.
באופקים, אני מתארת לעצמי כראשון מבין רבים מתוכננים,
יונהג יום לימודים ארוך, ממש א ר ו ך,
עד שש בערב, ככה ארוך.
אמא ואבא (בעיקר אמא אם נודה על האמת ) תוכל לעבוד עד חמש,
יום עבודה רגיל,
מה נשאר?
כמה זמן נטו תבלה האמא ששמחה עכשיו לסידור הזה עם ילדיה,
שעה בבוקר, שעתיים בערב, שרובן ענייני מקלחת, אוכל, סידורים,
ואם יש שניים שלושה ילדים,
כמה זמן נ ט ו יהיה לכל ילד/ה עם אמו?
.
.
רובו של היום של הילדים האלה, בני שלוש? ארבע? שבע?
יום המורכב מלחצים ומתחים ולימודים והעלבויות ושמחות,
לספר מה קרה, ולהתפנק ולקבל חיזוקים ועידוד, ולעשות שיעורים, ולהצליח, ולהכשל,
ולהיות ילד, ולגלות גילויים, ולהמציא המצאות, ואמא תראי! וכל הכבוד, ועוד פעם,
וממתק שמותר, וממתק שאסור, ותוכנית טלוויזיה, והסבר מה יש שם,
ורבעי חדשות מפחידות, והוא לקח לי את הצעצוע, לא נכון הוא התחיל.
ובגיל מבוגר יותר לחצים חברתיים, ומלכת הכיתה אכזרית, ואני לא מבין
אמא-תסבירי-לי, ותפוח קלוף וארטיק בטעם תות, ומשחקים עם חבר בבית שלי,
ועם חבר בבית שלו, וגן שעשועים, ובמבה, וברח לי במכנסיים
וכל אלפי דברים שמרכיבים ילדות, ובטחון, וזכרונות, ואישיות.
.
את כל אלה אתם מוכנים לשים בידיהם של אנשים זרים?
לעשר שעות ביום?!
לרובו המכריע של היום של הילדים הקטנים שלכם?
גננות? סייעות? מורות? עשר שעות ביום?
הליבה של החיים של הילדים שלכם תוחזק בידים זרות?
כדי שמה? מה הם יזכרו כשהם יגדלו?
את היד ביד אחה"צ או את החולצת מותג שקנו להם?
את שעות הערות שלהם בבית או את הגעגועים לאמא-שתבוא-כבר?
את הריבים הקטנים בבית כמו אצל כולם או תמונות בווטסאפ ששלחנו לאמא בעבודה?
.
יש מחיר להורות? בטח יש
נשים משלמות אותו יותר מגברים? משלמות
אבל זה מה יש,
ומי שאסור להם בשום מקרה לשלם את המחיר, אלה הילדים.
עשיתם ילדים? קחו עליהם אחריות.
.
אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.הערה: אני חושבת שנתינת השם לפוסט הזה (לא אשנה עכשין) הייתה שגויה ואולי לא רגישה, אבל, באחריות מוסרית מלאה, אני יודעת שאם נתניה או תל אביב או אשדוד היו הראשונות לבצע יום לימודים ארוך, ארוך עד שש בערב לילדי גנים וכתות נמוכות, זה היה שם הפוסט: "בין נתניה לאחריות הורית" "בין מזכרת בתיה לאחריות הורית" ומה שלא יהיה. זה מוזר בעיני שעניין אופקים הוא הטריגר לתגובות ולא הרעיון עצמו,
תקריב 
תגובות
איזו התייפיפות, שמעת על קשיי פרנסה? נראה לך שאין להורים האלו מספיק רגשות אשם שיש לך צורך דחוף להוסיף להם עוד
אהבתיאהבתי
התייפייפות? מה פתאום, דעתי ודרך החיים שלי. וכן, שמעתי על קשיי הכנסה, וכן, כשהבת שלי הייתה קטנה עשיתי בחירות קריירה פיננסיות די דרמטיות לטובת איך שהאמנתי שאני / אנחנו בוחרים לגדל אותה. אז רגשי האשם פחות מעניינים אותי, ואם שיניתי דעה לכמה אמהות, בין קריירה לתוך הלילה או שעות ילדים אחהצ, אני את שלי, מבחינתי, עשיתי. ואם דעתך, חייך, אחרים, את מוזמנת לפתוח בלוג, או דיאלוג אמיתי.
אהבתיאהבתי
חלי, הקריירה שלך כשחקנית הייתה עם הרבה יותר גמישות ובחירות משל הרבה אחרים. לפי החוק, משרה מלאה היא 8.5 שעות ביום, הידעת? לא כולל הפסקת צהרים. אל תשלי את עצמך שלאמא באופקים יש בחירה בין קריירה לתוך הלילה לבין חצי משרה.
