תקריב

.

להלך בין הדעות האמיתיות שלך, בין בליצים של תקשורת, תמונות מהעולם, כמעט שטיפת מוח,

כל אחד אומר ומושך לכיוון אחר, דחפים ראשוניים של בהלה, גנטיקה יהודית של רדיפה, זכרונות

שכול פרטיים מתערבבים בשכול טרי על המסכים, אינסטינקט להגן, אינסטינקט להאמין, לסרב

להאמין, לא לוותר, כן לוותר, לרצות שיהיה טוב, הלב מדמם על הנעורים שאבדו הלילה, על הוריהם,

זכרונות מציפים. הנפש צתכווצת על הילדים העזתים שמתו בימים האלה ולא, לא-אכפת-לי-באשמת-מי,

להגיד מספיק, להגיד להמשיך, לרצות להפגין, לרצות להשתבלל, לרצות לבכות, לשמוח שאין לי בן,

לפחד על בנים אחרים, להתחיל לפקפק במי שאת, במה שאת מאמינה, להתרגז על עצמך, להבין שיש

מצב של פניקת המונים, היסטריה, לנסות להשאר מדוייקת מול עצמך, אמונותיך. לרצות לכעוס,

לרצות לנוח, להתפלל ואני-בכלל-חילונית, לבכות, הכי הרבה אני רוצה לבכות ולהרגיש בטוחה

במשהו ואני כבר לא בטוחה בכלום, בעיקר אני חושבת, בגלל אלה שרוצים לשלוח אותי למות

בתאי הגזים כי אלוהים ישמור אני חושבת אחרת מהם, אני שמאלנית, רואה באחר, גם אם הוא

מוסלמי, בעיקר אם הוא ילד או אזרח פשוט, בן אדם בר חיים אף הוא, ובצעקות שלהם, בעינים

הפעורות בלהט משיחי שאין לי מושג מהו ובקללות, יריקות, איחולי שטנה ורעל אנושי שלא

דמיינתי שקיים, בטח לא כאן, הצליחו לסדוק במעט, עד מחר בבוקר לכל המאוחר אני מקציבה

לעצמי דד ליין למשברון הזה, את הבטחון הפנימי שלי שאם אנחנו נשאר אנחנו, הכל יהיה בסדר.

והנה כנראה שאין יותר אנחנו אחד ברור, אולדסקול אנחנו הישראלי ההוא, מכאן שאם אנחנו התרסק

לאנחנו רבים ומפורדים ושונים כלכך, אז יש סיכוי שלא הכל יהיה בסדר, ואני רוצה להתכרבל,

להשתבלל, לשתוק ופשוט לא להיות לאיזה זמן.

.