זה לא מַרְאִית, זה דֵזַ'ה וו !

.

.

– אמא

– מה מותק?

– אמא, יש לך עוד סוודר גדול כזה?

– מה עם זה של אתמול?

– זה היה אתמול…יש לך עוד כאלה גדולים?

– אה…..כן….

– אפשר?

.

ידעתי, ידעתי שהזמן הזה יגיע, שהיא תצטרף לארון שלי, ידעתי!

וזה כבר סיבוב שני, מיינד יו.

תכירו, ורד, אחות קטנה, שנות ה70'. רחלי אחות גדולה, דוגמנית עסוקה, ארון מפוצץ:

– רחלי

– מה מומו?

– אני יכולה בבקשה את החולצה התכלת?

– איזה?

– זאת

– לא!!!

– ר ח ל י …? בבקשה…

– לא. למה לקחת אתמול את הג'קט ג'ינס בלי לשאול ?!

– רחלי……

– בסדר, אבל תדאגי שהיא תחזור לארון נקיה

– בסדר, אז אפשר?

.

מה זה האפשר הזה כל הזמן מה? מה אני אמורה לעשות איתו?

להגיד לא? לילדה שאני לא אוכל את התפוח האחרון בבית כי אולי יתחשק לה תפוח? לזאתי?

ילדת הלב שלי שאת הטוב שבעולם אני מאחלת לה, שהדאגה לה מדירה ממני שינה לפעמים,

שהשמחה שלי והגאווה שלי בה עולות במונים על כל שמחה אחרת בחיי, כולל אלה שלי.

לזאתי אהובתי אני מהססת אם לתת את המגפיים הכלכך יפות ויקרות האלה? אז זהו,

שכן. חושבת אם להסכים שהיא תלבש את הסוודר הזה, שהולך איתי לא תאמינו,

נשבעת לא תאמינו כמה שנים? הטריקו הדקיק הזה שעלה כמו ארבע שלה……

הסריג הזה, ככה עם הכתף החתוכה, עליהם את מתקמצנת?

אז זהו, שכן. קצת אבל כן.

זה ש ל י. הבגדים שלי. הזהות שלי. ש ל י.

קחי חולצות טריקו גדולות, קחי גרביים – לא גרבונים…הלו. גרביים.

קחי חולצות ג'ינס, חולצות פלאנל….  אה, אותן כבר לקחת.

קחי עפרון שחור לעינים, סקראב אורז לפנים של דרמלוג'יקה (נפלא בלי קשר לפוסט).

קחי סנדלים, נעלי ספורט.

אל תרצי את הצעיפים שלי מותק, בבקשה, אל תרצי אותם.

בואי נקנה לך בגדים.

הנה, קניתי לך. תמיד קניתי לך בגדים. המון בגדים ואהבת אותם…

ורדרדים, אפורים, אדומים ושאר ענייני ילדות…בסדר, גדלת, אני מבינה,

אבל….את המעיל השחור שלי…?

תסבירי לי שוב, תזכירי לי, תסבירו לי אתם, למה הבגדים שלי נראים יותר?

מה יש בסוודרים, סווטשירטים, חולצות, חגורות, נעלים ש ל י שעושה אותם "יותר".

וחוץ מזה, לא אמרת שאת אוהבת את הסוודרים של אבא?

ומה יהיה כשהיא תתחיל להתלבש ב א מ ת ?!

שאלוהי האהבה, ההורות, והנשיות יהיה לצידי….

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

/

עד הוינטאג' 1, 2 3 ובכלל. זה הגבול. בוינטאג' היא לא נוגעת!!

אל תראו אותי ככה. אמא קשוחה אני, אבל ממש, כמו מרשמלו על שיפוד, בדרך למדורה…

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית לוי  On 17 בינואר 2012 at 11:15

    אי אפשר להזדהות יותר מזה!
    אצלי במזל מספר הנעלים שונה.
    וגרגירית האורז…אפשר פירוט קל?

