תקריב

שם  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 00:41

קישור לתגובה

http://www.notes.co.il/greengross/35962.asp

אהבתיאהבתי

גיל  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 02:50

קישור לתגובה

חלי, את מציגה בצורה חד צדדית את הנושא של זיכרונות מודחקים וזה לא מה שהדיעה הרווחת בקרב מדענים היום. אני רואה שכבר היפנו לפוסט אחד שלי פה ואני רוצה להפנות לפוסט נוסף שכתבתי לא מזמן:

http://www.notes.co.il/greengross/35962.asp

אין ספק שפגיעה מינית בכל גיל גורמת לטראומה קשה. עם זאת, יש הרבה מקרים מתועדים של האשמות שווא כאלו שהרסו לאנשים אחרים את החיים. תחשבי אם יבוא מישהו ויאשים אותך בפשע שביצעת כביכול לפני שנים ואת יודעת בוודאות שזה לא קרה, איך היית מתגוננת נגד זה?

בניגוד למה שמקובל לחשוב, רוב התקיפות המיניות בילדות לא נשכחות על ידי הנשים, וגם אלו שכן, מלוות לרוב בתסמינים שונים. אנשים אחרים יכולים להעיד על שינויים קיצוניים בהתנהגות כמו נדודי שינה של הילדה, חרדות, פחד ללכת לבד וכו'. יש סימנים שונים שמעידים על פגיעה מינית גם אם אין זיכרון. אין כמעט מקרים שאנשים חיו חיים רגילים ופתאום אחרי עשרות שנים נזכרו במשהו שקרה להם.

לא במקרה, אלי זומר ומטפלים אחרים עומדים בצד אחד בויכוח הזה, וחוקרי זיכרון ומדענים אחרים עומדים בצידו האחר. מטפלים יכולים להשתיל למטופלים שלהם זיכרונות בקלות רבה (וזה בלי להזדקק לשיטות סוגסטיביות כמו היפנוזה וכו'). מאוד קל לרמוז דברים שאחרים יאמצו כאילו הוא קרה להם. הזיכרון האנושי מאוד גמיש ומלא בתעתועים שונים וכמו שאליזבת לופטוס הראתה באינספור מחקרים, קל להשתיל זיכרונות אצל כל אחד מאיתנו.

הרבה מהמטפלים כופרים בשיטות המדעיות הללו כי לדעתם הניסיון האישי שלהם הרבה יותר משמעותי. אבל איזה ניסיון אישי זה אם אתה הוא זה שמשתיל זיכרונות בקרב המטופלים שלך? זה מצביע בהקשר רחב יותר על הבעייתיות הרבה שיש בטיפולים מסוימים.

אמיתות הזיכרון חשובה בהקשר הפלילי אבל לא קשור בהכרח להיבט הטיפולי. אם מטופלת מסוימת חושבת שהיא עברה התעללות מינית, ומראה סימני מצוקה בשל כך אז בוודאי שיש לטפל בה בלי קשר אם הזיכרון שלה נכון או לא.

לגבי סירוס כימי, לדעתי הוא פסול מוסרית. מעבר לעובדה שהוא לא יעיל במיוחד, זו פגיעה חמורה בזכויות הפרט של האדם, גם אם הוא הנאלח ביותר. האם על פי אותו היגיון נגדע ידיים של גנבים? אם החברה סבורה שעבריין מין מסוים מהווה סכנה לציבור, שתשים אותו בכלא לכל ימי חייו כל עוד הסכנה הזו קיימת.

אהבתיאהבתי

קורא  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 02:59

קישור לתגובה

לא מאמין בסירוס כימי לפדופילים, וברור שמן הסתם אם היה מדובר בילדה שלי הייתי חושב אחרת. הפתרון הוא רק פסיכולוגי.

אהבתיאהבתי

ח ל י  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 07:22

קישור לתגובה

אתה כותב:תחשבי אם יבוא מישהו ויאשים אותך בפשע שביצעת כביכול לפני שנים ואת יודעת בוודאות שזה לא קרה, איך היית מתגוננת נגד זה?
אני עונה לך במילים שלך: תחשוב אם יבוא מישהו ויאשים אותך שמה שאתה זוכר וכואב וחווה ומשלם עליו, יום יום, כל חייך,שהכאב והסבל והבושה שחווית, שמה שאתה זוכר הוא לא אמיתי למרות שאתה יודע בוודאות שזה קרה, איך היית מתגונן נגד זה?

