.
.
מאז הוא אחר,
מאז הוא יום כיפור אחר, מאז הוא אוקטובר אחר.
לא קשור לטוהר, לובן בוהק בבגדים ושקט חגיגי וסתו, מה פתאום?
מאז הוא סוער ורגשי. מזכיר ומעציב נעורים. גם שלי. בעיקר שלהם.
כל אחד ויום כיפור שלו. כל אחד ואוקטובר. גם כל אחת, ככה זה.
שלי אוקטובר הוא הוא מלחמה, וחברים,
ואובדן של משהו שהיה ונעלם..
גם חיילות נושאות מלחמות בליבן, בנפשן, בחייהן.
.
אוקטובר 73' אני בבית. בטח בבית. בוקר מוקדם והטלפון צלצל.
עוד שעה בשדה דב אומר לי טרנר בטלפון, תזדרזי.
יורדת לבסיס בטיסה ותוך יום חיי כולנו משתנים.
חברי לשרות, בסיס, לבית ספר לטיסה, לשקם קצינים, למגורים, קומזיצים, גיטרות,
להתפלחויות לבארשבע, לנעורי כולנו.
הם היו, חלקם כמובן, מחזרים נלהבים שלי. ביישנים, חצופים, מקסימים.
באוקטובר ההוא הם פשוט לא היו בבסיס, במשרד, מול הפנים שלי כל הזמן.
לא קפצו להגיד בוקר טוב, להכין לי או לעצמם קפה, נס עם סוכר והרבה סיבובי כפית
שיהיה קצף, לפלרטט, לספר, להתייעץ בענייני בנות. הם היו בבסיס שלהם.
חזרו לטייסות האם.
ומילה מופיעה במברקים, בחדשות, בעינים פעורות,
מלחמה,
מ ל ח מ ה?
מילה שייכת לספרי אזרחות וזכרון ילדות מעומעם מאד של אבא חוזר מהמילואים, לא?
מלחמה ואנחנו? א נ ח נ ו?
אנחנו ילדים/ות שנסעו לטיול שנתי לכותל בלי להבין ושרו ג'ון לנון תנו צ'אנס לשלום.
מלחמה? מה פתאום מלחמה?
בית ספר לטיסה של חיל האוויר, המקום האהוב עלי בעולם בזמן ההוא נסגר,
מדריכיו, טייסים במשימת הדרכה, פוזרו לעשות את מלאכתם העיקרית, לטוס ולהלחם,
וחניכיו, פרחי טייס פוזרו למשימות ועזרה.
בזמן מלחמה לא מלמדים, אומר לי י. רוזנבלום המתוק בטלפון, במלחמה, נלחמים.
השיחה האחרונה שלי איתו, גבוה, שקט ורציני כל כך תמיד.
דברתי איתם מעט מאד בימים הבאים. מילה כאן, טלפון שם. אני צלצלתי, הם גם:
– תשמור על עצמך.
– אל תדאגי.
– תמסור דש לאסטרייכר.
– כן המפקדת.
ירדתי הרבה לטייסת אחת מסויימת שהייתי מחוברת אליה מטעמים גבוהים וחייכנים.
יעל ואני שחקנו בלהיות גדולות עם שני ד' שהיו קרובים לנו בדרך זו או אחרת,
והם הצליחו והגיעו מפעם לפעם לשיכון המשפחות הנטוש, לביתו של ד' המבוגר כדי
להצליח להתקלח בלי הקפצה לאוויר, כמה רגעים של שקט, מרק, שיחה סתמית.
ד' הגדול מצלצל לנילי ולילדים שפונו למרכז וד. השני לאמו.
שעות שינה טרופה וימים שחלפו בסערה גדולה. מטוסים ממריאים בצרחות מוכרות
מתרגולים בנתיבים חדשים בשמי הבסיס, לילות ארוכים בטייסת, בבסיס, בלשכה,
איפה שאפשר.
תחושת חיים עזה ומרגשת באופן מוזר ומפחיד מתנגשת במילים ומציאות שמגיעות
מלשכת מח"א, נטישה. שבי. מוות. מי בכלל יכול להבין את המילים האלה,
אנחנו בנות תשע עשרה.
