שלי קורס לרגע ומיד חוזר לעצמו ( גם הלב ), אבל הזמן הזה

מצליח תמיד להפתיע אותי. הידיעה שהאין היומיומי שלנו זמני, שזה "רק" חופש קצר ממטלות

אמא, הפסקה קצרה ממודעות הורית מיידית ( כי במודעות הרחבה חיישני האהבה לא מפסיקים

לרגע ) מתוך ידיעה שתכף היא חוזרת, וגם אני, אפשרה חופש פנימי ותנועה הדדית של העולם

אלי, ובחזרה. ואז עברו עשרים שנה והגענו לעכשיו.

ד ר ך ב ת.

אני לא יודעת איך זה לא להיות הבת שלהם. הוא בן תשעים וחמש בעוד חודשיים, היא בת תשעים

ואחת בעוד ארבעה ואני לא יודעת איך זה לא להיות הבת שלהם.

הם שם מתמיד כמובן, אמא ואבא האלף בית של חיי,

אין לי מושג מי אני בלי להיות הבת שלהם. אני כזו תמיד, איך אדע.

אני יודעת וזוכרת איך זה לא להיות אמא,

הייתי אני לא אמא ארבעים שנה, לא הייתי לא בתם מעולם, וגם לא אהיה.

ידעתי איך זה לחיות איתם עשרים וקצת שנים, שליש מחיי חייתי איתם, אחרכך עברתי לחיי.

ידעתי לחיות שנים בחו"ל ולכתוב להם מכתבים, לצלצל פעם בשבוע,

ידעתי לעזוב את הבית, לראות את עיניהם, לעבור לגור בתל אביב ולבוא לארוחת שישי (שמונה

דקות נהיגה). ידעתי איך הם נראים כשאני מדאיגה אותם, איך להתווכח איתו על סדרי עדיפויות,

איתה על דברים אחרים. ידעתי לבקש ממנה את זה ואת ההוא וממנו את הזה וההוא האחרים,

ותמיד נענתי.

ידעתי, ועדיין, תמיד וללא עוררין שהם אוהבים אותי אהבה גדולה, שאינה תלויה בכלום.

לא באיך אני מתנהגת, לא מתנהגת, עושה דרמות, ילדה טובה, ילדה רעה ( והייתי גם ילדה רעה ),

מתמרדת, מצייתת, מוזרה, חכמה, ילדותית, עצובה, לא נשואה, כן נשואה, מתגרשת, צועקת,

מתפנקת, תלמידה מבריקה ובלתי נסבלת, פטפטנית, חצופה, ווכחנית, עקשנית, מקסימה, שובת

לב אביה ואמה בכל רגע נתון, רחלי. הכל הבאתי על ראשם, ילדת האמצע הסוערת שלהם,

ותמיד ידעתי שהם שם, סלע ועוגן ולב ונפש ומסירות ואבא ואמא שלי, ליבת חיי,

ה ת ר ג ל ו ת

שנתיים עברו מאז ששניהם הצליחו בתאום מושלם כרגיל להגיע ולהפנים ביחד את זקנתם,

הממשית. ההבדל בין בגרות לזיקנה, מוחשי וממשי כמו ההבדל בין ילדות לבגרות אצל ילדים.

עד לפני שנתיים ידעתי שיש לי גם את גבם, הקשבתם, תמיכתם וכמו תמיד את אהבתם הגדולה.

היום יש לי את אהבתם הגדולה וכל היתר השתנה, כיוון הדאגה התחלף.

אני שלהם בזמן העכשיו. מייצרת ודואגת להם לחיים וימים שקטים, חסרי דאגות וקושי,

אסירת תודה ומלאה,מוצפת אהבה.

ואז עברו ששים שנה והגענו לעכשיו.

.

ולבי מבוהל, מבין כמוני שהסימנים,

כמו הרוח הצוננת על כתפי לפנות בוקר בליל אוגוסט מהביל כבר כאן ואין בידי דבר מולם.

ע כ ש י ו

זה זמן פרידות מתקרבות ואני לא יודעת על זה כלום.

האחת ממלאת אותי בהלה ואימה עמוקה שאיני מכירה כמותה ועצב אין סופי וגעגוע

למה שלא נפרדתי ממנו עדיין

והשניה ממלאה אותי תהיה ופחד ועצב מתוק על פרק חיים שנגמר ולא יהיה כמותו

ולצידם התרגשות וסקרנות ורוחב לב ומוצפות רגשית וידיעה שפרקי חיים נפתחים לבת

הזאת שלי, ושלעולם אהיה שם, לצידה אם תרצה, בליבי תמיד,

כי זו מי שאני, אני אמא ובת, בת ואמא, וכזו אהיה תמיד.

* * * * *

תכף יסתיימו הדרכים הידועות, והלא מוכרות יפתחו, פחד אלוהים.

.

.