תקריב

/

הדרך לגן הייתה לוקחת בסתיו, בדיוק בימים האלה שעכשיו, עשרים וחמש דקות במקום הארבע וחצי

שהיא צריכה לקחת,

בגללם.

העץ הפורח באדום לוהט ומקשט את הרחוב לאורכו משיל את תרמיליו החומים והנוקשים בזמן הזה,

והם נפתחים לאורכם ומפזרים, מפיצים זרעיהם לאן שאפשר. גם העצים דורשים המשכיות.

יד ביד,

בת חמש ואמא בפיג'מה או משהו עם הקפה ביד הולכות את המדרכה לכיוון הגן ומחפשות את אלה.

על מה דברנו בימים ההם,

מה היה על לבה, דמיונה, שמחותיה, געגועיה,

מה היה עלי אז, בימים הרחוקים ההם שהסתיו רק חיזק, והאפור רק הוסיף  לתעתועי לב וכאב

אני לא מצליחה לזכור.

יד ביד על מרצפות מחוספסות

אוספות זרעים, מלקטות רגעי שמחה, ואהבה 

ומניחות בקערה ששומרת אותם

.

בדיוק כמו הלב.