    מורשמלו על שיפוד זה נפלא כל כך.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 בינואר 2012 at 11:30

    תיקני בגדים בשבילך שמראש תייעדי אותם בשבילה.
    ;-)

    אהבתי

  • אליסיה  On 17 בינואר 2012 at 11:41

    אני כל כך מזדהה עם ההתלבטות הזו. שאני אגיד לא לאהובת נפשי? (אז זהו, שכשמדובר בבגדים שלי – כנראה שכן).
    מזל ששלי גבוהה ממני בראש (טוב, לא קשה לעבור אותי…) והרגל שלה גדולה בהתאם.
    ואז אני נזכרת כמה בגדים לקחתי מאמא שלי, כשהייתי בת 16 וחשבתי (ידעתי!) שעליי הבגדים שלה נראים הרבה יותר טוב :) וכמה היה לי קשה לקבל את ה"לא" שלה…

    אהבתי

  • ענת  On 17 בינואר 2012 at 11:49

    הגבולות הכל כך לא ברורים ביני ל "בינם" מעסיקים אותי המון.
    ונורא קל (יחסית) לנסות ולהגדיר את הגבולות האלה כשמדובר "רק" בבגדים,
    אבל מה קורה בכל היתר ?!
    אני מודה ומתוודה שאיבדתי את עצמי :-) למרות היותי אימא קשוחה …….
    :-)
    התענגתי מכל מילה ומילה, תודה !

    אהבתי

  • גל קטן  On 17 בינואר 2012 at 11:51

    אצלי זה התחיל כבר עכשיו עם בת ה-7 ומחצה. בינתיים בעיקר עם תכשיטים (!!!)
    "אמא, אפשר את הצמיד הזה?"
    "אמוש, זה תליון ממש יפה את יודעת? אפשר? רק בשבת?"
    וגם "אמא, כשאני אהיה גדולה ואת כבר לא תרצי, אז תשמרי לי את הנעליים/ג'קט/עגילים הזה?"
    ואני?
    בנתיים בלי בושה אומרת לא. (מתרצת לעצמי שהיא עוד צעירה מידי) אבל מבינה שזה ילך ויסתבך. זה שלי. שלי. שלי. שלי ושלי.

    שששש-לי.

    אהבתי

  • ענת  On 17 בינואר 2012 at 12:31

    וגם …. נזכרתי בחיוך וגעגוע לאימא שלי היקרה שהייתה petit ואני לא כל כך.
    תמיד הערצתי את סגנון הלבוש שלה, אבל 16 ס"מ הפרידו ביני ובין החוויה של ללבוש אותם.
    1.67 ס"מ שלה מול 1.83 .
    מעניין מה יהיה עם נועה שלי שבינתיים רק בת 11 ?!

    אהבתי

  • מוׁמוׁ  On 17 בינואר 2012 at 12:51

    :) את התלבשת על הארון של אבא…. ואני על שלך – צדק פואטי :)

    למזלי (הטוב והאמיתי), החיילת פיתחה טעם שונה לחלוטין משלי, מקסימום גונבת לי נעלים (ושוכחת להחזיר)…

    אהבתי את המרשמלו :)

    אהבתי

  • נטשה  On 17 בינואר 2012 at 14:15

    גם אני מרשמלו על שיפוד עד שזה נוגע לגופיית המשי שעדיין לא לבשתי אפילו שהיא רוצה ללבוש מתחת למשו למפגש שכבה כאילו דא, ברור שלא! וחולצות הפסים האהובות שלי בסגנון פרנץ' שיק תלויות לה שמוטות על כתף, כבר שכחתי מאהובותי.

    אהבתי

  • אור ג.  On 17 בינואר 2012 at 14:50

    חלי מותק, לא הבנתי אם תגובתי לפוסט שלך נקלטה
    ראיתי שכן, ועכשיו ?

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 בינואר 2012 at 15:57

    ואני עדין כשאני סבתא,אוהבת ללבוש את הבגדים המועטים של אמא שלי.
    שנשארו איך שהוא אצלי בארון

    אהבתי

  • רות  On 17 בינואר 2012 at 19:10

    כל כך מזדהה איתך! כאילו אנחנו מוכנות לתת למענםכל כך הרבה, אבל….הלווווו, יש דברים שהם
    ש-ל-נ-ו, נקודה:)

    אהבתי

  • נורית  On 17 בינואר 2012 at 21:22

    שלושה בנים יש לי. איזה מזל

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 בינואר 2012 at 23:22

    מעולם, מעולם לא חשבתי ללבוש את הבגדים של אמא שלי.
    זו מחמאה נהדרת לדעתי…
    את in

    :)

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18 בינואר 2012 at 10:54

    איזה מזל ששלי רק בת שנתיים:-)

    אהבתי

  • אפרתי  On 24 בינואר 2012 at 23:23

    מקסים

    אתמול גנבתי לבן זוגי סוודר ירוק ענק… הכי כיף

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: