תקריב

.

נתקלתי היום בצילום הזה של מרילין מונרו.

1954, מבקרת, מבליטה ומעודדת את חיילי המארינס בקוריאה.

צילום נפלא, הורד מכאן.

היא עומדת מולם, יש צילומים אחרים מהביקור הזה שהיא עומדת זקופה מולם, ידיה פרושות לצדדים

וכולה זוהרת מהאנרגיה שנמצאת שם, מול מאות, אלפי גברים במדים.

בצילום הזה היא שקועה מעט בעצמה, בדף שהיא מחזיקה, שכתבה ונקריאה להם, לגיבורי אמריקה.

עקביה דקים וגבוהים, שמלתה – הו, הוינטאג' המופלא הזה – חושפת זרועות, מפתח צוואר, חזה

(כמובן). שערה הבלונדיני עד מכסימום עשוי בתסרוקת דורשת הספריי וניפוח שלה, עגיליה מודגשים,

הליפסטיק – שום שפתון בשנות החמישים, ליפסטיק – שלה אדום דם זוהר והיא כולה מרילין מונרו.

מאות ואלפי גברים מביטים בה,

כמה עיתונאים שנילוו לסיור מצלמים,

חשבתי איך התמונה הייתה ניראת היום.

במקום גברים מרימים עינים מעריצות היינו רואים אלפי ידים גבריות מונפות באוויר בהתרגשות,

אוחזות סמארטפונים מסוגים שונים, ומצלמות דיגיטליות קטנות – כאלה שאפשר לקחת למילואים –

והצילומים שלה היו מופצים כאן, בבלוגספירה, בתוך שניות.

אלפי, עשרות אלפי תיעודים של הבלונדה המופלאה מכולן היו נשלחים לחלל הוירטואלי בנו טיים,

והגברים ההם, אלה שרואים אותם עומדים נרגשים ועיניהן כלות מערגה וערצה וכיסופים היו חווים

חוויה שונה לחלוטין.

חוויה שנחוותה בחוץ, דרך פילטר.

המצלמות, סמארטפונים, אינסטגרם ושאר פלטפורמות היו מרוויחות את מלחמת התיעוד ומי צילם

מקרוב, ומי הצליח לראות משהו שאיש לא הצליח לצלם, והלייקים, שרים ושאר לחיצות היו שם ללא

ספק,

והלב שלהם,

הלב שלהם היה מרגיש פחות, או בודאי שאחרת.

.

כי ככה זה היום, פחות, או לפחות אחרת..