פיטנגו בארבעה טעמים, לפחות.

.

זה התחיל בגיל שנתיים אני חושבת, באפריל.

הגדר בבית ממול – זה שנהרס כמובן, כמו רוב בתי השכונה – הִתְכַּתְמה בכתמים אדומים וגדולים.

אחרי שטעמנו אחד, עיגול ארגמני ומתוק כמו שרק פיטנגו מתוק יכול להיות, אחרי שחצינו לשניים,

הוצאנו את החרצן הגדול, נתנו לה לטעום בפעם הראשונה, וראינו, כמו שרואים ברגעים הקסומים

האלה שתינוק טועם טעם חדש ומיד רואים על הפרצוף הזה אם כן או לא, ראינו שאין ספק, מדובר

באהבה מטעימה ראשונה, אז נכנסתי לשכן המבוגר-שלא-נגיד-זקן ונחמד שגר שם ובקשתי רשות

להכנס ולקטוף. הוא הסכים כמובן ומאז היינו פושטים על הגדר שלו ומערימים צלוחיות אדמדמות

אפילו יותר מהכלניות של שושנה דאמרי.

אחרכך הגיעו הבולדוזרים וטרקטורים והרסו את הבית, המחסן והגדר המתוקה ההיא,

וגם מי שקטף איתנו פיטנגו לא גר כאן יותר,

אז נשמנו עמוק ויצאנו מצויידות בכלבונת, עגלת טיול – בשלב ההוא – ונחישות למצוא מקורות

חדשים. זו לא הייתה בעיה גדולה למען האמת, השכונה שלנו משופעת בגדרות פיטנגו, אבל אחרי

מחקר בין חמש עשרה שנה אנחנו יכולות להצביע בבטחון – לא שנעשה, המדובר ברכוש משפחתי

כמעט – על ארבעת השיחים המניבים את אלה שהם הכי, אבל ממש הכי הכי מתוקים.

מאז באפריל אנחנו יוצאות לרוצה לצאת לסיבוב פיטנגו?

בטח!

לפחות פעם בשבוע, לפעמים יותר.

לפנות ערב, בלי לולו, עם קופסת פלסטיק וחיוך פנימי משיגרה מוכרת ומרגיעה אנחנו יוצאות לשיטוט

בשכונה וציד אדום. מסלול קבוע. עצירה ראשונה, הגדר של אריאלה המבשילה ראשונה

אחרכך ממשיכים לשיח שעדיין שורד בבתים ההרוסים, הוא זה שאני מעדיפה את טעם פירותיו.

היא מעדיפה את הגדר של הבית שאחרי הבית של מיכאל וליאן ועובדת קשה לקטוף את אדומיו כי  הפיטנגו

מתחבאים היטב בדרך כלל והדרך היעילה לצוד אותם היא להתכופף ולאתר אותם מלמטה, ככה:

ואז, אחרי חצי שעה בערך של שיטוט, איסוף ושיחות "על הדרך" שהן בדרך כלל הטובות מכולן, וקופסא

כמעט מלאה, כשמתחיל להחשיך, אנחנו עוצרות לרגע בגינה השכונתית, שם ליד מתקני הספורט יש גינה

קהילתית מלבלבת שדור חדש של הורים וילדים קטנים מתפעלים, ואנחנו, אני למען הדיוק, קוטפת כמה

ענפי רוזמרין, זעטר, טימין ואפילו גרניום שאין לנו את הצבע שלו להנבטה…

.

ומה שנשאר הוא לחזור הבייתה, לשטוף אותם, ולהיות כל כך, אבל כל כך מרוצות.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • avivamishmari  On 15 באפריל 2012 at 12:14

    יאמי. אפילו פה בעיר המפויחת יש 2 שיחים לידנו שאנחנו עובדים עליהם בצורה יסודית :-) – לא ברור למה איחרו להבשיל השנה. עברתי ברמת גן בשבוע שעבר וגיליתי במקרה שיח אחד מלא ומפוצץ בפירות אדומים נהדרים, אולי בגלל שהוא ניצב סמוך לגינה שמשקים אותה דרך קבע.

  • Niki A.  On 15 באפריל 2012 at 14:42

    וואו… ילדות מתוקה… וכמובן שהפרי אז היה מתוק במיוחד כי התגנבנו לשכן הרשע בנוה מגן, שלא הירשה לנו, אפילו לא טעימונת, למרות שעציו היו מלאים פרי לעייפה! היום, מצאתי כמה עצים משובחים במושב ליד הבית… ובהליכת בוקר בין מטעי אפרסמונים ושדות בטטה זהו בהחלט מראה מחמם את הלב. לכל עץ, דרך אגב, יש פרי שונה בגודל, בצבע ובטעם… לפני שנים הזדמן לי להגיע לחגיגת שבועות באחד ממושבי השרון… ושם טעמתי את טעם גן עדן האלוהי על פני אדמות… מיץ פיטנגו אדום ומרווה ולידו ריבת פיטנגו… ממש אבל ממש לא מהעולם הזה! עדין לא ניסיתי להכין בבית לבד… מפחדת שלא אצליח לשחזר את העונג ההוא… אם תנסי אשמח לשמוע…:)

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 15 באפריל 2012 at 19:56

    מזכיר לי את בית סבי וסבתי ועץ הפיטנגו שלהם. אכן, זו הייתה אהבה מטעם ראשון :-)

  • גולדבלט משה  On 16 באפריל 2012 at 13:16

    פיטנגו הוא הפרי האהוב עלי מילדות-בית הקודם היו לנו כמה שיחים והיום בעוונותיי אני נאלץ לחפשו בגדרות החיות בבתים ישנים שעדיין טרם נהרסו וטרם נבנה עליהם בית דירות-פרי שאם לא גדל לידך לא הכרת אותו. תודה על פוסט נהדר וכבר אני רץ לראות אם בגדר בבית הסמוך למשרד כבר הבשיל הפטינגו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: