תקריב

.

ככה היא צילמה את הידים שלי אתמול.

הידים שלי הן ידים של אמא, של אמא שלה.

אלה המלטפות ומאכילות ומותחות סדין פלאנל על המיטה בימי החורף, המקפלות בגדים וגרביים,

אלה החותכות רק מה שאוכלים ומסדרות אוכל שיראה נחמד על הצלחת ויעורר תאבון,

אלה שסרקו קשרים בשער, תפרו פרפרים ורודים על חולצות, והדביקו נצנצים…

למדו להוריד כתמי בוץ מברכיים ולהעביר כאב בליטופים מיוחדים למקרים כאלה.

ידים שניסו להבריח געגועים, להניס מפלצות פחד איומות, למדוד חום בנגיעת מצח עתיקה

מכולנו. שידעו בדרך נס לאסוף ציפורים פצועות ולמיין זרעים שהוכנסו לתיק בדרך אל הגן.

הידים של אמא שלה שידעו לגזור בובות נייר מחוברות ולהראות  צורות בעננים: תראי….

לדגדג מרחוק, בלי לגעת ולהצליח. לישר שמיכה, ללטף ראש חוּם, להדליק מנורת לילה.

הידים שלי שידעו להיות ידים של אמא בדיוק מהרגע שהלב שלי ידע, כמו נס.

את הידים האלה היא מצלמת ביום הולדתה הששה עשר מדליקות נרות.

וזה ממש לא משנה אם אלה נרות שבת, חנוכה,

נרות סתם כי התחשק לנו

או נרות יומולדת.

ידים של אמא מדליקה נרות הוא כנראה דימוי עמוק ומושרש הרבה יותר מהמילים החדשות שלנו.

.