תקריב

.

.

אתמול הלכתי לפתיחת התערוכה של יורם קניוק שאני מכירה ואוהבת שנים רבות,

ושל איריס נשר, שגם אותה אני מכירה ואוהבת שנים רבות אפילו יותר, היה נפלא. זו תערוכה נפלאה,

השילוב בין הטכסט שלו והצילומים שלה מרתק ומעורר מחשבה ורגש,

אבל אני תמיד, תמיד מרגישה בחללים כאן את הזמן והריח של פעם.

בשבילי החלל הזה הוא פרטי, הוא שלי.

בכל פעם שאני מגיעה, לפעמים רק נוהגת, ליד מוזיאון רמת גן זכרון החושים שלי מתעורר, מוכיח לי

שסטניסלבסקי שוב צדק והלב שלי מתעורר, הזכרונות מנסים גם, אבל איתם, כמו שקורה עם זכרונות,

זה קצת יותר מורכב. רובם טובים ומנחמים וחלקם, בעיקר אלה הקשורים לזמן ההוא, מטושטשים

ואטומים מדי, עדיין, בלי יכולת שליפה וריפוי.

פעם, מזמן, הבניין הזה, ממש זה, ממש במקום שאני מחבקת את יורם היושב על כסאו נבוך וגם שמח

משפע תשומת הלב ואהבה שהורעפו עליו אתמול, ובצדק, היה בית החרושת של אבא שלי.

שם, ממש שם, על ריצפת בטון אחרת (אני חושבת)

עמדו הנולים בבית החרושת של אבא שלי.

נכנסת דרך הדלת שנפתחה בדיוק במקום שדלת המוזיאון נפתחה אתמול לבקר את אבא בעבודה.

עומדת ילדה קטנה וצהובה, חסרת נשימה, מול מה שנראה והרגיש כח טבע גדול פי כמה.

רעש נולים מונוטוני וחזק כל כך, בקושי שומעים, צריך לצעוק חזק כדי שאבא ישמע אותך,

אבק הבדים הניטווים ללא הפסקה כמעט. משמרת בוקר, משמרת אחר הצהרים, משמרת לילה.

זמן סזיפי ולא נפסק, ידים עובדות, מחליפות קונוסים עליהם מגולגלים חוטי כותנה ומשי הניטווים לגלילי

בד כבדים ומרתקים בצבעוניותם, בדוגמאות ההולכות וניראות לעין לאט לאט ואבא אחד שמח.

.

אחרכך הגיעה המלחמה המפוארת והמקוללת ההיא וחמסה והרסה ביד כיבוש מפואר וחודשי מילואים

ארוכים ומיתון ממושך אף יותר – כי ככה זה במלחמות, חיי אדם נהרסים לא רק כשמישהו נהרג –

את הבטחון והשקט של המשפחה שלי,  ובדיעבד הביאה גם את עתיד המדינה שלי לפשיטת רגל.

אבא שלי, ואמא שלי, הורים, גיבורים, בני דור שיודע השרדות מהי התעשתו והצילו את משפחתם,

המדינה, לא ממש הצליחה,

ואיך הגעתי מתערוכת צילומים וטכסט מופלאה לקללת הכיבוש, אין לי מושג.

.

ככה היא צילמה אותו, כמו החיים וכמו הקסם, והעצב.בץ

תלכו, מוזיאון רמת גן, עכשיו שַקט שם.

.