הפוסט הזה לא נכתב בגלל ההצעה לסירוס כימי,
או שאולי כן. אולי תיאורית הטריגר עובדת :) –

אהבתיאהבתי

ח ל י  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 08:11

קישור לתגובה

אם אין עדויות תומכות שיכולות לבוא בצורה של שינויים התנהגותיים שלה, אנשים אחרים שמתלוננים על אותו אדם, או אנשים אחרים שהיו עדים לתלונה, אז יש סיכוי גבוה שהזיכרון שלה לא נכון.

גיל –
ז ה הסימן שלך? אנשים אחרים לא התלוננו או ראו? אחד ההתנאים הבסיסים לניצול מיני או אגב גם סתם להתעללות פיזית ואלימות בילדים הוא הסוד. הסוד והפחד. שאף אחד לא ידע. בא לא נאמין גם לאנשים שמספרים היום, ככה לפתע, בבגרותם, על המכות רצח שאבא הרביץ לאמא ולהם, אבל אסור היה לספר כי הוא אמר שיהיה יותר גרוע אם מישהו ידע.

מה שהתיאוריה הזו עושה היא מבטלת ומזלזלת בכוחו והשפעתו של הפחד והטרור והאימה על
האדם, שלא נגיד נפש הילד –

ועכשיו, באמצע בוקר מלא סנדוויצים ותפוחים בלי סימן אני אפסיק, כדי לקחת ילדה אחת לבית הספר שאני יכולה להבטיח לך כאן ועכשיו, שאני יודעת שיש אפשרות שיקרו לה דברים – טפוטפוטפו – שאני לא ארגיש בהם והיא לא תספר למרות העין הצופיה והנפש ההומיה שיש בי אליה –
ואני רק יכולה להתפלל שהבטחון שאני מנסה מיום הוולדה שאני כאן, שאפשר לספר לי ה כ ל, שאני תמיד תמיד מאמינה לה ובה ינצח את הפחד שיצליח לטעת בה, חלילה חלילה חלילה הבן עוולה שיעז לנצל את גודלו, גילו וגבריותו עליה….

אהבתיאהבתי

ח ל י  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 08:53

קישור לתגובה

ומה עם אנשים שלא נמצאים בטיפול?
כאלה שאף אחד לא נטע בהם צורך או זכרונות שתולים, מוטעים או איך שלא תקרא להם –
מה עם אלה שראו סרט, ראו ראיון בטלוויזיה, דגם של שמיכה, ריח או סתם הבזק ופתאום הגיע זכרון? חד וברור וצלול או סתם הבזק של משהו לא נעים שחזר וחזר או אולי אחרים שזוכרים שברים והבזקים ותחושות רעות ועדיין לא מצליחים לראות ולזכור תמונה מלאה של מה שקרה בגילחמש או שמונה או שלוש עשרה, מה איתם?

אין לי כח לדיון הזה גיל, באמת
שמישהו אחר ימשיך במקומי….

אהבתיאהבתי

ח ל י  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 09:06

קישור לתגובה

ואם הם לא שוא?

בזה סיימתי.

אהבתיאהבתי

משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 09:58

קישור לתגובה

שהולכים להאשים אותו על סמך מילה של מישהו אחר בלי שום ראיה תומכת חוץ מהעדות שלה.

העולם משתגע

אהבתיאהבתי

אורח מבית  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 10:39

קישור לתגובה

אבל באינטואיציה גברית בריאה שמי שמאמץ לליבו את התיאוריה המפגרת הזאת, שאנשים ממציאים לעצמם זכרונות על התעללות מינית, צריך לבדוק עם עצמו מה הטריגר שגורם לו להאמין במשהו כל כך הזוי ולדבוק בה באופן כל כך מלא אמונה.

כתוב שם שמי שחקר ומצא את התופעה הזו הם שני הורים אקדמאים מבריקים שבתם האשימה אותם בבגרותה שהתעללו בה בילדותה. ה..א..םם מעניין מה גרם להם להגיע למסקנות האלה…

נ.ב. להבהרה. אין בשום פנים כוונה לגיל מהתגובות כאן.

אהבתיאהבתי

אחת  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 13:07

קישור לתגובה

1.הכתבה היום במוסף ה"ארץ" דנה גם בזה. בכלל-כתבה מעניינת וכתובה היטב לדעתי

2. סיפרה של ניצה אייל "נפלאות הזיכרון ותעתועי השיכחה" גם דן בנושא זה וגם מענין לקריאה לדעתי.
3. ובתפנית חדה ולחלוטין בכלל לא קשורה- את מוזכרת בכתבה על בר באותו מוסף-
ואולי זאת את שם בתמונה?

אהבתיאהבתי

בייביסיטר  ביום 18 באוקטובר 2007 בשעה 19:08

קישור לתגובה

אין בכלל מה להגיד חוץ מלהסכים.

אהבתיאהבתי