תקריב

.

זה התחיל בגיל שנתיים אני חושבת, באפריל.

הגדר בבית ממול – זה שנהרס כמובן, כמו רוב בתי השכונה – הִתְכַּתְמה בכתמים

אדומים וגדולים. אחרי שטעמנו אחד, עיגול ארגמני ומתוק כמו שרק פיטנגו מתוק

יכול להיות, אחרי שחצינו לשניים, הוצאנו את החרצן הגדול, נתנו לה לטעום בפעם

הראשונה, וראינו, כמו שרואים ברגעים הקסומים האלה שתינוק טועם טעם חדש

ומיד רואים על הפרצוף הזה אם כן או לא, ראינו שאין ספק, מדובר באהבה מטעימה

ראשונה.

אז נכנסתי לשכן המבוגר-שלא-נגיד-זקן ונחמד שגר שם ובקשתי רשות להכנס ולקטוף.

הוא הסכים ומאז היינו פושטים על הגדר שלו בכל אביב, מערימים אדמדמות כאלה.

אחרכך הגיעו הבולדוזרים והטרקטורים והרסו את הבית, המחסן והגדר המתוקה ההיא,

וגם מי שקטף איתנו, איתה ואיתי, פיטנגו לא גר כאן יותר,

אז אחרי שהרסו את מקור המתיקות, הפה המוכתם וההרפתקאה בבית ממול,

נשמנו עמוק ויצאנו מצויידות בכלבונת, עגלת טיול, בשלב ההוא, ונחישות למצוא מקורות

פיטנגו חדשים. זו לא הייתה, ועדיין לא, בעיה גדולה למען האמת,

השכונה שלנו משופעת בגדרות פיטנגו,

אבל אחרי מחקר ארוך שנים אנחנו יכולות להצביע בבטחון, על ארבעת השיחים

המניבים ביותר בשכונה שלנו, אלה שהם הכי, אבל ממש הכי הכי מתוקים.

.

ומאז, באמצע אפריל אנחנו יוצאות ל"רוצה לצאת לסיבוב פיטנגו?"

בטח! לפחות פעם בשבוע, לפעמים יותר.

לפנות ערב, בלי לולו, עם קופסת פלסטיק וחיוך פנימי משיגרה מוכרת ומרגיעה אנחנו

יוצאות לשיטוט בשכונה ולציד אדום. מסלול קבוע. עצירה ראשונה, הגדר של אריאלה

המבשילה ראשונה, אחרכך ממשיכים לשיח שעדיין שורד בבתים ההרוסים, הוא זה

שאני מעדיפה את טעם פירותיו. היא מעדיפה את הגדר של הבית שאחרי הבית של

מיכאל וליאן ועובדת קשה לקטוף את אדומיו כי  הפיטנגו מתחבאים היטב בדרך כלל,

והדרך היעילה לצוד אותם היא להתכופף ולאתר אותם מלמטה, ככה:

.

ואז, אחרי חצי שעה בערך של שיטוט, איסוף ושיחות "על הדרך" שהן בדרך כלל הטובות

מכולן, כל השיחות שקורות במקרה הן השוות, וקופסא כמעט מלאה, כשמתחיל להחשיך,

אנחנו עוצרות לרגע בגינה השכונתית, ליד מתקני הספורט יש גינה קהילתית, ואנחנו, אני

למען הדיוק, קוטפת כמה ענפי רוזמרין, זעטר, טימין וגרניום שאין לנו את הצבע שלו.

.

.

ומה שנשאר הוא לחזור הבייתה, לשטוף אותם, ולהיות כל כך, אבל כל כך מרוצות.

.