.
את הפוסט הזה כתבתי מזמן ואני חוזרת אליו בכל פעם שמתגלה סיפור אנושי וקשה נוסף
הקשור במות חסד או בעצם בהעדרו.
הטריגר הראשון היה דר' קבורקיאן, המתת חסד ובלוג אחד קורע לב על בחורה ושמה ענת
שהייתה חולה, עיוורת, חרשת, מנותקת לאורך הרבה הרבה זמן אוהביה החזיקו בחיים מתוך
אמונה ואהבת אין סוף.
בארבעה ביוני 2011 הגיע מייל שענת סוףסוף נחה, פרשה מהמרוץ כותב מי שאהב אותה,
מתה. הנה הבלוג של ועל ענת . יהיה זכרה ברוך. יהיה זכר הדוקטור ברוך, ובכלל.
.
מה שכתבתי כשדוקטור קבורקיאן שוחרר מהכלא:
לפני כחודשיים פרסמתי פוסט שעניינו אנשים, חולים סופניים וזכותם |להחליט על גורלם, על מותם.
צוואה בחיים. כתבתי על היתקליף – ככה הוא קורא לעצמו בבלוג שפתח והוא אוהב את ענת כל כך –
ענת החולה, החרשת, האילמת ועכשיו כנראה גם לא רואה.
על פי המעט שכתב מאז, מצבה של ענת הולך ורע.
בפעם האחרונה שכתב הוא סיפר שענת "נעלמה". שאף אחד לא מצליח לתקשר איתה, אפילו לא הוא.
אפילו לא את המעט שנתנה מעצמה עד עכשיו. הסימנים הקטנים שהוא ידע לפרש, אפילו הם נעלמו.
ענת "נעלמה" והוא לא יודע לאן.
והוא מספר שענת חתמה על צוואה בחיים לפני כשלוש שנים, ואיך הוא מפרש את רצונה היום.
הוא מנסה להסביר את המושג "חיים" מול ענת ומצבה.
ואני חושבת עליה ועליו ועליהם הרבה בכל הימים שעברו.
אמר דר' קבורקיאן: "זו צריכה להיות הזכות האנושית הבסיסית ביותר בין החולה,
הרופא, המשפחה ואלוהים" ואני כל כך מסכימה איתו.
.
לפני הרבה שנים, כבר עברו מאז הרבה שנים, חייתה אישה אחת. מבוגרת, תכף נוגעת בתשעים.
זקופה, צלולה, חריפה, יפה, חזקה, עקשנית, דעתנית, אהובה מאד ומקסימה מאין כמוה.
גופה לעומתה כשל. הוא היה חולה מאד, חלש ועייף עד מאד.
היא נאלצה לבלות שלושה ימים בשבוע בבית חולים, כל שבוע. וביתר הימים, חולשת גופה לא
איפשרה לה חיים פשוטים וטובים כפי שרצתה ואהבה. טיול קטן בגינה היווה מאמץ, קריאת ספר
לזמן ממושך יחסית עייף אותה מאד, וגם לדבר היה מעייף. והיא בחרה.
היא הפסיקה, על דעת עצמה, בלי לספר לאיש, לקחת את התרופות והטיפולים שהיו חיוניים
לתפקודה, החזיקה מעמד יום וחצי, הלכה לישון במקום רחוק, ולא התעוררה.
היא הייתה אשת סודי , הכוח של חיי ואהבתי אותה אהבה גדולה באמת.
אני שמחה שעלה בידיה לסיים את חייה כפי שבחרה
ומודה לה מקרב לב שלא ביקשה ממני לעזור לה.
כי האמת? אין לי מושג מה הייתי עונה לה אם הייתה מבקשת.
.
מתוך אמונותי ועקרונותי – התיאורטיים יש לזכור – אני חושבת ואפילו מאמינה שהייתי מסכימה.
מתוך אהבה, הבנה וידיעה עמוקה שלא מדובר בגחמה, דכאון, טרוף מערכות זמני, אלא דעה צלולה
של אשה, בת אדם, שזוהי בחירתה האמיתית. שהיא מבינה שמצבו של גופה אינו יכול להשתפר,
שמצבה הרפואי רק ילך וידרדר, מבינה שבגידת גופה היא סופית,
ומבחינתה, והחיים שהיא חיה בלתי נסבלים.
בגלל צלילותה המוחלטת ורצונה מאז ומתמיד לשמור על כבודה ועל עצמאותה הייתי אני מאמינה,
ועודי, מכבדת את רצונה. בלי קשר לאהבה. בלי קשר לעצב.
מי אני ומה זכותי לכפות את דעתי ו/או רצוני עליה?
יכולתי לו הייתי מגיעה לסיטואציה הקשה והתיאורטית ההיא, בקשתה לעזרה במימוש, לדבר איתה,
אליה, אל ליבה. הייתי מנסה, אני חושבת, לנסות לשכנע, לפרוט על מיתרי הרחמים והאהבה, לספר
על געגועים גדולים שיבואו – והם אכן באים – על האהבה גדולה שאוהבים אותה, ועל מה לא…..
אבל שם היו מגיעים טיעוני לסופם.
מי אני, מי אנחנו לעומתה כשמדובר בחייה?
מי אני שאספר לה על הרגעים הקטנים שהיא יכולה לחוות, על נכדים שגדלים, נינים שנולדים, ערבי
שבת וחגיגות משפחתיות, כשחייה נעים מבית החולים לחדרה וחזרה? מי אני שאחליט שזה מספיק
ומספק לחיות את חייך למען רגעים בודדים של מסיבות משפחתיות בתוך מרוץ החיים של כולנו.
מי אני שאנסה להסביר לה שחייה נעימים, נוחים וטובים כשהיא מרגישה אחרת? אני היא?
אני חיה את חייה?
מי אנחנו, לעומתם,
אלה הבוחרים בלב שקט, ראש צלול וגוף מיוסר וחסר אונים לסיים את חייהם כפי ש ה ם בוחרים,
בדרך הניראת להם נכונה? על מי נבקש רחמים?
על עצמינו? על געגועינו שיבואו?
על החסך והחסרון שנרגיש כשהם, יגיעו לשקט ולשלווה ולגוף הרגוע מכאבים?
איזו זכות יש לנו לבקש מהם להמשיך לסבול עבורינו?
את המתנה הגדולה מכולן עלינו להיות מסוגלים לתת לאהובים עלינו אם יבקשו, לא?
ועדיין, אם הייתה מבקשת…מה הייתי עושה? מאכזבת אותה? כועסת עליה שהיא מעזה לבקש?
נותנת לה את המתנה הכי גדולה שיכלה לבקש, את המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת?
לוותר עליה ממקום שמציב אותה לפני? שמכבד את רצונה, אותה?
אני מודה לה, הרבה פעמים בחיי היומיום שלי, על שלא ביקשה. שמנעה ממני את המלחמה הפנימית,
האידיאולוגית הקשה הזו. את רגע האמת. עקרונות מול מציאות. תיאוריה מול מעשה.
.
דר' קבורקיאן לא הרג " במו ידיו" את חוליו הסופניים כשבקשו את עזרתו למות.
הוא תכנן ובנה מתקן שלאחר שלחץ החולה על כפתור במו ידיו, הוזרקה לגופו תרופה שהביאה למותו.
בעיני זוהי פעולה הכרוכה באצילות נפש ואהבת אדם.
חוק "החולה הנוטה למות" נכנס אשתקד לתוקף בישראל. החוק מאפשר לחולים שהוגדרו סופניים,
כאלה שנשארו להם שישה חודשים לחיות או פחות לסרב לטיפול רפואי מאריך חיים.
החוק אוסר להפסיק טיפול רפואי רצוף, אך מאפשר לרופאים להימנע מלתת טיפול או לחדשו,
מבלי שיואשמו בהריגה. עם זאת, החוק עדיין אינו מיושם.
אני כמובן חברה באגודת לילך .
אני מקווה שלעולם לא אצטרך להשתמש בשרותיה האנושיים והטובים,
שמחה שהיא קיימת ודוחקת בכם לחתום על צוואה בחיים דרכה או בדרך אחרת.
זה עשוי להיות חשוב.
ולהבדיל אלפי וכו', אדי – ככה זה קל להצטרף – כי גם צד כזה יש למוות, כבר הרבה מאד שנים.
וכמו במקרה, או שלא, גם זה קורה היום:
מספיד אורי אבנרי את אשתו רחל אחרי שכיבד את רצונה ובקש מרופאיה…..
ועדכון באוגוסט 2011 עדי טלמור, איש גלי צהל בחר לסיים את חייו בעזרת ארגון המתת חסד.
.
.
בריאות. אריכות ימים. חמסה. טפוטפוטפו. אהבה. אושר. בריאות.
.
תקריב 
תגובות
זה דבר חשוב. חשוב שייכנס לתודעה של אנשים. חשוב שמערכת המשפט תתייחס לזה.