עֶשְרֵה. עוד היה בגיל שלנו עֶשְרֵה. שמונה עֶשְרֵה, תשע עֶשְרֵה. אלוהים.
התחושה העיקרית אמרתי ליפתח אחרי המלחמה, שלעולם לא תהיה בנו, הנשים,
יכולת להבין מה אתם חווים, סאדד על הלידה. זה היה אחרי המלחמה כשאמרתי.
הנה משהו רק שלכם. לנו החיים, הלידה ולכם המלחמה ותוצאותיה.
יפתח כבר היה מפקד בכיר, אב לילדים ואיש חכם: וטוב שכך גולדנברג.
בשבעה באוקטובר אני מתחילה להוריד מלוח מצבת כוח האדם של בית ספר לטיסה
ושל חיי כרטיסים. מדריך אחר מדריך, אחד ועוד אחד ועוד…
לא כולם חברים קרובים ואישיים, אבל את כולם, בלי יוצא מהכלל אני מכירה כאילו
היו איתי בכתה נניח, או באותו חוג בתנועה, בשמם, בפניהם, בפרטים רבים ואישיים.
לכולם חייכתי בבוקר, או קנטרתי.
לפעמים אכלנו יחד ארוחת בוקר בחדר אוכל צוות אוויר,
עם כולם צחקתי, ריכלתי, ביליתי בשקם, בבריכה או באיזו הרפתקאה בבסיס או בחוץ.
לחלקם הלשנתי מה כתוב בתיק האישי שלהם, עבור אחרים התחננתי אצל טרנר,
וכמה מהם היו חברים טובים שלי, ממש טובים וקרובים ואהובים ודאגתי להם נורא.
אין לי מילה אחרת. נורא נורא דאגתי.
עשרות, באמת, בלי הגזמה, עשרות כרטיסיות ערמתי בלשכת מפקד בית ספר לטיסה.
חלקם חזר, חלקם נישבה וחזר אחרי הרבה זמן וחלקם לא חזר.
נערה דקה וחיוורת מנסה לשמור על סדר בכרטיסיות לבנות על קיר מצבת כוח אדם,
ולא באמת מבינה, איך אפשר, את המשמעות האמיתית של הורדת הכרטיס עם הצילום
שחור לבן, כנפי טיסה מבד כחול-לבן מהודקות על כותונת תכלת צבאית וכובע כחול
עם מצחיה מכסה לעיתים עינים ונעורים, כמה נעורים.
נעוריהם, נעורינו. כולנו מסומנים באוקטובר ההוא,
ודורות אחרים חתומים בחותם מלחמות אחרות.
ואנחנו רק גל ההדף,
לא הלוחמים, אלה שחזרו מהמלחמה הזו, ואחרות, מסומנים וחרוצים בנפשם,
לא מעגל ראשון של שכול ואבל.
אנחנו האפטרשוק של הצונאמי הענק הזה. מלחמה.
אסתי כתבה על האוקטובר שלה,
ויש חבר שלי עוד מאז, אליעזר יערי, שכותב כאן בעצמו,
וגם נעם שכבר כותב יותר על הזמן ההוא שלו, ויגאל סרנה גם.
וכל אחד והמלחמה שלו במקום הזה, בדורות האלה,
ונכון שהאוקטובר ההוא הוא של כולנו,
ובכל זאת, כל אחד והאוקטובר שלו, יום הכיפורים שלו,
כל אחד, כל אחת והסליחות שאנחנו מבקשים, והסליחות שרוצים לשמוע.
.
סוף דבר, או תחילתו:
בדצמבר באותה שנה, 73' הצבענו אנחנו, בני דור מלחמת יום כיפור בפעם הראשונה,
הצבעתי בעד השלום, הצבעתי ד"ש.
באפריל, חצי שנה מפרוץ מלחמת יום כיפור עוד היו מהומות בשמיים, וגיחות ותקיפות,
והמטוס הזה נפל, והבנתי קצת יותר את משמעות הכרטיסיות, או שלא הבנתי בכלל.
ומאז גם אוקטובר וגם אפריל מסומנים, כמו לוח מטרה בסימולטרים של פנטום.
.
.
תקריב 
תגובות
איזה דור אתם. כמה אחרים מאיתנו.
אהבתיאהבתי
אני קוראת ובוכה.
איך יכולתם? צעירים כל כך לשאת את זה על הכתפיים שלכם?
אני זוכרת שהגעתי לגדוד שלי שנתיים אחרי המלחמה והיתה שם פקידת לשכה לפני שחרור, ברכה גוטליב מקיבוץ סעד, ששרדה את יום כיפור וחתמה קבע. היא סיפרה איך היתה ברפידים ביום שבת של כיפור וכשחזרה מבית הכנסת צללו עליה המיגים והיא השתטחה על הדיונה. חיילת לידה נהרגה. לא הבנתי אז והיום אני עוד מבינה פחות.
איך הצלחתן, ילדות בנות 18 להמשיך לתפקד כשמסביב כל העולם שלכן מתרסק והשמות… השמות…
כשנהרג קצין מהגדוד שלי באימונים כמעט קרסתי, לא ברור לי איך הייתי מצליחה להתמודד עם חורבן כזה והרג כזה של הקרובים והאהובים עלי…
יפתח – זה ספקטור? הוא חבר של ההורים שלי. איש גדול.
אהבתיאהבתי
בימים רגילים כששואלים אותי על ימי חיל האוויר שלי, אני משיב שזה היה מזמן, בחיים אחרים, וכבר שכחתי הכול.
והנה אני קורא אותך וזה כאילו קרה אתמול.
ישראל רוזנבלום היה אתי בטייסת, גבוה ורציני כל כך. אני זוכר את היום שבו נפל.
אני זוכר איך חיינו אז במגורי המשפחות הנטושים של תל-נוף. בבית שבו ישנתי היה בסלון ספר גדול עם רפרודוקציות של מיכלאנג'לו. אני זוכר את עצמי יושב בסלון בלילה הראשון או השני של המלחמה, אחרי מקלחת, מתבונן בפסלים של מיכלאנג'לו.
בבוקר נודע לי שאחד מאלה שישבו אתי בערב בסלון ויצא אחר כך לטיסת לילה – לא חזר.
אהבתיLiked by 1 person
ההקפצה תפסה את חיילי הגדוד בשיא ההיערכות המרגשת ליום "גולני". המתנה מורטת עצבים בפילה בצפון. את הצום מכבדים כמעט כולם, גם החילונים שבחבורה. בבוקר מגיע אישור הרב הצבאי – מותר לאכול, חובה לאכול. והוא, על אף חילוניותו בשלביה המתקדמים, עודנו חרד מפני מכותיו של זה העלום, אפילו יותר מחרדתם המתעצמת של צבאות האויב. פורצים את המחסנים [כי האיש עם המפתחות והידע איננו], מזוודים את הרכבים, והוא עדיין מבקש להימנע מפתיחה במלחמה אבודה נוספת עם זה היושב שם. שעתיים אחר-כך, אולי פחות אולי יותר, מי ספר?, נכנסה פרוסת הלחם אל פיו, ועימה ההכרה שלא עזבה מאז: זה שישנו או איננו, כנראה איננו, עסוק בעניינים חשובים יותר.
תודה חלי, את מרגשת כהרגלך.
אהבתיאהבתי
היינו אז קטנים איזה ילד (דמות מוכרת היום) אמר "במלחמה הבאה זה יהיה התור שלנו". מה שהיה נכון, לחלק.
אבל הזמן שלנו זה כבר היה דור אחר.
ה'מדינה' ההיא התפרקה תוך כמה שנים, וכבר איננה.
מהארץ שנתלשה אין חזרה.
אהבתיאהבתי
עצוב, חלי, מרגש
אהבתיאהבתי
גם אני קראתי ובכיתי. כמי שהייתה בת שנתיים במלחמה ההיא, יש לי ממנה בעיקר שברירי זכרונות, הבזקי תמונות: ישנים עם כל הילדים במקלט בקיבוץ, אמא שמה נייר שחור על החלון כי צריך לעשות האפלה, ואבא נעדר כמעט חצי שנה וחוזר עם זקן ועייפות אינסופית בעיניו… תודה שחלקת איתנו בכישרון ורגישות כה רבים.
אהבתיאהבתי
כתבת ותיארת מאוד יפה ומרגש…
הייתם דור משכמו ומעלה, ואני לעולם לא יפסיק להתפעל מהעוז והאומץ שלכם לעבור את שעברתם ולהישאר שפויים ובריאים ושופעים אהבה וחום.
