תקריב

.

הקיץ הזה, הנוכחי, החופש הגדול האחרון בחיי הזאתי ובחיי שלי הוא טריילר,

זה כבר ברור.

ברור גם שיש יתרונות בחופש שבו שהיא עובדת שבע עד ארבע, ששה ימים בשבוע,

אפילו לא מעט כאלה בשבילי:

אין השכמה,

אין ארוחת בוקר,

אין הכנת סנדוויצים לארוחת עשר, לארוחת צהרים.

אין הסעות (הקפצה קטנה אמא, פליזזז) לאוטובוס.

אין הסעות מבית ספר.

אין טלפונים אמא שכחתי.

אין אני צריכה כסף (כמעט).

אין להכין ארוחת צהרים מלאה, מאכילים גם את המדריכים בקייטנה, יש להכין ארוחת צהרים קלה.

אין מעקבי שיעורים.

אין מערכי התכוננות לבגרות.

אין שלוש מכונות כביסה בשבוע, יש (יחי) חולצות צהובות עם המילה: מדריך!

אין מאוחר לכי לישון,

אין שעות טלוויזיה אין סופיות.

יש המון זמן וחיים בלי שעון פנימי מכוון לזמן האמא שאני, כמעט רק לזמן אני,

רק כמעט אבל בכל זאת, זה ברור.

הטריילר לחיים ההם שסיפרו לך עליהם פעם, מזמן, התחיל.

זה שסיפרו לך עליו, אז,

כששעות אחר הצהרים נמתחו לשעות שנראו שלא יגמרו לעולם,

אמרו לך (ולי) שפעם כשהיא תגדל והיום שלך יחזור להיות שלך כמעט לגמרי,

להוציא קצת ענייני

אוכל,

כביסה,

הסעות,

סידורים,

אפשר כסף בבקשה,

ופה ושם גם

שיחה (קצרה),

עצה,

ליטוף,

ווטסאפ

או צעקות שמחה בגלל זימונים מרגשים באמת לצבא של ההגנה,

תזכרי בגעגוע את הימים שהיא לא זזה מצידך, מלפניך, ומאחוריך.

אז הטריילר מוקרן, אני יושבת באולם חיי וחושבת שרגע, עוד קצת, הסרט קצר מדי…

.