.
אז בית המשפט העליון פסק להעביר את הפעוט בן השלוש מחזקת הוריו – על פי החוק, משפחת
אומנה המבקשת אימוץ, על פי הילד? לא בטוח – ולמסור אותו לחזקת דודתו, אחות אמו שאינה
מסוגלת לגדלו.
אני חושבת רק על ילד בן שלוש, שקורא למאמציו אמא ואבא, בטח שאמאבא, אלה הוריו,
האנשים המעירים אותו בדגדוגים בבוקר, לוקחים אותו לגן, מנחמים אותו כשנשבר לו צעצוע,
שמים יד על המצח כשהוא מרגיש ככה ככה או כשיש להם הרגשה שהילד חם. אלה שאומרים
רק עוד חמש דקות בגן השעשועים ומספרים לו סיפור ללילה טוב. אמאבא, אבאמא.
אלה אנשים שבחרו ילד שוקולד כבנם, וככל שזה לא מאד פוליטיקלי קורקט להגיד בקול רם,
זה עדיין דורש כנראה אומץ לב וכמיהה ואהבה גדולה במיוחד כדי שמשפחה ישראלית "רגילה"
תבחר להכניס ללבה ולחייה לנצח נצחים ילד ממוצא אתיופי, הם הרי מבינים שיהיה עליהם לחנך
גם סביבה, ילדים בבית ספר, אנשים שישאלו שאלות בקול רם, בלי חשבון לאלוהים או לילד – כי
הסיכוי שיהיו עוד הרבה ילדים אתיופים בסביבתו לא מאד גדול – להסביר, לנחם לפעמים, לכעוס
לפעמים ולגדל ולחנך את בנם להיות אדם טוב, הגון, המאמין בפשטות בזכותו המלאה לחיות
חיים טובים ושיוויונים במדינה הגזענית שלנו.
.
מצד שני עומדת דודתו. אשה צעירה, נשואה, משכילה ומצליחה הרוצה לגדל את אחיינה כבנה.
היא יודעת על קיומו מיום הוולדו ועכשיו רוצה להחזיר אותו לחיק משפחתו, לקרבת אמו הביולוגית
ולעדה לה הוא שייך.
אני מבינה את רצונה שהילד יגדל בתוך משפחתו הביולוגית, במקום הטבעי והגנטי שלו, ובודאי
את אהבתה לאחיינה. אהבת אחיינים היא אהבה נפלאה, כמו לאחים רק בלי המטען העודף, נטו.
אבל היי, עברו שלש שנים, הילד בן שלש, יודע, מבין. אלה לא סתם שלש שנים, הילד הגיע להוריו
בגיל ארבע עשר חודש, אחרי טלטולי חיים וחיים בבית ילדים ועבר קרוב לודאי תהליך לא פשוט כדי
להחתם בחותמם ולתת אמון ואהבה כילד בן שנה וקצת. אלה היו שנים בהן הילד הזה חי את חייו,
עם אמא ואבא ובית ואהבה, אלה הם חייו ועכשיו שוב? שוב פרידה, אובדן וצורך להחתם שוב?
למה שיתן אמון? למה שיתאהב שוב? בזכות הגנים?
אני תוהה אם ילד ממוצא אוקראיני היה מקבל את אותה "התחשבות מוצאית" כפי שמקבל ילד
השוקולד הזה.
אם כל דודה ראויה הייתה מקבלת רשות חוקית לקרוע את אחיינה מחייו ומשפחתו בזכות הגנטיקה,
והאם בהתחשבות בית המשפט בצבע עורו, לא חוטא בית המשפט בהתנשאות ו/או חוסר שיוויון.
.
ובעיקר אני תוהה כמה מתחשב בית המשפט בצלקת הרגשית שתגרם לילד מהתייתמות בגיל שלש,
גם בעזרת הכנה מדוקדקת, פסיכולוגים אין ספור ומה לא, הילד הזה הולך לאבד את הוריו, להתייתם.
גם אם ישוקם וימצא אהבת אמא חדשה וחיים טובים, יתמות שניה תחתם בנפשו.
שלש? בגיל שלש להתנתק מאמא ואבא?
הגיל שבו אתה כבר לא תינוק, אתה ילד קטן שמדבר ומביע ואומר ובעיקר זוכר, זוכר הכל ואוהב את
אמאבא כמו שילדים אוהבים בגיל הזה לפני שהחיים מתחילים ללמד אותך להיות זהיר. בחיבוקים מכל
הלב וליטופים וריצה לזרועות פתוחות ולב פתוח ותום, כמה תום.
טובת הילד?
למה לא פסק בית המשפט בעד אימוץ פתוח,
שישאר אצל אמא ואבא ויהיה בקשר רציף וטוב ובמודעות מלאה עם משפחתו הביולוגית.
זו החלטה נוראית בעיני,
אבל מי אני, בסכ הכל אמא.
.
תקריב 
תגובות
גם בעיני מה שחשוב ביותר בין כל השיקולים הוא טובתו של הילד . טובת נפשו העדינה וצרכיה. לא ברור מדוע הדודה אינה יכולה להיות עבורו מה שהיא: דודה חמה ונהדרת, שאפשר להתארח אצלה בשבת וללכת איתה לחוג ולהנות מסיפוריה וחיבוקיה ותבשיליה. כל זאת כשההורים נשארים מי שגידל אותו בתקופה הקריטית בחייו.
אהבתיאהבתי
היום בהיותי בת 33, אמא לילדה בת 3 ולצד זה ילדה מאומצת מגיל 10 ימים אני מתקשה להחליט מה היה יותר נכון עבור הילד.
אני יכולה לומר מחוויית האימוץ הפרטית שלי בלבד – שהייתה ועודנה חוויה חיובית בסה"כ, אומצתי להורים חמים, עוטפים, עוזרים ואוהבים – שלדעתי אין ילד מאומץ שגדל ללא צלקת, הצלקת של "מי היא אמי הביולוגית? מי הוא אבי הביולוגי? למה לא רצו אותי? מה כ"כ נורא בי שהיו צריכים לוותר עליי שלא לומר לזרוק אותי?
צלקת שלעיתים קרובות באה לידי ביטוי בגלל המראה החיצוני – למה אני לא דומה להוריי? לאחי המאומץ אף הוא מקום אחר ולפחות במקרה שלי לחוות באמת ובתמים את אכזבתה של אמי המאמצת מחוסר הדמיון החיצוני שלי אליה, מחוסר הדמיון שלי לתחומי העניין שהיו לה בתור ילדה / נערה והניסיון הכמעט בלתי פוסק במשך 20 שנותיי הראשונות בעולם לדמות אותי הן חיצונית והן בתחומי העניין אליה.
לצד זה אני לא יכולה לדמיין ולו לשניה שמישהו היה – יום בהיר אחד – מודיע לי שגוזרים ממני את בתי ושיותר לא אראה אותה, לא אשמע אותה קוראת לי אמא, לא אשמע אותה בוכה מתוך חלום ונרגעת רק בזכות המגע המלטף שלי ושל אביה.
סיפור מטלטל וקורע לב שאכן עדיף היה לו היה נפסק בו על אימוץ פתוח.
אהבתיאהבתי
"טובת הילד"הינו מושג שמימי ועמום
אהבתיאהבתי
ניכנסתי לרשימות וניסיתי לחשוב מי יכתוב על הנושא הכאוב. לא מפתיעה שזו את.
אני גם לא מצליחה להבין את החלטת בית המשפט, זאת החלטה נוראית לפעוט שגם ככה נמצא בסיכון לפתח מחלת נפש קשה עקב הגנטיקה שרק יחריף לאחר חווית נטישה נוספת.
למה דודתו לא יכולה פשוט להישאר דודתו? הרי המשפחה הסכימה לקשר.
כולי תקווה שבעקבות הדיון המחודש שניקבע ההחלטה תשתנה.
אהבתיאהבתי
פשוט נורא. אני נטולת מלים. כל כך מכעיס, מתסכל, מייאש. עקמומיות של מע' המשפט, המבוססת על גזענות ודעות קדומות.
אהבתיאהבתי
החלטה נוראית בהחלט. מעבר לזה שטובת הילד זה לא, להיות הורה זה הרבה יותר מביולוגיה. מילא אם היה מדובר בהורה אבל דודה?השקעה של 3 של ההורים יורדת לטמיון, האם מישהו יפצה אותם על כל ההשקעה הזו?
אהבתיאהבתי
גיל, מה זה קשור לפיצוי והשקעה? זה הקשור רק לטובת הילד
אהבתיאהבתי
אני מסכים איתך שטובת הילד צריכה להוות את השיקול המרכזי, אבל אי אפשר להתעלם שיש כאן עוד צד שנפגע וזה ההורים שבמשך הרבה זמן השקיעו אהבה ולא מעט כסף בילד (לא מכיר את הנושא אז אני לא יודע כמה זמן היה בחזקתם).
אהבתיאהבתי
כל כך נכון מה שכתבת, משום מה כולם חרדים לילד "האתיופי".. יש כאן ילד בן 3, ולא משנה המוצא או העדה. יש לו אמא ואבא והוא צריך להיות איתם ועקב המצב המורכב אולי שיגיעו להבנה שיפגש עם האמא מדי פעם עד הגיעו לגיל בגרות אז יוכל להחליט בעצמו. שיהיה לו רק טוב וזה מה שחשוב, לא שום דבר אחר.
אהבתיאהבתי
חייבים לחשוב על טובת הילד הוא מספיק סבל בשנת חיים הראשונה שלו והוא כל כך מאושר בבית שלו עם ההורים שלו שזה פשוט הבל לעשות לו ולקחת אותו מההורים שלו פשוט לפגוע בנפש כל כך קטנה שהדודה תפסיק ופשוט תהיה דודה ותבוא לבקר אותו ולא תיקח אותו
אהבתיאהבתי