קניוק ופשיטת הרגל המשפחתית שלי

.

.

אתמול הלכתי לפתיחת התערוכה של יורם קניוק שאני מכירה ואוהבת שנים רבות,

ושל איריס נשר, שגם אותה אני מכירה ואוהבת שנים רבות אפילו יותר, היה נפלא. זו תערוכה נפלאה,

השילוב בין הטכסט שלו והצילומים שלה מרתק ומעורר מחשבה ורגש,

אבל אני תמיד, תמיד מרגישה בחללים כאן את הזמן והריח של פעם.

בשבילי החלל הזה הוא פרטי, הוא שלי.

בכל פעם שאני מגיעה, לפעמים רק נוהגת, ליד מוזיאון רמת גן זכרון החושים שלי מתעורר, מוכיח לי

שסטניסלבסקי שוב צדק והלב שלי מתעורר, הזכרונות מנסים גם, אבל איתם, כמו שקורה עם זכרונות,

זה קצת יותר מורכב. רובם טובים ומנחמים וחלקם, בעיקר אלה הקשורים לזמן ההוא, מטושטשים

ואטומים מדי, עדיין, בלי יכולת שליפה וריפוי.

פעם, מזמן, הבניין הזה, ממש זה, ממש במקום שאני מחבקת את יורם היושב על כסאו נבוך וגם שמח

משפע תשומת הלב ואהבה שהורעפו עליו אתמול, ובצדק, היה בית החרושת של אבא שלי.

שם, ממש שם, על ריצפת בטון אחרת (אני חושבת)

עמדו הנולים בבית החרושת של אבא שלי.

נכנסת דרך הדלת שנפתחה בדיוק במקום שדלת המוזיאון נפתחה אתמול לבקר את אבא בעבודה.

עומדת ילדה קטנה וצהובה, חסרת נשימה, מול מה שנראה והרגיש כח טבע גדול פי כמה.

רעש נולים מונוטוני וחזק כל כך, בקושי שומעים, צריך לצעוק חזק כדי שאבא ישמע אותך,

אבק הבדים הניטווים ללא הפסקה כמעט. משמרת בוקר, משמרת אחר הצהרים, משמרת לילה.

זמן סזיפי ולא נפסק, ידים עובדות, מחליפות קונוסים עליהם מגולגלים חוטי כותנה ומשי הניטווים לגלילי

בד כבדים ומרתקים בצבעוניותם, בדוגמאות ההולכות וניראות לעין לאט לאט ואבא אחד שמח.

.

אחרכך הגיעה המלחמה המפוארת והמקוללת ההיא וחמסה והרסה ביד כיבוש מפואר וחודשי מילואים

ארוכים ומיתון ממושך אף יותר – כי ככה זה במלחמות, חיי אדם נהרסים לא רק כשמישהו נהרג –

את הבטחון והשקט של המשפחה שלי,  ובדיעבד הביאה גם את עתיד המדינה שלי לפשיטת רגל.

אבא שלי, ואמא שלי, הורים, גיבורים, בני דור שיודע השרדות מהי התעשתו והצילו את משפחתם,

המדינה, לא ממש הצליחה,

ואיך הגעתי מתערוכת צילומים וטכסט מופלאה לקללת הכיבוש, אין לי מושג.

.

ככה היא צילמה אותו, כמו החיים וכמו הקסם, והעצב.בץ

תלכו, מוזיאון רמת גן, עכשיו שַקט שם.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 14 בספטמבר 2012 at 11:12

    נוגע ללב חלי, מקסים.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 14 בספטמבר 2012 at 12:47

    תודה חלי, אלך. את כותבת כל כך יפה

    אהבתי

  • א.  On 14 בספטמבר 2012 at 16:49

    פוסט יפיפה

    אהבתי

  • bddaba  On 14 בספטמבר 2012 at 22:59

    בעיניי אחד הפוסטים המרגשים שלך. בגלל בית החרושת בעיקר. מרגש מאוד, במיוחד למי שחווה קשיים של עסק משפחתי בעבר. לא ידעתי שהבניין היה בית חרושת כזה פעם, תמיד תהיתי, הוא גם כך בניין מיוחד ומסקרן. כתבת נוגע מאוד. הצילום למטה אדיר, מזכיר לי ציור דרמטי ספציפי שאני לא זוכר מי צייר אבל עומד שם אדם על הר כשמאחוריו סערה בים או בשמיים. שנה טובה חלי. שרון

    אהבתי

  • לילך  On 15 בספטמבר 2012 at 08:13

    מרגש
    אפילו מאד מאד

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: