תקריב

.

ל"ג בעומר 2018

עוד שנה עברה ומחר הם חוגגים שבעים ואחת שנות נישואים.

לפני אחת עשרה שנים כתבתי את הפוסט הזה בפעם הראשונה,

לא חושבת שהאמנתי שנגיע לספירה הנוכחית,

והנה הם כאן, מזדקנים זה לצד זו, וההפך,

עדיים מחזיקים ידים, מתנשקים כשהיא יוצאת מהבית לפעמים,

מתנשקים כשהיא חוזרת.

מתעוררים בשעות אחרות, יושבים על המרפסת, מול הטלוויזיה,

מתווכחים מעט, אוהבים הרבה,

כמו בשבעים ואחת השנים האחרונות, שבעים ואחת,

זה באמת מספר לא נתפס,

עד שרואים אותם ביחד, ומבינים שזה אפשרי,

צריך אהבה ועוד כל מיני דברים כנראה,

אולי אנסה להבין מחר, כשאביא פרחים, וגלידה.

אבא שלי ואמא שלי, אהובי, אהובי עצמם.

ל"ג בעומר 2017

חגגנו להם שבעים שנות נישואים לאמא ואבא שלי, שלנו.

לצמד אהובינו הזקנים כבר באמת ועדיין יושבים על המרפסת, מחזיקים ידיים,

מתלטפים יותר מתמיד ואוהבים אותנו כל כך, ואנחנו אותם.

בורכתי עד חוסר מילים, עד קצה יכולת האהבה.

ל"ג בעומר 2016

עוד שנה עברה ושני אלה ממשיכים לשבת על המרפסת,

לפעמים להחזיק ידים, לפעמים לקנטר, לפעמים לריב, בדרך כלל לצחוק.

הייתה שנה לא פשוטה, הזיקנה מקשה על פשטות החיים

אבל שני אלה יכולים אך יכולים לה בינתיים.

ששים ןתשע שנות נישואים, עוד שנה לפני ( למרות שהחליטו להנשא אחרי חודש),

כל מה שאני מבקשת בשלב זה הוא לחגוג להם שבעים שנות חיים, נישואים,

ומשפחה, אחרכך נפתח את המשא ומתן שוב.

אין מילים מולם, אבא ואמא שלי, מאיר ועליזה, עליזה ומאיר. אין להפריד.

ל"ג בעומר 2015

שנה נוספת במניין שנות הנישואים של ההורים שלי. שישים ושמונה שנים,

עשרים וארבע אלף שלש מאות שמונים ותשעה ימים ולילות ועדיין מתחבקים,

מתווכחים, מתפייסים, מתנשקים וצוחקים זה עם זו וזו עם זה. נס של חיים.

הייתה שנה לא פשוטה,

אבל שני אלה עשויים מחומרים שכבר לא בונים כאלה היום, 

יעידו כל הרופאים שלהם,

והם הורים נפלאים, זוג מצויין וזו שמחה להחזיר להם אהבה יום יום,

עד ל"ג בעומר הבא.

ל"ג בעומר 2014

עוד שנה הסתיימה במניין המופלא של החיים המשותפים שלהם,

והם חוגגים 67 שנות נישואים ההורים הנפלאים שלי.

 ל"ג בעומר 2013

עוד שנה עברה ואני מעדכנת את מספר הימים והלילות ששניים אלה

סופרים יחד, והיום הם חוגגים שישים ושש שנות נישואים האדון והגברת גולדנברג,

ארוחות ערב טעימות, ויכוחים רגילים, אבא-אל-תעלה-על-העץ-תבקש-ממישהו-תפסיקו-

לפטר-אותי-לפני-הזמן אבל חוץ מזה, קטונתי מלהביע את חשיבותם ואת אהבתינו אליהם

ל"ג בעומר 2012

עוד שנה עברה, היום הם חוגגים שישים וחמש שנות נישואים שני אלה.

שישים וחמש שנים, 23,660 ימים ולילות. הייתה שנה רגילה, בלי דרמות גדולות מדי

בחזית האישית, המשפחתית. הוא נסע למשרד קצת יותר ממה שהיא חושבת שהוא צריך

היא ישבה ליד המחשב, קצת יותר ממה שהוא חושב שצריך, וחוץ מזה מרקיז, הכל בסדר.

טפוטפוטפו

ל"ג בעומר 2011

23,296 ימים ולילות עברו מאז. היום הם חוגגים שישים וארבע שנות נישואים

שלושה ילדים. כלה וחתן מקסימים. ארבע נכדות ונכד. נכדה מאומצת. שתי נינות ונין,

ושותפות גורל אהבה, משפחה וחיים, אתם יודעים, כמו שחיים יודעים להיות.

ל"ג בעומר 2010

 22,995זה מספר הימים שעברו מאז ל'ג בעומר אלף תשע מאות ארבעים

שבע מאז שעליזה בן ישראל-וייספיש ומאיר גולדנברג נישאו באולם של מעונות עובדים ח'

בתל אביב. אמא שלי ואבא שלי. שישים ושלוש שנים. היום

ל"ג בעומר 2009

אני מנסה לחשוב כמה לילות לא ישנתם באותה מיטה. היו ימים ולילות שאבא

היה במילואים, ואמא ילדה לידה שתיים, שלש. ניתוחים פה ושם. אבל חוץ מזה, לדעתי

אתם ישנים זו לצד זה וההיפך שישים ושתיים שנים. היום. 22568 ימים ולילות.

אין עליכם. באמת.

. . . . . . . . . . . . . . . .

. ל"ג בעומר 2007

עוד מעט איה תחזור משעור תופים, ניקח את הציור – שקיעה בהרים שהיא ציירה לכם, עם המטוס הקטן שטס גבוה ומאחוריו שלט.

ארוך צר: מזל טוב סבא וסבתא – נכנס לאוטו וניסע אליכם. עד סוף הרחוב שלנו, פניה שמאלה, שבעה רמזורים, עוד קצת כביש, פניה ימינה, עד לככר

פניה שמאלה, שני במפרים, אחרי הסופר ותחנת האוטובוס, קו 20 שכבר איננה, רחוב ללא מוצא, מספר 12, הגענו. אני הבייתה, היא לסבא וסבתא

שער ירוק. מכונית רנו

ישנה חונה בפנים.

שביל. דשא. עץ מנגו ענק שהשנה לא מניב. עץ פומלות. את האבוקדו הגוייבה

והתפוז הוא עקר מזמן. לימונים. ולנסיה, פיטנגו והכי כיף, עץ התות שקנינו לכם

בשנה שעברה, מניב פרי השנה.

שולחן עגול מתחת למנגו, אם מתבוננים למעלה, רואים את הענפים נפגשים בצמרת,

הבית הסודי שלי. מפלט ילדותי ונעורי. ספרים, שמיכת פיקה, כרית לטוסיק, מים.

רחלי נעלמה.

שלושה ילדים. ארבע נכדות ונכד. כלה אחת, חתן אחד ואחד שכבר לא, שתי נינות

ואחד את השניה, אחת את השני. שישים שנה היום. ל'ג בעומר.

הוא שמאלן והלאה, אידיאליסט ותיק, היא שמוצניקית שחצתה את הקווים.

היא כולה רגש ואינטואיציות, הוא בנוי משכל ישר ועקרונות ברזל.

היא ספונטנית ואימפולסיבית כילדה, הוא זהיר ומחושב.

היא יכולה לשנות את דעתה כל רגע הוא מקובע ונחרץ בדעותיו.

היא שחרחורת ירוקת עינים, הוא בלונדיני ועיניי, עיניו. כחולות.

היא בלאגניסטית, אם החיים היו מאפשרים לה, כלי העבודה שלו משורטטים על הלוח

במרתף, הוא סמל לשלווה והגיון היא חסרת סבלנות וקפיצית.

הוא יקרא רק ביוגרפיות ומאמרים פוליטיים, היא קוראת רומנים וסאגות.

היא מבשלת שלוש ארוחות ביום כבר שישים שנה, הוא לא יודע להכין ביצה, באמת,

אבל רוחץ כלים מיומן.

היא רוצה לראות, לרקוד, לחוות, ללכת רחוק, הוא רוצה הבייתה. שקט. רגיל.

היא סוערת, מוחצנת, רעשנית לפעמים, הוא? שקט, מתבונן. סלע.

היא ניראת עקשנית אבל גמישה, הוא ניראה גמיש אבל עקשן גדול.

באופן עקרוני, ובמיוחד בשנת בחירות אף אחד משניהם, וגם אנחנו,

לא באמת מבין מה הם עושים ביחד – שני ההפכים האלה, אבא שלי ואמא שלי,

עד שרואים אותם ביחד.

מתבוננים אחד בשני. צוחקים. הם כל הזמן נוגעים אחד בשני. מצחיקים אחד את השני.

ש להם את המבטים האלה, ביניהם. מבטים מהירים, מסמנים.

הם רבים כמו ילדים קטנים, ומתפייסים באותה פשטות ומהירות.

לדעתי, הם כבר לא מבדילים בין הריחות של עצמם.

שישים שנה.

כמה רגעים, חוויות, שמחות, אובדנים, משברים, חגיגות, אורגזמות חלקו שני אלה.

שישים שנה. מה הם יכולים לחדש אחד לשניה ואחת

לשני? לא יודעת. ואולי כבר לא צריך, ולא רוצים לחדש.

אולי הריגוש והחידוש מאבדים מכוחם ואתה רוצה

.

את המוכר והפשוט. אולי הרגיל והפשוט מפסיקים להפחיד

אחרי השנים הראשונות אולי אז מגלים את כוחם האמיתי

אם לא נבהלים באמצע ונמלטים.

אני רק יודעת שהם כנראה יכולים. להיות ולחיות ולהרגיש ולחזק ולהשתעמם

ולהכיר ולצחוק ולריב ולתת ולשמור. קוראים לזה זוגיות. נישואים. משפחה.

כמה הם שומרים אחד על השני. לא רק בויטמינים ובתרופות. גם אבל לא רק.

היא לוחשת לי מה לא להגיד לו שלא יתרגז, הוא מבקש ממני להצחיק אותה

כשהיא במצב רוח מזופת. היא עושה לי סימני עיניים שהוא לא כל כך שומע,

והוא מסמן לי לגשת לכלים.

ההורים שלי. לפעמים אני נזכרת שהם עליזה ומאיר. מאיר ועליזה,

גבר ואשה שנפגשו על שפת הים בתל אביב. 1946. חוף גורדון.

הוא היה בן עשרים ושש,

היא, אסור לי לספר, אבל קצת פחות.

הם התאהבו ממבט ראשון, החליטו להנשא אחרי חודש

 והנה אנחנו פה.