.
להחליף סוכן זו פעולה קשה ורגשית מאד,
זו פרידה ממי שנתת בו/ה אמון גדול ומסיבות אמת שלאו דווקא – ברוב במקרים ממש לא –
תלויות בתפקודו המקצועי נופלת החלטה לשנות. אנרגיה, מזל, נסיבות, איך שלא תקראו לזה.
אז אזרתי אומץ ונפרדתי,
ואחרי מחשבה בחרתי והתקבלתי בסבר פנים שמח באכסניה חדשה שבה התבקשתי לעשות את המובן
מאליו, אנא כתבי רזומה מלא ומפורט ושלחי כמה צילומים מייצגים מבחינתך ואז נתחיל בעבודה.
החלטתי להיות צייתנית – במידה, זו בכל אני – וגמישת מחשבה ואגו.
תמונות בחרתי בקלות,
אבל מה שהפתיע אותי, ובגדול, ובאופן רגשי ממש, הייתה הפעולה הפשוטה של כתיבת הרזומה.
מה פשוט מלשבת מול המחשב,
להתנהל בזכרונך לסרט הראשון בו השתתפת
(את שנות הדוגמנות אני לא טורחת לציין, אחרי הכל, ישראל, מדינה בגודל תושביה),
לרשום אל פי סדר את סרטיך, תפקידיך – אורלי, אילנה, לימור וכו' –
לימודיך – סטלה אדלר, לי סטרסבר, אוניב' תא –
סרטי הפרסומת, הקמפיינים, הנחיות – החל בטכס האוסקר הישראלי הראשון שהנחת,
תוכנית לייפסטייל שאהבת כלכך, ספרי הילדים שפרסמת, טורים שכתבת, וצילמת,
נושאי ההרצאות שלך, טכסי החתונה, ובכלל,
ואז לצרף כמה צילומים: יפה, רצינית, חייכנית, סקסית, מכמה סרטים, סדרות שאת גאה בהן,
ואת כל זה לצרף כקובץ גדול ולשלוח לאנשים החדשים האמורים לייצג אותך לעולם.
אז זהו. שלא כל כך פשוט.
.
כתבתי, ואז קפאתי מול המסך. ליומיים.
מסתבר ש,
לכתוב רזומה היא פעולה המעמידה אותך מול חייך באופן אכזרי וחד משמעי .
אין הנחות, העמדות פנים, יכולת להחליק, לא לקרוא לילד בשמו, לתת לאגו שלך להוביל,
אין כלום.
מראה אכזרית ומדוייקת, מדוייקת ואכזרית.
משקפת במילים שאין לטעות בהן את חייך המקצועיים.
את הצלחותיך, השגיך, וגם אם הם רבים וטובים, הם לא רבים כפי שחשבת שהם,
והיא משקפת גם את מה ומי שלא השגת, גם הם שם.
התפקידים שלא קבלת – מי אמר שירת הסירנה שירים יד – את מה שדחית והצטערת שדחית,
את מה שרצית ולא עלה בידך לקבל. את התוכניות שלא לקחת כי הבת שלך הייתה קטנה מדי
מכדי להעלם מהבית שלך ושלה לשבועות מבוקר עד לילה, את אלה שרצית עד מאד, ונבחנת
ולא קבלת, את כל מה שלא עשית עד היום מותק, גם הם שם מול המסך.
התחושה הזו הפתיעה אותי, מאד.
אני חיה ועובדת ומוכרת ב"תעשיה" שנים ארוכות,
הצורך שלי לכתוב רזומה מגיע פעם בהרבה זמן כשמגיע סרט זר ואני משרבטת באנגלית כמה שורות.
הפעם זה קרה אחרת. כתבתי בעברית, ברצינות, ומה שהגיע הוא רגע אמיתי שכמו תמיד, כמו כל הרגעים
האלה, הגיע בלי הזמנה, בלי הכנה, והניע מחשבה ורגש כמו שצריך, כמו שאני אוהבת, ומפחדת.