אהבתיאהבתי
את אשה מקסימה.
נגעת לי בלב.
תודה.
אהבתיאהבתי
קראתי אתמול אחרי הלילה, ממש כשהעלית. ועכשיו בוקר.
זה כל כך נכון ואתנטי, מה שכתבת.
ובכ"ז לא מוצאת את היכולת הנדרשת להתמודד עם זה כרגע.
רפרסיה אהובתי.
(רפרסיה, לא דיפרסיה. זו לא שגיאת כתיב)
אהבתיאהבתי
* אתנטי=אותנטי
** אין לי יכולת להתמודד עם זה, כמובן, באופן אישי, צוואה בחיים וכל זה…
אהבתיאהבתי
אני מסכימה עם כל מילה, אם כי שוב, כמו שכתבת- הכל תאורטי, במצב חוליי, אינני יודעת איך ארגיש באמת, והאם תחושת הערכה לחיי תהא מחודשת, ואם כל נשימה בתוך כל גוף שהוא תהיה בשבילי מתנה. בתור אדם בריא המצב הוא די שונה מאשר בתור אדם חולה. כך שאינני יודעת, אני יודעת שאם יגיע היום וזו תהיה בקשתי, אני רוצה שימלאו אותה.
את כותבת כאן על מצבים דכאוניים, ובעיני זו גם שאלה, כמה אחריות בעצם מותרת עלינו.
לפי החוק כיום, במדינה, שנותנת אחריות לאזרחיה, אשפוז כפוי הוא רק במקרה של שני תנאים- סכנה לעצמך או לסביבה ו מצב פסיכוטי. במצב אובדני בלבד אין אופציה לאשפוז כפוי. כלומר, אדם דכאוני הוא אחראי לרצונותיו. ויש אנשים שסובלים מדכאון קשה במשך שנים ללא הפוגה וללא מנוח,(אנשים שניסו את כל התרופות בשוק, נזעי חשמל, טיפולים, אשפוזים..) מדוע סבלם קשה פחות מאשר סבלם של חולים סופניים? מדוע המוות שלהם לא מותר?
למה קדושת החיים טובה מקדושת המוות?
אהבתיאהבתי
זכותו של אדם להחליט מה טוב לחייו (ולמותו) . אדם שפוי אין שום סיבה לא לקבל את רצנותיו. עם כל הכאב שבזה. ואנחנו באמת כלום לעומת חיים שלמים.
ובכל זאת, כשבן אדם חותם על צוואה בשלב מסויים בחיים שלו – אולי כעבור כמה שנים הוא ירצה משהו אחר , יתחרט, ישנה את דעותיו אבל אז כבר לא יכול להביע אותם? מה אז? יש בעיתיות . אבל כל עוד הצוואה חתומה – הולכים לפיה. או שלא? ואם עושים את מה שכתוב בצוואה אבל בעצם הרצונות כבר השתנו?
זה כרוך בהרבה לבטים.
תודה על המודעות חלי.
אהבתיאהבתי
דפנה, לא כתבתי על מצבים
דכאוניים. להיפך. הרשומה מדברת רק על אנשים חולים בגופם ומאד צלולים בדעתם או לפחות היו כך כשחתמו על צוואתם בחיים. דר' קבורקיאן עזר רק לאנשים צלולים מאד בדעתם וגם נחושים מאד, כי התהליך מולו היה ארוך ואחראי לפני שעזר להם למות.
האם אנשים בדכאון קליני, אמיתי, מאובחן ועמוק רשאים 'לדרוש' מאיתנו את אותה מידת הבנה שאנחנו, או לפחות אני נותנת לאנשים שכשל גופם והם בוחרים שלא לחיות את ימיהם האחרונים בסבל אלא להיות אחראים לאיך ומתי, כשאפסה כל תקווה?
את שואלת אם האפסה כל תקווה של הסבל הרגשי דומה לאפסה כל תקווה של הסבל הגופני המחובר עם צלילות הדעת?
את הרופאה :) אבל לי נדמה שדכאון אמיתי ועמוק משבש את צלילות דעתו של הסוחב אותו ואז איך נדע מה הוא ירגיש אם נצליח לאזן את הכימיכלים במוחו? אם תגיע התרופה הפסיכיאטרית הבאה שכן 'תחזיר' אותו לקו האמצע?
הרי את הגוסס, את זה שנשארו לו ימים, שבועות, חודשים בודדים לחיות כבר אי אפשר ל'הציל', להחזיר אחורנית ואת זה הסובל בנפשו יתכן שאפשר, לא?
והשאלה השניה, אם הלכת לקישור שנתתי אל היתקליף, שמחליט כנראה לא לכבד את חתימתה של אהובתו על צוואה בחיים שחתמה לפני שהדרדר מצבה – כי לפני כמה חודשים היא אמרה לו, בדרכה, כנראה בהתקף כלשהו שהיא לא רוצה למות והוא לוקח את המשפט ההוא ומיישם אותו היום, כשהיא כבר מנועה כנראה לחלוטין מלהביע את דעתה. הלב כואב. עליה, עליו, עליהם. לכי דעי
אהבתיאהבתי
להגיד דברים שלא רבים האנשים שמעיזים לאמר בגלוי. נרשמתי היום לאגודת לילך בזכות הפוסט הזה. תודה.
אהבתיאהבתי
בדיוק מחרתיים אני עומדת לדבר על הזכות למות בכבוד ועל המתת חסד בקורס שאני מעבירה באסכולות שנקרא "על החיים ומה שאחרי".
[ואולי מתישהו אכניס תקציר שלו לאתר שלי]
אמי היתה חברה בלילך, היתה לה צוואה בחיים, והצוואה הוצמדה לגליון הרפואי שלה שעה שהיתה בבית החולים.
הרופאים ניסו לשכנע – אותה ואותי, להסכים לבל טיפול [שהיה ברור שלא יועיל ורק יאריך את הסבל], אימי סירבה, וגם אני.
אני חושבת שאהבה הגדולה ביותר היא דווקא היכולת להרפות. ולעיתים הריפוי הגדול ביותר הוא דווקא המוות.
המוות הוא חלק מהחיים, וטעם החיים משתנה מאחד לשני.
קאמי מציג את זה יפה כאשר הוא אומר בפתח "המיתוס של סיזיפוס": האם החיים שווים או לא שווים את הטירחה שבלחיות אותם".
חברתך, חלי, בחרה את בחירתה, ואני מאוד מבינה את הבחירה הזו.
אהבתיאהבתי
אני יודעת שלא כתבת על מצבים דכאוניים.. ניסיתי להכניס אותם פנימה :)
כיוון שאני מתחבטת בנושא..
אני מכירה אנשים שסובלים שנים ממצב כרוני של דכאון ושום תרופה ונזעי חשמל ודבר לא עוזר להם.. הם נשארים כלואים בבתי חולים, בין ניסיון התאבדות אחד לאחר, אם הם מצליחים הידד. (וגם אז אות הקלון המופל עליהם), ואם לא.. אז הם ימשיכו לחיות ככה..
הרי גם לגבי אנשים גוססים יש את השאלה מה אם (לסבא שלי הודיעו שתוך שלושה שבועות הוא עומד למות, ולפתע הגיע מחקר אמריקאי.. הוא החליט לנסות אותו- הוא חי 7 שנים עם הסרטן!)
בסופו של דבר הידיעה היחידה המוחלטת היא שכולנו נמות.
קראתי את הקטע עם היתקליף בזמנו, ודווקא הרגיש לי שם שתחושת החיים שלה היתה אחרת מאשר קודם..
ואגב, זו פעם ראשונה שיש לי אומץ להגיב לך כאן. אני קוראת אותך מאז ההתחלה. את מדהימה, באמת. בתור ילדה בת 24 שעוד מטיילת בעולם מושיטה ידיים למעלה וצורחת "אמא" "אמא" , אני מקנאה באיה. מקנאה מקנאה מקנאה.
אהבתיאהבתי
וד"ר קבורקיאן בעצמו הלך לעולמו אתמול
אהבתיאהבתי
מצטרפת אליך, חלי.
הזכות למות, כמו הזכות לחיות, היא הבסיסית ביותר הקיימת.
ורק לידיעה – לא תמיד מכבדים כאן את הצוואה בחיים של ליל"ך. לצערי. יש עדיין הרבה עבודה לעשות בנושא.
אהבתיאהבתי
חזק ומוכר מאד והדרך שכתבת אמיצה, מדוייקת ונוגעת
אהבתיאהבתי
והיום, היום שאלו אותי אם יש לי צוואה לחיים. במקום שאני גרה, הממשלה המקומית מפרסמת הוראות כיצד להכין צוואה לחיים, וכיצד להתכונן למוות. לא עוזרים אמנם לסיים את החיים, אבל לא מחייבים להאריך אותם בכל דרך שהיא. וטוב שכך.
אהבתיאהבתי
פוסט חשוב ביותר. תודה.
אהבתיאהבתי