אהבתיאהבתי
זה ממש, אבל ממש, לא פוסט על אופקים. ממש לא, מה פתאום. זה פוסט על הרעיון של יום לימודים (?) עד שש בערב. אופקים היא הראשונה, אם יצליח ( מהי הצלחה זו השאלה, שלוות נפשם של הילדים? של ההורים? מתי אפשר למדוד? אחרי חודש? שנה? עשר שנים?) זו עלולה להפוך לתוכנית כלל ארצית.
אהבתיאהבתי
הבחירה של הנשים הללו אינה בין אחה"צ רגוע ונחמד עם הילדים לבין יום לימודים ארוך. הבחירה היא בין ג'יגול בין בייביסיטרים מזדמנים וצהרונים מחורבנים ובין יום לימודים ארוך ומפוקח.
כן, היה כדאי שלאמהות ולאבות יהיה זמן לילדים שלהם. היה כדאי מאוד שהם לא יאלצו לעבוד כמו חמורים. היה כדאי שלכולנו תהיה דירה חמודה, הכנסה בטוחה ועתיד עם תקווה. כדאי מאוד להילחם על זה. בשביל ההורים, בשביל הילדים. בינתיים, כדי לשרוד, עדיף שהילדים יהיו במקום בטוח, עם פיקוח ובטיפול רציף.
זה אף פעם לא מפסיק להפתיע אותי איך חושבים האנשים שנמצאים איפה שמרוחה החמאה בשכבה עבה עבה. כן, אנחנו נורא רוצים סידור לילדים כדי שנוכל להתאוורר מהם וללכת ליום שלם לעבודה הסבבית שלנו בוואל סטריט. שעליה היינו יכולים לוותר, כי כבר עשינו מספיק כסף ועכשיו אנחנו סתם חמדנים על חשבון הילדים שלנו… ככה זה באופקים.
אהבתיאהבתי
אני אסכים שנתינת השם לפוסט הזה הייתה שגויה ואולי גם לא רגישה, אבל, אם נתניה או תל אביב או אשדוד היו הראשונות לבצע יום לימודים עד שש בערב לילדים קטנים, זה היה שם הפוסט: "בין נתניה לאחריות הורית" בין מזכרת בתיה לאחריות הורית" ומה שלא יהיה. זה מוזר בעיני שעניין אופקים הוא הטריגר לתגובות ולא הרעיון עצמו,
ואלה, זה היה נכון שכמו שאת לא מצפה שלאנשים תהיה דעה מוקדמת על החיים באופקים, לך לא תהיה דעה מוקדמת על למי יש (וכמה) חמאה על הלחם שלו/ה.
ולסיום, אני לא משוכנעת שמקום בטוח עם פיקוח וטיפול רציף זה מה שקורה בצהרוני משרד החינוך, תשאלי את הילדים שאת מכירה על הג'ונגל החברתי וכמה כח אדם יש שם להשגיח על עשרות ילדים עייפים אחרי יום לימודים
אהבתיאהבתי
אני בד"כ לא נוהגת להגיב אבל מסכימה מאוד עם מה שחלי כותבת. אחריות הורית וסדר עדיפות. זה הכל. המשפחה שלנו היא משפחה מהמעמד הבינוני הממוצע, ממש לא קשורים לצד של החמאה, יותר נכון לצד של המרגרינה. לאבא יש משרה ממוצעת של עבודה במשרד (שכיר) מ7-17 ואני, האמא, בחרתי בסדר עדיפות אחר ובאחריות הורית ואני נמצאת עם ילדיי בבית בחינוך ביתי ואנחנו מצליחים להתפרנס ממשכורת אחת לא גבוהה במיוחד. אני לא אומרת שכולם צריכים ונכון להם להיות עם הילדים בבית ולא לעבוד. אני כן אומרת שאפשר לחיות אחרת ולעבוד פחות ולהיות יותר עם הילדים. אז נכון, אצלנו זה בא על חשבון חופשות,מסעדות, מכוניות חדישות,ושאר פינוקים ואנחנו גרים בפריפריה בצפון הרחוק בבית קטן. אבל הילדים שלי מאושרים ולא חסר להם דבר אפילו שאין להם בגדי מותגים וסמארטפונים וטאבלטים והפעלות בימי הולדת אבל הם רואים את ההורים שלהם הרבה יותר שעות ממה שהילדים האחרים רואים את ההורים שלהם. סדרי עדיפויות אחרים ואחריות הורית. זה הכל. זה אפשרי. אפשרי לצאת ממרוץ העכברים שהכניסו אותנו אליו ולעבוד פחות ולהיות יותר עם הילדים שלנו.
והמדינה אולי במקום להשקיע ביום לימודים ארוך תשנה גם את סדרי העדיפויות שלה ותעזור להורים להיות יותר בבית במקום לשלוח את האמהות לעבודה שלושה חודשים אחרי לידה, לדוגמה. מפה הכל מתחיל.
אהבתיאהבתי