תקריב

.

האם אני מכורה לרשת? לפייסבוק? לבלוג שלי? לגוגל? למייל? טוויטר (קצת פחות) פינטרס

(בקטנה), ושאר אתרים, רשתות ועניינים? כן, לגמרי.

האם אני מבינה שהצורך להיות אונליין כל הזמן, לדעת ב ד י ו ק ברגע שדברים קורים גם אם הם

חסרי חשיבות אמיתית ושוליים עולה לי במחיר אמיתי גם אם לא רק כלכלי? כן.

האם אני כותבת פחות? מצלמת פחות? קוראת פחות? רואה פחות סרטים?

מייצרת פחות משימות, פגישות, ראיונות, אודישנים, סרטים דוקומנטרים, תערוכות, רעיונות,

קידום אני, אסרטיביות בונה ובכלל, כי מה רע כאן, מולכם, מול המסך? בטח.

אז זהו שהגיע הרגע שהבנתי שדי, שצריך מינון הגיוני לדבר הנפלא הזה שקוראים לו הרשת

ובדיוק, כמו שזה קורה תמיד, נפל לחיקי הוירטואלי לינק לכאן –

Freedom – Internet Blocking Productivity Software

/

/

/

/

/

/

.

אתמול בבוקר החלטתי לנסות את הראשון מבין חמשת הנסיונות שהם נותנים לבדיקה.

יום ראשון תוכנן להיות יום אפקטיבי בבית.

כתיבה, עבודה על התערוכה – זה כל כך יותר קשה ממה שחשבתי – טלפונים, ניירת בכמויות

שאתם לא באמת רוצים לדעת, צעדים אסרטיביים ולא קלים מול כמה אנשים וכמובן הכנת

צהרים, החלפת בגדים מחורף לקיץ והרשימה יכולה להמשיך. מנסיון עבר, אם אני בבית

והמחשב פתוח, אם אני מצליחה לעשות וי על רבע ממה שתכננתי, שחקתי אותה.

זו לא אני, זה אתם, מפתים.

המייל מצפצף, הפייסבוק מתריע, הטוויטר קופץ, אתרי התערוכות, עיתונים, מגזינים,

חדשות, רכילות, פינטרס, נוטיפיקיישנס, הודעות ומה לא מקפיצים אותי ושואבים אותי בחזרה

לבאר התוססת ולא נגמרת לעולם הזו, וכלום לא באמת עזר. הלקאות עצמיות, החלטות, נדרים,

שבועות, פתקים, תזכורות, וכלום.

עד אתמול.

אתמול ברבע לתשע בבוקר הפעלתי את "פרידם" ל180 דקות,

האמת שהיה בי סוגשל מתח. אני לא רגילה לא להיות מחוברת לרשת אם אני בבית,

בחוץ אני מתורגלת לא להציץ, לבדוק את הבלקברי הרבה,

רק אסאמסים, ווטסאפ בדרך כלל,

אבל בבית, כל הזמן, בין עניין לדבר, בין משימה למטלה, בין פרק בספר לפרק בטלוויזיה,

בין בישול לקיפול כביסה, ביו טלפון למקלחת, הרבה. הרבה יותר מדי.

ואתמול, ברבע לתשע בבוקר,

אם אני אנסה להסביר את השקט, המיידי, שנפל עלי ברגע שהתוכנה עצרה, חסמה, העלימה

לי את האינטרנט מהמחשב לא בטוח שאצליח.

ידעתי שאין חיבור לרשת, ידעתי שהכל בסדר, שזה  תלוי בי, שזה בשליטה.

שאם אעשה ריסטארט הוא יחזור,

וידעתי שבעוד שלוש שעות המחשב יחזור להיות "שלי". רגיל, מחובר ועם העכבר על הדופק,

והידיעה הזו הרגיעה אותי באמת והביאה לשלוש שעות פוריות ויעילות באמת.

היום שוב התנתקתי,

בחרתי רק לשעתיים. אחר הצהרים. זאתי התכוננה למבחן ואני….הנה התוצאות: בית מסודר

יותר, תיקיה אחת ממויינת, פלפלים ממולאים על האש ואפילו סיפור מספר ארבע  ב"חיי

נערות ונשים" נקרא עד סופו.

עכשיו סוף היום,

זה כבר היום השני שאני מסיימת בלי יסורי מצפון על זמן שנמתח ואודה ונעלם מול מסכים

סתמיים. אני אוהבת את הרשת עד מאד, היא חלק חשוב בחיי. יש בה שפע טוב, מעניין,

מרתק, מועיל, מבדר ומה לא, ואת החלק הממכר, פורט חיים לשעות של כלום אני חושבת

שהצלחתי להכניע היום.

המטרה: להתנתק באופן מודע וממשי יום יום, אפילו לשעה.

שלא יהיה יום שלא אזכור שהשליטה אם כן או לא היא בידי,

ועם התוכנה המופלאה הזאת – עשרה דולר אגב – אני יכולה.

גם אתם אם אתם מרגישים ככה,

.

ורוצים.

.