לא ידעתי ששירתת בטייסת, תמיד דמיינתי אותך משלבת אצבעות זו בזו ועושה תנועות ציפור שעפה יחד עם שיר וחיוך…
הבטחתם יונה ועלה של זית…
אהבתיאהבתי
תמיד.זה לתמיד
אהבתיאהבתי
חלי היקרה,
עצוב ונוגע ללב, ועם זאת מבטנו מופנה קדימה. חשוב מאוד לזכור את העבר, את הנקודות החשובות בעברנו, ועם זאת אל לנו להניח להן לתפוס מקום בכורה בתמונת עולמנו, פן נשקע בצער, וצער כידוע לך, פוגע ביכולת הפעולה שלנו, ברצון לקדם ולשפר.
מאחל לך לחיות בתוך אור יקרות – בשוכבך ובקומך, ביום ובלילה, בזמן עֵרוּת ובזמן שינה וחלימה. כל הזמן.
לא נולדת כדי להיאבק, לסבול, לחתור נגד הזרם. זכותך הטבעית היא לחיות חיים של חרות, חיים של זרימה קלילה ואיתנה קדימה, חיים של אושר ושל הצלחה וכן חיים של ידע ושל עוצמה.
מאחל לך לממש את זכותך הטבעית הזאת כאן וכעת.
מאחל לך חיים של חרות, חרות לא רק ממגבלות שהמימשל כופה, אלא גם ממגבלות שהחברה כופה עליך, ליתר דיוק: מגבלות שאני – כלומר כבודך – קיבלתי על עצמי מרצוני החופשי מתוך מחשבה שכך יעריכו אותי יותר. בסופו של דבר, ה-מגבלות בה"א הידיעה הן אלו שאני עצמי קיבלתי על עצמי או מגבלות שיש לי ולא טרחתי לשחרר את עצמי מהן. אין מישהו שמחמיר כלפיי יותר ממני עצמי.
המגבלה העיקרית שכל אחד מאיתנו קיבל על עצמו, היא לא להכיר בגדולתו, לא להכיר את גדולתו ונפלאותו. כן כבודך, הינך אדם נ פ ל א. רק לכשנכיר בכך ונתוודע לכך, נהיה, באמת ובתמים, בני חורין. אין זה מספיק לומר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" – אבותינו חזרו ואמרו זאת, אבל אנחנו כבר בציון הבנויה, יש לנו מדינה משלנו, ואף-על-פי-כן עודנו שרויים כפרטים וכמדינה בחוסר חרות מ ש ו ו ע.
והיה כאשר יכיר כל אחד מאיתנו בתפארת של עצמו, כאשר יידע כל אחד מאיתנו שבמהותו הבסיסית הוא בלתי מנוצח – שום דבר לא יכול לשבור אותי – אז ורק אז יהיה כל אחד מאיתנו חופשי לחלוטין, חופשי באמת.
זה טבעי, כי בסופו-של-דבר זה הטבע שלנו, של כל אחד מאיתנו – עמוק עמוק בתוך עצמי, ומה פשוט יותר מאשר להיות טבעי, להיות אני?
הכול מתחיל בי עצמי, ואני מאחל לך שנה של התוודעות לטבע של עצמך.
מאחל לך חיים של אור יקרות.
איך מתבטא הדבר במערכת החינוך: הישגים בלימודים המיתרגמים לציונים גבוהים, היפוך תהליך השחיקה של מורים ומנהלים, יצירת ההפך הגמור של אלימות, ואחרון חביב והכי חשוב – פיתוח ערכי האישיות, כגון הערך העצמי והביטחון העצמי? אני מזמין אותך לקרוא על כך בלוויית עובדות ומספרים בבלוג שלי שבקפה דה-מארקר: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1018050
שמעון זילבר
אהבתיאהבתי
מלחמה זה כשאין שלום ואם לא נחפש ונגיע לשלום אז תהייה עוד אחת.
ועכשיו שיחסית שקט אולי זה הזמן הטוב ביותר לנסות, אבל באמת לנסות, ולא לאמר "אין עם מי לדבר", להגיע לשלום.
