תקריב

...

.

.

בלי להיות מושי מדי,

הבית ריק באופן מוחשי ואינטנסיבי, ואינסטינקטים בני ארבע עשרה שנים פועלים ואינם מרפים (עדיין)..

אני מתעוררת וקמה מהמיטה בזהירות לא לדרוך על השטיח הבהיר שישן למרגלותי ובגלל חרשותו (ה)לא שומע שאני מתעוררת.

אני פותחת את הדלת כדי להכניס את העיתון הזרוק על השביל ומחזיקה את הדלת פתוחה עד שהיא

תדדה החוצה.

אני סוגרת את הפתח למטבח אחרי בתנועה אוטומטית כדי שהיא לא תאכל לאחותה הקטנה והמיללת

חתולית את האוכל.

אני סוגרת ונעצרת כמובן, את הפתח לסלון כדי שהיא לא תקפוץ על הספות בלילה (אין לי מושג איך היא

הצליחה לאחרונה)

אני מעיפה מבט במקום של הקערות אוכל מים לראות שיש מספיק מים (כאן גם היה אוכל לאורך היום

בניגוד להמלצות)

אני מזיזה את כסא המחשב ל א ט לאחור, יש סיכוי לא רע שהיא מרוחה שם למטה כשאני כותבת.

אני לא סוגרת עד הסוף את דלת חדר השינה שלי כדי להיא תוכל לשוטט בלילה בין החדרים.

אני בודקת חזור ובדוק שהשער סגור היטב כדי שהיא לא תצליח להזיז אותו עם האף שלה ותשוטט

קצת בשכונה.

אני בודקת כמה אוכל נשאר בשקית במזווה, כמה ממתקיה יש בשקית ליד מכונת הקפה.

אני שוכבת בסלון, רואה סרט ושולחת יד שמאל למטה ללטף ליטוף חטוף ומהיר.

אני מביטה סביב בסביבות שש שבע לפנות ערב לחפש את הרצועה האדומה ושקית ניילון.

אני ניגשת לאחורי החצר ומביטה למטה למקום שבו האבן האפורה מכסה אותה.

לולו איננה והבית כאן נורא נורא עצוב.

.

.1999 – 2013

.

.

.