תקריב

.

.

כשזאתי הייתה קטנה, בגיל שביקורי חברות הדדיים התחילו להיות מרכז החיים,

בגיל של "אני מחליטה עליך" מול החברות, והחברות מולה,

בגיל שמצאתם את עצמכם מדקלמים על אוטומט, כי ככה זה מנומס ומקובל, לחנך את הילדים

שלכם להיות מנומסים, מתחשבים, הדדיים וסובלניים, שיגדלו להיות מבוגרים כאלה:

"היא אורחת, תני לה לשחק עם הבובות שלך"

"היא אורחת, תני לה להחליט במה תשחקו"

"היא אורחת, תוותרי"

ועוד ועוד מלמולי אוטומט דידקטטיים ומלאי כוונות חינוכיות טובות,

אני זוכרת שכשראיתי, גם אצלנו וגם בביקורים אצל אחרים את רמת התסכול של הילדות/ים,

את התקפות הבכי, כעסים, ריבים ובעיקר את חוסר ההבנה:

"אבל זה שלי"…. הבובה, החדר, הצלחת אוכל האהובה…

חשבתי כמה זה לא הגיוני. מצד אחד הרצון לתת לה/ם הרגשה של "הבית שלך הוא הטריטוריה שלך, שלנו.

זה מקום הכי, אבל ממש הכי בטוח בעולם"

ומצד שני כשמגיעה אליך חברה, טובה ככל שתהיה, בת גילך, את נדרשת, עלמת חמד בת שנתיים או שלוש לסגת,

לתת לה בחיוך לגעת ולשחק בכל צעצועיך היקרים לך כל כך ולוותר לוותר לוותר כי

" היא אורחת" כי "זה מנומס" כי "זה שלך ואחרי שהיא תלך זה ישאר שלך אז מה זה משנה".

וחשבתי, כמו הקו הכללי שלי בהורות, בטח בגילאים הקטנים,

שיש המון זמן ללמוד ולהפנים ולציית לחוקי הנכון ולא נכון בעולם המבוגרים

וכלכך מעט שנים להיות ילד על כל מה שזה מאפשר, כולל להיות מלך עולמך המצומצם,

כולל להרגיש שאתה כ ן מחליט פה ושם על דברים, ובכלל, אז חוקקתי חוק חדש.

החוק של אמא של איה שאמר בדיוק ההיפך, ובכל זאת גם הרגיע את המארחת הרכושנית

– כמו כולנו –

ל צעצועיה ועל רצונה להרגיש חזקה, גם בצדק לדעתי,

בטריטוריה שלה וגם את האורח/ות המתוסכלות שלה ובעיקר החזיק החוק הזה,

ותפעל באופן מעורר התפעלות, נשבעת, שנים של ביקורים חסרי, טוב לא להגזים, בכל זאת מדובר בבנות מלוכה,

כמעט חסרי עימותי טריטוריות ורכושנות,

והוא אומר, טוב אמר, זה היה מזמן, ככה:

אני מחליטה עליך ועל הצעצועים והמשחקים בבית שלי,

ואת מחליטה עלי ועל הצעצועים שלך והמשחקים שלנו בבית שלך.

ויהי שקט. שנים רבות.

.

נ. ב.זכרון שהתעורר מקריאת הטור של דנה ספקטור היום.

.