נ.ב.
המחשבה הראשונה, האינסטינקטיבית, הלא צנועה שלי הייתה, אני יכולה הרבה יותר.
זו מחשבה משמחת.
תקריב 
תגובות
אני מרגישה כך בדיוק בכל פעם שאני נדרשת לארגן את תיק העבודות שלי. שונאת את זה.
אהבתיאהבתי
וגם:
כתיבת קורות חיים / ויסלבה שימבורסקה
מַה נָּחוּץ?
נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.
לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.
תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.
זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר.
טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ.
הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה.
צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים.
כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.
הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.
מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.
לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע.
מַה נִּשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.
מתוך: 'סוף והתחלה' עמ' 44 – 45
תירגום: רפי וייכרט
אהבתיאהבתי
מקסימה וכובשת
אהבתיאהבתי
מזדהה. כתבת בצורה מדויקת, כנה ורגישה, כהרגלך.
אהבתיאהבתי
מה שאורית עריף כתבה לך. שתי התגובות. במדוייק – לא להאמין. והנ.ב. שלך – תמיד אפשר יותר, ואת באמת יכולה הרבה. חיבוק, נשיקה, ויאללה עופי לכתוב את זה.
אהבתיאהבתי
אני תוהה אם בנות (התלבטתי אם להשתמש במושג "נשים" או "בנות") שונות במובן הזה מבנים. נראה לי שכן. מערכת השיקולים שלנו, של מה שכן ומה שלא, כפי שהעלית באופן כל כך מרגש בבלוג, נראית לי אחרת משל בנים. בכל מקרה, נראה לי שהדף שלך מכיל הרבה יותר פלוסים ממינוסים. ובעיקר שיהיה לך רק טוב
אהבתיאהבתי
התגובה הקודמת היא ממני – עירית יציב
אהבתיאהבתי
כמה אנושי ויפה
אהבתיאהבתי
זו לא רק שמחה, זו גם ציפייה לבאות. ציפייה שבימים טובים מחליפה את הדאגות בסקרנות.
וזה לקחת צעד אחורה, נשימה אחת מבחוץ, להפנים הכל ופתאום יכולה להתגלות איזו דרך חדשה ונחשקת שלא ראינו כשהיינו בתוך.
(וזה כל כך קל לכתוב למישהו אחר, אני חווה את זה בעצמה גדולה בזמן האחרון ומתקשה מאוד לראות את האופטימיות. מקנאה בך)
אהבתיאהבתי
איזה יופי האופטימיות הזו של ״אני יכולה הרבה יותר״ בלי לדבוק במה ״ שלא קרה". בהצלחה!!!!
אהבתיאהבתי
לא מבין את הקטע הזה של הרזומה.
לא מספיק להגיד שאת חלי גולדנברג?
אהבתיאהבתי
"המחשבה הראשונה, האינסטינקטיבית, הלא צנועה שלי הייתה, אני יכולה הרבה יותר.
זו מחשבה משמחת." – זה משפט שהדהים אותי. הלוואי עלי, בינתיים המחשבה "אני יכולה הרבה יותר" היא מלחיצה עבורי, קודם כל מלחיצה. רק היום הבנתי בזכותך שהיא גם משמחת. תודה. מקווה שאפנים את זה.
אהבתיאהבתי
חלי תודה;
אהבתיאהבתי
אני לתומי חשבתי כמו יוסי :-)
אבל אני מבינה שלא כך הוא,
וכשאת מסתכלת במראה
(התמונה הזו מדהימה!)
אז ברור שלא כך הוא,
ואת מסתכלת, וזה חזק.
אז לחיי האומץ, ולחיי הסיכום
שהוא אף פעם לא הסיכום האמיתי
(שימבורסקה אומרת את זה הכי טוב)
ולחיי השורה התחתונה הנפלאה שלך.
ובהצלחה בסוכנות החדשה.
אהבתיאהבתי