תקריב

.

האמת שלא ידעתי כמה לעומק אני אשמח כשאנשים (חלק שאני מכירה, חלק זרים לחלוטין) יגיעו

לתערוכה שלי, יעברו בין העבודות ובסוף יגשו אלי ויקנו עבודה, אפילו שתיים.

יקנו כרטיס לסרט, יפתחו את הערוץ לראות עוד פרק בסידרה שהתחברו אליה, יקנו ספר ילדים שהילד/ה

אוהבים ויכתבו לי אחרכך שגרונם ניחר כבר, אבל כמה הילד מבקש, יכנסו לבלוג שלי ויעשו בו מנוי,

יעצרו אותי ברחוב או יכתבו לי, יראו את ההרצאה ביו טיוב, את כל אלה אני מכירה, ושמחה איתם מאד.

אבל לקנות עבודת צילום,

ערטילאית וסמויה קצת מהעין, מהמובן מאליו כמו העבודות האלה שלי

ולבחור לתלות אותן על הקיר בבית,

או אפילו במשרד,

מתוך כוונה לעבור על פניהן יום יום

מתוך כוונה  – אני משערת שבשלב הנוכחי של מיקומי בעולם האומנות, לא קונים אותן (עדיין) כהשקעה

פיננסית :) – לשמוח ולהרגיש שוב את הניעה הפנימית כמו בפעם הראשונה שהתבוננו בה/בהן,

זה באמת, באמת, רגש עז,

שמחה עמוקה וסוג של הכרת תודה פנימית חדשה ומרגשת.

.

אז למי שהגיע והרגיש, תודה.

למי שהגיע, והרגיש, וקנה, תודה גם,

ולמי שרוצה להגיע נשאר רק מחר, שישי, ה20 ליוני 2014

ביקור אחרון ופרידה, והורדת תמונות מהקיר בתחילת השבוע,

ומה שישאר הוא זכרון, ותמונות על קירות של אנשים זרים,

וגעגוע למה שעוד לא קרה. אז רק עוד מחר,

בין 11:30-14:00

ב"לובי" ארלוזורוב 6 תל אביב.

.