תקריב

.

כשהן היו קטנות הן היו בסטי'ס כמו-שאומרים-כאן,

הזקנה הסכימה לקבל גורה בת יומיים ולהכיל עליה את כל אהבתה וחוקי אחות גדולה.

עברו בת מצווה שנים ואולי קצת יותר.

בזקנתן הן מתרחקות, בעיקר הכלבה הזקנה, העיוורת אך-מקשקשת-בזנבה-ללא-הרף,

אין לה הרבה סבלנות לבואי-נשחק-מחבואים של הג'ינג'ית, ו/או לאיך ההיא מזנקת עליה בהפתעה.

הן משפחה, מסתדרות.

כשהחתולים מנסים להשתלט על החצר וחורצים טלפים על הג'ינג'ית העדינה שלנו,

לולו פורצת מהבית לחצר בנביחות שאפילו החתולים המבעיתים בגודלם נמלטים ממנה,

בכל זאת אחות קטנה.

בשאר הזמן הן בסדר, לא מפריעות זו לזו,

לולו מחסלת את האוכל של החתולה והחתולה רק רוצה את אחותה הגדולה בחזרה, ולא מקבלת.

קצת עצוב לראות אותה מנסה ומנסה.

אבל היום,

אה….היום….

למען האמת זה כבר קרה פעמיים שלוש בחורף הזה,

אני מזהה יום עם קרני שמש, פותחת דלת לפאטיו ומניחה שמיכת צמר או שתיים ממש בפתח.

זה קורה לאט, אבל זה קורה. הן נשכבות זו ליד זו וסופגות שמש וסוגשל קירבה.

לא חלילה מכורבלות כמו פעם, הקטנה חפונה בזרועות הגדולה, המגוננת,

לא. זה כבר לא קורה,

אבל קירבה קורקטית – אני מנסה לא לגלוש לדוגמאות פוליטיות, קואליציוניות עתידיות –

קירבה קורקטית קיימת לאורך השעות שהן שם, זנב ליד זנב,

פרווה מדובללת נוגעת בפרווה מתוחזקת היטב,

ושתיים אהובות וזקנות נמסות בנועם מול השמש.

חורף.

.