תקריב

.

יש הרבה תפקידים במשפחה.

להיות בת למשל, הילדה של אמא, של אבא.

להיות אחיינית, בת דודה, אה, על זה דווקא כתבתי.

להיות אחות גדולה, אחות קטנה, גיסה, בת דודה שניה, יש כל מיני תתי תארים נוספים כמובן.

להיות אמא זה בכלל המנצח הגדול שאין לו רע ומתחרה,

אבל אני, אני מאד אוהבת להיות דודה.

אני דודה לארבעה, ועוד שתיים שאני מרגישה אליהן ככה למרות שהסטטוס הפורמלי שלהן אחר.

.זה תפקיד שיש בו את כל הטוב שאפשר להרוויח מהמורכבות הנפלאה הזו,

באינטימיות,

באהבה,

ברצון לתת, בפשטות שמקבלים בחזרה.

ביכולת להגיד הכל כמו לאמאבא, אח אחות. כמו למשפחה שלך באמת, לא זו שבחרת, זו שנולדת בה.

דמי זורם בדמם, אני חלק מחייהם מהרגע שנולדו,

הזכרונות שלנו שזורים,

כל הסבתות, סבאים, ימי הולדת, חתונות, בר מצוות ושאר עניינים אנחנו עוברים יחד,

בימי שישי אנחנו שם כמעט בלי חיסורים.

אנחנו DNA  אנחנו,

ואני אוהבת אותם באמת. באמת ובפשטות.

.

אני זוכרת את הראשונה, קילו ושלש מאות גרם, כןכן, 1.300 גר', רבעוף ממש.

קרחת, קטנה שאין כאלה ומיד הלב התמלא שמחה ושייכות. הבת של אח שלי. אני  דודה.

את אחיינית מספר ארבע ראיתי מגיעה לאוויר העולם באופן ממשי, בחדר הלידה.

ומאז זה בדיוק ככה.

מצד אחד, אהבה גדולה,

ומצד שני, איך להגיד, זה תפקיד שלא שוחה בתוך הורידים,

אין בו (כמעט) צרכים פולניים מובהקים,

אין בו (כמעט) חובות,

והוא מביא איתו (כמעט) רק שמחה, ובלי כמעט, פשוט הרבה אהבה.

דוד ודודה מצטיינים

.