אהבתיאהבתי
אמנם ממלחמה אחרת, אך כל אזכור של בית ספר לטיסה ושל טייסים שנפלו, מקפיץ לי את הלב. אני קרוי על שמו.
תודה על השיתוף בחוויות המרגשות מן התקופה הקשה ההיא, שלא הכרתי.
אהבתיאהבתי
אני קוראת ואני לא שם,,זאת אומרת
הכל ככ שונה מהתקופה שלי
זה נשמע כמו סרט מלא חוויות ומלא עצב
חתיכת חוויה
אהבתיאהבתי
במלחמה, נלחמים.
מטוסים ממריאים בצרחות
תחושת חיים עזה ומרגשת באופן מוזר ומפחיד מתנגשת בחור השחור הזה
הנה משהו רק שלכם.
לנו החיים, הלידה ולכם המלחמה ותוצאותיה.
נערה דקה וחיוורת מנסה לשמור על סדר בכרטיסיות לבנות על קיר מצבת כוח אדם
אנחנו גלי הדף של הצונאמי הענק הזה.
והבנתי יותר. או שלא הבנתי בכלל. ומלחמות ויום כיפור.
אלו הכל המילים שלך, הלב הדומע שלך, ולי אין מה להוסיף כאן, רק להתחבר, אין מילים, מעציב ביותר, כואב, תודה על כל השיתוף הזה, שמעורר מחשבה
אהבתיאהבתי
ויש גם את זה שהוא לא "כחול" אלא "ירוק " עם כובע אדום,שבאותו יום ,אחה"צ,בדרך חזרה ליחידה,הגיע אלייך הביתה והשאיר אצל אימך מסר חד וברור,כי לא ידע אם שוב נפגש.והחיים טובים ועשו עימנו חסד,וחווינו את תל אביב ואת ניו יורק ושוב אנחנו בתל אביב ועכשיו חובים אותה ילדינו א. ו ד. את אותה חווית עלומים ובחרות שלנו,ורק תפילה אחת בליבנו,מי יתן ו-ל–ע-ו-ל-ם לא יהיה להם יום כיפור כמו שהיה לנו י.
אהבתיאהבתי
מחבקת את שניכם
מי יתן ולא נדע עןד מלחמה
אהבתיאהבתי
למה הפסקת לכתוב – מקווה שאת פשוט עסוקה מדי ושתחזרי לכתיבה בקרוב מאוד
אהבתיאהבתי
יש משהוא באוקטבר וביום הכיפורים בעיקר לבני גילנו ובשעה זו לאחר הרבה שנים של מעין הדחקה לאחר בניית משפחה וקרירה שאנו עושים את המתבקש כל אחד עושה את המסע שלו לאחור והמשא כבד ומתגלות עובדות וסיפורים חדשים והרשת אוי הרשת נותנת את כל שאפשר לטוב ולרע.
אהבתיאהבתי
מהודקות על כותונת תכלת צבאית וכובע כחול ומוזר מכסה לעיתים עינים ונעורים, כמה נעורים.
אהבתיאהבתי
את כותבת כל כך יפה הביע הזמן לספר.
ניסיתי להיזכר מי היה ה ד שלי( כתבי לי בפרטי)
חוזרת עכשיו מערב שירים של יאיר רוזנבלום- כמה היינו צעירות כמה לא באמת הבנו.
דיברתי השבוע עם מישהי על סתוי…ואליאל
אולי אלה הם באמת תפקידים שמיועדים לצעירות שלא מסוגלות להבין עד הסוףכי אחרת איך אפשר למלא אותם?
אהבתיאהבתי
הכתיבה נפלאה.
והנושא כואב וצורב, גם היום. אולי היום, כשאנחנו בוגרים יותר ומבינים משהו על החיים, אף יותר.
ואישית מחזיר אותי לימים אחרים במקומות מקבילים,
גם למלחמה אחרת.
אהבתיאהבתי
טרקבאקים
[…] ומיתון ממושך אף יותר – כי ככה זה במלחמות, חיי אדם נהרסים לא רק ברובים […]
אהבתיאהבתי
[…] פוסט יום כיפור שלי […]
אהבתיאהבתי
[…] # כיפורבליהזנקותלמילואים […]
אהבתיאהבתי