.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
כבר כמעט שעה ואני לא מצליחה להוריד את המבט מהצילום הזה,
משהו בו הצליח להגיע למקום עמוק ומלא רגש בי.
אני יושבת מולו מלאת חמלה ושקט.
בגללו,
בגלל הגבר המרכין ראשו, מניח את עצמו בחיק האבא הגדול, ונח.
אני חושבת עליו, על הגבר הזה הנראה קצת כמו איש הפיל מהסרט ההוא,
חושבת, מנסה לחשוב שהרי אין לי יכולת להבין קצה תחושה מחייו.
מתי המחלה התחילה, איך זה לחיות ככה, עם מבטים אין סופיים, לעג, בדידות רבה, קרוב לודאי
קללות, גידופים, התעללות מאנשים ערלי לב ופרימיטבים ומה לא,
על הרגע הזה שהוא הניח את ראשו בחיק האפיפיור, האבא הגדול שלו ונח.
רגע קצר, שבריר זמן שבו היה מוגן, אהוב ורשאי לנוח מחייו, לא לעמוד על המשמר, לא להתגונן רגשית
מהעולם העומד מנגד ומצביע ולועג ומאמלל, במקום להיות כולו, טוב רובו, ככה, כמו הרגע הזה,
והתמלאתי צער, עליו ועלינו.
.
ככה זה צילום, עולם ומלואו, ועוד.
.
תקריב 
תגובות
אם אנושיות זה שריר
הכתיבה שלך מלמדת להפעיל אותו
ואם זה מקום בלב
היא עוזרת לגלות
אהבתיאהבתי
זה צילום תעמולה סטנדרטי.
לא צריך את ידו המגוננת של האפיפיור על מנת לחוש חמלה.
זו אותה כנסיה שהביטה בילידים באמריקה וחשבה: פרימיטיבים – צריך להמיר את דתם או לחסלם.
זו אותה כנסיה שהביטה בתושבי אפריקה התת-סהרית ובזה להם, קיללה אותם, לעגה להם, טבחה בהם.
זה מה שמרגש אותי בצילום הזה. מרגש ביותר.
אהבתיאהבתי
כל אחד בוחר לראות מה הוא רואה, אני מעדיפה את המבט שלי
אהבתיאהבתי
אני מתרגש מהמבע וההבעה על פני ה-פופ. נהוג בימינו לבוז לכהנים הבכירים של אלוהים, כי ענווה ברחה מהם, במיוחד אצל היהודים והמוסלמים, והנה אחד, שעוצמתו לא תאומן, מחבק בענווה עצומה את האיש בתמונה, מכיל אותו. לקנא
אהבתיאהבתי