תקריב

.

.
.

להכנס לחדר שלה כשהיא ישנה,

להציץ ברמז אור שמצליח להאיר את הפנים האלה שלא מחזירים לי מיד מבט מאתגר, לא עונים לי,

מסבירים לי, מעיפים בי מבט אמא-מה-יהיה-איתך-זה-בטח-לא-נעים-להיות-כל-כך-זקנה…

אני בודקת במבט מתמשך, איטי, את התווים המוכרים לי יותר מאלה של עצמי,

הלחיים האלה, הריסים, השער הכרוך בצמת לילה, נשימה רדודה, כף יד רפה ושמוטה .

.

פעם עשו ניסוי עם יולדות מיד אחרי לידה.

נתנו להן להחזיק את ילדיהם שרק נולדו כעשר דקות ואז הפרידו ביניהם לכמה שעות.

כמעט מאה אחוז מהיולדות זיהו על פי הריח (בעינים עצומות) את התינוק שלהן, עשר דקות.

הייתי מזהה את הריח שלה היום, שש עשרה וחצי שנים אחרי, בעינים עצומות?

.

אני מיישרת סדין, מזיזה ספר ועומדת.

התום המתגלה כשהנעורים נחים מסערתם,

האורך הזה, הגבעוליות שאני מכירה כאילו אני, ולא רק בגלל הדמיון הגנטי,

נקודות החן הזהות לשלי כאילו שעתוק,

כף רגל מונחת לכיוון הפוך מהמצופה,

שיער לח מעט מזיעה- למרות המאוורר המאוושש לאט מעל ראשה – בדיוק כמו שהיה מתעגל לה

על העורף וליד האוזניים כשהייתה בת שנה, ושנתיים ושלוש.

.

הילדה שלי ישנה, והלב שלי..

.

.